שמחה ביתן נ. החברה הכלכלית לאשקלון | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

שמחה ביתן נ. החברה הכלכלית לאשקלון

ע"א 8454/19
תאריך: 04/08/2020

 

 

בבית המשפט העליון

 

ע"א  8454/19

רע"א  8592/19

 

לפני:  

כבוד הרשמת שרית עבדיאן

 

המערערים:

1. שמחה ביתן

 

2. אריה אלבז

 

3. צבי רזניק

 

4. מיטל גנאור

 

5. רפאל קדוש

 

6. חיה דייזי

 

7. אברהם ינקו

 

8. אריה כהן

 

9. זיוה פרובזקין

 

10. מאיר אלסטר

 

11. ניר גולן

 

12. הרצל עמיקם

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

החברה הכלכלית לאשקלון

 

בקשה להארכת מועד להפקדת ערובה או לחלופין בקשה לאיחוד דיון; הודעה מטעם המערערים ולחילופין בקשה להארכת מועד; תשובה מטעם המשיבה

 

 

 

פסק-דין והחלטה

 

 

1.        מהו אופן ההשגה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בה נקבע כי תניית בוררות אינה מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד? זו השאלה המונחת לפתחי.

 

2.        המערערים הגישו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ה"פ 8584-07-19) בגדרה ביקשו כי יינתן פסק דין הצהרתי לפיו הסכמי הפיתוח בהם התקשרו עם המשיבה מהווים חוזים אחידים וכי סעיפים מסוימים מתוכם – לרבות תניות בוררות המצויות בהסכמים אלה – מהווים תניות מקפחות אשר יש להורות על ביטולן. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ואגו) מיום 4.7.2019 נקבע כי יש לברר תחילה את הטענות הנוגעות לסעיפי הבוררות הנכללים בהסכמי הפיתוח. בהחלטה מיום 5.11.2019, לאחר שהוגשו טענות הצדדים, נקבע כי תניות הבוררות אינן מהוות תנאי מקפח, וזאת לאחר שבית המשפט המחוזי יצא, לצורך הדיון, מנקודת הנחה כי אכן מדובר בחוזים אחידים. לפיכך נקבע כי "ראוי הוא, שבאי כוחם [של הצדדים] ישקלו את דרכם הדיונית בהמשך ניהולה של המרצת הפתיחה, ואפשר, שהצדדים יסכימו למינוי בורר, שיזקק לכל הטענות והמחלוקות שהתגלעו ביניהם" (להלן: ההחלטה הראשונה). הערעור שבכותרת מופנה כלפי החלטה זו.

 

3.        משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות בעניין המשך ניהולו של ההליך, בהחלטתו מיום 27.11.2019 (להלן: ההחלטה השנייה) הורה בית המשפט על עיכוב ההליך לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבכותרת (רע"א 8592/19).

 

4.        בהחלטתי מיום 2.1.2020 ציינתי כי עיון בהחלטה הראשונה מעלה כי על פני הדברים מדובר ב"החלטה אחרת" אשר אינה מקימה זכות ערעור, ואפשרתי לצדדים להתייחס לסוגיה זו. המערערים סבורים כי החלטה זו מהווה פסק דין חלקי הכולל הכרעה בשאלה משפטית המנותקת מהליך הבוררות. לחלופין עותרים המערערים להאריך להם את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. המשיבה, לעומת זאת, סבורה כי מדובר ב"החלטה אחרת" אשר אינה מקימה זכות ערעור ומתנגדת לבקשתם החלופית של המערערים למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור עליה.

 

5.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נותרתי בדעתי כי ההחלטה הראשונה מהווה "החלטה אחרת" אשר אינה מקימה זכות ערעור.

 

           כלל ידוע הוא כי אופן ההשגה על החלטות שיפוטיות נגזר מן השאלה האם לפנינו "החלטה אחרת" או "פסק דין". המבחן המשמש לסיווגן של החלטות בהקשר זה הוא "מבחן הסופיות" שלפיו יש לבדוק האם סיים בית המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין המונח לפניו (ראו, למשל: ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 362 (1997) (להלן: עניין מנדלבליט); ע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פיסקה 4 (17.8.2006); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 107 (מהדורה שלישית, 2012)). יישומו של המבחן האמור עלול להיות מורכב במקרים בהם בית המשפט מכריע בטענות שונות של הצדדים במהלך הדיון, אך לאחר מתן החלטתו ההליך מוסיף להתקיים. ואכן, בעניין מנדלבליט הנ"ל נפסק כי במצבים כאלו המבחן הראוי לזיהוי "סופיות" הוא "מבחן הסעד" המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים (שם, עמ' 363). על פי מבחן הסעד, אם ההחלטה מעניקה או שוללת אחד או יותר מן הסעדים שנתבעו, הרי שמדובר ב"פסק דין חלקי", ואם לאו הרי שלפנינו "החלטה אחרת" שאינה אלא שלב ביניים בדרך לבירורו של הסעד הנתבע.

 

6.        יישומו של "מבחן הסעד" אינו פשוט כלל ועיקר והוא מעורר קשיים בעיקר במקרים שבהם בית המשפט בערכאה הדיונית מוציא תחת ידיו החלטה שאינה מסיימת את מלאכת השיפוט כולה, אך יש בה משום הכרעה לגבי טענות מסוימות או רכיבים מסוימים של התביעה (ראו: ע"א 6495/14 ‏קסלמן וקסלמן נ' מסלם, פיסקאות 6-5 (27.11.2014) (להלן: עניין קסלמן וקסלמן); ע"א 3853/19 חלא נ' מזרחי, פיסקאות 19-13 (6.5.2020) (להלן: עניין חלא)).

 

7.        אף בענייננו, סיווגה של ההחלטה הראשונה מעורר קשיים. עיון בכתב התביעה שהגישו המערערים מעלה כי אחד מן הסעדים שהתבקש בה הוא הצהרה על ביטולם של סעיפי הבוררות בהסכמי הפיתוח מחמת היותם תנאי מקפח בחוזה אחיד. לכן, על פני הדברים ניתן היה לסבור כי ההחלטה הראשונה דחתה סעד זה ולכן היא מהווה פסק דין המקים זכות ערעור. ואולם, כבר נפסק כי במקום שבו בית המשפט מכריע בבקשה למתן סעד הצהרתי בשלב ביניים של ההליך, אין משמעות הדבר, מניה וביה, שקיימת זכות ערעור על ההחלטה, ולעניין זה יש לבדוק "האם הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן בבית המשפט המחוזי הינו סעד מיוחד ונפרד (ואז זהו פסק דין חלקי) או שמא רק מנגנון לקראת בירור הסעד הסופי שינתן בתובענה (ואז זוהי החלטה אחרת)" (ראו: ע"א 4540/04 מט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אורבוך, פיסקה 7 (14.9.2006), [ההדגשות במקור, ש.ע.]; ראו גם: ע"א 463/13 מדינת ישראל נ' פרמה גורי בע"מ, פיסקה 8 (10.3.2013)).

 

8.        החלת מבחן זה בענייננו מוביל אל המסקנה כי ההחלטה הראשונה מהווה "החלטת ביניים" שניתנה בגדרי ההליך. כאמור, בגדר החלטה זו נקבע כי סעיף הבוררות אינו מהווה תנאי מקפח אף אם נצא מנקודת הנחה כי עניין לנו בחוזה אחיד. בהתאם למתווה שנקבע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 4.7.2019, הרי שקביעה זו מהווה נדבך ביניים במטרה להכריע בשאלת עיכוב ההליכים בתביעה שהוגשה לפי חוק הבוררות. היינו, אין מדובר בהחלטה עצמאית השוללת סעד מיוחד ונפרד אלא בהחלטת ביניים שמטרתה לסייע בבירור השאלה האם יש להורות על עיכוב הליכים מכוח חוק הבוררות בבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, דומה כי עסקינן ב"החלטה אחרת" שניתנה לקראת המשך בירורו של ההליך, אשר טעונה בשל כך רשות ערעור. ואכן, משהצדדים לא הגיעו להסכמות בדבר המשך ניהולו של ההליך, הורה בית המשפט במסגרת ההחלטה השנייה על עיכוב ההליך מכוח הוראת סעיף 5 לחוק הבוררות.

 

9.        אף שיקולי יעילות דיונית מושכים לעבר תוצאה זו שכן, ככלל, יש לשאוף לכך שההשגות על החלטותיה של הערכאה הדיונית תשמענה כמכלול, לאחר הכרעה סופית בתובענה כולה (ראו: ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פיסקאות 11-10 (20.5.2012); עניין קסלמן וקסלמן, פיסקה 10; ע"א 6574/19  אגם נ'BNP PARIBAS SA , פיסקה 10 (27.2.2020); עניין חלא, בפיסקה 28).

 

10.      אני סבורה כי המסקנה לפיה השגה על ההחלטה הראשונה טעונה רשות ערעור עולה בקנה אחד עם בחינתה במשקפי סעיף 38 לחוק הבוררות. כידוע, ייחודה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות נעוץ בכך שהיא חורגת מן ההבחנה המקובלת בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת", וחלה ביחס לכל החלטה שיפוטית לפי חוק הבוררות באשר היא – בין שזו מכריעה בתובענה באופן סופי ובין שמדובר בהחלטת ביניים (ראו, למשל: בש"א 7457/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק - מושב שיתופי להתיישבות, פיסקה 3 (1.11.2010); אורי גורן בוררות 462-461 (2018)).

 

11.      משכך, בשורה של מקרים נקבע כי בעניינים שבהם מוקנית לבית המשפט סמכות מפורשת מכוח חוק הבוררות, ובכלל זה בבקשות לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, הערעור על החלטת בית המשפט טעון רשות (ראו: ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ''ד מג(4) 680, 688 (1989); ראו עוד: ע"א 3955/09 שרבט נ' שרבט (12.8.2009); רע"א 6842/15 דלק סן מיחזור בע"מ נ'OFRU Recycling Gmbh&Co kg, פיסקה 3 (25.2.2016); ע"א 8130/19 סאן שיין מעליסה בע"מ נ' ‏RIO GRANDE INC, פיסקה 5 (21.7.2020), וההפניות שם (להלן: עניין סאן שיין)). בנוסף, נקבע בפסיקה כי גם "החלטות חיצוניות" לחוק הבוררות, שבמרכזן עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות, תיחשבנה כהחלטות שניתנו לפי החוק אשר הערעור עליהן הוא ברשות (ראו: ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933 (2003)).

 

12.      אף בענייננו, מטרתה של ההחלטה הראשונה היא להכריע בשאלה האם הצדדים מחויבים לפנות להליך בוררות לבירור טענותיהם, וכפועל יוצא מכך להכריע בשאלת עיכוב הליכים מכוח סעיף 5 להליכי הבוררות. משום כך, ובהינתן שהחלטה זו הובילה את הצדדים, הלכה למעשה, להכרעה בשאלת עיכוב הליכים מכוח חוק הבוררות, מדובר בהחלטה שהיא "בענייני בוררות" ולכן חלות עליה הוראות סעיף 38 לחוק הבוררות (ראו והשוו: ע"א 1418/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון השקעות בע"מ (25.4.2004); ע"א 1985/19 אורתם סהר הנדסה בע"מ נ' פרויקט אורנים בע"מ, פיסקאות 16-13 (28.1.2020), וההפניות שם; אולם ראו: בע"א 2946/05 נאות מזרחי בע"מ נ'  רוזן (10.7.2005)).

 

13.      האמור עד כה מוליכנו אל המסקנה כי לא מוקנית למבקשים זכות ערעור על ההחלטה הראשונה, ולפיכך אין מנוס ממחיקתו של הערעור.

 

14.      משכך, יש להכריע בבקשת המערערים להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור. אציין כי על פני הדברים אני סבורה כי יש יסוד לסברה לפיה המערערים היו רשאים להשיג על ההחלטה הראשונה בגדר בקשת רשות הערעור שהגישו על ההחלטה השנייה. זאת משום שההחלטה השנייה היא במהותה "פסק דין" אשר סיים את ההתדיינות בין הצדדים לו (ראו: עניין סאן שיין, פיסקאות 6-5; מיכאיל קרייני "תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי – גבולות כבישתה של אופציית הערעור על החלטות-ביניים" משפטים כט 139, 150 (1998)). לכן, ייתכן כי נוכח השלב המקדמי בו מצוי ההליך, היה ניתן לאפשר למערערים לתקן את בקשת רשות הערעור שהוגשה מטעמם על ההחלטה השנייה כך שהיא תכלול גם השגה על ההחלטה הראשונה (ראו: ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון, פיסקה 12 (20.6.2010). ערעור על החלטה זו נדחה במסגרת בש"א 6753/10 ארנון נ' פיוטרקובסקי (9.1.2011); רע"א 4261/18 שולדר נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (22.10.2019)). אולם, אפשרות זו עשויה לעורר קשיים מסוימים נוכח נוסחה של תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיו ערעור על החלטות הניתנות לערעור ברשות בלבד יתאפשר בגדרי ערעור על פסק הדין (ובענייננו, כזכור, אין מדובר בערעור על ההחלטה הראשונה אלא בבקשת רשות ערעור). מכל מקום הצדדים לא טענו בעניין זה ואף אני לא ראיתי להכריע בכך משום שאני סבורה כי בענייננו יש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה. זאת, נוכח חוסר הבהירות באשר לשאלת אופן ההשגה על ההחלטה הראשונה כפי שהוסבר לעיל, אשר לשיטתי מקים "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין (ראו והשוו: עניין סאן שיין, בפיסקה 10).

 

16.      אשר על כן, אני מורה כדלקמן: ע"א 8454/19 יימחק. המערערים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 5.11.2019, וזאת עד ליום 16.8.2019. ככל שתוגש בקשת רשות ערעור כאמור, היא תועבר לאותו גורם שיפוטי אליו תועבר רע"א 8592/19 שבכותרת.  

 

           משהגעתי לתוצאה זו, אין צו להוצאות.

 

           המזכירות תתייק את החלטתי זו בתיקי השופט בשני ההליכים שבכותרת.

 

           ניתנו היום, ‏י"ד באב התש"ף (‏4.8.2020).

 

 

 

 

שרית עבדיאן

 

 

ר ש מ ת

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים