שלמה מלכה נ. מדינת ישראל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

שלמה מלכה נ. מדינת ישראל

ע"פ 9036/18
תאריך: 27/01/2020

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  9036/18

 

לפני:  

כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

כבוד השופט י' אלרון

 

המערער:

פלוני

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

מדינת ישראל

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מתאריך 20.11.2018 ב-תפ"ח  20927-07-17

 

תאריך הישיבה:

ט"ז באייר התשע"ט      

(21.05.2019)

 

בשם המערער:

עו"ד סוזי שלו

 

בשם המשיבה:

עו"ד נגה בן סידי

 

פסק-דין

 

המשנה לנשיאה ח' מלצר:

 

1.            לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים: י' רז-לוי (אב"ד), ג' שלו ו-א' משניות) ב-תפ"ח 20927-07-17, בגדרו נגזרו על המערער 12 חודשי מאסר בפועל וכן 18 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף על כך חויב המערער בתשלום פיצוי למתלוננת, נפגעת העבירה בתיק.

 

           להלן יובאו הנתונים הצריכים להכרעה במכלול. 

 

רקע וכתב האישום המתוקן

 

2.            על פי עובדות כתב האישום המתוקן שהוגש כנגד המערער, במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, בין החודשים ספטמבר לאוקטובר 2015, בשעות הצהריים, המתלוננת, ילידת 2003 ואחייניתה של אשת המערער (להלן: הקטינה, או המתלוננת), שהתה בבית המערער. בשעה שבתו של המערער יצאה לטייל עם כלבה – המערער והמתלוננת ישבו בסלון בית המערער וצפו בטלוויזיה. לאחר זמן מה, המערער שאל את המתלוננת אם ברצונה לעזור לו לבחור מצעים, ולאחר שזו השיבה בחיוב, השניים הלכו לחדר הארונות שנמצא בחדר השינה של המערער ואשתו. המערער נעמד מאחורי המתלוננת, הרים את ידיה והניחן על המדף מולו עמדה המתלוננת. לאחר מכן, המערער הניח את ראשו על כתפיה של המתלוננת, פיסק את רגליה באמצעות ידו והחל לגעת בכתפיה, בטנה, גבה, חזה ואזור איבר מינה, וכל זאת מעל לבגדיה. כאשר המערער שמע את דלת הבית    נפתחת – חדל ממעשיו האמורים.

 

3.            המערער הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות שבכתב האישום המתוקן, והורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבירה של מעשה מגונה בקטין שהוא בן משפחתו, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש, אך הוסכם בין הצדדים כי טרם שמיעת הטיעונים לעונש יתקבלו תסקירים מטעם שירות המבחן והמרכז להערכת מסוכנות בעניינו של המערער וכן תסקיר נפגעת העבירה.

 

גזר הדין של בית המשפט המחוזי

 

4.            טרם שמיעת הטיעונים לעונש, הוגשו לבית המשפט המחוזי הנכבד תסקיר נפגעת העבירה ותסקיר הערכת מסוכנות בעניינו של המערער. כמו כן הוגשו שלושה תסקירי שירות מבחן בעניינו של המערער, כאשר שירות המבחן המליץ לדחות את הדיון ב-4 חודשים כל פעם, בתחילה לשם שילוב המערער בהליך טיפולי, ובהמשך כדי להמשיך ולבחון את יכולתו להתמיד בהליך הטיפולי.

 

5.            בתאריך 20.11.2018 ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט המחוזי הנכבד על חומרתן היתרה של עבירות מין במשפחה בכלל וכנגד קטינים בפרט ועל הפגיעות הקשות בערכים חברתיים בסיסיים, אשר גלומות בעבירות אלו. בהקשר זה נקבע כי המערער פגע במעשיו בערכים החברתיים המוגנים של "הצורך להגן על שלום הציבור, כבודו, שלמות גופו, פרטיותו, זכותו לאוטונומיה על גופו, בטחונו וזכותו לתחושת בטחון והגנה, בעיקר בהיותו בביתו ובקרב בני משפחתו". בנוסף, בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס לחומרת נסיבות ביצוע העבירה, וביניהן: העובדה שהמערער ניצל את ההזדמנות שבתו יצאה מהבית ואת היות המתלוננת במצוקה נפשית באותה עת בשל גירושי הוריה; גילה הצעיר של המתלוננת, אשר הייתה כבת 12 בעת ביצוע העבירה; פער הגילאים הרב בין המערער למתלוננת (כ-36 שנים) ופערי הכוחות הנובעים מכך וכן היות המערער דודה של המתלוננת, אשר הייתה בת-בית אצלו. לאחר מכן, בית המשפט סקר בגזר דינו שלושה גזרי דין שניתנו בנסיבות הדומות למקרה דכאן וקבע כי גם אם מעשי המערער אכן אינם מצויים ברף העליון של חומרת העבירה של מעשה מגונה – אין להקל בהם ראש מאחר שעסקינן בסיטואציה של אדם מבוגר שמתאנה לילדה קטנה, בכל חלקי גופה (גם אם מעל לבגדיה), בשעה שאיש לא נמצא בבית, וחודל ממעשיו רק לאחר שהוא שומע את דלת הבית נפתחת. לזאת הוסיף בית המשפט את הנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו למתלוננת כתוצאה מהמעשה, ובתוך כך בעיות האמון שנוצרו אצלה, כפי שאלו עולים מכתב האישום ומתסקיר נפגעת העבירה.

 

6.            לנוכח הקביעות הנ"ל ונסיבות ביצוע המעשה, החליט בית המשפט המחוזי הנכבד כי מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער נע בין 12 לבין 36 חודשי מאסר בפועל וכי מתחם זה "אף נוטה לקולא" (ראו: עמ' 10 לגזר הדין).

 

7.            בית המשפט המחוזי הנכבד זקף לזכותו של המערער מספר נסיבות מקלות ובהן: הודאתו של המערער, שייתרה את העדת הקטינה; הבעת הצער והחרטה על מעשיו; עברו הפלילי הנקי; נסיבותיו האישיות; ההשפעה שתהיה לעונש מאסר מאחורי סורג ובריח עליו ועל בני משפחתו וכן שיתוף הפעולה שלו עם גורמי הטיפול והתקדמותו בהליך הטיפולי. לצד החומרה, בית המשפט ציין כי מעיון בתסקירים ובהערכת המסוכנות עולה כי נטילת האחריות של המערער על מעשיו לא היתה מלאה. עוד נקבע כי אין לקבל את המלצת שירות המבחן על הטלת צו מבחן למשך שנתיים, לצד של"צ בהיקף של 300 שעות, מאסר מותנה ופיצוי, וכי רק עונש מאסר בפועל יהלום את חומרת מעשי המערער.

 

           לאחר ששקל את מכלול השיקולים הללו, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי יש למקם את עונשו של המערער בחלקו התחתון של מתחם העונש ההולם שהותווה על ידו כאמור לעיל, זאת בשים לב לשיקולים שפורטו לקולא.

 

           לבסוף, בית המשפט המחוזי הנכבד גזר על המערער את העונשים הבאים:

 

           12 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, שלא יעבור את העבירה בה הורשע או כל עבירת מין וכן תשלום פיצוי למתלוננת בסך של 40,000 ש"ח.

 

8.            מכאן הערעור שלפנינו, שמופנה כנגד רכיב עונש המאסר בפועל שהושת על המערער.

 

           להשלמת התמונה יצוין כי בעת מתן גזר הדין, בית המשפט המחוזי הנכבד עיכב את תחילת ביצוע גזר הדין של המערער עד לתאריך 01.01.2019.

 

           בתאריך 24.12.2018 אישר בית משפט זה (כב' השופט מ' מזוז), בהסכמת הצדדים, עיכוב ביצוע של עונש המאסר בפועל שהושת על המערער עד להכרעה בערעור. עוד יודגש, כי רכיב תשלום הפיצוי למתלוננת שהושת על המערער – שולם על-ידי המערער זה מכבר.

 

טענות הצדדים בערעור

 

9.            המערער מלין על חומרת העונש שנגזר עליו. לטענתו, בית המשפט המחוזי הנכבד שגה כאשר לא התחשב בגזר דינו בציפיותיו ובעוגמת הנפש שגרמה לו המאשימה בהתנהלותה, זאת, באשר הסכימה לעריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו לאחר הודאתו וכן בשל כך שהסכימה לבקשות הדחייה החוזרות ונשנות של שירות המבחן, חרף התנגדותה לכל עונש שאיננו כולל מאסר בפועל.

 

           לטענת המערער, המשיבה הביעה את עמדתה העונשית למאסר בפועל לראשונה רק בשלב הטיעונים לעונש, והתנהלות זו בוקרה אף על-ידי בית המשפט המחוזי בגזר דינו. בנוסף, המערער טוען כי הצטברות הנסיבות המקלות בעניינו מצדיקה השתת עונש מקל מזה אשר נגזר עליו, וכי יש לקבל את המלצת שירות המבחן בעניינו. לבסוף, המערער טוען כנגד תסקיר נפגעת העבירה מתאריך 21.01.2018, אשר היווה בסיס מרכזי לקביעת העונש שהושת עליו. לטענתו, התסקיר מבוסס על העדויות מתיק החקירה מינואר 2016, ממפגש עם המתלוננת מדצמבר 2017, אשר הופסק במהלכו על-ידי המתלוננת, ומדברי אבי המתלוננת, ובשלב הטיעונים לעונש – לא הובא כל מידע עדכני על מצבה של המתלוננת, חרף בקשתו של המערער.

 

10.         המשיבה מבקשת מנגד לסמוך ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לטענתה, רק עונש מאסר בפועל יהלום את חומרת מעשי המערער, וכפי שצוין       בפסיקה – בעבירות מין נגד קטינים, הנסיבות האישיות של הנאשם צריכות לסגת אל מול האינטרס הציבורי. עוד, לטענתה, סעיף 355(א) לחוק העונשין קובע כי אין לקבוע עונש הנמוך מרבע מהעונש המירבי שנקבע לאותה עבירה, ומשכך עלינו לקיים את דברי המחוקק באין טעמים מיוחדים לפסוק אחרת. בנוגע לטענת המערער הנוגעת למצג שלפיו ניתן ללכת לקראתו לקולא – המשיבה גורסת כי ההסכמה לעריכת תסקיר שירות מבחן נעשתה במסגרת ההסכמות שהושגו בין הצדדים ולא הייתה בה כל אמירה הנוגעת לעמדתה העונשית של המשיבה.

 

הדיון בערעור

 

11.         לקראת הדיון בערעור, הוגשו תסקירים משלימים מטעם שירות המבחן והמרכז להערכת מסוכנות. בתסקיר הערכת המסוכנות המשלים שנערך בעניינו של המערער, נאמר כי רמת המסוכנות המינית של המערער פחתה והיא נמוכה עתה. מתסקיר שירות המבחן המשלים בעניינו של המערער, הרביעי במספר, עולה כי המערער נמצא בראשיתו של הליך טיפולי לעברייני מין וכי יש מקום להמשיך בהליך זה. התסקיר מעלה את החשש כי תקופת המאסר שהושתה על המערער תמנע ממנו להשתלב בהמשך ההליך הטיפולי, וההליך, בו החל, ייקטע. לאור הערכת שירות המבחן כי סיכויי שיקומו של המערער גבוהים, הומלץ להמיר את המאסר בפועל שהוטל עליו למאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, לצד הטלת צו מבחן למשך שנתיים, במהלכם המערער ימשיך בהליך הטיפולי שבו החל.

 

12.         בדיון שנערך לפנינו, באת-כוח המערער טענה כי "יש בכתובים איזושהי התבטאות של המתלוננת שהיא לא בהכרח עומדת על כך שהמערער יישלח למאסר בפועל". לפיכך, הורינו לה כי אם תמצא התבטאות זו תמציא אותה לבית המשפט.     באת-כוח המערער הודיעה כי מצאה אסמכתא להתבטאות זו בהודעת אחיה הבוגר של המתלוננת מתאריך 04.01.2016 (שלא הוגשה לבית המשפט המחוזי הנכבד). מהודעתו זו עולה כי המתלוננת פוחדת לספר על האירוע כדי שהמערער לא ייכנס לכלא וכדי שחברתה (בת-דודתה, בתו של המערער) לא תישאר בלי אבא באותה תקופה. בתגובתה להודעה זו, המשיבה טענה כי דברים אלו מהווים עדות שמיעה וכי הם נאמרו ביחס לעצם הגשת התלונה, ולא לעניין העונש, או הליך הערעור. כמו כן, לטענתה, יש טעם לפגם בכך שהודעה זו של אחי המתלוננת הוגשה באופן חלקי, ורק בזמן הערעור, חלף הגשתה במקור לבית המשפט המחוזי הנכבד. מכל מקום, המשיבה טוענת כי אין לתלות את שאלת העונש שיש להטיל על המערער ברצונה של המתלוננת.

 

דיון והכרעה

 

13.         לאחר עיון בגזר הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד, בהודעת הערעור, בתסקירי שירות המבחן, בהערכת המסוכנות ובתסקיר נפגעת העבירה, בתסקירים המשלימים, אשר לא היו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, ובעקבות שמיעת טענות באי-כוח הצדדים – אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער על גזר דינו.

 

           אביא את נימוקיי לכך מיד בסמוך.

 

14.         נקודת המוצא לדיון בענייננו היא הכלל הידוע לפיו ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בחומרת העונש, אשר נקבע על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ראו: ע"פ 4498/14 גרידיש נ' מדינת ישראל, פיסקה 62 (13.05.2015); ע"פ 5931/11 עבדולייב נ' מדינת ישראל, פיסקה 15 (22.10.2013); ע"פ 5117/13 וימר נ' מדינת ישראל, פיסקה 9 (11.11.2014) (להלן: עניין וימר); ע"פ 2715/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (20.09.2015); ע"פ 5767/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 90 (16.06.2015); ע"פ 5500/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (06.11.2014)). עניינו של המערער דכאן איננו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור, כפי שיובהר להלן.

 

15.         בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה היתרה הטמונה בביצוע עבירות מין בקטינים בתוך המשפחה – תוך ניצול לרעה של הקירבה הפיזית והנפשית, של האמון השורר באופן טבעי במסגרת התא המשפחתי, ושל פערי הכוחות האינהרנטיים בין הבגיר לקטין, וכל זאת לשם סיפוק יצריו של הפוגע (ראו: ע"פ 7661/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 8 (04.01.2016) (להלן: ע"פ 7661/18); ע"פ 1170/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 20 (11.01.2016) (להלן: ע"פ 1170/15). לכך יש להוסיף גם את הנזקים שנגרמים מעבירות אלה (בהתאם לסעיף 40ט(4) לחוק העונשין), אשר נוטים להיות חמורים ביותר, שכן מעשים אלה מצלקים את נפשם של הקטינים הנפגעים – מה שמשפיע על תפקודם לכל אורך חייהם נוכח השלב ההתפתחותי בו נמצאים הקטינים (ראו: ע"פ 6315/13 יאסר נ' מדינת ישראל, פיסקה 9 (29.02.2016); עניין וימר, פיסקה 9; ע"פ 7433/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (17.05.2016)). על כן, גם הענישה הנוהגת בבית משפט זה, במקרים של עבירות מין בקטינים בתוך המשפחה, היא קשה ומרתיעה, באופן ההולם את חומרת המעשים ואת טיב הפגיעה בקורבנות. ענישה זו באה לשקף את סלידתה של החברה ממעשים אלה ואת האינטרס הציבורי הרב במיגור התופעה. כמו כן היא באה להעביר מסר ברור כי הנוטלים לעצמם חירות לפגוע בקטינים – צפויים לעונשים כבדים ומשמעותיים (ראו: ע"פ 6882/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 17 (11.11.2015); ע"פ 5998/14 מדינת ישראל נ' פלוני, פיסקאות 12-11 (02.07.2015); ע"פ 4146/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 12 (29.06.2015); ע"פ 489/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (09.12.2018); ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 20 (27.08.2014)).

 

16.         במקרה שלפנינו, המערער, דודה של המתלוננת, ביצע בה, בעת שהייתה בת 12 ושהתה עמו לבד בבית (והוא בן כ-48), מעשה מגונה, אשר פגע פגיעה חמורה בערך המוגן של שלמות הגוף והנפש. מעשה זה בוצע במקום שבו המתלוננת הייתה אמורה להרגיש בטוחה – בבית דודה ודודתה, ובשעה שהייתה מצויה במצוקה נפשית נוכח פרידת הוריה. תסקיר נפגעת העבירה מעלה תמונה קשה, לפיה מעשה המערער השפיע על הקטינה עמוקות וגרם לה להתקפי חרדה, אותם היא חווה לעתים קרובות, כל זאת בצד משבר אמון קשה ונזקים פיזיים ונפשיים. משכך, ולנוכח מדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות, העונש שהוטל על המערער הינו הולם וראוי בנסיבות העניין.  

 

17.         סעיף 40ד(א) לחוק העונשין קובע כי ניתן לסטות ממתחם העונש ההולם בעניינו של נאשם באם קיים הליך שיקום שהסתיים, או באם נקבע כי יש סיכוי "של ממש" שהנאשם ישתקם. למעשה, הסעיף קובע כי יש מקרים שבהם שיקולי שיקום יגברו על עיקרון ההלימה. ואולם, בנסיבות שבפנינו אין בידי לקבל את טענת המערער כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן משקל הולם לשיקולי השיקום בעניינו, וכי היה מקום לסטות עוד לקולא ממתחם העונש שנקבע, ואנמק את גישתי זו להלן.

 

18.         תסקיר שירות המבחן העדכני בעניינו של המערער הוא אמנם חיובי, וממליץ על המרת עונש המאסר בפועל שהושת על המערער לעונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד הטלת צו מבחן למשך שנתיים – תקופה שבמהלכה המערער ימשיך בהליך הטיפולי. יחד עם זאת, בתסקיר הנ"ל נאמר כי המערער השתלב רק לאחרונה בטיפול בקבוצה ייעודית, ומכאן שעליו לעבור שלבים נוספים. גם מתסקיר הערכת המסוכנות המשלים בעניינו של המערער, עולה כי המערער עושה רק צעדים ראשוניים בהליך הטיפולי, וכי עליו לעבור כברת דרך נוספת. בתסקיר הערכת המסוכנות נמסרו פרטים שונים אודות המערער, שלא אפרטם פה מטעמים של צנעת הפרט, המעידים על כך שנשקפת ממנו עדיין מסוכנות מינית מסוימת, אף כי נמוכה, ממנה לא ניתן להתעלם.

 

19.         כלל נקוט בידינו הוא שתסקיר שירות מבחן מהווה המלצה שאיננה מחייבת. אמנם בית המשפט נדרש להביא בחשבון את ההמלצה בבואו לקבל החלטה בעניין עונשו של נאשם, בשל היות שירות המבחן הגורם המקצועי הרלבנטי הבוחן, בין היתר, את מסוכנותו של נאשם ואת הפוטנציאל השיקומי שלו, אולם בית המשפט בסופו של דבר בודק מכלול שיקולים ואינטרסים רחב יותר מאלו אותם בודק שירות המבחן (ראו: ע"פ 2032/15 ממן נ' מדינת ישראל, פיסקה 22 (11.08.2015); ע"פ 6341/14 בן איטשי נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 (08.07.2015)). לפיכך, גם בענייננו, המלצת שירות המבחן איננה חזות הכל.

 

           מעבר לכך, יש לציין כי סעיף 40ד(א) לחוק העונשין האמור, איננו מטיל חובה על בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם, גם אם מדובר בנאשם שהשתקם, או כאשר קיים סיכוי של ממש שישתקם, אלא מדובר בסמכות שברשות בלבד (ראו: ע"פ 3102/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט א' שהם (17.11.2014)). בעניין זה, נקבע בפסיקה כי ככל שהעבירה בה הורשע הנאשם ונסיבותיה חמורות יותר, כך גובר הנטל המוטל על הנאשם להראות הליך שיקומי מתקדם יותר, או סיכויי שיקום מובהקים יותר, כדי להצדיק סטייה לקולא ממתחם העונש ההולם (ראו: ע"פ 5936/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (14.01.2015) (להלן: ע"פ 5936/13); ע"פ 1170/15, פיסקה 21).

 

20.         במקרה שלפנינו, סבורני כי המערער לא עמד בנטל הנ"ל. כפי שצוין לעיל, מתסקירי שירות המבחן בעניינו, ובפרט מהתסקיר המשלים, עולה כי המערער עודנו מצוי במהלך ההליך הטיפולי, כאשר עומדת בפניו כברת דרך עד לסיומו. גם מהערכת המסוכנות עולה כי המערער נמצא בצעדים ראשוניים של ההליך הטיפולי המשקם. אכן, ניכר מהתסקירים כי המערער עושה מאמצים רבים להפיק תועלת מההליך הטיפולי בו הוא נמצא ולתקן את דרכיו. עם זאת, בשלב זה לא ניתן לקבוע כי סיכויי השיקום בעניינו, גם אם הינם גבוהים, מצדיקים חריגה לקולא כה משמעותית ממתחם העונש ההולם. מסקנה זו מתחדדת נוכח קביעתו של בית משפט זה כי "לעתים [במקרים של עבירות חמורות, כגון עבירות מין בקטינים] חומרת העבירה עשויה להצריך עונש מאסר בפועל לתקופה לא קצרה, גם אם ישנם סימני חרטה ושיקום" (ההוספה וההדגשה שלי – ח"מ) (ראו: ע"פ 5936/13, פיסקה 5).

 

21.         יתרה מכך, מקריאת גזר דינו המפורט של בית המשפט המחוזי הנכבד עולה כי הוא נתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער ולהתקדמותו בהליך הטיפולי אותו הוא עובר (ובכלל זה לסיכויי שיקומו) בקביעת העונש המתאים לו, ונסיבות אלה הביאו אותו להקל הקלה מסוימת בעונשו של המערער. בית המשפט התייחס מפורשות לשיקול זה, ובחינת העונש שהושת על המערער בסופו של יום מראה כי השיקול בא לידי ביטוי בתוצאה. כך, בקובעו מתחם ענישה "הנוטה לקולא" וכך בשעה שמיקם את עונשו של המערער ברף התחתון של מתחם העונש ההולם בעניינו.

 

           אינני סבור איפוא כי נפל פגם במשקל אותו ייחס בית המשפט המחוזי הנכבד לנסיבות אלה, ומשכך אינני מוצא מקום להקלה נוספת בעונשו של המערער. זאת, בפרט נוכח ההלכה על פיה בעבירות מין בקטינים במשפחה יש לבכר את שיקולי הגמול וההרתעה על פני התחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו: ע"פ 2336/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 (10.01.2017); ע"פ 7661/18, פיסקה 9; ע"פ 4583/13 סץ נ' מדינת ישראל, פיסקה 60 (21.09.2015); ע"פ 3283/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 32 (12.11.2014); ע"פ 4327/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 35 (05.06.2013)).

 

22.         לכל אלו יש להוסיף את מהות הפגיעה במתלוננת, כפי שפורטה בתסקיר נפגעת העבירה (אף שלא הוגש לנו תסקיר עדכני), נוכח הכלל כי בעבירות מין ישנה חובה להתחשב בנפגע העבירה כשיקול מרכזי בענישה (ראו: ע"פ 5936/13, פיסקה 7). בענייננו, הנזקים שגרם המערער למתלוננת במעשיו, בצירוף שיקולי גמול והרתעה, מקשים על אימוץ תוצאה לפיה המערער ירצה את עונשו בדרך של עבודות שירות. מסקנה זו מקבלת חיזוק לאור הכלל הקבוע בסעיף 355 לחוק העונשין, לפיו יש להשית "עונש מזערי" על מי שהורשע בעבירה זו, שלא יפחת "מרבע העונש המירבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו" – ובמקרה דנן העונש המירבי עומד על 15 שנות מאסר. משכך ברי שהעונש שהושת על המערער, שהינו פחות באופן משמעותי מהרבע, הוא מקל והולם בנסיבות העניין, תוך שיש בו גם התחשבות בתכלית העולה מסעיף 355(ב) לחוק העונשין, המורה כך:

 

"עונש מאסר לפי סעיף קטן (א) לא יהיה בהיעדר טעמים מיוחדים, כולו על תנאי".

 

23.         לפני סיום, אעיר כי בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס בגזר דינו להתנהלות המשיבה בכל מה שנוגע להסכמותיה לבקשות שירות המבחן וביקר את המשיבה על כך. אינני רואה צורך לחזור ולהידרש לדבר פעם נוספת, ואולם גם בהתחשב בביקורת נראה לי כי צדק בית המשפט המחוזי הנכבד בקבעו כי אין בהתנהלותה זו של המשיבה כדי להוות נסיבה מקלה מכרעת בעת גזירת עונשו של המערער.

 

 

 

סוף דבר

 

24.         נוכח כל האמור אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער, המופנה כנגד רכיב עונש המאסר בפועל שהושת עליו, בהעדר עילה מבוררת להתערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

 

25.         בהתאם לכך, עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער, שעליו הורה חברי השופט מ' מזוז בתאריך 24.12.2018, יתבטל בתאריך 23.02.2020, מועד בו יהיה על המערער להתייצב לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו, לא יאוחר מהשעה 10:00, בבימ"ר דקל, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות, או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.

 

 

                                                        המשנה לנשיאה

 

השופט ד' מינץ:

 

           אני מסכים.

 

                                                          ש ו פ ט

 

השופט י' אלרון:

 

 

          אני מסכים.

 

                                                         ש ו פ ט

 

 

 

          הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר.

 

           ניתן היום, ‏א' בשבט התש"ף (‏27.1.2020).

 

המשנה לנשיאה

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך
9
ע"א 6473/20
פסק-דין
21/10/2020
10
בש"א 7128/20
החלטה
21/10/2020
טען מסמכים נוספים