שלה אמין נ. מדינת ישראל- משרד המסחר והתעשייה | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

שלה אמין נ. מדינת ישראל- משרד המסחר והתעשייה

ע"א 7791/19
תאריך: 03/06/2020

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  7791/19

 

לפני:  

כבוד השופט נ' סולברג

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

כבוד השופט א' שטיין

 

המערער:

שלה אמין

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבות:

1. מדינת ישראל – משרד המסחר והתעשייה

 

2. יורם גדיש תשתיות ובניין בע"מ

 

3. יורם גדיש – חברה להנדסה בע"מ

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי) בת"א 30003-12-18 מיום 3.10.2019.

 

תאריך הישיבה:

ב' בסיוון התש"ף      

24.5.2020

 

בשם המערער:

עו"ד וסים מוקלד; עו"ד דיאן קשקוש

 

בשם משיבה 1:

עו"ד מרווה בז'ה

 

בשם משיבות 3-2:

עו"ד נועם יבלון

 

 

פסק-דין

 

השופט ד' מינץ:

 

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי) בת"א 30003-12-18 מיום 3.10.2019, במסגרתו נדחתה תביעתו של המערער על הסף מחמת התיישנות.

 

רקע להליך וטענות הצדדים

1.            המערער חוכר ומחזיק במקרקעין הנמצאים באזור התעשייה באבו סנאן (להלן: המקרקעין ו-אזור התעשייה בהתאמה), בהתאם לחוזה פיתוח שנחתם בינו לבין מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל) בשנת 2008 ועל פיו היה על המערער לבנות על המקרקעין בניין המיועד לתעשייה. אין חולק כי עובר לחתימת חוזה הפיתוח, בשנת 2006, בוצעו עבודות פיתוח ותשתיות באזור התעשייה על ידי משיבה 1, משרד המסחר והתעשייה (להלן: המשיבה) באמצעות משיבות 2 ו-3, ובכלל זה עבודות חפירה במקרקעין. אין גם חולק כי המערער ביצע עבודות חפירה במקום, לאחר מסירת המקרקעין לידיו.

 

2.            לטענת המערער, בשלב מסוים החלו להתדרדר סלעים ואבנים מהמצוק אשר נוצר כתוצאה מביצוע החפירות על ידי המשיבות, אל תוך המקרקעין שלו. מנגד לעמדת המשיבות, מפגע הסלעים נוצר מעבודות החפירה שבוצעו על ידי המערער עצמו לאחר מסירת המקרקעין לידיו. בעקבות זאת, התנהלה בין הצדדים התכתבות ענפה, החל מפניית המערער למשיבה ביום 6.11.2009, כאשר המערער סבר כי על המשיבה לשאת באחריות ליצירת בניית קיר תומך במצוק שנוצר, ואילו המשיבה טענה כי התדרדרות הסלעים במקום נובעת כתוצאה מעבודות החפירה שביצע המערער ומשכך בניית קיר תומך אינה בגדרי אחריותה.

 

3.            במקביל להתדיינות בין המערער למשיבה, ביום 13.2.2012 הוגשה נגד המשיבה ונגד המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה על ידי בעליה של חלקה סמוכה למקרקעין (להלן: משלב) אשר ניזוקה אף היא מהמצוק שנוצר בעקבות עבודות החפירה (ת"א 20462-02-12 משלב נ' מדינת ישראל (להלן: תביעת משלב)). גם במסגרת הליך זה, עמד המערער על טענתו כי האחריות לנזק שנגרם למקרקעין ובכלל זה למשלב רובצת לפתחה של המשיבה. בד בבד הבהיר המערער (תוך הסתייגות כי אין בצעד זה כדי להביע נטילת אחריות לנזק הנטען) כי הוא החל בבניית קיר תומך אשר יש בו כדי לייתר את התביעה. המערער הבהיר במסגרת כתב ההגנה המתוקן שהגיש באותו הליך כי הוא עצמו נזקק לבניית קיר תומך, בשל הסכנה הקיימת של נפילת סלעים ואבנים, וכי הוא נאלץ להתחיל בבניית הקיר נוכח העובדה שהיתר בניה אשר ניתן לו בשנת 2012, עלול לפוג. בעקבות בניית הקיר התומך כאמור, התביעה נדחתה בהסכמה ביום 22.6.2016.

 

4.            ביום 13.12.2018 הגיש המערער תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המשיבות אותה העמיד על סך של 2,500,000 ש"ח. בכתב התביעה נטען כי העבודות שבוצעו על ידי המשיבה בשנת 2006 גרמו ליצירת מצוק בעומק של כ-20 מטרים אשר יצר מפגע בטיחותי. זאת בפרט בעונת הגשמים בה עפר וסלעים התדרדרו מקצהו העליון של המצוק לתוך שטחו של המערער. עוד טען המערער כי התריע על הנזק שנגרם על ידי המשיבה כבר בשנת 2009.

 

5.            במסגרת כתב הגנה שהגישה המשיבה ביום 2.6.2019, נטען בין היתר כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. זאת מפני שחלפו למעלה מ-12 שנים ממועד התרחשות הנזק על פי שיטת המערער, היינו משנת 2006 ולמעלה מ-9 שנים ממועד גילוי הנזק, היינו מהמועד שבו פנה המערער למשיבה בעניין הנזק בשנת 2009. גם משיבות 2 ו-3, אשר המשיבה הגישה הודעת צד ג' נגדן, הגישו בקשה לסילוק תביעת המערער על הסף, בין היתר מחמת התיישנות. בתגובה לבקשה לסילוק התביעה על הסף מיום 28.7.2019, טען המערער כי דין הבקשה להידחות, שכן התביעה לא התיישנה. לשיטתו, עילת התביעה התגבשה רק בשנת 2016, לאחר שהסתיימה בניית הקיר התומך על ידו, או לכל המוקדם בשנת 2015, כאשר החלה בניית הקיר. לאחר דיון קדם משפט שהתנהל ביום 24.9.2019, במהלכו המליץ בית המשפט למערער להסכים כי התביעה תדחה מחמת התיישנות, הודיע המערער כי הוא מסכים למחיקת התביעה אך לא לדחייתה, אולם המשיבות עמדו על דחייתה.

 

6.            ביום 3.10.2019 ניתן פסק הדין במסגרתו נדחתה תביעת המערער על הסף. בית המשפט ציין כי בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ולכל המאוחר במועד שבו נודע לתובע על כך. לפיכך, בענייננו שעה שבהתאם לכתב התביעה חלפו למעלה מ-12 שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה, היינו מתחילת ביצוע העבודות שהקימו למערער את עילת תביעתו, ולמעלה מ-9 שנים מהמועד שבו לשיטתו נודע לו על כך, התביעה התיישנה. כמו כן, הובהר שהקמת הקיר התומך, גם אם היה בה כדי לרפא את הנזק, אינה משפיעה על המועד שבו נולדה עילת התביעה. כן דחה בית המשפט טענה נוספת שהעלה המערער לראשונה במהלך הדיון, כי יש בהוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, שעניינה הפסקת מרוץ ההתיישנות במקרה של תובענה שנדחתה, כדי לסייע למערער.

 

           מכאן הערעור שלפנינו.

 

טענות הצדדים בערעור

7.            המערער מבקש בערעורו לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך דחיית טענת ההתיישנות וביטול ההוצאות שנפסקו נגדו. בעיקר טען המערער כי עילת התביעה נולדה עם סיום בניית הקיר התומך, או עם מתן פסק הדין בתביעת משלב, שכן במועד זה התגבש הנזק הממשי – הנזק הכספי המדויק שנגרם לו כתוצאה מבניית הקיר – המקים לו את עילת תביעתו. זאת כאשר מדובר במעין תביעת שיבוב, ועל כן עילתה קמה ביום תשלום עלות בניית הקיר. כמו כן, המערער טוען כי הסכמתו לבנות את הקיר התומך לא הותנתה בוויתור כלשהו מצדו על זכותו לתבוע גורמים אחרים בגין חלקם באחריות לנזק. עוד טען המערער לתחולתם של סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), אשר דוחים, כל אחד בדרכו, את המועד שבו מתחיל מרוץ ההתיישנות למן המועד שבו נתגלה יסוד מיסודותיה של עילת התביעה באיחור. כך למשל נטען כי על פי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, נדחה מרוץ ההתיישנות עד לתום עשר שנים מיום גילוי הנזק, ולפיכך התביעה לא התיישנה אף אם מרוץ ההתיישנות החל משנת 2009. לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי אין בסעיף 15 לחוק ההתיישנות כדי לסייע לו. זאת מאחר שהוא היה בעל עניין בתביעת משלב ומכאן שלא יכול היה להגיש באותה העת תביעה, לא כל שכן כל עוד הקיר התומך לא היה בנוי.

 

8.            מנגד המשיבה סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי המערער לא הצביע על טעם המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בו. המשיבה הדגישה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו. כמו כן, במסגרת ההליך בתביעת משלב הבהיר המערער כי בנה את הקיר התומך בשל הנזק שנגרם לו ולא בשל הנזק שנגרם למשלב. באשר לטענת המערער כי מדובר למעשה בתביעת שיבוב, טענה המשיבה כי לא רק שמדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו נטענה לראשונה במסגרת הערעור, אלא שהמערער כלל לא הודה בחובתו כלפי משלב – אלא לדבריו "התנדב" לבנות את הקיר התומך בשל צרכיו הוא – ולכן אין באפשרותו לתבוע את המשיבה בתביעת שיפוי. לטענת המשיבה גם אין בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ובסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כדי לסייע למערער, שכן גם יישום הוראות אלו מביא למסקנה כי התביעה התיישנה. באשר לטענת המערער בדבר תחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, טוענת המשיבה כי מאחר שהמערער נתבע בתביעת משלב, אין בסעיף כדי להועיל לו, מה גם, תביעת משלב ממילא לא מנעה ממנו להגיש תביעה משל עצמו.

 

9.            משיבות 2 ו-3 מוסיפות על טענות המשיבה ומדגישות כי חוות דעת מטעם המערער באשר לצורך בהקמת קיר לחיזוק המדרון הועברה על ידי המערער למשיבה כבר ביום 25.8.2011, וכי לא הייתה כל מניעה להעריך את היקף ההוצאות עוד באותו מועד. המערער אף הסתמך בכתב התביעה, לצורך אומדן הנזק שנגרם לו, על חוות דעת שניתנה בשנת 2016, אשר התבססה על כתב כמויות מיום 2.10.2015, ולא על ההוצאות שהוציא בפועל. לשיטת המשיבות לא ניתן לקבל את הטענה שיש להתחיל את מרוץ ההתיישנות ממועד בניית הקיר התומך, שכן באופן זה אם המערער לא היה מתחיל לבנות את הקיר התומך, מרוץ ההתיישנות לא היה מתחיל לעולם. באשר לטענת המערער בדבר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, טוענות משיבות 2 ו-3 כי זו הועלתה לראשונה רק אגב הדיון בבקשה לסילוק על הסף ולא נמצא לה זכר בתגובת המערער לבקשה לדחייה על הסף. על כן, גם מטעם זה אין לקבל את הטענה.

 

דיון והכרעה

10.         לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי שייעשה.

 

11.         סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות קובעים כי פרק הזמן אשר בגדרו מתיישנת עילת תביעה אזרחית הוא 7 שנים מהיום שבו "נולדה עילת התביעה". זאת, בלבד שבידו של התובע מוקנה "כוח תביעה מהותי המאפשר לו, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו, ולזכות לסעד" (ע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק בע"מ, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (11.7.2010)). בהתאם לכך, עיקר טענת המערער היא כי "כוח התביעה" בעניינו התגבש רק עם סיום בניית הקיר התומך על ידו, או כפי שנטען לראשונה בערעור, בעת מתן פסק הדין בתביעת משלב. זאת מפני שרק באותו מועד המערער היה מודע לטענתו להיקף הנזק הכספי הממשי שנגרם לו. בקצרה ובשולי ערעורו, טוען המערער גם לתחולתן של שתי הוראות חוק נוספות אשר משעות את תחילתה של תקופת ההתיישנות: סעיף 8 לחוק ההתיישנות המשעה את תחילת מרוץ ההתיישנות עד למועד שבו התגלו העובדות המהוות את עילת התובענה; וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין המאפשר השעיית מרוץ ההתיישנות עד למועד גילוי הנזק (ובלבד שלא חלפו 10 שנים מיום אירוע הנזק).

 

12.         ואכן, מרוץ ההתיישנות בתביעות נזיקין אינו מתחיל כל עוד לא נתגלה הנזק. ברם, משנתגלה הנזק, אין להמתין עד לגיבושו במלוא היקפו (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (1984); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008); ע"א 7599/18 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח, פסקה 5 (3.3.2020) (להלן: עניין פלוני)). בהתאם לכך, קשה עד מאוד לקבל את טענת המערער כי הנזק לא "התגלה" במידה מספיקה לצורך היווצרות "כח תביעה" עד למועד בניית הקיר האמור. אף אם הייתי מניח, כטענת המערער, כי רק במועד זה התגלה מלוא היקף הנזק (טענה אשר כשלעצמה קשה לקבל, שכן, ניתן היה על פני הדברים לאמוד את עלות בניית הקיר התומך במועד מוקדם בהרבה), הרי שאין ב"גילוי" זה כדי לדחות את המועד שבו החל מרוץ ההתיישנות. כתב התביעה שהוגש על ידי המערער בהליך לפני בית המשפט המחוזי מפרט את אחריות המשיבות לחפירות שבוצעו במקרקעין, חפירות אשר "גרמו ליצירת מצוק הנישא לגובה של כעשרים מטר, ללא תימוך וללא גידור תקני ובמעשיהם ובמחדליהם יצרו מפגע בטיחותי המסכן חיי אדם" (פסקה 16 לכתב התביעה). כאמור לעיל, הנזק שנגרם כתוצאה מעבודות הפיתוח שבוצעו על ידי המשיבה, הובהר כבר במכתב המערער מיום 6.11.2009 המתריע בעניין התדרדרות הסלעים במקום ומציין כי יש למצוא פיתרון למצב שנוצר. כבר ביום 20.1.2011 שלח המערער חוות דעת מהנדס מטעמו המצביעה על סדקים שנוצרו לטענתו בשל עבודות הפיתוח שהתבצעו על ידי המשיבה, והממליצה על בניית הקיר התומך לחיזוק המדרון. בנסיבות אלו, ניכר כי "כח התביעה" ביחס לעילות עליהן התבסס כתב התביעה נוצר גם נוצר במועד מוקדם בהרבה מזה שטוען לו המערער.

 

13.         גם אין לקבל את טענת המערער כי מדובר למעשה ב"תביעת שיבוב". במסגרת כתב התביעה, אזכר המערער את תביעת משלב רק כבדרך אגב, "למען הגילוי הנאות" בלבד (פסקה 18). הוא אף הבהיר כי הקיר התומך נבנה באותה תקופה בה התנהל ההליך בתביעת משלב, בשל כך שבאותה עת "החזיק התובע בהיתר הבניה הנ"ל ומחשש לתפוגת תוקפו של ההיתר נאלץ התובע להתחיל בשנת 2015 בהקמת מבנה המפעל בצמוד למצוק שנוצר ממעשיי ומחדלי הנתבעות, ונאלץ הוא על חשבונו בלבד להקים את הקיר התומך..." (פסקה 21 לכתב התביעה). היינו, העובדה שהיתר הבנייה צפוי היה לפקוע, והיה על המערער להתחיל ולבצע בניה במקום, היא זו שהביאה לבניית הקיר התומך. בנסיבות אלו, צודקת המשיבה, שלא רק שאין לטענה כי מדובר בתביעת שיבוב זכר בכתב התביעה, אלא שהיא עומדת בסתירה חזיתית לטענות אשר כן נטענו.

 

14.         ובאשר לטענת המערער בדבר תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, היינו כי תביעת משלב (אשר כלל לא הוגשה על ידי המערער כאמור) עולה בגדרי תובענה אשר "נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה" המאפשרת השעיית תקופת ההתיישנות. פשיטא כי תביעה זו של משלב אינה באה בגדרי תביעה מעין זו.

 

15.         בשולי הדברים יצוין כי המערער טען כי אף אם מועד פנייתו למשיבה ביום 6.11.2009 ייחשב כמועד שבו התגלה הנזק, הרי שעל פי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, התביעה לא התיישנה, שכן ניתן להגישה תוך עשר שנים מאותו מועד שבו הנזק התגלה. אלא שבעניין זה נפל המערער לכלל טעות. על אף שאותו סעיף מאפשר דחיית מרוץ ההתיישנות עד למועד שבו התגלה הנזק, בסיפא לאותו סעיף נקבעה מגבלה על אותה דחייה, כך שבכל מקרה התביעה תתיישן אם חלפו למעלה מעשר שנים מיום קרות הנזק ("תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק"; וראו למשל: ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 9  (24.11.2005); עניין פלוני, פסקה 5). הואיל וכאמור, מועד קרות הנזק היה בשנת 2006, כך או כך התביעה התיישנה במועד הגשתה.

 

           אם כן, אם תישמע דעתי, הערעור ידחה והמערער יישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח ובהוצאות משיבות 2 ו-3 יחדיו בסך של 10,000 ש"ח נוספים.  

 

ש ו פ ט

 

השופט נ' סולברג:   

 

           אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

השופט א' שטיין:

 

1.        הנני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ, על כל נימוקיו.

 

2.        במאמר מוסגר, ברצוני להעיר כי לנוכח האמור בסעיפים 51(א)(2) ו-51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, התובענה שהוגשה על ידי המערער לבית המשפט המחוזי היתה נתונה לסמכותו העניינית של בית משפט השלום בשל מהותה (שימוש במקרקעין) והסכום שנתבע בה (2.500.000 ₪) כאחד. לאחר שהתובענה התבררה לגופה וניתן בה פסק דין, מבלי שעניין הסמכות הועלה על ידי בעל דין כלשהו, אין מחזירים את הגלגל לאחור (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שלוש עשרה, כרך א, עמוד 53, והאסמכתאות שם (2020) (להלן: גורן)). ואולם, במבט לעתיד וכדי למנוע תקלות, חשוב להדגיש כי "על בית המשפט מוטלת החובה לבדוק את סמכותו העניינית לדון בתובענה שלפניו ולא להמתין ליוזמת בעלי הדין" (גורן, בעמוד 52).

 

ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.

 

           ניתן היום, ‏י"א בסיון התש"ף (‏3.6.2020).

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים