שאדי ח'לול נ. המועצה המקומית גוש חלב | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

שאדי ח'לול נ. המועצה המקומית גוש חלב

עע"מ 4716/17
תאריך: 25/09/2019

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים

 

עע"מ  4716/17

 

לפני:  

כבוד השופט נ' הנדל

 

כבוד השופט ג' קרא

 

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

המערערים:

1. שאדי ח'לול

 

2. ארם ח'לול

 

3. ארם - עמותה ארמית נוצרית בישראל

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. המועצה המקומית גוש חלב

 

2. משרד החינוך

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת מיום 26.04.2017 בעת"מ 30324-01-17 שניתן על ידי כבוד הנשיא ד"ר א' אברהם

 

בשם המערערים:

עו"ד אורי שנהר

 

בשם המשיבה 1:

עו"ד מרואן מויס

 

בשם המשיב 2:

עו"ד יעל מורג יקו-אל

 

פסק-דין

 

השופט נ' הנדל:

 

1.        הערעור שלפני מופנה כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה – בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"ם 30324-01-17; הנשיא א' אברהם) – את עתירת המערערים, וקבע כי המועצה המקומית גוש חלב (משיבה 1; להלן, בהתאמה: המועצה ו-גוש חלב) אינה נדרשת "לממן הסעת הילדים לבית הספר שבקיבוץ סאסא".

 

 

 

 

רקע וטענות הצדדים

 

2.        ביום 16.9.2014 הודיע שר הפנים כי מחוות דעת מקצועיות שקיבל עולה כי מתקיימים בלאום הארמי התנאים הנדרשים להוכחת קיומו כלאום – קרי, "מורשת היסטורית, דת, תרבות, מוצא ושפה משותפת". לפיכך, התבקש מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה להנחות את פקידי הרישום, כהגדרתם בסעיף 4 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק המרשם), לאפשר לתושבים הרואים עצמם כבני הלאום הארמי להירשם ככאלה במרשם האוכלוסין (לפי סעיף 2(א)(5) לחוק המרשם) (אתי וייסבלאי "הארמים במזרח התיכון ובישראל: רקע היסטורי, זהות לאומית בימינו ומדיניות ממשלתית" 18-19 (מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2017) (להלן: וייסבלאי)).

 

3.        מערער 1 (להלן: המערער) הוא נוצרי, בן הלאום הארמי, המתגורר עם משפחתו בגוש חלב. הוא משרת כקצין מילואים בצבא ההגנה לישראל, ועומד בראש עמותה הפועלת למען הציבור הארמי-נוצרי – היא מערערת 3. על רקע זהות זו, החליט המערער שלא לשלוח את בנו (מערער 2) לבית הספר הממלכתי במקום מגוריהם, המשתייך למגזר הערבי, וביקש מן המועצה להעביר אותו אל המוסד הממלכתי בקיבוץ סאסא ששפת הלימוד בו עברית. בקשה זו – אותה הגיש המערער על גבי טופס המבהיר כי "הוצאות ההסעה וכל תשלום אחר יהיה על חשבון ההורים" (להלן: טופס הבקשה) – אושרה, ומערער 2 השתלב בבית הספר היסודי בסאסא, לצד תלמידים נוספים מגוש חלב.

 

           בהתאם למדיניות שהוצגה בטופס הבקשה, המועצה משכה את ידיה מהסדרת תחבורה לבית הספר בסאסא, והאחריות לכך נפלה על כתפי ההורים. אולם, בשלב מסוים נענתה המועצה לקריאת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת "לפנות לאלתר למשרד החינוך ולבקש סיוע בהסעות", והגישה בקשה מתאימה למשיב 2 (להלן: משרד החינוך). המשרד דחה תחילה את הבקשה, אך בעקבות פנייה נוספת של ועדת החינוך, התרבות והספורט, חל שינוי בעמדתו, והוא אישר את הסעת תושבי גוש חלב הנוצרים-ארמים הלומדים בסאסא, "בכפוף להצהרת [המערער] על כך שזו הקבוצה היחידה בארץ אותה הוא מבקש להסיע לבי"ס יהודי שלא על פי המיפוי". דא עקא, בשלב זה הבהירה המועצה שאין בדעתה לספק שירותי הסעה לתלמידים הארמים בלבד, משום שהדבר מהווה, לדעתה, הפליה פסולה של יתר תושבי גוש חלב הלומדים מחוץ ליישוב.

 

4.        משכך, עתרו המערערים לבית המשפט קמא בבקשה להורות למועצה "לנקוט לאלתר בכל הצעדים הנדרשים לצורך הבטחת הסעות סדירות" לבית ספרו של מערער 2, ובחזרה. לגישתם, בקשת ההשתתפות שהוגשה למשרד החינוך ביטאה הכרה בזכות התלמידים הארמים לשירותי הסעה – והמועצה אינה רשאית לחזור בה מעמדה זו. אף לגופם של דברים, המערערים סבורים שבית הספר הערבי בגוש חלב "אינו מתאים" לתלמידים בני הלאום הארמי, ומשכך נדרשת המועצה, בכובעה כרשות החינוך המקומית, להבטיח לתלמידים אלה תחבורה הולמת לבית הספר בסאסא. "לחלופי חלופין", הם טוענים כי לכל בן מיעוטים – ארמי כערבי – זכות להשתלב במוסדות החינוך הממלכתי, וכי בהעדר בית ספר מתאים בגוש חלב יש לספק למעוניינים בכך שירותי הסעה למוסד הסמוך בסאסא. משרד החינוך הצטרף לעמדת המערערים, ושם את הדגש על זהותם הייחודית כבני הלאום הארמי – זהות שבגינה "לא ניתן לקבוע א-פריורית כי המסגרת המתאימה להם היא מוסד חינוך בשפה הערבית".

 

           מנגד, המועצה עמדה על שלה, וטענה כי העתירה אינה מגלה עילת התערבות בהחלטתה. היא מזכירה כי אישרה למערער 2, ולתלמידים אחרים, ללמוד מחוץ לגבולות גוש חלב, וכי בבקשת ההעברה שהגיש בשעתו המערער הובהר לו – כפי שהובהר ליתר ההורים שהגישו בקשות דומות – שעלויות ההסעה יפלו על כתפיו. לדבריה, המערערים לא הוכיחו זכאות להסעות: טענת אי ההתאמה של בית הספר הפועל בגוש חלב לא נתמכה בראיות כלשהן, ולא הוכח שהתחבורה הציבורית המקשרת בין גוש חלב לסאסא אינה מספקת לתלמידים מענה הולם. המועצה דחתה גם את הטענה בעניין חזרתה, כביכול, מהכרתה בזכויות התלמידים הארמים, והדגישה כי עמדתה הנוכחית נובעת מנימוקים ענייניים רבי משקל: סירוב להפלות בין תלמידים בני גוש חלב על בסיס דת או לאום, וחוסר נכונות לעודד נטישה ודילול של בית הספר הממלכתי הפועל ביישוב.

 

5.        בפסק דינו, אימץ בית המשפט לעניינים מינהליים את עמדת המועצה, וקבע כי גם אם רשות חינוך מקומית שאין בתחומיה מוסד חינוכי מתאים עשויה לשאת בחובת מימון הסעות, הסוגיה כלל אינה מתעוררת בענייננו – שכן המערערים לא עמדו בתנאי הסף, ולא הרימו את נטל הוכחת אי ההתאמה. אמנם, הלימודים בגוש חלב מתנהלים בשפה הערבית, אך המערערים דוברים שפה זו – ובכל מקרה, גם בבית הספר בסאסא הארמית אינה משמשת כשפת הלימוד. מעבר לכך, לא הוכח שהתכנים והערכים אליהם מטיף בית הספר הממלכתי בגוש חלב אינם עולים בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שעמם מזדהים המערערים. בנסיבות אלה, הדין אינו מטיל חובת מימון על המועצה, וממילא אין בפנייתה למשרד החינוך בשנת 2016 כדי ליצור חובה כזו יש מאין. אדרבה, בהעדר פגיעה באינטרס ההסתמכות של המערערים, המועצה רשאית הייתה לבחון מחדש את הסוגיה, ולגבש עמדה שונה. אשר על כן, נקבע כי אם המערערים חפצים להוסיף וללמוד בבית הספר הממלכתי בסאסא, "עליהם לממן את ההסעה מכיסם". מכאן הערעור שבכותרת.

 

6.        על פי השקפת המערערים, הכרעת הערכאה הראשונה מבוססת על הקביעה לפיה בית הספר הממלכתי-ערבי בגוש חלב "מתאים" למערער 2 – ומכאן שאין בבחירתו ללמוד בבית ספר אחר כדי להטיל על המועצה חובות כלשהן. ברם, קביעה זו חותרת, לדעתם, תחת הזכות החוקתית לשוויון בחינוך, השוללת הפרדה כפויה בין רוב למיעוט – להבדיל מכיבוד זכותו של המיעוט למערכת חינוך אוטונומית – ומכרסמת בזכות ההורים לחנך את ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם. המערערים סבורים כי לכל בן מיעוטים זכות להשתלב במוסדות חינוך ממלכתיים דוברי עברית, ומכאן שאין להפלות תלמידים שמימשו את זכותם ועלו על נתיב ההשתלבות, רק משום שהיה בידיהם להוסיף ולהסתגר בד' אמותיה של קבוצת המיעוט. כפועל יוצא, אין בקיום בית ספר ממלכתי "ערבי" בגוש חלב כדי להכשיר את הפליית בני היישוב המבקשים להשתלב בבית הספר בסאסא, ועל המועצה להעמיד לרשותם שירותי הסעה – בדומה לאלה שמעניקות רשויות אחרות ליתר תלמידי המוסד. המערערים דוחים את הרלוונטיות של שיקולי התקציב – ומדגישים כי בכל מקרה ההליך דנן אינו נדרש לסוגיית המימון, ומתמקד בעצם העמדת ההסעות על ידי המועצה.

 

           לצד הטענה הגורפת בדבר הזכות ללמוד בבית ספר "יהודי-עברי", המערערים טוענים כי בית הספר בגוש חלב אינו מתאים עבורם, משום שהוא אינו מעודד באופן פעיל שירות בצה"ל, ואינו מטפח הזדהות עם ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – בניגוד מובהק לערכים שהם מבקשים להקנות לילדיהם. לבסוף, המערערים מעלים על נס את זהותם הלאומית הארמית, וגורסים כי לא היה מקום לקבוע שבית ספר "ערבי" מתאים להם – ובכך, למעשה, לכפות עליהם זהות לאומית ערבית.

 

           במישור אחר, המערערים סבורים שראוי היה להעניק משקל מכריע להכרת המועצה בזכותם לשירותי הסעה – כפי שהיא משתקפת בפנייתה למשרד החינוך בשנת 2016 – שכן מדובר בהבטחה מינהלית מחייבת, שלא ניתן טעם הולם להתנערות ממנה. 

          

7.        משרד החינוך הצטרף לעמדת המערערים, וטען כי בהעדר מוסדות חינוך ייעודיים, בני הלאום הארמי זכאים לבחור האם להשתלב "בבית ספר ממלכתי במגזר העברי, או בבית ספר ממלכתי במגזר הערבי". מאחר ואין בתחומי גוש חלב מוסד המשתייך לקטגוריה הראשונה, עומדת למערערים הזכות ללמוד בבית הספר הסמוך בסאסא – וכנגדה, מוטלת על המועצה חובת להנגיש אותו עבורם. בהתחשב באיכות שירותי התחבורה הציבורית באזור, המשמעות המעשית היא כי המועצה נדרשת להעמיד לתלמידים הארמים הסעות מתאימות, ואף להשתתף במימונן. אליבא דמשרד החינוך, תוצאה זו תואמת את עקרון השוויון, ומבטאת שונות רלוונטית בין התלמידים הארמים – שבית הספר בגוש חלב אינו משקף את ערכיהם, זהותם ותפיסת עולמם – לתלמידים שהעדיפו ללמוד מחוץ ליישוב משיקולים אישיים גרידא. הציבור אינו נדרש לשאת בעול העדפות אישיות, אך במקרה של בני הלאום הארמי "לא ניתן לקבוע א-פריורית כי המסגרת המתאימה להם היא מוסד חינוך במגזר הערבי" – ומכאן שיש בסיס מהותי לחובת ההנגשה של בית הספר בסאסא.

 

8.        מנגד, המועצה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. היא מציינת כי טענת חוסר ההתאמה של בית הספר הממלכתי בגוש חלב לא נתמכה בתשתית עובדתית כלשהי, ומדגישה כי מחדל ראייתי זה בולט שבעתיים על רקע תוכנית הלימודים בבית הספר – אשר, בניגוד למקבילו בסאסא, מקנה לתלמידיו ידע בשפה הארמית ובדת הנוצרית, ומבטא, אפוא, בצורה טובה יותר את הזהות הארמית-נוצרית של המערערים. אכן, המועצה מאפשרת לתלמידים החפצים בכך ללמוד מחוץ לתחומיה, ובהתאם למדיניות זו – השומטת את הקרקע מתחת לטענות ההפליה של המערערים – אישרה גם את בקשת ההעברה של מערער 2 לבית הספר בסאסא. עם זאת, אין לדרוש ממנה להעמיד לרשות תלמידים אלה שירותי הסעה, שכן צעד כזה יעודד "נשירה" ויפגע במעמד מערכת החינוך המקומית. יש לכבד, אפוא, את ההצהרה עליה חתמו בשעתו המערערים, ולמנוע מהם לגלגל את עלויות הבחירה בבית הספר בסאסא לפתחו של הציבור. מן הטעמים הללו – ובהתחשב בפגיעה החריפה של הסדר ההסעות החלקי בשוויון, והשפעתו על המרקם החברתי בגוש חלב – סבורה המועצה כי אין עילה להתערבות בשיקול דעתה. זאת, על אחת כמה וכמה נוכח ההיבטים התקציביים של ההסעות, שגם אם אינם עומדים במוקד ההליך דנן לא ניתן להתעלם מהם.

 

           המועצה חותמת את סיכומיה בטענה כי הערעור הפך אקדמי, שכן האישור שהעניק משרד החינוך להסעות בשנת 2016 אינו עומד עוד בתוקף – ואין לדעת כיצד ינהג המשרד אם וכאשר תוגש בקשה חדשה בעניין.

 

9.        בסיכומי התשובה מטעמם, דחו המערערים את טענות המועצה, וציינו כי ההתחייבות שעליה חתם המערער במסגרת בקשת ההעברה נוגעת רק לשאלת מימון ההסעות – להבדיל מעצם העמדתן – ובכל מקרה, לא ניתן להכשיר באמצעותה פגיעה בזכות החוקתית לשוויון. המערערים הוסיפו כי המועצה לא טרחה להכחיש את טענותיהם לגבי מאפייני בית הספר בגוש חלב; טענו כי ההכרה בלאום הארמי טומנת בחובה את הזכות ללמוד בבית ספר לא ערבי; והזכירו כי משרד החינוך תומך בעמדתם, כך שלא מדובר בערעור אקדמי. אשר למימון – המערערים מודים כי בכוונתם לבקש מן המועצה לשאת בחלק מן העלויות, אלא שלטעמם אין בהתפתחות אפשרית זו כדי להשפיע על גורל ההליך דנן.

 

השתלשלות העניינים לאחר הגשת העתירה

 

10.      בתום הדיון בערעור הוחלט כי "נכון יהיה" לעגן את עמדת משרד החינוך בענייננו בנוהל כתוב. בהתאם, הוגשה ביום 31.10.2018 הודעה על תיקון חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשע"ד/1(ב) "הסעות תלמידים ועובדי הוראה למוסדות חינוך רשמיים" (27.8.2013) (להלן: חוזר המנכ"ל), המסדיר את נוהלי השתתפות המשרד במימון ההסעות. לחוזר התווספה הוראה ייעודית, המורה כי "לעת הזו, לא ניתן לקבוע אם החינוך במגזר הערבי או החינוך במגזר היהודי מתאים יותר לתלמידים ארמים, ולפיכך תינתן לתלמיד ארמי אפשרות לבחור איזה מהם הוא המתאים עבורו". בהתאם לחוזר המנכ"ל המעודכן, משרד החינוך ישתתף בעלות ההסעות לבית הספר הערבי, או היהודי, הקרוב ביותר למקום מגורי התלמיד – לפי בחירתו – בכפוף לקריטריונים הכלליים.

 

           בתגובה, טענה המועצה כי התיקון – המשנה את הדין שקדם לו, והוא צופה פני עתיד – רק מבליט את סבירות עמדתה ואת האופי האקדמי של ההליך דנן. יתר על כן, אף חוזר המנכ"ל נמנע מקביעה נחרצת בדבר חוסר ההתאמה של בתי הספר במגזר הערבי לבני העדה הארמית, ולכן לא ניתן לבסס עליו חובת השתתפות במימון ההסעות – או אחריות לוגיסטית לאירגונן.

 

           לעומתה, המערערים סבורים כי על המועצה להעמיד לרשותם הסעות בהתאם לחוזר המנכ"ל המתוקן – וכי אם יש בידיה טענות במישור התקציבי, עליה להפנותן אל משרד התחבורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם.

 

דיון והכרעה

 

הזכות לחינוך – רקע כללי

 

11.      נוכח חשיבותה לפרט, ולקהילה כולה, הוכרה הזכות לחינוך "כזכות בסיסית של האדם עוד משחר ימיה של המדינה" (בג"ץ 5373/08 אבו לבדה נ' שרת החינוך, פסקה 24 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה (6.2.2011) (להלן: עניין אבו לבדה)). לזכות זו רבדים שונים: לצד הרובד ה"שלילי" – הכרה באוטונומיה של הילד והוריו לבחור בחינוך התואם את ערכיהם והשקפת עולמם – קיים ממד "חיובי", המטיל על המדינה חובה לספק לאזרחיה חינוך שיאפשר להם לפתח ולעצב את אישיותם, כישוריהם ותפיסתם הערכית, ולהשתלב בהצלחה בחברה הישראלית (למתח בין שני ממדים אלה ראו בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך, פסקאות 53-56 (27.7.2008), חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008, ובג"ץ 3752/10 רובינשטיין נ' הכנסת (17.9.2014) (להלן: עניין תוכנית הליבה)). למעשה, נוכח חשיבותו יוצאת הדופן של החינוך, הזכות לקבל אותו מטילה חובה לא רק על המדינה אלא גם על נושא הזכות עצמו – כפי שמלמדת הוראת סעיף 2(א) לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, לפיה "לימוד חובה יקיף כל ילד וכל נער" (עניין אבו לבדה, פסקה 27; עניין תוכנית הליבה, פסקה 2 לחוות דעתה של המשנה לנשיא נאור, פסקאות 18-19 לחוות דעתו של השופט עמית, ופסקה 7 לחוות דעתי).

 

           מלבד אספקטים אלה, הזכות לחינוך מכילה הכרה בזכויות קבוצתיות של קהילות מיעוט לחינוך התואם את תרבותן הייחודית (בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, פ"ד סג(2) 398, 18-20 (2009) (להלן: עניין נוער כהלכה); עניין תוכנית הליבה, פסקאות 62 ו-64 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל (במיעוט לעניין התוצאה)) – ושוללת, יחד עם הזכות לשוויון, הפליה בחינוך ובנגישות אליו (שם, עמודים 24-28; אבו לבדה, פסקאות 44-46; ראו גם עניין בוצר, וסימן ז לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998. לסיווגים נוספים של אגד הזכויות החוסה תחת מטריית הזכות לחינוך ראו עניין תוכנית הליבה, פסקה 9 לחוות דעתי; לטם פרי-חזן "הזכות לחינוך: קווים לדמותה בעידן של מהפכה חוקתית" משפט ועסקים טז 151 (2013) (להלן: פרי-חזן)). בהתייחסו למרכיב הנגישות הפיזית לבתי הספר, הבהיר בית משפט זה כי לשם מימוש הזכות לקבל חינוך "אין די בהצהרה כי מוסדות חינוך קיימים. צריך להבטיח כי אלה יהיו נגישים לתלמידים המבקשים ללמוד בהם" (בג"ץ 5108/04 אבו גודה נ' שרת החינוך, פ"ד נט(2) 241, 244-245 (2004) (להלן: עניין אבו גודה)).

 

12.      עם השנים, הוכר מעמדם החוקתי של חלק מרכיבי הזכות לחינוך. בעקבות הסנונית הראשונה, הזכות לשוויון בחינוך (אבו לבדה, פסקה 33; עניין תוכנית הליבה, פסקאות 6 ו-23 לחוות דעתי, עניין נוער כהלכה, פסקה 2 לחוות דעתו של השופט מלצר), נקבע כי זכות ההורים לחנך את ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם, והזכות הקרובה לחינוך מגזרי – קרי, זכותם "של מגזרים שונים לחנך את ילדיהם ברוח צִביונם התרבותי הייחודי, אמונתם הדתית ושיוכם הקהילתי" – עשויות לשאת אופי חוקתי (בג"ץ 282/14 עמותת חיואר לחינוך אלטרנטיבי נ' שר החינוך, פסקה 23 (7.8.2014); עניין נוער כהלכה, פסקאות 14, 19 ו-21 לחוות דעתו של השופט לוי ופסקה 6 לחוות דעתו של השופט מלצר; עניין תוכנית הליבה, פסקאות 60-64 לחוות דעתה של השופטת ארבל, ופסקה 4 לחוות דעתה של המשנה לנשיא נאור). נוכח הקשר ההדוק בין רכיבי היסוד של החינוך ובין האוטונומיה של הפרט, הדעה הרווחת היא שגם הזכות לקבלת חינוך בסיסי נהנית ממעמד חוקתי, שכן "החינוך מהווה מפתח ראשון במעלה לפיתוח האוטונומיה של היחיד. ידע, יכולת להבין, קשירת קשר לעבר וליעדי העתיד, הצימאון לדעת – מעניקים לאדם הן כבוד והן חירות במובנים בסיסיים" (שם, פסקאות 6 ו- 8-10 לחוות דעתי, וחוות דעתם של המשנה לנשיא נאור ושל השופטים חיות, עמית, רובינשטיין ופוגלמן; בג"ץ 8405/13 מרכז תורני רעננה נ' משרד החינוך, פסקה כז (23.3.2015)).

 

13.      היקפה המעשי של הזכות לחינוך, על רבדיה השונים, "מוסדר בחברה הישראלית באמצעות מארג מקיף של דברי חקיקה, חקיקת משנה והוראות מינהליות מסוגים שונים ברמת השלטון המרכזי והמקומי" (עניין אבו גודה, עמוד 244). במרכז המארג, ניצב חוק לימוד חובה, התש"ט-1949, הקובע כי "לימוד חובה יקיף כל ילד וכל נער" (סעיף 2(א)); מעגן את זכותם של תלמידי ישראל "לחינוך חינם במוסד חינוך רשמי" (סעיף 6); ומטיל את האחריות להפעלת מוסדות כאלה על המדינה ורשויות החינוך המקומיות שבתחומי שיפוטן מתגוררים התלמידים (סעיף 7). הסדר זה, המשלב כאמור בין זכותו-חובתו של התלמיד לחינוך ובין חובת המדינה להעמיד לרשותו חינוך רשמי חינם, נשען על רגל נוספת, בדמות הורי התלמידים. אלה נדרשים לרשום את ילדיהם ברשויות החינוך המקומיות או במוסדות החינוך הרלוונטיים (סעיף 3 לחוק), ו"לדאוג לכך" שילמדו "באופן סדיר במוסד חינוך מוכר". דהיינו, במוסד המהווה חלק ממערכת החינוך בישראל – יהיה זה מוסד רשמי, מוכר שאינו רשמי, או "מוסד פטור" (לסקירה קצרה של קטגוריות אלה ראו עניין אבו לבדה, פסקאות 34-37).

 

הזכות ללמוד בבית ספר "מתאים"

 

14.      סעיף 20 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953, מסדיר את חובת הרישום, וקובע כי תלמיד יירשם "במוסד חינוך ממלכתי או במוסד חינוך ממלכתי דתי, הקרוב למקום מגוריו"; במוסד חינוך ממלכתי משלב; או במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי שבו הוא מתעתד ללמוד. עוד נאמר כי אופן הרישום ביחס לתלמידי כיתות ט'-י"ב, ייקבע בתקנות (סעיף 20(4)), וכך גם "הכללים שלפיהם ייקבע מוסד החינוך הקרוב למקום מגוריו של התלמיד" (סעיף 21). מכל מקום, כאשר בתחום שיפוטה של רשות החינוך המקומית בה מתגורר התלמיד אין בנמצא מוסד חינוך רשמי, הרישום יתבצע ברשות עצמה (סעיף 20(2)) – ועל ההורה הרושם להודיע "על בחירתו בין מוסד חינוך ממלכתי ובין מוסד חינוך ממלכתי דתי" (סעיף 23). באותה רוח, נקבע כי אם פועל בתחומי הרשות הרלוונטית רק מוסד חינוך ממלכתי, או ממלכתי-דתי, "רשאי ההורה למסור הודעה [...] על רצונו שיינתן לתלמיד החינוך שאינו ניתן באותה רשות מקומית" (סעיף 24(א) לחוק). אכן –

 

"הכלל הוא, כי התלמיד זכאי לבחור בין מוסד חינוך ממלכתי לבין מוסד חינוך ממלכתי דתי הקרוב ביותר לאזור מגוריו, באזור הרישום בו הוא מתגורר ואם אין מוסד חינוך ביישוב בו הוא מתגורר, לפי המיפוי הבין יישובי" (בג"ץ 10749/08 מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל נ' משרד החינוך, פסקה 28 (30.12.2009) (להלן: פרשת מעיין החינוך)).

 

משמע – רישומו ושיבוצו של תלמיד במוסד חינוך מבוססים על שני פרמטרים: פרמטר גיאוגרפי, הבוחן את קרבת המוסד למקום המגורים, ופרמטר מהותי שעניינו השתייכות לזרם חינוכי ממלכתי התואם את השקפת העולם של התלמיד והוריו. כאשר רשות החינוך המקומית אינה מעמידה לרשות תושביה מוסד חינוכי העומד בפרמטר המהותי, זכאים הללו להירשם במוסד ממלכתי מרוחק יותר – בהתאם למיפוי הבין יישובי – ולממש בו את זכותם וחובתם לקבל חינוך.

 

15.      ודוקו, לא זו בלבד שתלמיד שאין בקרבתו מוסד חינוכי "מתאים" זכאי ללמוד במוסד ממלכתי דומה מחוץ לתחומי רשות החינוך המקומית שבה הוא מתגורר, אלא שהאחרונה אף נדרשת לשאת בעלויות קליטתו במוסד המרוחק –

 

"רשות חינוך מקומית, אשר לא קיים בתחומה מוסד חינוך מתאים בעבור ילד או נער המתגורר בתחומה והוא זכאי לחינוך חינם [...] השולחת, בהתאם להוראות סעיף זה, את הילד או הנער למוסד חינוך מתאים הנמצא בתחום שיפוטה של רשות חינוך מקומית אחרת (בסעיף זה – הרשות הקולטת), תשלם את סכום ההשתתפות כאמור בסעיף קטן (ב) (בסעיף זה – סכום ההשתתפות) בשל אותו ילד או נער" (סעיף 7א(א)(1) לחוק חינוך חובה).

 

16.      תקנה 2(1) לתקנות לימוד חובה שופכת אור על הוראה זו, וקובעת כי "מוסד חינוך מתאים לצורך סעיף 7א לחוק" יהיה אחד מאלה –

 

"(א) גן ילדים ובית ספר יסודי – בחינוך הממלכתי או הממלכתי דתי, שניתנה לגביו הודעה של ההורה הרושם לפי סעיף 24 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953;

(א1) חטיבת ביניים;

(ב)   חטיבה עליונה;

(ג)   מוסד חינוכי לכיתות א' עד ח', השייך לתאגיד מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל;

(ד)   מוסד חינוכי לכיתות א' עד ח', השייך לתאגיד מרכז החינוך העצמאי;

(ה)   מוסד חינוך אחר שהרשות השולחת אישרה כמוסד חינוך מתאים, ובלבד שהוא מוסד חינוך שחל עליו סעיף 7א לחוק".

 

מאחר והמוסד המתאים בתחומי הרשות הקולטת הוא, למעשה, המוסד שאינו קיים ברשות השולחת, הגדרות אלה מלמדות כי לזרם החינוכי אליו משתייכים מוסדות החינוך חשיבות רבה: מוסד חינוך ממלכתי הפועל בתחומי רשות חינוך מקומית אינו מתאים לילדים שהוריהם מעוניינים להעניק להם חינוך ממלכתי-דתי; מוסד חינוך ממלכתי אינו מתאים לתלמידים שחשקה נפשם בתורת תאגידי החינוך החרדי; וגם במרחב ההומוגני-לכאורה של החינוך החרדי, מתברר כי תהום פעורה בין שני התאגידים המוזכרים בתקנות, וכי מוסד המשתייך למרכז החינוך העצמאי (כיתות א-ח) אינו מתאים, בהכרח, לאלה המבקשים לקנות ד(ע)ת במוסדות מרכז מעיין החינוך התורני, ולהפך. הנה כי כן, בהעדר מוסד חינוכי המשתייך לזרם התואם את השקפת עולמם של התלמיד והוריו, תידרש רשות החינוך המקומית שבה הוא מתגורר לשלם את סכום ההשתתפות עבור קליטתו במוסד מתאים השוכן מחוץ לגבולותיה.

 

           גישה זו של מחוקק המשנה עולה בקנה אחד עם מעמדה המושרש של הזכות לחינוך מגזרי במשפט הישראלי, כפי שהוא מתבטא, בין היתר, בריבוי זרמי החינוך הרשמי – ממלכתי, ממלכתי-דתי וממלכתי משלב (ראו סעיף ההגדרות בחוק חינוך ממלכתי), ובשליטה המסוימת שניתנת לזרמים אלה על קביעת תוכניות הלימוד שלהם (פרי-חזן, עמוד 213). טעמים דומים הובילו לעיגון מעמד החינוך המוכר שאינו רשמי, ולהחלת "אמות מידה שוות" בנוגע לתקציב תאגידי החינוך החרדי העיקריים המשתייכים לחינוך זה (סעיפים 1 ו-4 לחוק לימוד חובה; סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי; סעיף 3א(י) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985) – כמו גם ליצירת סטטוס מיוחד עבור מוסדות חינוך המשרתים "קבוצה תרבותית ייחודית" (חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, אשר עמד במוקד הדיון בעניין תוכנית הליבה).

 

17.      לצד ההגדרות הקונקרטיות המפורטות בתקנה 2(1) לתקנות לימוד חובה, תקנת משנה (ה) מותירה שיקול דעת לרשות השולחת בנוגע להגדרת המוסד המתאים – ופותחת פתח להבחנות נוספות. לא נמצה במסגרת ערעור זה את גבולות המרחב, אך נזכיר את עמדת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו, כי רשות חינוך מקומית שאין בתחומיה בית ספר "מגזרי ערבי" חייבת לשאת בסכום ההשתתפות עבור בני המגזר המעוניינים ללמוד בבית ספר כזה, שכן מוסד ממלכתי-עברי אינו "מתאים" לאותם תלמידים (בש"א (מינהליים ת"א) 30689/06 אלנבארי נ' עיריית רמלה (14.5.2006)).

 

           אמנם, בניגוד לחינוך היהודי הממלכתי-דתי, או המשלב, החינוך הערבי מעולם לא הוגדר בחקיקה כזרם עצמאי, ואין בנמצא הוראה קונקרטית המאפשרת להורים לבחור בו – בדומה, למשל, לסעיף 24(א) לחוק חינוך ממלכתי שהוזכר לעיל (ישי בלנק "ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, היפרדות ואי שוויון בחינוך הציבורי" עיוני משפט כח(2) 347, 380 בה"ש 87 (2004); תמי הראל בן-שחר "השוואה כלפי מטה בחינוך" עיוני משפט מ 117, 137 בה"ש 81 (2017)). יהיו הטעמים לכך אשר יהיו, אין במערכת החינוך במגזר הערבי חלוקה לזרם ממלכתי, ממלכתי-דתי, ובתי ספר דתיים בעלי גישות שונות.  

 

           למרות האמור, דומה שאין לפקפק באופיו הייחודי של החינוך הממלכתי-ערבי, ובזהות הקבוצתית התרבותית והדתית הנבדלת שהוא נועד לטפח. אכן, המיעוט הערבי-ישראלי הוכר זה מכבר כקבוצה בעלת מעמד מיוחד בישראל (בג"ץ 3166/14 גוטמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 33 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס (12.3.2015)) – והוא הדין ביחס למעמדה המיוחד של השפה הערבית, על התרבות והמסורת שהיא משקפת (ראו, למשל, בג"ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נו(5) 393, 415 (2002)). אף המחוקק הגדיר את ההיכרות עם "השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסיה הערבית" כאחת ממטרות החינוך הממלכתי (סעיף 2(א)(11) לחוק חינוך ממלכתי).

 

           למערכת החינוך הערבי תפקיד מרכזי בטיפוח תרבות ייחודית זו. סעיף 4(א) לחוק חינוך ממלכתי עומד על הצורך בהתאמת תוכניות הלימוד "לתנאיהם המיוחדים" של "מוסדות חינוך לא יהודיים". המחוקק אמנם סתם ולא פירש, אך בתקנות חינוך ממלכתי (מועצה מייעצת לחינוך הערבי), התשנ"ו-1996, הורה מחוקק המשנה על הקמת "מועצה מייעצת לחינוך הערבי", וקבע כי מועצה זו תמליץ לשר החינוך על מדיניות חינוכית ופדגוגית "שתבטיח את מעמדם השווה של אזרחי ישראל הערבים תוך התחשבות בייחודם הלשוני והתרבותי ובמורשתם" (תקנה 5(1)), ועל פיתוח תוכניות לימודים "שיבטאו את צרכיו ואת תרבותו של הציבור הערבי" (תקנה 5(2)). המועצה המדוברת טרם הוקמה (ועל כך, ראו בג"ץ 3985/17 ג'בארין נ' שר החינוך (פסק דין מיום 11.9.2017 והחלטה מיום 29.1.2019)), אך די בתקנות עצמן כדי ללמד על תפקיד החינוך הממלכתי-ערבי בשמירת וטיפוח תרבותו, שפתו ומורשתו הייחודיים של המיעוט הערבי בישראל.

             

הנגשה תחבורתית של בתי הספר – היקף חובת רשות החינוך המקומית

 

18.      האם רשות שולחת שחל עליה סעיף 7א לחוק לימוד חובה, נדרשת להבטיח כי המוסד החינוכי המתאים שמחוץ לתחומיה יהיה נגיש לתלמידים שהיא מפנה אליו?

 

           תקנה 7 לתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), התשי"ט-1959 (להלן: תקנות הרישום), מורה לרשויות החינוך המקומיות לקבוע אזורי רישום בשביל מוסדות החינוך הרשמי הפועלים בתחומי השיפוט שלהן – תוך התחשבות בשיקולי הנגישות. על פי תקנת משנה (ב)(1), יש לקבוע את האזורים בצורה שתבטיח כי המרחק מבתי התלמידים לבית הספר לא יעלה על שני קילומטרים (או, ביחס לתלמידי כיתה ה' ומעלה, שלושה). אולם, אם נוכחה רשות חינוך מסוימת שאין בידיה לעמוד במגבלה זו –

 

"רשאית היא לקבוע בתחום שיפוטה אזורים גדולים יותר, ובלבד שקיימת בהם תחבורה ציבורית לתלמידים הגרים בקצות האזורים, או שרשות חינוך מקומית תאפשר תחבורה כאמור; אין התחבורה הציבורית מספקת ומתאימה לילד פלוני – תקבע רשות החינוך המקומית הסדרי תחבורה נאותים אחרים עבורו" (תקנה 7(א)(3) לתקנות הרישום).

 

כלומר, הגדלת אזור הרישום תתאפשר רק אם לרשות התלמידים המתגוררים בקצותיו – במרחק העולה על הרף הקבוע בתקנת משנה (ב)(1) – יעמדו פתרונות שיבטיחו את נגישות בתי הספר. לשם כך, רשאית רשות החינוך המקומית להסתמך על שירותי התחבורה הציבורית. אולם, אם שירותים אלה אינם מעניקים מענה הולם לתלמידים הרלוונטיים, ניתן יהיה להגדיל את אזור הרישום רק בכפוף לקביעת "הסדרי תחבורה נאותים אחרים" על ידי רשות החינוך המקומית עצמה. הנה כי כן, הזכות לנגישות בחינוך מחייבת את הרשות לספק לתלמידים הלומדים בתוך תחומי השיפוט שלה פתרונות הולמים – לרבות ארגון הסעות במקרים המתאימים.

          

19.      במאמר מוסגר, אציין כי חובת ההנגשה לחוד וחובת הנשיאה בעלויותיה לחוד. אמנם, "לעתים מימוש הזכות לחינוך כרוך גם במימון הנגישות למוסדות החינוך המרוחקים ממקום מגורי התלמידים" (עניין אבו גודה, עמוד 248). כך, למשל, הוכרה חובת הרשויות "לשאת בעלויות הכספיות הנובעות מהעברה למוסד לימוד ברשות אחרת" – לרבות עלות ההסעות לאותו מוסד – כאשר העברה זו חיונית (עניין פלונים, עמודים 548-550). אף על פי כן, נקבע כי בדרך כלל "הזכות לחינוך חינם אינה כוללת את הזכות למימון הסעה לבית הספר", וכי תקנה 7(א)(3) לתקנות הרישום מסתפקת אף היא בהבטחת נגישות המוסד החינוכי, מבלי להטיל על רשות החינוך המקומית את העלויות הכרוכות בכך (עע"ם 1761/12 ועד ההורים של היישובים בנימינה וגבעת עדה נ' ראש המועצה המקומית גבעת עדה בנימינה, פסקאות 12-13 ו-17-18 (12.8.2012) (להלן: עניין ועד ההורים); פרשת מעיין החינוך, פסקה 26; בג"ץ 5524/18 מועצה מקומית בית אריה נ' משרד החינוך, פסקה 5 (13.1.2019)). לפיכך, הנורמה המרכזית הרלוונטית במישור המימון היא חוזר המנכ"ל, שבמסגרתו נטל על עצמו משרד החינוך את עול ההשתתפות במימון הסעות תלמידים העומדות בקריטריונים מסוימים. מכל מקום, הואיל  והמערערים הבהירו שאינם מעמידים בפנינו את סוגיית המימון, די להזכיר בהקשר זה כי חוזר המנכ"ל אינו מתיימר להגדיר את היקף חובת ארגון ההסעות וביצוען – אלא רק את התנאים להשתתפות משרד החינוך בעלויותיהן (וראו סעיף 2.9א.1) לחוזר).

 

20.      על פני הדברים, תקנה 7(א)(3) לתקנות הרישום אינה מעניקה מענה ישיר לשאלה המתעוררת בענייננו – מאחר שהיא עוסקת בחובות רשות החינוך המקומית כלפי תלמידים הלומדים בתוך אזור הרישום שבתחום שיפוטה. אכן, אין ספק כי הרשות אינה נדרשת לקבוע הסדרי תחבורה עבור תלמידים שבחרו להרחיק נדוד, למרות שבאזור הרישום שאליו הם משתייכים פועלים מוסדות המשתייכים לאותו זרם חינוכי (פרשת מעיין החינוך, פסקאות 29 ו-32). אולם, התמונה שונה כאשר מדובר בתלמידים שנאלצו לעשות זאת מפני שרשות החינוך שבתחומיה הם מתגוררים לא העמידה לרשותם מוסד חינוכי מתאים – כהגדרת המונח בסעיף 7א(א)(1) לחוק חינוך חובה.

 

           כפי שהובהר לעיל, הזכות לנגישות פיזית לבית הספר מהווה מרכיב חשוב של הזכות לקבל חינוך, והיא נובעת גם מן הזכות לשוויון. לצידה, ניצבות הזכות לאוטונומיה בחינוך והזכות לחינוך מגזרי, המלמדות כי לתלמיד והוריו זכות לבחור את הזרם החינוכי התואם את השקפת עולמם, בהתאם לחוק. אשר על כן, במצבים שבהם הלימודים במוסד מרוחק אינם נובעים מהעדפה אישית אלא מאילוץ – בין אם מדובר בהגדלת אזורי הרישום, ובין אם בהעדר "מוסד חינוך מתאים" בתחום השיפוט של רשות החינוך המקומית – על האחרונה להבטיח את נגישותו של אותו מוסד. ניתן לקבוע, אפוא, כי חובת רשות החינוך המקומית לקיים "מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם לילדים ולנערים הגרים בתחום שיפוטה" (סעיף 7(ב) לחוק לימוד חובה), כוללת בתוכה גם את מרכיב הנגישות. ודוקו – הרשות נושאת אמנם בחובה זו "במשותף" עם המדינה, אך מן ההסדרים שבסעיף 7א(א)(1) לחוק חינוך חובה (בנוגע לסכום ההשתתפות) ובתקנה א(א)(3) לתקנות הרישום, עולה כי המחוקק בחר להטיל עליה את האחריות לתלמידים שלא נמצא עבורם מוסד חינוכי מתאים בתוך תחום שיפוטה. 

מן הכלל אל הפרט

 

21.      למעשה, הצדדים אינם משיגים במסגרת הליך זה על העקרונות האמורים, והמחלוקת ביניהם מתמקדת בשאלה האם בית הספר הממלכתי-ערבי בגוש חלב אינו מתאים למערערים – וממילא, חלה על המועצה חובה להבטיח את נגישות בית הספר בסאסא עבורם – או, שמא, צדק בית המשפט לעניינים מינהליים בקביעתו כי לא הוכחה אי-התאמה שכזו.

 

           יש לבחון סוגיה זו בראי ההגדרה של מוסד חינוכי "מתאים" בסעיף 7א(א)(1) לחוק לימוד חובה, העוסק, כאמור, בהיבט אחר של חובת רשות החינוך המקומית לספק לתושביה חינוך מתאים – וברוח ההקבלה שנערכה בעניין פלונים (עמודים 549-550) בין סעיף זה לחובת ההנגשה המוטלת על הרשות. כזכור, ההגדרה הקבועה בתקנה 2(1) לתקנות לימוד חובה מעניקה משקל רב לזכות לחינוך מגזרי, וקובעת כי אין בקיום בית ספר ממלכתי כדי לפטור את הרשות מחובתה כלפי תלמידים שהוריהם בחרו לשבץ, למשל, בחינוך הממלכתי-דתי. בענייננו, המערערים מבקשים לעורר את השאלה האם בית ספר ממלכתי-ערבי "מתאים", בהכרח, לתלמיד ערבי השואף להשתלב במוסד ממלכתי אחר. ברם, נוכח השתייכות המערערים ללאום הארמי אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן ניתן להסתפק בקביעה צנועה יותר, לפיה אין לראות דווקא בבית הספר הממלכתי-ערבי בגוש חלב את המוסד המתאים עבור תלמיד ארמי.

 

22.      כאמור, החינוך הממלכתי-ערבי נועד לשמר ולטפח את לשונו, תרבותו ומורשתו הייחודיים של המיעוט הערבי בישראל (ראו לעיל, פסקה 17). ברם, מדינת ישראל אימצה זה מכבר את עמדת גורמי המקצוע שבהם נועץ בשעתו שר הפנים, וקבעה כי "עובדת קיומו של הלאום הארמי בולטת לעין, ומתקיימים לגביו התנאים הנדרשים להוכחת קיומו של לאום: מורשת היסטורית, דת, תרבות, מוצא ושפה משותפת" (וייסבלאי, עמוד 19). אמנם, ההליך דנן לא שפך אור רב על תוכן הזהות הארמית והתרבות הייחודית הנלווית לה – מעבר ליחסם החיובי של המערערים וחבריהם כלפי מדינת ישראל. אולם, די בהכרה בלאום הארמי כקבוצה אנושית נפרדת, בעלת מורשת ותרבות משלה, כדי להעמיד במרכז הבמה את המורכבות הכרוכה בקביעה אפשרית לפיה על בני הלאום לממש את זכותם לחינוך מגזרי דווקא בזרם הפועל לשימור וטיפוח זהות מגזרית שונה.

 

           מורכבות זו מתבטאת גם בחוזר המנכ"ל המתוקן, שבו נאמר כי "לעת הזו, לא ניתן לקבוע אם החינוך במגזר הערבי או החינוך במגזר היהודי מתאים יותר לתלמידים ארמים, ולפיכך תינתן לתלמיד ארמי אפשרות לבחור איזה מהם הוא המתאים עבורו". אמנם, על פני הדברים חוזר המנכ"ל עוסק אך ורק ברכיב ההשתתפות של משרד החינוך בהסעות שארגנה רשות חינוך מקומית, ואין לו כל שאיפה לקבוע באלו מקרים נדרשת הרשות לקבוע הסדרי תחבורה. יתר על כן, שאלה היא אם בכלל ניתן להטיל חובות מסוג זה על הרשויות באמצעות חוזר המנכ"ל (ראו והשוו בג"ץ 4363/00 ועד פוריה עלית נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203, 2018, 221-223 ו-230 (2002); בג"ץ 10980/04 איגוד הממונים על בטיחות ברשויות המקומיות נ' שרת החינוך, פסקאות 24 ו-27 (23.1.2007); ועת"ם (מינהליים ב"ש) 392/09 לבינסון נ' ראש המועצה המקומית להבים (13.4.2010)). אולם, גם אם אין בחוזר כדי להכריע במישרין במחלוקת שלפנינו, יש משמעות רבה להכרה של גורמי המקצוע בתחום החינוך בקושי של בני הלאום הארמי לממש את זכותם לחינוך מגזרי במוסדות החינוך הקיימים.

 

           במצב כזה, בחירת המערערים – או תלמידים ארמים אחרים – בחינוך הממלכתי בסאסא אינה בגדר גחמה אישית שאין לגלגל את השלכותיה לפתחו של הציבור, אלא עמידה על הזכות לשימור וטיפוח זהותם כבני קבוצת מיעוט ייחודית, שהוכרה על ידי הרשויות וגורמי המקצוע. הבחירה לשמר את הזהות הארמית, ולהימנע מלימודים במוסד המטפח זהות ערבית מתחרה, ראויה להתחשבות כמו במקרים אחרים  – והיא מטילה על רשות החינוך המקומית חובה להבטיח את נגישות המוסד הקולט. נכון הוא כי גם בית הספר הממלכתי בסאסא אינו מאופיין בזהות ארמית ייחודית, ולא נועד לטיפוח זהות כזו. אולם, נראה כי דווקא בשל העדר מוסדות חינוך ייעודיים לבני הלאום הארמי יש לנקוט רגישות כלפי זכויותיהם – ולמנוע את כפיית הזהות הערבית על אלה מהם הסבורים כי ייקל עליהם לשמר את זהותם הייחודית במערכת החינוך הממלכתי דוברת העברית.

 

           בהקשר זה אוסיף כי גם אם בית הספר בגוש חלב מקצה מקום של כבוד ללימודי השפה הארמית והדת הנוצרית – כפי שטענה המועצה – אין בכך כדי להשפיע על התוצאה. לא ניתן לפצל את הזרמים החינוכיים השונים לתתי זרמים, ולבחון את הניואנסים הייחודיים לכל בית ספר על מנת לקבוע את מידת התאמתו לתלמיד זה או אחר (ראו והשוו, פרשת מעיין החינוך, פסקה 33). לפיכך, נכון לכבד את בחירת ההורים בתחרות בין שני בתי הספר ולהטיל על המועצה את האחריות להנגשת בית הספר העברי בסאסא עבור מערער 2 וחבריו הארמים.

 

           למען הסר ספק, אבהיר כי נוכח השונות הרלוונטית המובהקת של בני הלאום הארמי, עליה עמדתי לעיל, אין בסיס לטענות המועצה בדבר הפגיעה בזכותם לשוויון של תלמידים אחרים מגוש חלב. די בכך כדי להכריע במחלוקת המתעוררת בערעור זה.

סוף דבר

 

23.      סוגיית מימון ההסעות לא התבררה בהליך דנן – ויהיה מקום לבחון אותה, במידת הצורך, בראי ההלכה המבחינה בין חובת ההנגשה לחובת הנשיאה בעלויותיה. לפיכך, אין צורך להידרש למשמעות האפשרית של חתימת המערער על טופס הבקשה – שהרי בכל מקרה לא היה בטופס זה ויתור על חובת המועצה לארגן הסעות לבית הספר הקולט (להבדיל מהחובה לשאת בעלויותיהן) – ואין בשיקולי תקציב היפותטיים כדי להשפיע על התוצאה. העיקר הוא כי בית הספר בגוש חלב אינו "מתאים" לבני הלאום הארמי החפצים להשתלב בחינוך הממלכתי-עברי, ולכן יש להבטיח להם תחבורה מספקת לבית הספר בסאסא.

 

           ודוקו, במהלך הדיון בפנינו מסר ב"כ המועצה כי התקבל אישור עקרוני להפעלת קו תחבורה ציבורית שיחבר בין גוש חלב וסאסא. בהעדר עדכונים בעניין יש להניח כי היוזמה לא יצאה אל הפועל, אך מובן כי אם ישתנו הנסיבות – ולרשות התלמידים תעמוד תחבורה ציבורית אפקטיבית – יהיה בכך כדי להשליך על אופן מימוש חובת ההנגשה בה נושאת המועצה.

 

24.      דין הערעור להתקבל, אפוא, במובן זה שהמועצה תידרש להעמיד לרשות מערער 2 שירותי הסעה ממקום מגוריו בגוש חלב לבית הספר בקיבוץ סאסא – ובחזרה. המועצה תישא בשכר טרחת עו"ד ובהוצאות המערערים בסך 7,500 ₪.

 

 

 

                                                                                                              ש ו פ ט

 

 

 

השופט ג' קרא:

 

          

           לאחר שקראתי את חוות דעתו של חברי השופט הנדל לא מצאתי להצטרף אליה. המערערים משיגים על פסק דינו של בית משפט קמא שלא לחייב את המועצה המקומית גוש חלב, המשיבה 1 (להלן: המועצה), להעמיד הסעות בין מגורי המערערים בשטח המועצה לבית הספר המצוי בקיבוץ סאסא, כאשר השאלה המרכזית שעמדה להכרעה לפני בית משפט קמא הייתה האם מוסד החינוך המצוי בתחומי המועצה הוא מוסד חינוך מתאים למערערים. בית משפט קמא קבע כי הנטל על המערערים להוכיח את טענתם כי בית הספר שבתחומי המועצה איננו מתאים. לאחר ששמע את טענות הצדדים, קבע בית המשפט כי המערערים לא הוכיחו "כי בית הספר המקומי איננו מתאים לעותרים, עד כי ניתן לחייב את הרשות המקומית להקים ביישוב בית ספר נפרד לבני הלאום הארמי, או לממן הסעה שלהם לבית ספר שמחוץ ליישוב" (פסקה 21 לפסק הדין).

 

1.            קביעותיו והנמקותיו של בית משפט קמא פורטו בפסקה 5 לחוות דעתו של השופט הנדל, ואין בכוונתי לשוב ולפרטם כאן. עם זאת, לא מצאתי כל התייחסות להנמקותיו של בית משפט קמא בחוות דעתו של השופט הנדל. לגישת השופט הנדל, כעולה מפסקאות 17-16 לחוות דעתו, "מאחר והמוסד המתאים בתחומי הרשות הקולטת הוא, למעשה, המוסד שאינו קיים ברשות השולחת... הנה כי כן, בהעדר מוסד חינוכי המשתייך לזרם התואם את השקפת עולמם של התלמיד והוריו, תידרש רשות החינוך המקומית שבה הוא מתגורר לשלם את סכום ההשתתפות עבור קליטתו במוסד מתאים השוכן מחוץ לגבולותיה" (ההדגשה הוספה – ג'.ק). ממשיך השופט הנדל וכותב בפסקה 17 לחוות דעתו ביחס להגדרת מוסד חינוך מתאים בהתאם לתקנה 2 לתקנות לימוד חובה (תלמידים הלומדים ברשות חינוך מקומית אחרת), התשס"ה-2005 (להלן: תקנות לימוד חובה ברשות אחרת), כך "תקנת משנה (ה) מותירה שיקול דעת לרשות השולחת בנוגע להגדרת המוסד המתאים – ופותחת פתח להבחנות נוספות."

 

2.            אין בידי להסכים למסקנותיו של השופט הנדל. עם כל הענווה והצניעות, סבור אני כי נקודת המוצא ממנה יוצא השופט הנדל כפי שפירט בפסקאות 17-16 שהביאה אותו למסקנה בדבר אי התאמתו של בית הספר שבתחומי המועצה למערער 2 איננה נכונה. המועצה אינה באה בגדר התיבה "הרשות השולחת", שכן בענייננו המערערים הם שבחרו מתוך בחירה חופשית ומודעת כי בית הספר היותר מתאים עבורם הוא בית הספר המצוי בקיבוץ סאסא, ולא זה המצוי בתחומי המועצה.

 

3.            לשון סעיף 7א(א)(1) לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה) קובעת כי:

"רשות חינוך מקומית, אשר לא קיים בתחומה מוסד חינוך מתאים בעבור ילד או נער המתגורר בתחומה והוא זכאי לחינוך חינם (בסעיף זה – הרשות השולחת), השולחת, בהתאם להוראות סעיף זה, את הילד או הנער למוסד חינוך מתאים הנמצא בתחום שיפוטה של רשות חינוך מקומית אחרת (בסעיף זה – הרשות הקולטת), תשלם את סכום ההשתתפות כאמור בסעיף קטן (ב) (בסעיף זה – סכום ההשתתפות) בשל אותו ילד או נער" (ההדגשות הוספו – ג'.ק).

 

           כך גם לשון תקנה 2(ה) לתקנות לימוד חובה ברשות אחרת המדברת אפוא על "מוסד חינוך אחר שהרשות השולחת אישרה כמוסד חינוך מתאים, ובלבד שהוא מוסד חינוך שחל עליו סעיף 7א לחוק" (ההדגשה הוספה – ג'.ק).

 

4.            מלשון סעיף 7א הנ"ל, ומלשון תקנה 2(ה) הנ"ל, עולה כי ענייננו ברשות חינוך מקומית השולחת תלמיד לרשות חינוך מקומית אחרת, וזאת בהעדר מוסד חינוך מתאים בתחומה, כאשר בעצם שליחתה את התלמיד למוסד חינוך מתאים ברשות חינוך מקומית אחרת, מודה היא, מניה וביה, כי אין בתחומיה היא מוסד חינוך מתאים עבור אותו תלמיד. במצב דברים זה, בהתאם לסעיף 7א לחוק לימוד חובה, תידרש רשות החינוך המקומית "השולחת" לשלם את סכום ההשתתפות עבור קליטת התלמיד במוסד החינוך המתאים ברשות החינוך "הקולטת". ויודגש, כי במקרים שבהם בחירת התלמיד והוריו ללמוד במוסד חינוך פלוני נובעת משיקולים אישיים, כבענייננו אנו, כגון רמת בית הספר או ייחודיות התכנים הלימודיים המועברים בו, אין מקום לחייב את המועצה המקומית להשתתף בהוצאות הלימוד (ראו, למשל, בג"ץ 10749/08 מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל נ' משרד החינוך, פסקה 32 (30.12.2009); עת"מ (מנהלי חיפה) 4229/07 מזרחי נ' מועצה מקומית פרדס חנה כרכור (28.11.2007)). כך, הנטל להראות "אי התאמה" של מוסד החינוך לתלמיד פלוני, בהתאם לסעיף 7א לחוק לימוד חובה, מוטל על הטוען לכך. לשם כך יש להניח תשתית עובדתית ממנה ניתן יהיה להסיק כי מוסד החינוך המצוי בתחום שיפוטה של רשות החינוך המקומית איננו מתאים לתלמיד פלוני.

 

5.            בענייננו אנו, כאמור, המערערים הם שבחרו ללמוד במוסד החינוך המצוי בקיבוץ סאסא בטענה כי הוא מתאים יותר להשקפת עולמם וערכיהם. כאשר נדרשו המערערים להוכיח את אי התאמתו של המוסד החינוכי שבתחומי המועצה, הם כשלו בכך. בעניין זה קבע בית משפט קמא כי המערערים "לא הניחו לפניי כל ראיה אודות התכנים והערכים הניתנים בבית הספר המקומי, וממילא לא הוכיחו כי התכנים הללו נוגדים או אינם הולמים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (פסקה 21 לפסק הדין). בנסיבות אלו, אין כל מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא. הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו תכנית הלימודים במוסד החינוך המצוי בשטחי המועצה גוש חלב כוללת שיעורים בשפה הארמית והדת הנוצרית לתלמידים המעוניינים בכך.

 

           בהזדמנות זו אציין כי טענתם העקרונית של המערערים לפיה כל אזרח זכאי לבחור את זרם החינוך הממלכתי – עברי, דתי או ערבי – חורגת מהסעד המבוקש בערעור זה ואינה דרושה לצורך ההכרעה בענייננו.

 

6.            משלא עלה בידי המערערים להראות אי התאמה של מוסד החינוך המצוי בתחומי המועצה למערער 2, אין צורך להכריע בשאלה האם רשות מקומית שאין בתחומה מוסד חינוך מתאים לתלמיד פלוני נדרשת להבטיח כי המוסד החינוכי המתאים שמחוץ לתחום שיפוטה יהיה נגיש לאותו התלמיד, וממילא אין מקום בענייננו לחייב את המועצה המקומית גוש חלב להעמיד הסעות לרשות המערערים מקום שהיא לא "שלחה" את המערער 2 ללמוד בבית הספר בקיבוץ סאסא.

 

7.            סבורני כי תוצאה זו מתבקשת אף מעקרון השוויון בנסיבותיו של המקרה דכאן. בשטחי המועצה קיימים מגוון לאומים ודתות. כך, ובכל הנוגע לתלמידים המעוניינים ללמוד בקיבוץ סאסא, עיון בסיכום דיון ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת מיום 16.2.2016 (להלן: ועדת החינוך של הכנסת) מעלה כי הן תלמידים מהמגזר המרוני-ארמי והן תלמידים מהמגזר הערבי המתגוררים בגוש חלב מעוניינים ללמוד בבית הספר הממלכתי עברי בקיבוץ סאסא, וזאת מתוך רצון התלמידים והוריהם "להשתלב בחברה הישראלית, לשרת בצבא ובשירות הלאומי ולהיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל". לפיכך, חיוב המועצה בהעמדת הסעה רק לתלמיד בן הלאום הארמי תוך מניעתה מבני לאום אחרים, מקום שלא הוכיחו המערערים אי התאמה של מוסד החינוך המצוי בגוש חלב למערער 2 או קיומו של שוני רלוונטי בנסיבות העניין, היא תוצאה מפלה הפוגעת בעקרון השוויון.

 

8.            טרם סיום אעיר כי אף לא מצאתי ממש בטענת המערערים, שנטענה באורח אגבי בערעור, לפיה המועצה לא הייתה רשאית לחזור בה מעמדתה לקיום הסעות לאחר שפנתה למשרד החינוך בבקשה מתאימה בעניין, וכי פנייתה זו מהווה הבטחה מנהלית מחייבת. כידוע, נדרש שיתמלאו מספר תנאים כדי שרשות תיקשר בהבטחה מחייבת. לשם כך, יש להוכיח תחילה כי ההבטחה אכן ניתנה וכי היא מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק (בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694, 706 (2003) (להלן: עניין קלכמן)). יתר התנאים המצטברים הנדרשים לחיוב הרשות בקיום ההבטחה הם כי נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה; כי הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב; כי הוא היה בעל יכולת למלא אחריה; וכי אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה (עע"מ 7275/10 הועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 נ' שקד, פסקה ל"ה (2011)).

 

           ראשית, אציין כי לא שוכנעתי שיש בפנייה של המועצה אל המשיב 2, כשלעצמה, משום התחייבות מפורשת וברורה של המועצה כלפי המערערים להעמיד הסעות לתלמידים הלומדים בבית הספר המצוי בקיבוץ סאסא, או באופן ספציפי לרשות המערערים, אף לאחר שהמשיב 2 אישר בקשה זו; וכן איני סבור כי מקום שהמועצה טרם פעלה לקידום ההסעות לאחר שהבקשה להסעות אושרה, כגון עריכת מכרז בעניין, נפגע אינטרס ההסתמכות של המערערים.

 

           בנוסף לכך, אף אם אניח כי מתקיימים התנאים המוקדמים לקיומה של הבטחה מנהלית, כלל הוא, כי המועצה רשאית לחזור בה מעמדתה מקום שישנו טעם ענייני וסביר לכך (עניין קלכמן, פסקה 20; בג"ץ 1722/05 מפקח קרן נ' מפכ"ל המשטרה, פסקה 28 (23.1.2006)). המועצה טענה כי פנייתה למשיב 2 לאישור ההסעות הייתה מוטעית, והיא נעשתה רק משום שסברה כי היא מחויבת לעשות כן לאור מסקנות ועדת החינוך של הכנסת (ראו, והשוו: בג"ץ 1722/05 קרן נ' מפכ"ל המשטרה (23.1.2006)). ואולם, משהבינה המועצה כי אין היא חייבת לפעול כך, החליטה שלא להעמיד הסעות לרשות התלמידים הלומדים מחוץ לתחום שיפוטה, בהתאם למדיניות אותה היא מנהיגה מזה שנים. עוד הוסיפה המועצה, כי היעתרות רק לבקשת המערערים, מקום שאין חובה לעשות כן, למעשה תפלה בין תלמידים המעוניינים ללמוד מחוץ לתחום שיפוטה, ועלולה בכך לפגום במרקם החברתי השורר בשטחי המועצה, וכן כי העמדת הסעות ומימונם עשויה להביא לעידוד תלמידים ללמוד מחוץ לתחום שיפוטה ובכך להוריד ממעמדם של בתי הספר המצויים בתחומה. לפיכך אני סבור כי החלטת המועצה עניינית ומתחשבת בשיקולים הרלוונטיים לנסיבות העניין, וכי היא אינה חורגת ממתחם הסבירות.

 

 

                                                                                                         ש ו פ ט

 

 

 

השופט ע' גרוסקופף:

 

1.        נחלקו חבריי, ואלה גדרי המחלוקת: המשיבה 2, בכובעה כרשות החינוך המקומית (להלן: "מועצת גוש חלב"), קבעה כי קיים בתחומה "מוסד חינוך מתאים" למערער  2 (להלן: "התלמיד ארם") – בית הספר הממלכתי בגוש חלב (להלן: "בית ספר גוש חלב"). הוריו של התלמיד ארם חולקים על קביעה זו, וסבורים כי מוסד חינוכי זו אינו מתאים לבנם. לפיכך העבירו את התלמיד ארם לבית הספר הממלכתי שבקיבוץ סאסא (להלן: "בית ספר סאסא"). מועצת גוש חלב כיבדה את רצון ההורים, ואפשרה את המעבר, ואולם היא עומדת על דעתה כי בית הספר גוש חלב הוא "מוסד חינוך מתאים" עבור התלמיד ארם. תורף המחלוקת במקרה שלפנינו הוא בשאלת חובת מועצת גוש חלב לדאוג לסידורי הסעת התלמיד ארם לבית הספר סאסא: אם כגישת מועצת גוש חלב בית הספר בגוש חלב הוא "מוסד חינוך מתאים" עבור התלמיד ארם –אין היא חייבת להסדיר את הסעתו לבית ספר אחר; אם כגישת ההורים בית הספר גוש חלב אינו "מוסד חינוך מתאים" עבור התלמיד ארם –על מועצת גוש חלב לדאוג לקיומם של סידורי הסעה נאותים למוסד חינוכי מתאים.

 

2.        חברי, השופט ג'ורג' קרא, כמו גם בית המשפט המחוזי, סבור כי עמדת מועצת גוש חלב לא נסתרה על ידי המערערים, שכן לא הצליחו להצביע על טעמים מספיקים המלמדים כי בית ספר גוש חלב הוא מוסד חינוך שאיננו מתאים לתלמיד ארם. חברי השופט ניל הנדל, כמו משרד החינוך, סבור כי מעצם העובדה שהמדינה הכירה בקיומו של לאום ארמי, ובהינתן השתייכותה של ההורים והתלמיד ארם ללאום זה, נובעת מניה וביה המסקנה כי באפשרותם להחליט מהו "מוסד החינוך מתאים" לתלמיד ארם – בית ספר גוש חלב, שהוא בית ספר ממלכתי במגזר הערבי, או בית ספר  סאסא, שהוא בית ספר ממלכתי במגזר היהודי.

 

3.        במחלוקת זו, אבקש לצרף דעתי לדעתו של חברי, השופט הנדל. משהכיר משרד הפנים בקיומו של לאום ארמי, ומשאימץ משרד החינוך עמדה לפיה המשתייכים ללאום זה זכאים לבחור בין חינוך ממלכתי במגזר הערבי לבין חינוך ממלכתי במגזר היהודי (עמדה שמצאה ביטויה בתיקון חוזר מנכ"ל משרד החינוך תשע"ד/1(ב) "הסעות תלמידים ועובדי הוראה למוסדות חינוך רשמיים"), הרי שדי בכך על מנת שהמערערים יהיו רשאים לממש זכות בחירה זו, ולהגדיר מהו טיב המוסד החינוכי המתאים עבור התלמיד ארם. ודוק, זכות בחירה זו עומדת למערערים דווקא משום שבמערכת החינוך הישראלית אינה כוללת מסגרת חינוך המותאמת למאפיינים הייחודיים של הלאום הארמי. בהעדר מסגרת חינוכית מותאמת שכזו, אין מנוס משיבוצם של בני הלאום הארמי לאחת מהמסגרות הקיימות. בעשותנו כן, מוטב שנותיר לבני הלאום זה את החופש להגדיר מהי החלופה המועדפת בעיניהם, מאשר שנכפה עליהם בחירה שתראה מוצדקת לגורם שלטוני זה או אחר. לפיכך, את השאלה מהו אופי מוסד המתאים לתלמיד ארם ראוי להשאיר לתלמיד ארם ולהוריו, ומשהודיעו כי לשיטתם זו מוסד המשתייך למגזר הממלכתי יהודי, יש לכבד את בחירתם, על כל המשתמע מכך.

 

                                                                                                                ש ו פ ט

 

           אשר על כן, הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, אליה הצטרף השופט ע' גרוסקופף, כנגד דעתו החולקת של השופט ג' קרא.

 

 

           ניתן היום, ‏כ"ה באלול התשע"ט (‏25.9.2019).

 

 

 

ש ו פ ט                                          ש ו פ ט                                        ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים