רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוח נאיף דהוד אבראהים אל חלילי | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוח נאיף דהוד אבראהים אל חלילי

ע"א 4429/19
תאריך: 08/01/2020

 

בבית המשפט העליון

ע"א 4429/19  

 

 

לפני:  

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

המבקשת:

רשות מקרקעי ישראל

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. עזבון המנוח נאיף דהוד אבראהים אל חלילי

    ז"ל

 

2. עזבון המנוחה אמון דהוד אבראהים אל חליל

    ז"ל

 

3. עזבון המנוח מוחמד דהאש חלאילי ז"ל

 

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.5.2019 שניתן על ידי כבוד השופט ח' שרעבי

 

בשם המבקשת:                      עו"ד ישראל בלום, עו"ד איל שילה, עו"ד מרווה בז'ה

בשם המשיבים:                      עו"ד פארס כריים                       

 

החלטה

 

1.        בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 47547-10-11, השופט ח' שרעבי) ביום 16.5.2019.

 

2.        הבקשה היא אחת מיני רבות שנסבו על ההשלכות האפשריות של פסק הדין שניתן בע"א 8717/18 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל מוחמד איסמעיל אחמד ז"ל (23.7.2019) (להלן: עניין איסמעיל) שעסק בסוגית הזכאות למה שמכונה "דמי חכירה אבודים" על-פי ההסדר שנקבע בעבר בסעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה). סעיף זה בוטל בינתיים במסגרת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010, אולם הצדדים אינם חלוקים כי הוא חל בעניינם של המשיבים. להשלמת התמונה יוער עוד כי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין עודה תלויה ועומדת (דנ"א 5261/19).

 

3.        ההליך העומד ביסוד הבקשה דנן נסב על שלוש חלקות בקרבת העיר כרמיאל – חלקות 42 ,45 ו-46 בגוש 19045 (להלן יחד: החלקות). ההודעה על הפקעת החלקות פורסמה ביום 19.3.1976, והמחלוקת בין הצדדים משתרעת הן על שאלת הזכאות לפיצוי בגין חלק מן החלקות, הן על המועד שבו זכאות זו מסתיימת והן על היקפו של הפיצוי. ברקע הדברים נמצא הסכם שנחתם בין הצדדים בשנת 2004 ובמסגרתו הועבר לידי המשיבים סך של 84,317 שקלים (להלן: ההסכם משנת 2004).

 

4.        ביום 31.10.2011 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי בגין הפקעתן של החלקות, ולאחר שזו תוקנה התבקשו בה הן פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה והן פיצויי פירות נומינליים לפי סעיף 13(1) לפקודה. מבלי להידרש לכלל היבטיה של המחלוקת בין הצדדים יצוין כי במסגרת ההליך הגישו שני הצדדים חוות דעת שמאיות שנקבו בשיעורים שונים של דמי החכירה האמורים ושל המועדים הרלוונטיים לחישובם. כך,  סכום הפיצוי שהוצג על-ידי המשיבים הועמד על סך של 2,064,626 שקלים, ואילו הסכום שלו טענה המבקשת עמד על 225,748 שקלים (לאחר הפחתת הסכום שכבר ניתן למשיבים במסגרת ההסכם משנת 2004). בשל הפער בין חוות הדעת מינה בית המשפט המחוזי מומחה מטעמו.

 

5.        בסופו של יום בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיבים וקבע, בעיקרו של דבר, כי פיצויי ההפקעה יחושבו עד ליום 30.4.2019, כי שיעורם יעמוד על 5%, וכי מהסכום שיתקבל יש להפחית את הסכום שניתן למשיבים על-פי ההסכם משנת 2004. בית המשפט המחוזי קבע כי על הצדדים להגיש פסיקתא משותפת בהתאם לפסק הדין, אולם כפי שעולה מטענות המדינה שיובאו להלן זו טרם הוגשה וממילא טרם אושרה. בנוסף נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי על המדינה לחוב בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך של 120,000 שקלים וכן בעלות השתתפותם של המשיבים במימון המומחה מטעם בית המשפט.

 

6.        ביום 30.6.2019 הגישה המדינה ערעור על פסק הדין, ובצדו בקשה מוסכמת לעיכוב זמני של ההליך עד להכרעה בעניין איסמעיל, בהתחשב בזהות הנטענת בין השאלות המשפטיות בשני המקרים. הבקשה התקבלה ביום 3.7.2019 (השופטת ע' ברון), והטיפול בתיק הושהה בהתאם לכך. ביום 16.9.2019, לאחר שניתן פסק הדין בעניין איסמעיל (השופטים נ' הנדל, ג' קרא ו-א' שטיין), בוטל עיכובו הזמני של ההליך והוא הועבר ללשכת הרשמים לקביעת מועד דיון. בעקבות זאת הוגשה הבקשה דנן לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי.

 

7.        בעיקרו של דבר, טענת המדינה היא כי עתה, משנקבעה ההלכה בעניין איסמעיל, סיכויי הערעור שהגישה טובים מאחר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו עולה עמה בקנה אחד. בהתאם להלכה זו, כך נטען, ניתן היה לדחות כליל את התביעה שהגישו המשיבים מאחר שלא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת דמי החכירה האבודים בעניינם. יחד עם זאת, ומאחר שאף את עניין איסמעיל הוחלט להשיב לבית המשפט המחוזי, המדינה עותרת להשבת הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי אף במקרה דנן. בהמשך לכך מטעימה המדינה כי במספר ערעורים אחרים שהגישה לאחר שניתן פסק הדין בעניין איסמעיל וטרם שולמו הפיצויים שנפסקו בהם, נעתר בית משפט זה לבקשות דומות לעיכוב ביצוע (בהפנייה להליכים הבאים: ע"א 4537/19 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' חראמי (18.9.2019) (להלן: עניין חראמי), ע"א 6192/19 מדינת ישראל נ' סעיד (23.10.2019) (להלן: עניין סעיד), לע"א 4965/19 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוחה עאישה זערורה ז"ל (5.9.2019) (להלן: עניין עזבון זערורה), וכן ע"א 6191/19 רשות מקרקעי ישראל נ' בדראן (23.10.2019) (להלן: עניין בדראן)).

 

8.        בנוסף, טוענת המדינה כי אף במישור מאזן הנוחות הכף נוטה לטובתה, מאחר שקיים חשש לכך שייגרם לה נזק בלתי הפיך אם פסק הדין לא יעוכב. המדינה מסבירה כי חיובה בפסק הדין עומד על סכום של כ-2,000,000 שקלים שאין כל ערובה שיושבו לה. כן נטען כי הסכום אינו דרוש לצרכיהם המידיים של המשיבים, דבר שעולה מבחירתם להגיש את התביעה בחלוף שנים רבות לאחר שהחלקות הופקעו.

 

9.        ביום 1.12.2019 הגישו המשיבים את תגובתם, ובה הבהירו כי הם מתנגדים לקבלת הבקשה. בין היתר טוענים המשיבים כי בניגוד לעמדת המדינה, סיכויי הערעור שהגישה כלל אינם גבוהים. זאת, בהתחשב בכך שתלויה ועומדת בקשה לדיון נוסף בעניין איסמעיל, וכן בכך שהטענות המועלות כעת ביחס לאופן חישובם של דמי החכירה כלל לא הועלו בבית המשפט המחוזי. בנוסף, העלו המשיבים טענות שונות בנוגע להשלכותיו של עניין איסמעיל, וכן באשר לכך שכתוצאה מהאמור בו דווקא אמורים להיפסק למשיבים פיצויים גבוהים יותר מאלה שנפסקו קודם לכן. למצער, טוענים המשיבים כי על המדינה לשלם למשיבים את הסכום שאינו שנוי במחלוקת אף לטעמה, אשר עומד לשיטתם – על רקע הטענות שהוצגו בבית המשפט המחוזי – על 1,065,608 שקלים. המשיבים מוסיפים ומטעימים כי אף מאזן הנוחות אינו מטה את הכף לעבר עיכוב הביצוע. המשיבים גורסים כי טענות המדינה שלפיהן תתקשה להשיב את כספיה מהם במקרה שיתקבל הערעור נטענו בעלמא, בכל התיקים בעניינם של דמי חכירה אבודים וללא הבחנה בין תובע אחד למשנהו.

 

10.      בתגובתה לעמדת המשיבים שוללת המדינה את טענותיהם – הן ביחס לסיכויי הערעור והן ביחס למאזן הנוחות. כמו כן, גורסת המדינה כי הסכום שאינו שנוי במחלוקת עומד על סך של 225,748 שקלים ולא כפי שנטען. בהתאם לכך מוסיפה המדינה לעמוד על בקשתה להורות על עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין, אך לחלופין מבקשת לעכב את הסכום שעולה על סך של 225,748 שקלים ואת החלק היחסי של שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו לחובתה כשיעור היחס בין הסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי לבין הסך של 225,748 שקלים. 

 

11.      לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, כמפורט להלן. כידוע, אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להביא לעיכוב ביצועו של פסק דין (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). השיקולים המנחים בבקשות שעניינן עיכוב ביצוע הן סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. כאשר עסקינן בבקשה לעיכובו של פסק דין כספי, כבענייננו, כלל הנטייה תהא שלא להורות על עיכוב הביצוע וזאת מן הטעם שהוא לרוב הפיך על דרך ההשבה (ראו: ע"א 7453/18 עמאר נ' מזרחי, פסקה 11 וההפניות שם (6.11.2018)). עם זאת, בענייננו ישנן נסיבות חריגות שעיקרן פסק הדין שניתן בעניין איסמעיל ושורת ההחלטות שהורו על עיכוב ביצועם של פסקי דין בנסיבות דומות (ראו: עניין חראמי; עניין סעיד; עניין עזבון זערורה; עניין בדראן; וכן: ע"א 4790/19 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה דעיבס (24.12.2019) (להלן: עניין דעיבס). אם כן, מטעמים של אחידות דיונית, כמו גם העובדה שלא ניתן לשלול בנסיבות העניין את סיכויי הערעור שהגישה המדינה, ישנו מקום להורות על עיכוב ביצוע חלקו של פסק הדין.

 

12.      עם זאת, מאחר שאף המדינה מסכימה כי ישנו סכום שאינו שנוי במחלוקת גם מבחינתה והיא נכונה שלא להורות על עיכוב ביצועו, אני מורה כי פסק הדין יעוכב אך בכל הנוגע לסכום החורג מ-225,748 שקלים (ראו והשוו לעניין דעיבס, בפסקה 19). בנוסף לכך, מתוך הוצאות המשפט שנפסקו, תשלם המדינה בשלב זה 20,000 שקלים.  

 

13.      סוף דבר: הבקשה מתקבלת באופן חלקי, כאמור בפסקה 12. אין צו להוצאות.

 

                    ניתנה היום, ‏י"א בטבת התש"ף (‏8.1.2020).

 

 

 

                       ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים