רמי קוגן עו"ד נ. אורי אלטרץ | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

רמי קוגן עו"ד נ. אורי אלטרץ

ע"א 6737/19
תאריך: 15/01/2020

 

 

בבית המשפט העליון

 

ע"א  6737/19 - א'

 

לפני:  

כבוד השופט א' שטיין

 

המבקש:

רמי קוגן עו"ד

 

 

נ  ג  ד

 

המשיב:

אורי אלטרץ

 

בקשה למתן סעד זמני בערעור

 

בשם המבקש:

בעצמו; עו"ד עמרי חממה

בשם המשיב:

עו"ד שירן שקד; עו"ד גלעד שקד

 

 

החלטה

 

 

1.             לפניי בקשה למתן סעד זמני שעיקרו השארת העיקול שהוטל בהליך קמא על כנו עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בת"א 55183-05-17 (השופט ג' גונטובניק), שניתן ביום 26.9.2019, ובגדרו דחה בית המשפט, ברובה, את התביעה לתשלום שכר טרחה ראוי ופיצויי קיום אשר הוגשה על ידי המערער, עורך דין במקצועו (להלן: קוגן), נגד המשיב, לקוחו לשעבר (להלן: אלטרץ).

 

העובדות

 

2.             קוגן ייצג את אלטרץ בסכסוך עסקי שנתגלע בין אלטרץ לבין בני משפחתו בנוגע לזכויות בחברות משפחתיות (להלן: החברות). ביום 15.11.2015, כרתו קוגן ואלטרץ הסכם שכר טרחה אשר קבע, בין היתר, כדלקמן:

 

1. אני פניתי אליך לקבל שירותים משפטיים וטיפול בעניין: קבלת זכויותיי מכל מקור שהוא בחברות בהן אני שותף ו/או הייתי אמור להיות שותף ו/או מכוח היותי עובד בחברות ו/או מכוח זכויותיי.

 

...

 

אשלם לך דמי פתיחת תיק בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ בהתאם להכנסות שיהיו לי.

 

בנוסף, אשלם לך 25% בצירוף מע"מ מכל סכום בין בכסף ובין בשווה כסף כגון מניות ו/או זכויות אחרות שיגיעו בכל שלב שלאחר חתימתי על הסכם שכר טרחה זה מכל מקור שהוא.

 

...

 

4. הנני מתחייב שלא אפסיק את הטיפול המשפטי מכל סיבה שהיא שכן הוא תלוי תוצאות ובאם אעשה כן, אשלם את מלוא שכר הטרחה שהיית מקבל אילו אפשרתי לך להשלים את העבודה.

 

 

3.              קוגן פעל בשמו של אלטרץ להבטחת זכויותיו הנטענות. במסגרת זו, הגיש קוגן לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו שתי המרצות פתיחה וכן בקשה לסעדים זמניים. לאחר דיון שהתקיים בבית המשפט (בפני השופטת ר' רונן), הוחלט על קיום הליך בוררות בין בעלי הדין דשם, ורו"ח חן ברדיצ'ב מונה כבורר. קוגן ייצג את אלטרץ באותה בוררות. במסגרת זו, הוא הגיש כתבי טענות שונים וכן העלה טענות בדבר פגיעה בזכויותיו של אלטרץ עקב פיטוריו. לפי הנטען על ידי קוגן, ביום 5.10.2016 פנה אליו אלטרץ וביקש ממנו, במפתיע, למחוק את התביעה שהגיש בבית המשפט המחוזי ולהפסיק את הליך הבוררות – זאת, לפי דבריו, בשל רצונו להשכין שלום-בית עם בני משפחתו. קוגן הסביר לאלטרץ את הסכנות שהיו כרוכות במהלך זה. לאחר דין ודברים בין השניים, חתם אלטרץ, במשרדו של קוגן, על מסמך שבו הוא אישר את קבלת ההסבר כאמור והתחייב כדלקמן:

 

"מוסכם עלי כי ישנה סוגיה בדבר שכר הטרחה שמגיע לך בגין עבודתך עד כה בהתאם להסכם שחתמתי עבורך בתחילת ההליכים. מובן לי כי ביקשת שלא לשוחח על סוגיית שכר הטרחה שמגיע לך בגין עבודתך וזאת על מנת ליתן לי שהות בת מספר חודשים לבחון את נכונות רצונם של בני משפחתי לקבל אותי בלב שלם לחיקם בחזרה. לצורך סוגיה זו, אנו קובעים מועד פגישה לשוחח על שכר הטרחה ליום 6.12.16 שעה 16:00.

 

...

 

לאור היכרותי את עבודתך ושביעות רצוני מכך שלא לקחת את המקדמה שבהסכם שכר הטרחה עד כה לאור מצבי הכלכלי שלא עבדתי, הנני נותן לך בהערכה רבה 50,000 ש"ח בצירוף מע"מ סכום המקדמה על חשבון שכר טרחה שבבוא היום נשב ונסכם אותו."

 

4.             כעבור כחודש ימים, בעקבות מכתב שנשלח על ידי עורך דין שייצג את בני משפחתו של אלטרץ, החל קוגן לחשוד כי משפחתו של אלטרץ כלל לא פנתה אליו בהצעה לשלום בית, וכי כל מטרתו של אלטרץ, מאחורי המהלך שעשה, הייתה להשתחרר מייצוגו של קוגן ומההתחייבות לשלם לקוגן את יתרת שכר הטרחה בהתאם להסכם שבין השניים. אכן, מספר ימים לאחר מכן שלח אלטרץ מכתב לקוגן לפיו הוא משחרר אותו מייצוגו המשפטי, אך בעקבות דין ודברים בין הצדדים, הוסכם ביום 16.11.2016 כי קוגן ימשיך לייצג את אלטרץ בהתאם להסכם ההתקשרות המקורי. ביום 9.1.2017, נתן הבורר ברדיצ'ב את החלטתו אשר קבעה כי אלטרץ ובני משפחתו יפרקו את שותפותם וכי בני משפחתו של אלטרץ ירכשו את מניותיו בחברות לפי השווי ההוגן אשר ייקבע על ידי הבורר בהמשך. קודם לכן, ביום 30.11.2016, החליט הבורר כי אלטרץ זכאי לקבל מבני משפחתו פיצויים בגין פיטוריו בלא הודעה מוקדמת. לטענת קוגן, היחסים בינו לבין אלטרץ המשיכו להתדרדר ולבסוף התנהלו בתיווך של חברו של אלטרץ, מר הררי. בד-בבד, קוגן ניהל משא ומתן עם בני משפחתו של אלטרץ במטרה להגיע לפשרה, ואף הצליח להביא לגיבושה של טיוטת הסכם הפשרה שמכוחו אמור היה אלטרץ לקבל מבני משפחתו סכום של 11,250,000 ₪. כמו כן טוען קוגן כי מר הררי הודיע לו שהסכם פשרה זה מקובל על אלטרץ. קוגן תיאם אפוא פגישת שנועדה לחתימת הסכם הפשרה, אולם אלטרץ לא הגיע לאותה פגישה. לאחר מכן, מימש אלטרץ את כוונתו לפטר את קוגן מייצוגו והמשיך להתדיין בהליך הבוררות כשהוא מיוצג על ידי עורך דין אחר.

 

5.             קוגן הגיש אפוא לבית משפט קמא תביעה נגד אלטרץ בה ביקש לחייבו בתשלום של יתרת שכר הטרחה המוסכם. במסגרת תביעה זו, טען קוגן כי אלטרץ הפסיק את הייצוג רק בשל רצונו להתחמק מתשלום שכר טרחה. לשיטת קוגן, שכר הטרחה המגיע לו עומד על 25% מסכום הפשרה אותו הצליח לסכם מול יריבי לקוחו בבוררות: 11,250,000 ₪, כאמור בטיוטת הסכם הפשרה. לפיכך, קוגן טען כי הוא זכאי לקבל מאלטרץ סך של 3,290,625 ₪ בתוספת 8,775 ₪ שמשרדו שילם לבורר בגין שכר טרחתו.

 

6.             בגדרי ההליך שהתקיים בבית משפט קמא, ניתן ביום 26.7.2017 צו עיקול זמני במעמד צד אחד על המניות שרשומות על שמו של אלטרץ בחברות המשפחתיות כהגדרתן בצו בקשה לביטול הצו האמור נדחתה על ידי בית משפט קמא ביום 17.8.2017. בקשת רשות ערעור שאלטרץ הגיש נגד ההחלטה לבית משפט זה, נדחתה אף היא ביום 22.10.2017.  אלטרץ לא אמר נואש. הוא הגיש בקשה נוספת לביטול העיקול ובעקבותיה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה העיקול על המניות יומר בעיקול על סכום כסף השווה לסכום התביעה, אשר יופקד בחשבון נאמנות על שם באי-כוח הצדדים. בית משפט קמא הוציא מלפניו פסיקתא בעניין זה ביום 7.1.2019. הפסיקתא קבעה, כי הנתבעים בהליך הבוררות, בני משפחתו של אלטרץ, יעבירו את הסכום האמור לחשבון נאמנות, וכך נעשה.

 

פסק הדין קמא

 

7.             בתום ההתדיינות, נתן בית משפט קמא את פסק דינו, שעליו הוגש הערעור אשר בגדרו הוגשה הבקשה שלפניי. פסק דין זה קבע, כי להוראת הסכם שכר-הטרחה המקורי אשר התיימרה לחייב את אלטרץ שלא להפסיק את ייצוגו על ידי קוגן, תהא הסיבה לכך אשר תהא, אין תוקף משפטי – זאת, מאחר שמדובר בשירות מקצועי אישי שלא ניתן לכפותו על הלקוח אשר איבד את אמונו בעורך הדין. לצד זאת, בחן בית המשפט האם אלטרץ הפסיק את הייצוג בתום לב או שמא כניסיון מלאכותי להימנע מתשלום שכר טרחה. לאחר בחינת מכלול העדויות והמסמכים, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא מדובר באמתלה שמטרתה התחמקות מתשלום שכר טרחה מצדו של אלטרץ – זאת, מאחר שמערכת היחסים שבינו לבין קוגן ידעה עליות ומורדות עוד לפני גיבושו של הסכם הפשרה, שכאמור הפך את עניין שכר הטרחה לאקטואלי. על בסיס ממצא זה, קבע בית משפט קמא כי לא מדובר בהפסקת ייצוג מלאכותית מצדו של אלטרץ וכי הלה לא פעל בחוסר תום לב במטרה למלט את עצמו מחובתו לשלם לקוגן את שכר טרחתו; ומשכך הוא, אין מקום לחייב את אלטרץ לשלם לקוגן את פיצויי הקיום שנתבעו בתביעתו כסעד עיקרי.

 

8.             עוד קבע בית משפט קמא, כי קוגן לא קיבל מאלטרץ ייפוי כוח לניהול משא ומתן לקראת פשרה בשמו, שכן השניים לא דיברו זה עם זה באותו זמן. מר הררי, שלכאורה תיווך בין השניים, לא זומן לעדות. מטעם זה, קבע בית משפט קמא כי קוגן זכאי לשכר טרחה ראוי עבור עבודתו למען אלטרץ אשר נעשתה לפני הפסקת ההתקשרות בין השניים. דא עקא, קוגן לא הציג ראיות בעניין השכר הראוי כאמור ונראה כי הוא אף וויתר על קו טיעון זה בסיכומיו. כפועל יוצא מכך, לא הונחה בפני בית משפט קמא תשתית עובדתית לחישוב השכר הראוי, אשר נתבקש על ידי קוגן כסעד חלופי בתחילת ההליך. לפיכך, וחרף התרשמותו של בית המשפט כי "קוגן השקיע מאמץ משמעותי ומקצועי בייצוגו [של אלטרץ] בשלבים משמעותיים של ניהול הסכסוך עם בני משפחתו [שהיה] מורכב ומסועף", החליט בית המשפט שלא לפסוק לקוגן שכר ראוי בגין עבודתו.

 

9.             תביעתו של קוגן נדחתה אפוא ברובה. בית משפט קמא חייב את אלטרץ לשלם לקוגן סך של 111,956 ₪, הא ותו לא.

 

           סכום זה חושב על ידי חיבור הסכומים הבאים:

 

      א.      מקדמה בסך של 8,775 ₪ על חשבון שכר טרחתו של הבורר, שכאמור שולמה על ידי קוגן בשמו ובמקומו של אלטרץ;

 

      ב.      אגרות ותשלומים ששילם קוגן עבור אלטרץ במהלך הייצוג;

 

      ג.      הרבע המוסכם מהתשלום שקיבל אלטרץ בגין זכויותיו כעובד בחברות המשפחתיות, בצירוף מע"מ;

 

      ד.      הרבע המוסכם מהתשלום שקיבל אלטרץ בגין הודעה מוקדמת, בצירוף מע"מ.

 

10.          בית המשפט הטעים בפסק דינו כי אף שסכומים אלה (למעט הסך הנ"ל של 8,775 ₪) לא נתבקשו על ידי קוגן במסגרת תביעתו, מן הדין לזכותו בהם כדי למנוע אי-צדק. לצד זאת, קבע בית המשפט כי על קוגן לשלם לאלטרץ את הוצאות המשפט "בסך נמוך של 30,000 ₪ שכן נראה שהיה מגיע [לקוגן] שכר ראוי בגין עבודתו, אך הוא נמנע מלתבוע אותו בהליך הנוכחי".

 

11.          מכאן הערעור שבמסגרתו הוגשה הבקשה לסעד זמני שלפניי. קוגן מבקש כעת כי אעכב את שחרור הכספים המעוקלים, שכאמור הופקדו בחשבון הנאמנות בהתאם לפסיקתא שניתנה על ידי בית משפט קמא ביום 7.1.2019.

 

טענות הצדדים

 

12.           לטענת קוגן, סיכויי הערעור שאותו הוא הניח לפתחו של בית משפט זה הינם גבוהים במיוחד. לדבריו, בית משפט קמא יישם באופן שגוי הלכות שונות והוציא מלפניו פסק דין שמכיל טעויות מהותיות, משפטיות ועובדתיות כאחד. באשר למאזן הנוחות, טוען קוגן כי הכף נוטה במובהק לטובת מתן הסעד הזמני המבוקש. לשיטתו, אם הוא לא יקבל את מבוקשו ובסופו של יום ערעורו יתקבל, הוא עלול לעמוד בפני שוקת שבורה וללא יכולת לממש את פסק הדין נגד אלטרץ. קוגן מוסיף וטוען כי אלטרץ כבר הוכיח בעבר כי אינו בוחל באמצעים על מנת להתחמק מתשלומים. בהקשר זה, הצביע קוגן על סירובו של אלטרץ לשלם הוצאות משפט שנפסקו לטובתו כדוגמא אחת מני רבות להתחמקות הנטענת.

 

13.          מנגד, טוען אלטרץ כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות. אלטרץ סומך את ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא וטוען כי סיכויי הערעור הינם קלושים ביותר. לדבריו, פסק הדין קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים ועל התרשמות בלתי אמצעית מהעדויות – קביעות שבהן בית משפט זה איננו נוהג להתערב. כמו כן טוען אלטרץ כי שיקולי מאזן הנוחות אף הם תומכים בדחיית הבקשה. בהקשר זה, מוסיף אלטרץ וטוען כי מצבו הכלכלי מצוין – זאת, במיוחד לנוכח זכייתו בהליך הבוררות מול משפחתו, שבמסגרתו הוערך שווי מניותיו בסכום העולה על 14,000,000 ₪. לדברי אלטרץ, נתון זה לבדו מוכיח כי אין כל חשש להכבדה בביצוע פסק הדין לטובתו של קוגן, אם אכן יינתן פסק דין כזה. אלטרץ מסכם וטוען, כי בנסיבות העניין אין הצדקה להשארת העיקול על כנו בעודו זכאי לקבל את הכספים האמורים בעקבות זכייתו בבוררות. אלטרץ מוסיף וטוען, כי בניגוד לנטען על ידי קוגן הוא שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו ולפיכך אין זה נכון לתארו כסרבן תשלומים.

 

דיון והכרעה

 

14.          לאחר שבחנתי את מכלול הטענות שנטענו לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי.

 

15.          הלכה היא עמנו, כי לא בנקל יזכה בעל דין שתביעתו נדחתה בערכאה קמא בסעד זמני במסגרת ערעורו, שהרי דחיית התובענה מצביעה לכאורה על כך שזו אינה מבוססת דיה (ע"א 1982/11 חבר נ' סויסה (2.5.2011); בש"א 243/88 בסיליוס נ' עדילה, פ"ד מב(3) 208 (1988)). על מבקש הסעד הזמני בערעור להראות כי סיכויי ערעורו גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שככל שלא יינתן הסעד הזמני יהא חשש ממשי להכבדה בביצוע פסק הדין או בהחזרת המצב לקדמותו, אם ערעורו יתקבל (ע"א 5321/15 אסולין נ' פוגה שיווק חקלאי בע"מ (24.8.2015); ע"א 8950/08 עמרם נ' מי גולן אגודת מים שיתופית למשקי רמת הגולן (21.12.2008); ע"א 3344/15 אשכנזי נ' גלי (15.6.2015) (להלן: עניין אשכנזי)). מקום שמדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, או ככל שמדובר בעיקול של סכום כסף, הנחת המוצא היא כי לא ייווצר מצב בלתי הפיך, ועל כן מוטל על מבקש הסעד הזמני נטל כבד להוכיח כי מקרהו מהווה חריג שבו קיים חשש ממשי להכבדה בביצוע פסק הדין או בהחזרת המצב לקדמותו, אם ערעורו יתקבל.

 

16.          סיכויי הערעור ומאזן הנוחות הינם שני תנאים מצטברים, אשר פועלים כמקבילית הכוחות: ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים יותר, כך יגבר משקלו של מאזן הנוחות הדרוש; ולהיפך. לצד הכללים הללו נקבע, כי למאזן הנוחות יש מעמד הבכורה (ראו ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015); וכן עניין אשכנזי).

 

17.          סבורני כי המקרה שלפניי הוא מקרה מיוחד אשר מצדיק היענות חלקית לבקשתו של קוגן. מבלי לקבוע מסמרות, ומבלי להביע עמדה נחרצת, לכאן או לכאן, באשר לגוף הערעור, סבורני כי במקרה דנן סיכויי הערעור אינם קלושים כפי שנטען על ידי אלטרץ.

 

18.          בית משפט קמא ראה לנכון לסטות בפסק דינו, מטעמי צדק, מהכלל המגביל את פסיקתו לכתבי הטענות ולהעניק לקוגן סעד שהלה לא דרש, בהתבססו על האמור בע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (20.3.2008), פסקה 22 לפסק דינו של השופט י' דנציגר, ועל האסמכתאות המצוטטות שם. החלטתו זו של בית משפט קמא התבססה על השכל הישר: בית משפט לא יכול להעלים עין מחובות הנתבע שהוכחו בפניו באותות ובמופתים וליתן החלטה ממנה עולה כי חובות כאמור אינם קיימים. אם כך הוא הדבר – וכאמור, אינני מביע כאן עמדה חד-משמעית – ייתכן שסביר היה, בנסיבות העניין, לצפות לכך שבית משפט קמא ינסה לעשות עם קוגן צדק מלא ושלם על ידי פסיקת שכר טרחה ראוי בעד מאמציו, שכאמור תוארו בפסק הדין כמשמעותיים ומקצועיים, למרות שקוגן בחר שלא לקדם את תביעתו לשכר ראוי מטעמים השמורים עמו (אשר התבררו כשגויים אחרי המעשה). פסק הדין קמא קבע כממצא עובדתי ברור ומוכח כי אלטרץ נהנה מעבודתו של קוגן כעורך דין, שכאמור היתה כרוכה במאמצים מקצועיים רבים ומשמעותיים, מבלי לשלם עבורה. לכאורה, מצב דברים זה איננו תקין ואיננו צודק; וכך גם משתמע מהאמור בפסקאות 41 ו-50 לפסק הדין קמא. על אף שגובהו של שכר הטרחה הראוי לא הוכח בבית משפט קמא, בית המשפט יכול היה לשקול את פסיקת השכר כאמור לפי אומדנא, כפי שקוגן טוען כעת במסגרת ערעורו. מבלי לקבוע מסמרות, דעתי היא שטענה זו ראויה להישקל בכובד ראש על ידי המותב שיידון בערעורו של קוגן. אחרי הכל, פסיקת שכר טרחה ראוי לפי אומדנא היא דבר מקובל שניתן לעשותו, במקרים מתאימים, אפילו במסגרתו של ערעור (ע"א 8934/17 עו"ד אלי זהר – נאמן המכון לרפורמות מבניות בע"מ נ' החברה הכלכלית לראש העין בע"מ (‏17.3.2019)).

 

19.          באשר למאזן הנוחות – למרות שלא שוכנעתי כי דחיית הבקשה לסעד זמני תביא להכבדה קשה בביצוע פסק הדין, אם אכן יתקבל ערעורו של קוגן, לא אוכל להתעלם מכך שאלטרץ אינו בא בדברים עם קוגן כדי לשלם לו שכר הולם בגין עמלו. בהינתן עמדה זו של אלטרץ, ובהתחשב בהצהרתו על היותו אדם אמיד שאינו נתון בלחצים כספיים ובקשיי נזילות, אינני סבור כי הלה ימצא עצמו ניזוק באופן ממשי אם חלק מהכספים שעוקלו בהליך קמא ימשיך להיות מעוקל עד למתן פסק דין בערעורו של קוגן.

 

20.          אשר על כן, אני מקבל את בקשתו של קוגן באופן חלקי ומורה כדלקמן:

 

           העיקול הזמני שאושר בפסיקתא של בית משפט קמא יוסיף לחול על סך של 1,000,000 ₪ עד למתן פסק דין בערעור דנן. יתר הכספים המעוקלים ישוחררו וצו העיקול לא יחול עליהם עוד.

 

21.          בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

 

 

           ניתנה היום, ‏י"ח בטבת התש"ף (‏15.1.2020).

 

 

 

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
3
רע"א 476/21
החלטה
22/01/2021
טען מסמכים נוספים