קדמת עדן בע"מ נ. נסאר נסאר | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

קדמת עדן בע"מ נ. נסאר נסאר

רע"א 3614/19
תאריך: 21/07/2019

 

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  3614/19

 

לפני:  

כבוד השופט ד' מינץ

 

המבקשות:

1. קדמת עדן בע"מ

 

2. פרחי רמת בית שמש בע"מ

 

3. פרחי רמת בית שמש ג'

 

4. פרחי רמת בית שמש ז'

 

5. VIVA  S.R.L. CO

 

6. זיוה כהן

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. נסאר נסאר

 

2. נסאר אבו נסאר בע"מ

 

3. BERKELEY ADAM  S.A

 

 

המשיבות הפורמליות:

4. FINANCE ADVISORY  SERVICES ITD CO.NO

 

5. KNIGHTSBRIDGE CONSULTING AND MANAGEMENT LTD

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח) מיום 28.04.2019 בתיק הפ"ב 2860-10-18

 

בשם המבקשות:

עו"ד ברוך חכים

 

בשם המשיבים:

עו"ד לירון כהנא

 

 

פסק-דין

 

           לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח) מיום 28.4.2019 בהפ"ב 2860-10-18, אשר הורה על ביטול חלקי של פסק בוררות מיום 3.8.2018. עיקרה של בקשה זו בטענה כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר ביטל באופן חלקי פסק בוררות שניתן על ידי השופטת (בדימ') ו' אלשיך (להלן: הבוררת).

 

רקע לבקשה

1.            הרקע לבקשה מורכב ומסובך, אך אנסה לפשט את הדברים עד כמה שניתן. מבקשת 6, זיוה כהן, הינה יזמית ואשת עסקים, ושאר המבקשות הן חברות אשר היא פועלת באמצעותן או שהן קשורות לפעילותה (כולן יכונו יחדיו להלן: המבקשת). משיב 1, נסאר נסאר, הוא איש עסקים, ושאר המשיבות הן חברות אשר נמצאות בבעלותו או שנטען כי הוא קשור אליהן (כולם יכונו יחדיו להלן: המשיב). המשיב סייע למבקשת בחכירה של מקרקעין באזור בית שמש (להלן: המקרקעין) שנמצא בבעלות המסדר הסיציליאני דון בוסקו (להלן: המסדר).

 

2.            בשנת 2004 נחתמו הסכמים בין המבקשת לבין המסדר לחכירת המקרקעין, בשווי של כ-24 מיליון דולר, אשר קיומם הותנה באישור האפיפיור (להלן: הסכמי החכירה). ביום 7.2.2006 נחתם הסכם נוסף בין המבקשת למסדר המקנה למבקשת זכות סירוב ראשונה תוך מתן הבטחה להחזר הוצאות הפיתוח בהן נשאה המבקשת בעת ההמתנה לאישור האפיפיור, במקרה שהעסקה שבהסכמי החכירה לא תתבצע בסופו של יום ותהיה התקשרות ביחס למקרקעין בין המסדר לבין צד שלישי (להלן: הסכם הפיתוח).

 

3.            ביני לביני, המשיב והמבקשת חתמו ביניהם על מספר הסכמים להסדרת התשלום שיקבל המשיב בעד התיווך והסיוע לגיבוש העסקה של המבקשת עם המסדר, כדלקמן: ראשית, ביום 7.7.2004 נחתם הסכם ייעוץ לפיו זכאי המשיב לתשלום במקרה של מימוש הסכמי החכירה (להלן: הסכם הייעוץ). שנית, לאחר חתימת המבקשת והמסדר על הסכם הפיתוח בשנת 2006, חתמו המבקשת והמשיב על שני הסכמים נוספים. הראשון, הסכם מיום 15.2.2006 שכותרתו "התחייבות לתשלום תמורה", לפיו המשיב זכאי ל35% מכל סכום שהמבקשת תקבל מהמסדר, ופיצוי מוסכם של 350,000 דולר במקרה של הפרת ההסכם; השני, הסכם מיום 22.6.2008 הנושא בכותרת "נספח להתחייבות לתשלום תמורה", שנחתם בעקבות מחלוקת משפטית שנתגלעה בין המבקשת למסדר. לפי הסכם זה נקבע כי, אם יקוים "איזהו מהסכמי החכירה" בין המבקשת למסדר, בין אם בהסכמה ובין אם ייאכף על ידי גורם שיפוטי, המשיב יהיה זכאי לתשלום בסך 2.5 מיליון דולר בתוספת מע"מ, ואם ייפסקו למבקשת גם פיצויים יחולו עליהם התנאים שבהסכם הראשון (שני ההסכמים ייקראו ביחד להלן: הסכמי התיווך). מוסכם על הצדדים כי לאחר החתימה בוטל הסכם הייעוץ משנת 2004.

 

4.            ביום 18.12.2007 הודיע המסדר על ביטולם של הסכמי החכירה עם המבקשת, ובעקבות כך התנהלו בין המבקשת למסדר שני הליכי בוררות לפני השופט (בדימ') ד' גלדשטיין. בפסקי הבוררות בהליכים אלה נקבע כי הסכמי החכירה אכן מבוטלים מכיוון שלא ניתן אישור האפיפיור לביצוע העסקה. לצד זאת התקבלה תביעתה של המבקשת לאכיפת הסכם הפיתוח ובכלל זה לאפשרות מימוש זכות סירוב ראשונה או לחלופין לקבלת פיצויים.

 

5.            פסקי בוררות אלה אושרו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בפסק דין מיום 9.5.2016 (הפ"ב 51428-01-15 והפ"ב 5069-11-14). ברם גם לאחר אישורם, נמנע המסדר מקיומם של פסקי הבוררות ואף חתם על הסכם חכירה של המקרקעין עם צד שלישי (להלן: הצד השלישי). בקשה שהגישה המבקשת לפי פקודת בזיון בית משפט התקבלה בפסק דין מיום 21.2.2017, במסגרתו הורה בית המשפט למסדר לחתום על הסכם חכירה ומימוש זכות סירוב ראשונה עם המבקשת, בתנאים זהים לאלו שהוצעו ונחתמו על ידי הצד השלישי. על החלטה זו הגיש המסדר בקשת רשות ערעור, וביום 25.4.2017 הורה בית משפט זה על עיכוב ביצוע פסק הדין. בסופו של יום, בקשת רשות הערעור נדחתה, לאחר שהתקבלה הצעת בית המשפט כי המבקשת תמלא אחר תנאי הסכם הפיתוח ואז תהא זכאית לממש את זכות הסירוב הראשונה (רע"א 2526/17 מיום 14.3.2018). בעקבות זאת, ביום 18.4.2018, מימשה המבקשת את זכות הסירוב הראשונה, ובינה לבין המסדר נחתם הסכם חכירה (להלן: הסכם החכירה החדש).

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.            בפרק הזמן שחלף בין אישור פסקי הבוררות בעניין הסכסוך שבין המבקשת והמסדר בבית המשפט המחוזי לבין ההכרעה בבקשת רשות הערעור האמורה של המסדר, הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת לפני הבוררת. במסגרת התובענה ביקש המשיב לחייב את המבקשת, במקרה שתזכה בפיצויים, לשלם לו את העמלה המוסכמת בשיעור של 35%, ולחלופין לחייבה לשלם לו 2.5 מיליון דולר אם תזכה לרכוש את המקרקעין, הכול לפי הסכמי התיווך כטענתו. המבקשת העלתה טענות הגנה שונות, לרבות כי יש לבטל את הסכמי התיווך משום שהמשיב פעל בחוסר תום לב משקיבל לידיו דמי תיווך גם מהמסדר, וכי יש לקזז את התשלומים שכבר שולמו לו מסך תביעותיו כלפיה. המבקשת אף הגישה תביעה שכנגד להשבת תשלומים אלו.

 

7.            ביום 3.8.2018, לאחר החתימה על הסכם החכירה החדש, נתנה הבוררת את פסקה, המחזיק למעלה מ-130 עמודים (להלן: פסק הבוררות). בתמצית ובקשר לענייננו, נקבע כי הסכמי החכירה המקוריים בוטלו, והמבקשת חכרה את המקרקעין מכוח זכות הסירוב הראשונה שעל פי הסכם הפיתוח, בתנאים זהים לאלה שהוצעו לצד השלישי, ולא על פי תנאי הסכם החכירה. על כן, המשיב לא היה "הגורם היעיל למימוש העסקה" והוא אינו זכאי לקבל עמלה בגינה. תביעתה שכנגד של המבקשת נדחתה אף היא, לאחר שנקבע כי זו לא הוכחה.

 

8.            המשיב לא השלים עם פסק הבוררות ופנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטלו. טענתו המרכזית הייתה כי הבוררת חרגה מסמכותה בניגוד לסעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק), משום שעל אף שהמבקשת הסכימה, לשיטתו, כי גם בהינתן מימוש זכות הסירוב הראשונה הוא יהיה זכאי לדמי העמלה, הבוררת קבעה שאין לו זכות לעמלת תיווך במקרה כזה. עוד טען המשיב כי קיימת עילת ביטול גם מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות, כיוון שלא ניתנה לו הזדמנות להשיב לטענה כי הוא אינו זכאי כלל לעמלה במקרה של מימוש זכות הסירוב הראשונה. טענה זו, לשיטתו, לא הועלתה על ידי המבקשת או נדונה בהליך הבוררות כלל. מנגד, המבקשת טענה כי אישרה את זכאותו לעמלה במקרה של מימוש זכות סירוב רק כטענה חלופית. על כל פנים, לכל היותר מדובר בטעות בפסק הבוררות, שאינה מהווה עילה לביטולו. כמו כן, למשיב ניתנו הזדמנויות רבות להשמיע את טענותיו.

 

9.            בפסק דינו מיום 28.4.2019 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול של המשיב וקבע כי הבוררת חרגה מתחום סמכותה כאשר קבעה כי המשיב לא היה זכאי לדמי התיווך במקרה של מימוש זכות הסירוב הראשונה, שעה שטענה זו לא נשמעה על ידי המבקשת. בית המשפט הפנה לכתב ההגנה של המבקשת ולעדויות מטעמה, מהן אף הסיק כי המבקשת הכירה בזכותו של המשיב לעמלה גם במקרה של מימוש זכות הסירוב הראשונה. טענת המבקשת בנושא זה נשמעה לראשונה בעת עדות העד האחרון, עו"ד זיו פנחסי, והיוותה שינוי חזית מהטענות שהעלתה המבקשת עד לאותו שלב. בקביעתו כי הבוררת חרגה מסמכותה הסתמך בית המשפט גם על כך שמסקנת הבוררת מנוגדת ללשון הסכמי התיווך. בנוסף, בית המשפט קיבל את טענת המשיב כי יש לבטל את קביעת הבוררת גם מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות, הואיל ולא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו בשאלת זכאותו לעמלה במקרה של מימוש זכות הסירוב הראשונה. על כן, הורה בית המשפט על ביטול חלקי של פסק הבוררות, קבע כי המשיב זכאי לדמי התיווך גם בהינתן מימוש זכות הסירוב הראשונה והשיב את הדיון להליך הבוררות להשלמת הסעד האופרטיבי הנובע מהאמור. בית המשפט גם חייב את המבקשת בהוצאות ההליך בסך כולל של 75,000 ש"ח. מכאן הבקשה שלפנַי.

 

טענות הצדדים

10.         לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בהתערבותו בפסק הבוררות. לשיטתה, קביעת הבוררת בשאלה שבמחלוקת הינה לכל היותר טעות שבשיקול הדעת ולא חריגה מסמכות (בעודה עומדת על טענתה כי לא מדובר בטעות), לכן לבית המשפט לא הייתה כל עילה להתערבות. עוד נטען כי ניתנו למשיב הזדמנויות רבות לטעון טענותיו, לרבות לאחר עדות עו"ד זיו פנחסי. מה גם שקביעות הבוררת אינן מתבססות בעיקרן על עדות זו אלא על לשון ההסכמים בין הצדדים עצמם. לגופו של עניין, המבקשת סמכה את ידיה על קביעות הבוררת לפיהן במצב הנוכחי המשיב אינו זכאי לעמלה, וטענה שקביעות אלו נקבעו בסמכות, על סמך טענות הצדדים ובהתאם להסכמים שהוגשו לבוררת כראיות. כמו כן, טענה המבקשת כי בית המשפט פעל בניגוד להלכות בדבר התערבות בתי משפט בפסקי בוררות.

 

11.         ביום 23.6.2019 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה, וביום 14.7.2019 התקבלה תשובת המשיב. בתשובתו סמך המשיב ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וחזר וטען כי הבוררת חרגה מסמכותה בכך שאימצה טענות שכלל לא נטענו על ידי המבקשת. עוד טען כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו במסגרת הליך הבוררות בקשר לעמלה וגם בשל כך היה מקום לבטל את פסק הבוררת. כמו כן, גרס המשיב כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בענייני בוררות.

 

דיון והכרעה

12.         לאחר עיון בבקשה ובטענות הצדדים, החלטתי, בהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לדון, בהסכמת הצדדים, בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה, ולקבלו.

 

13.         כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי מצא כי הבוררת חרגה מסמכותה עת הכריעה כי המשיב אינו זכאי לדמי תיווך במימוש זכות סירוב ראשונה. בית המשפט קבע כי טענה זו לא נטענה, ולא רק שזו לא נטענה, אלא שהמבקשת אף הודתה באופן ברור וחד-משמעי כי המשיב זכאי לעמלת תיווך בעת מימוש זכות הסירוב הראשונה.

 

           השאלות השנויות במחלוקת הן אפוא שתיים: אחת, האם חרגה הבוררת מסמכותה כשהכריעה כי המשיב אינו זכאי לדמי תיווך; השנייה, האם המבקשת הכחישה שלמשיב מגיעים דמי תיווך בנסיבות העניין, וכפועל יוצא מכך האם ניתנה למשיב הזדמנות להתמודד עם ההכחשה.

 

14.         כלל הוא כי התערבות שיפוטית בפסק בוררות מוגבלת לעילות הביטול שהוגדרו בסעיף 24 לחוק הבוררות, אותן יש לפרש באופן דווקני ומצמצם מתוך רצון לתת תוקף לפסק הבוררות (ראו למשל: רע"א 2790/18 אלפרוביץ נ' סימנא, פסקה 10 (29.4.2018)). בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי במקרה זה התקיימה אחת מעילות הביטול האמורות.

 

15.         מסגרת הדיון של הליך בוררות נקבעת על פי הסכמת הצדדים לסדרי הדין שיחולו בהליך, כפי שנלמדת בין השאר מהסכם הבוררות, נסיבות העניין והשכל הישר (רע"א 8613/13 מרקעי תקשורת בע"מ נ' נקש, פסקה טו (8.1.2014); רע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים, פסקה 12 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (7.11.2011)). בענייננו, דומה כי שאלת הסמכות כלל אינה מתעוררת. שכן, המשיב והמבקשת התייחסו באופן מפורש לשאלת זכאותו של המשיב לדמי תיווך בגין מימוש זכות הסירוב הראשונה. כך, במסגרת כתב התביעה שהגיש המשיב אחד מהסעדים שנתבקשו נוסח כדלקמן:

 

"... מתן סעד הצהרתי לפיו ככל שהסכמי החכירה במקרקעין (כהגדרתם להלן) ייכנסו לתוקף ו/או במקרה בו הנתבעות או מי מהן או מי מטעמן ו/או מי במקומן יקבלו זכויות חכירה במקרקעין או זכויות שוות לזכויות אלה, בכל דרך שהיא, לרבות מכוח הערת אזהרה שנרשמה לזכות ו/או מכוח זכות הסירוב הראשונה הנתונה להן ו/או במסגרת אכיפת פסק הבורר שניתן לזכותן ו/או במקרה בו הנתבעות או מי מהן תסבנה את זכויותיהן במקרקעין או חלק מהן לצד שלישי כלשהו, תהיה התובעת זכאית לתשלום נוסף של 2.5 מיליון דולר ארה"ב בתוספת מע"מ כדין" (סעיף 3 לכתב התביעה; ההדגשות הוספו – ד.מ.)

 

           על כן משהועלתה טענה זו בכתב התביעה, והוגדרה בכך על ידי המשיב כסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים לגביה נתבקשה הבוררת להכריע, לא ניתן לסבור כי קביעת הבוררת כי המשיב אינו זכאי לקבלת דמי תיווך במצב שנוצר, נעשתה בחריגה מסמכות. לכל היותר, מדובר בטעות שנפלה בפסק הבוררות, דבר שאינו מהווה בסיס או עילה לביטול הפסק (רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (4.11.2009)). חריגה מסמכות נמדדת לפי היקף העניינים שנמסרו להכרעת הבורר. אם יימצא כי הבורר הכריע בעניין שלא נמסר להכרעתו, אזי הוא חרג מסמכותו (אורי גורן בוררות 307 (2018)). דוגמה מובהקת לכך היא כאשר הבורר פסק לתובע סעד שלא נתבקש לפסוקו (ע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' קיבוץ עין גב, פ"ד נ(1) 284 (1996)). לא כן במקרה זה, בו גבולות המחלוקת הוגדרו; הסעד שנתבע פורש; וההכרעה שבפסק הבוררות לא חרגה מגבולות הסכסוך (והשוו: רע"א 3764/12 עיריית שדרות נ' אבנר אשר אדריכלים בע"מ (8.7.2012)).

 

16.         אלא שבכך כאמור לא תם הדיון. בית המשפט המחוזי קבע כי למשיב לא ניתנה הזכות להתגונן מפני הטענה שהוא אינו זכאי לדמי תיווך, נוכח העובדה שלטענתו המבקשת כלל לא הכחישה זכות זו, דבר המקים את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות. ברם, עיון בכתבי טענות הצדדים מגלה כי המבקשת טענה באופן מפורש במסגרת כתב הגנתה כי למשיב אין כל זכות או עילת תביעה מכֹח הסכמי התיווך (פסקה 95 לכתב ההגנה). בפסקה 98 לכתב הגנתה, אף ציינה המבקשת כי המשיב יהיה זכאי לעמלה בסך של 2.5 מיליון דולר במקרה של מימוש זכות הסירוב הראשונה, אך זאת "לחלופין ולשם הזהירות" בלבד. היא אף הבהירה כי במקרה בו יימצא כי הסכמי התיווך מחייבים אותה בתשלום, ותמומש זכות הסירוב הראשונה, אז יהיה המשיב זכאי ל"עמלתו בסך של 2.5 מיליון דולר בתוספת מע"מ כדין, נכון למועד השלמת העסקה החדשה, בקיזוז כל הכספים שקיבל עד היום בהתאם לערכם במועד קבלתם".

 

17.         דברים דומים אמרה המבקשת בחקירה הנגדית: "אם מקבלים את הזכות סירוב ראשונה, צריך לשבת ולעשות את ההתחשבנות כמה הוא קיבל לעומת מה שהמגיע לו" (פרוטוקול הדיון לפני הבוררת מיום 6.12.2017, עמ' 240, שורות 15-13). אכן בתצהיר שהוגש על ידי עו"ד זיו פנחסי, עד שהובא מטעם המבקשת, הוא הבהיר כי המשיב יהיה זכאי לתמורה "רק בקרות אחד מן התרחישים הבאים: א. קבוצת זיוה כהן השלימה רכישה של זכויות החכירה במקרקעין בהתאם לעסקת היסוד (כיום יישום זכות הסירוב הראשונה בסעיף 25 להסכם הפיתוח). ב. ..." (פסקה 59 לתצהיר עו"ד זיו פנחסי). אלא שבמהלך חקירתו הנגדית של עו"ד זיו פנחסי בתשובה לשאלת הבוררת, הוא הבהיר כי המשיב לא יהיה זכאי לדמי תיווך אם תמומש זכות סירוב ראשונה (פרוטוקול הדיון לפני הבוררת מיום 25.12.2017, עמ' 453, שורות 12-5).

 

18.         יתר על כן, בסיכומיה, הבהירה המבקשת בלשון חד-משמעית כי לעמדתה, המשיב אינו זכאי לדמי תיווך לאחר מימוש זכות הסירוב הראשונה, כשהיא מייחדת לעניין זה מספר עמודים (עמ' 35-31 לכתב ההגנה). המבקשת אף הבהירה כי לגופו של עניין אין כל עוגן לטענת המשיב כי הסכמי התיווך מקנים למשיב זכות לקבלת דמי תיווך במקרה של זכות סירוב ראשונה. המבקשת גם התייחסה לפסקה 98 לכתב הגנתה, בהבהירה כי התייחסותה לזכותו של המשיב לקבל דמי תיווך נאמרה אגב טענת קיזוז:

 

"סעיף 98 לכתב ההגנה, בכללותו, הינו סעיף המדגיש, כי טענות קבוצות זיוה כהן [המבקשת – ד.מ.], אלו הן "לחלופין ולשם הזהירות" בלבד למקרה בו יקבע כי כתבי ההתחייבות תקפים ומחייבים וגם אם תתקבל טענת נסאר [המשיב – ד.מ.] כי במקרה בו ממומשת זכות הסירוב הראשונה, יהיה זכאי נאסר לעמלה. או אז, טענה קבוצת זיוה כהן, יש לקזז מן הזכות הנטענת הזו את הכספים שהוא מחזיק בידיו מכוח הסכם Finance שבוטל" (פסקה 116 לסיכומים).

 

           והיא גם הבהירה כי אין מקום לטענה כי היא "מודה" בזכות נטענת זו (פסקה 117 לסיכומים).

 

19.         במצב הדברים המתואר, עולה כי אין ממש גם בטענת המשיב כי לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפני דחיית טענתו וממילא גם עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות אינה מתקיימת בענייננו. "הודאת" המבקשת בזכותו של המשיב לקבלת דמי תיווך תורגמה על ידה במשך ההליך לכדי טענת קיזוז.

 

20.         לסיכום, הבוררת לא חרגה מסמכותה וניתנה למשיב הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו או להביא את ראיותיו בהליך הבוררות. לפיכך, לא קמה למשיב עילה לביטול מלא או לביטול חלקי של פסק הבוררות, לא לפי סעיף 24(3) ולא לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות.

 

           הערעור מתקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל ופסק הבוררות שניתן ביום 3.8.2018 מאושר בזאת על כל רכיביו. המשיב יישא בהוצאותיה של המבקשת בסך של 15,000 ש"ח.

 

           ניתן היום, ‏י"ח בתמוז התשע"ט (‏21.7.2019).

 

 

 

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
4
בע"מ 6154/20
החלטה
03/12/2020
8
בע"מ 6742/20
פסק-דין
02/12/2020
9
בע"מ 6742/20
פסק-דין
02/12/2020
טען מסמכים נוספים