קבוצת כרמלטון בע"מ נ. לאון לחמן (אורן אביטל) | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

קבוצת כרמלטון בע"מ נ. לאון לחמן (אורן אביטל)

רע"א 9955/17
תאריך: 05/08/2019

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  9955/17

 

 

לפני:  

כבוד השופטת ע' ברון

 

המבקשת:

קבוצת כרמלטון בע"מ

 

 

נ  ג  ד

 

המשיב:

לאון לחמן

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.11.2017 ב-ת"צ 61736-03-16 (כבוד השופט מ' רניאל)

 

בשם המבקשת:

עו"ד רונן קצף; עו"ד גלעד צויליך

בשם המשיב:

עו"ד אורלי בן עמי; עו"ד דוד מזרחי

 

החלטה

 

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.11.2017 בגדרה אושר למשיב, לאון לחמן, לנהל תובענה כייצוגית נגד המבקשת, קבוצת כרמלטון בע"מ (השופט מ' רניאל, ת"צ 61736-03-16) (להלן: החלטת האישור, לחמן ו-כרמלטון, בהתאמה). במוקד התובענה, הטענה כי הודעות בדבר נסיעה בלא מינוי בנתיב המיועד לכך נשלחות באיחור ניכר – כך שעד שמובא לידיעתם של משתמשים כי הם למעשה אינם מחזיקים במינוי בתוקף, הם מוסיפים לצבור קנסות בגין נסיעות נוספות בנתיב למנויים.

 

רקע עובדתי

 

2.        כמתואר בהחלטת האישור, פרויקט מנהרות הכרמל הוא פרויקט תעבורתי הכולל מנהרות החוצות את רכס הכרמל (להלן: הפרויקט או מנהרות הכרמל); וכרמלטון היא החברה שזכתה במכרז לתכנון, בנייה והפעלה של הפרויקט. מנהרות הכרמל נפתחו לתנועת כלי רכב ביום 1.12.2010, והנסיעה בהן כרוכה בתשלום אגרה. לדברי כרמלטון, התשלום עבור נסיעה במנהרות הכרמל יכול להתבצע בשתי דרכים: תשלום במזומן ובאשראי בכניסה למנהרות או ביציאה מהן, או תשלום באמצעות מינוי שמוסדר מראש. בהתאם, נערכה הבחנה בכניסה ויציאה ממנהרות הכרמל בין נתיבים המיועדים למנויים בלבד לבין נתיבים המשמשים נהגים מזדמנים שאינם מנויים (למען הנוחות, הנתיבים יכונו להן: נתיב למנויים ו-נתיב לנהגים מזדמנים, בהתאמה).

 

           הפרויקט כולל שלושה אתרים לכניסה ויציאה מן המנהרות. בשני האתרים הראשיים (אתר חוף הכרמל ואתר הקריות), בכניסה ויציאה מהנתיבים לנהגים מזדמנים ישנם מחסומים המחייבים את הנהג לבצע עצירה מלאה לצורך הסדרת התשלום בקופות; בעוד בנתיבים למנויים אין כל מחסום, והנהגים שעוברים בהם מחויבים באמצעי התשלום שהוגדר בחשבון המינוי שלהם. בשונה מכך, באתר נווה שאנן אין מחסומים כלל, כך שמשתמש שאינו מנוי הנכנס או יוצא דרך אתר זה נדרש להסדיר את התשלום עבור השימוש במנהרות בעת היציאה או הכניסה מן האתרים האחרים – בחוף הכרמל או בקריות. יצוין בהקשר זה, כי לפי המתואר בבקשת האישור הסכם שימוש למנהרות הכרמל (לעיל ולהלן: מינוי) אינו כרוך בדמי רישום או דמי שימוש; והוא מאפשר לנהג המנוי לנסוע בחופשיות בנתיב למנויים בלא לבצע עצירה לתשלום, ותשלום עבור הנסיעות מבוצע באמצעי החיוב שהוגדר בחשבון המינוי חלף תשלום נפרד בכניסה או ביציאה מן המנהרות. לנוכח האמור, מקום שבו נהג נוסע בנתיב למנויים ללא מינוי, אין בנמצא דרך לחייבו עבור הנסיעה במנהרות הכרמל; ונסיעתו נחשבת כנסיעה מפרה שכן תשלום האגרה לא הוסדר עבורה, על כך הכרוך בכך.

 

3.        ביום 29.3.2016 הוגשה בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד כרמלטון בעניין האופן שבו היא מודיעה ללקוח שאינו מנוי על כך שהוא נסע בנתיב הלא הנכון (קרי, בנתיב למנויים) ועל כן מחויב בתשלום עבור הנסיעה בתוספת חיוב בגין "פיצוי והחזר הוצאות" (לצרכי החלטה זו יכונה גם כ-קנס); כאשר עיקר הטענות הופנו כלפי פרק הזמן הממושך שאורך למשלוח הודעה בנדון (להלן: בקשת האישור). נטען כי העובדה שההודעה נשלחת למעלה מ-30 ימים ממועד הנסיעה הראשונה ללא מינוי, מביאה לכך שאותו נהג – שאינו מודע לכך שהוא אינו מנוי – מוסיף לבצע נסיעות בנתיב למנויים ולצבור קנסות משמעותיים בגין כך.

 

           בתחילה בקשת האישור הוגשה על ידי מבקש מייצג אחר, וביום 1.12.2016, בהסכמת הצדדים, הוחלף המבקש המייצג ללחמן. לפי תצהיר מאת לחמן, הוא מכר את רכבו שהיה מנוי על מנהרות הכרמל ושכח להעביר את המינוי לרכב החדש שרכש. עקב שגגה זו, החל מסוף אוקטובר ועד תחילת דצמבר 2014 נסע לחמן מספר לא מבוטל של פעמים במנהרות הכרמל תוך שסבר בטעות כי לרכבו מינוי תקף, ולכן יצא ונכנס מהנתיב למנויים. רק במהלך חודש דצמבר 2014, בעת שלחמן קיבל חשבון עבור הנסיעות במנהרות הכרמל שביצע החל מסוף אוקטובר עד תחילת דצמבר, בתוספת קנסות בגין 14 נסיעות ללא מינוי, התברר לו כי הוא אינו מחזיק במינוי תקף ברכבו החדש ולמעשה מחויב בקנסות בגין כל נסיעה שהוא מבצע במנהרות הכרמל. לטענתו, אם היה מקבל הודעה כלשהי על כך שהוא נוסע בנתיב למנויים בלא מינוי בתוקף, הוא היה חדל מיד לבצע נסיעות במנהרות הכרמל ופועל להסדרת המצב – כפי שאכן עשה לאחר שהדבר נודע לו בעת קבלת החשבון בדצמבר 2014. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יצוין כי בחודש ינואר 2015 קיבל לחמן חשבון נוסף בגין נסיעות שביצע בנתיב למנויים ללא מינוי בחודש דצמבר, טרם שקיבל את החשבון הראשון בנושא (שיוזכר שהתייחס לחודשים אוקטובר עד תחילת דצמבר 2014). עוד יצוין, כי על החשבון מחודש דצמבר 2014 הגיש המבקש ערר לוועדת הערר הפועלת מכוח סעיף 12א לחוק מנהרות הכרמל (להלן: ועדת הערר), והתיק נסגר בהסכמת הצדדים לאחר שכרמלטון הסכימה לוותר על 50% מגובה הקנסות הכולל, כפי שפורטו בשני החשבונות.

 

4.        במסגרת בקשת האישור נטען כי התנהלות כרמלטון אינה עולה בקנה אחד עם חוק כבישי אגרה (מנהרות הכרמל), התשנ"ה-1995 והתקנות שהותקנו מכוחו (להלן: חוק מנהרות הכרמל). בהתאם, עילות התביעה שפורטו בבקשת האישור הן הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין); וכן, הטעיה והפרת חובת הגילוי לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, התעשרות שלא כדין לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 והפרת חובת תום לב כהגדרתה בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. בקשת האישור הוגשה בשם "כל אדם שחויב בגין 'פיצוי והחזר הוצאות' לאחר נסיעה בנתיב המנויים ללא הסכם מנוי, בכביש האגרה 'מנהרות הכרמל' בגין נסיעות שביצע לאחר חלוף 7 ימים ממועד נסיעתו באופן זה לראשונה"; ובהתאם הנזק שנתבע הוא נזק ממוני בגין כל הסכומים שבהם חויבו חברי הקבוצה עבור נסיעה ללא מינוי בחלוף 7 ימים ממועד הנסיעה הראשונה, ונזק בלתי ממוני שעניינו בכך שמעשי כרמלטון מסכלים את יכולת חברי הקבוצה לכלכל את רכישותיהם בתבונה, באופן העולה כדי "אי-נוחות". כן נתבקש צו עשה שיורה לכרמלטון לשנות את התנהלותה כך שתהלום את הדין, ובכלל זאת נטען כי עליה לדאוג לכך שהחשבון, ובו קנס על נסיעה ללא מינוי, יישלח ללקוח מיד לאחר שביצע את ההפרה הראשונה – ולוודא שיגיע אליו תוך 7 ימים לכל היותר. ויצוין כי במהלך הדיון בבקשת האישור חלה התפתחות בטענות לחמן, כך שהסעד שנתבקש הוא ביטול של כל הקנסות שניתנו לנהגים לאחר הנסיעה המפרה הראשונה ועד לקבלת מכתב התראה ברור בנושא. להשלמת התמונה, יצוין כי בבקשת האישור הועלו טענות גם כלפי הפירוט הלקוי שדבק בחלק מהחשבונות שנשלחו לחייבים.

 

           בהינתן שהעילה המרכזית שביסוד בקשת האישור היא הפרת חובה חקוקה, מן הראוי לעמוד בקצרה על הוראות הדין הרלוונטיות לעניין.

 

התמונה הנורמטיבית הצריכה לעניין

 

5.        חוק מנהרות הכרמל מסדיר את ניהול ותפעול הפרויקט, מונה את החובות שחלות על בעל הזיכיון במנהרות הכרמל (כרמלטון), וגם את הסמכויות הנתונות לו – לרבות לעניין גביית אגרה. לפי סעיף 7א לחוק מנהרות הכרמל, נהיגה במנהרות הכרמל מותנית בכך שברכב מותקן אמצעי זיהוי או שכניסתו מותרת לפי הסכם שימוש בתוקף (בשני המקרים הכוונה למינוי); או לחלופין, שהאגרה בעד אותה נסיעה שולמה בכניסה למנהרות הכרמל או ביציאה מהן, והיציאה נעשתה בנתיב לנהגים מזדמנים. משכך, מקום שבו אדם נסע במנהרות הכרמל בלא לעמוד באחת מהחלופות שצוינו – כרמלטון רשאית לגבות ממנו "פיצוי והחזר הוצאות" (סעיף 7ד לחוק מנהרות הכרמל). ייאמר אגב כך כי לפי סעיף 7ג(ב) לחוק מנהרות הכרמל, כאשר מדובר ברכב ללא מינוי תקף, יהיה החייב בתשלום עבור הנסיעה – בעל הרכב במועד הנסיעה, אלא אם כן שולמה האגרה בגין אותה נסיעה בעת הכניסה או היציאה ממנהרות הכרמל.

 

           מכוח הוראות חוק מנהרות הכרמל הותקנו תקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים) התש"ע-2010 ותקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (פיצוי והחזר הוצאות), התשע"א-2010 (להלן: תקנות חיוב אגרה ו-תקנות פיצוי והחזר הוצאות, בהתאמה; יכונו יחד: התקנות). תקנות חיוב אגרה עניינן בהוראות בנוגע לשיטת החיוב של האגרה ופיצוי והחזר הוצאות, אופן המצאת חשבון לחייב, הפרטים שיש לכלול בחשבון, סנקציות שניתן לנקוט במקרה של אי-תשלום ועוד; בעוד תקנות פיצוי והחזר הוצאות מפרטות את הסכומים שניתן להשית בגין פיצוי והחזר הוצאות. תקנה 4(א) לתקנות חיוב אגרה מגדירה את פרק הזמן להמצאת חשבון לחייב, ומפאת חשיבותה אביאה כלשונה:

 

4.    (א) בעל זיכיון ימציא חשבון בשל חיובים שלא נפרעו –

(1)   לחייב שהוא מנוי – לגבי כל תקופת חיוב, בסמוך לאחר סיומה;

(2)   לחייב שפסקה (1) אינה חלה עליו – בתוך זמן סביר ממועד יצירת החיוב.

 

           עינינו הרואות כי לחייב שאינו מנוי, יש להמציא חשבון בשל חיובים שלא נפרעו, בתוך זמן סביר ממועד יצירת החיוב; וזאת בשונה מחייב שהוא מנוי, שאז יישלח החשבון בתום תקופת החיוב. לפי תקנה 3 לתקנות חיוב אגרה, מועד יצירת החיוב כאשר מדובר בחיוב של נסיעה במנהרות הכרמל הוא מועד הנסיעה; בעוד בחיוב בפיצוי והחזר הוצאות בשל הפרה של ההוראות לעניין תשלום – מועד יצירת החיוב הוא המועד שבו נודע לבעל הזיכיון על כך, ובהחלטת האישור נקבע כי כרמלטון מודעת להפרה מיד לאחר ביצוע הנסיעה. לעומת זאת, תקופת חיוב על פי תקנות חיוב אגרה מתייחסת לתקופה של חודש ימים, ומוגדרת כ"תקופה שתחילתה בחודש שקדם לחודש שחל בו יום החיוב, ביום שמספרו בחודש כמספר יום החיוב וסיומה ביום שלפני יום החיוב". עוד יצוין כי לפי תקנה 1(ג) לתקנות פיצוי והחזר הוצאות, החיוב הראשון שמושת על אדם בשל נסיעה בנתיב למנויים ללא הסכם מינוי תקף הוא חיוב מופחת (רבע) מהחיוב עבור כל נסיעה מפרה נוספת, ובלבד שהוא שילם את החוב בתוך 30 יום מיום שנשלח אליו החשבון לתשלום.

 

ההחלטה לאשר את ניהול התובענה כייצוגית

 

6.        בית המשפט המחוזי פתח בכך שאין מחלוקת כי לחמן נהג ברכבו בנתיב למנויים מבלי שברשותו מינוי תקף ובלא ששילם את האגרה בכניסה או ביציאה ממנהרות הכרמל; ומשכך, כרמלטון הייתה זכאית על פניו לדרוש ממנו "פיצוי והחזר הוצאות". נוסף על כך נקבע, כממצא עובדתי, כי בשונה מטענת כרמלטון – נהג שאינו מנוי שנוסע בנתיב למנויים איננו מיודע בזמן אמת על כך, גם לא על העובדה שהוא צפוי לשלם פיצוי והחזר הוצאות בגין ההפרה; ורק בעת קבלת החשבון מאת כרמלטון הדבר מובא לידיעתו. בנסיבות אלה, נקבע כי השאלה העיקרית שעומדת לדיון היא: האם החשבון מתקבל בתוך זמן סביר ממועד יצירת החיוב כלשון תקנה 4(א) לתקנות חיוב אגרה – ומכאן הצורך לפרשנות המונח "זמן סביר".

 

           בית המשפט המחוזי קבע כי עצם השוני בין המועד שהוגדר בתקנה 4 לתקנות חיוב אגרה למשלוח חשבונות ללקוחות מנויים ובין המועד שהוגדר לכאלה שאינם מנויים – כך שחשבון ללקוח מנוי יש לשלוח בתום תקופת החיוב בעוד המועד שנקצב למשלוח חשבון ללקוח שאינו מנוי עומד על זמן סביר ממועד יצירת החיוב – מצביע על רצון מחוקק המשנה לייצר הבחנה בין המועדים למשלוח חשבונות למי שמנוי ולמי שאינו מנוי. במילים אחרות, נקבע כי בשל ההבחנה שבתקנה 4 לתקנות חיוב אגרה, משלוח חשבון ללקוח שאינו מנוי בתום תקופת החיוב אינה יכולה להיחשב כ"זמן סביר" ממועד יצירת החיוב; ועל כן כרמלטון שגתה בכך שהחילה את הסטנדרט של משלוח חשבון בתום תקופת החיוב אף ביחס לחייבים שאינם מנויים. בית המשפט תמך מסקנה זו בעובדה שהתקנות קובעות סכום פיצוי מופחת בגין נסיעה ראשונה ללא מינוי בנתיב למנויים, על מנת לאפשר לנהג שהפר את ההוראות שלא בזדון הזדמנות לתקן את דרכיו; ומשלוח חשבונות רק בתום תקופת החיוב, גם למי שאינו מנוי, מסכל תכלית זו. כן נאמר כי גם מבחינה מעשית אין צורך להמתין חודש עד למשלוח החשבון לנהג המפר, שכן אף לשיטת כרמלטון משך הזמן הכולל הממוצע שנדרש להכנת חשבון ללקוח הוא 18 ימים קלנדריים ממועד הנסיעה ולא 30 יום או יותר; מה גם שלפי הנטען החל מספטמבר 2016, לאחר הגשת בקשת האישור, נעשית פניה יזומה מטעם כרמלטון כאשר נהג נוסע בנתיב למנויים ללא מינוי תקף על מנת למנוע את הישנות ההפרה. עוד צוין, למעלה מן הצורך, כי אף עמדת הרשות הממונה, חברת כביש חוצה ישראל בע"מ (להלן: הרשות הממונה), תומכת בכך שמשלוח חשבון לחייב שאינו מנוי לאחר 30 יום ואף יותר, אינו יכול להיחשב כ"זמן סביר".

 

7.        בהתבסס על האמור, נקבע כי הוכח לכאורה שכרמלטון אינה עומדת בהוראות חוק מנהרות הכרמל והתקנות לעניין משלוח חשבון לחייב שאינו מנוי בשל חיובים שלא נפרעו (והכוונה לתקנה 4(א) לתקנות חיוב אגרה) – ומכאן פנה בית המשפט המחוזי לבחון את יתר היסודות לקיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה. נקבע כי ניתן להניח שחוק מנהרות הכרמל והתקנות נועדו לטובתו של הצרכן; וכן שההפרה של הוראות החוק והתקנות בהקשר זה הסבה ללחמן, ולו לכאורה, נזק ממוני. עם זאת, נקבע כי לחמן לא הצביע על נזק שאינו ממוני שנגרם לו כתוצאה מההפרה וטענתו בנדון הועלתה בעלמא. בהתאם, לצורך שלב זה של הדיון נקבע כי הוכח לכאורה שכרמלטון הפרה את הוראות חוק מנהרות הכרמל והתקנות בנוגע לזמן הסביר למשלוח חשבון לחייב שאינו מנוי, וכי נגרם ללחמן נזק ממוני בעקבות ההפרה.

 

           נוסף על כך, צוין כי הוכח לכאורה שכרמלטון הפרה את התקנות גם לעניין הפירוט שנדרש לכלול בהודעת התשלום שהיא שולחת לחייב (כמפורט בתקנה 1(ג) לתקנות פיצוי והחזר הוצאות); אולם מאחר שלחמן לא הוכיח כי הפרה זו הסבה לו נזק כלשהו, נקבע כי יש לדחות את הטענה להפרת חובה חקוקה מטעם זה. בית המשפט הוסיף וציין כי מאחר שבסיכומים שהוגשו על ידו, זנח לחמן את העילות הנוספות שהועלו בבקשת האישור (הטעיה והפרת חובת הגילוי שבחוק הגנת הצרכן, התעשרות שלא כדין והפרת חובת תום הלב) – אין צורך להרחיב בעניינן.

 

8.        על יסוד הניתוח שתואר, נקבע כי התובענה מעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, והן: האם כרמלטון שלחה חשבונות לנהגים המפרים לאחר פרק זמן העולה על "הזמן הסביר" הקבוע בתקנות, ומהם הנזקים שנגרמו לחברי הקבוצה מהפרת התקנות. בהקשר זה נאמר כי אף בהנחה שטענת כרמלטון נכונה, ומרבית הנהגים ביצעו את הנסיעות המפרות בטווח זמנים של 7 ימים ולא יותר – שאז לפי הנטען אין משמעות למסירת הודעה בנדון בתוך 7 ימים שהוא פרק הזמן שהוצע בבקשת האישור – עדיין ישנו מספר לא מבוטל של נהגים שמתן הודעה בתוך זמן סביר הייתה מונעת מהם חלק ניכר מתשלומי הקנסות שבהם חויבו. כן נקבע כי בנסיבות העניין תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, וכי פנייה של לחמן על דרך של הגשת ערר לוועדת הערר הייתה אולי יכולה לפתור את הבעיה הפרטנית, אך לא היה בכך משום מענה לבעיה המערכתית שביסוד בקשת האישור. נוסף על כך, נקבע כי נראה שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. משנמצא כי התקיימו כל התנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) לאישור ניהול התובענה כייצוגית, בקשת האישור התקבלה.

 

           על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי במסגרת החלטת האישור בית המשפט המחוזי נתן דעתו לטענות סף שהועלו על ידי כרמלטון ומצא שיש לדחותן. בתוך כך נקבע כי עצם העובדה שלחמן פנה לוועדת הערר בעניין החשבון הראשון שנשלח לו בחודש דצמבר 2014, אין בה משום מעשה בית דין ביחס לטענות שהועלו בבקשת האישור, ואף לא היה מקום להעלות טענות של מיצוי עילה בנדון; וממילא נשלח אליו חשבון נוסף בינואר 2015 שביחס אליו לא הוגש כל ערר. כן נקבע כי טענות שהועלו על ידי לחמן במסגרת תצהיר נוסף בעניין החשבון השני שקיבל שלפי הנטען הכיל קנסות נוספים, אינן עולות כדי הרחבת חזית אסורה. נוסף על כך, נקבע כי העובדה שסוגית מועדי משלוח החשבונות לנהגים מפרים נכללה במסגרת תכנית ההפעלה שאושרה על ידי הרשות הממונה קודם להפעלת הפרויקט, אינה יכולה להיחשב כפעולה לפי "הרשאה חוקית" כמשמעותה בפקודת הנזיקין.

 

בקשת רשות הערעור

 

9.        כרמלטון טוענת כי בשום מקום לא נקבע שהחשבון שנשלח לחייב שאינו מנוי נועד "להזהיר" או "ליידע" את הנהג המפר, ובוודאי שאין כל הוראה ממנה ניתן ללמוד על קשר בין מועד משלוח החשבון לחייב שאינו מנוי לבין הסמכות לחייבו בפיצוי והחזר הוצאות; ולטענתה, העובדה שהמחוקק בחר במונח "זמן סביר" מעידה על כך שהיא איננה נדרשת לשלוח את החשבון ב"זמן אמת" או בתוך זמן קצר אחר. לדברי כרמלטון, החלטת האישור מבוססת על הנחת יסוד שגויה שלפיה נהגים הנכנסים למנהרות הכרמל מבלי לשלם עבור הנסיעה ובלא שיש להם מינוי, עושים זאת בשוגג ובתום לב; ובהקשר זה נאמר כי למעט חריגים שבחריגים, אין אפשרות סבירה כי הדבר יארע בטעות – וזאת במיוחד לנוכח השילוט הבולט בכניסה למנהרות. משכך, נטען כי במרבית המקרים שבהם נהגים ללא מינוי משתמשים בנתיב למנויים, הם עושים זאת על מנת שלא להמתין בתור לתשלום ואף כדי "להתגנב"; ובהתאם, לא הוכח שקיימת "קבוצה" של נהגים שנסעו בנתיב למנויים משום שסברו באמת ובתמים שהם מחזיקים במינוי. בנקודה זו מוסיפה כרמלטון כי במקרים הספורים שבהם מדובר בנהגים שנסעו בשגגה בנתיב למנויים ללא מינוי תקף, היא נוקטת במדיניות מקילה שמפחיתה ואף מבטלת את החיובים בגין פיצוי והחזר הוצאות במידה שהנהג המפר מצרף את רכבו כמנוי במנהרות הכרמל. לחלופין, כרמלטון טוענת כי היא עמדה בחובה לשלוח את החשבון לחייב שאינו מנוי בתוך זמן סביר, שכן היא עשתה את מירב המאמצים בהתאם ליכולות הטכנולוגיות הקיימות בחברה; וממילא לטענת כרמלטון קיצור פרק הזמן למשלוח החשבון (על כל העלויות הכרוכות בכך) לא היה מביא לשינוי אופרטיבי בשטח – שכן הרוב המוחלט של הנסיעות המפרות מתבצע בטווח זמן של 7 ימים בלבד. כרמלטון מוסיפה בהקשר זה כי שגה בית המשפט בכך שהעניק משקל עודף לעמדת הרשות הממונה שלא מחזיקה בסמכויות אכיפה ואיננה במעמד של "רגולטור" בכל הנוגע למנהרות הכרמל.

 

           על יסוד האמור, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שמצא לאשר את התובענה כייצוגית; וכי בכל מקרה, נדרש לצמצם את הגדרת הקבוצה המיוצגת – שכן בקשת האישור הוגשה בשם כל מי שנסע בנתיב למנויים ללא מינוי תקף "בתום לב, עקב טעות", ולא בשם כל מי שביצע הפרה כזו. עוד טוענת כרמלטון כי יש להבהיר במסגרת ההגדרה של הקבוצה המיוצגת כי היא מתייחסת לקנסות שניתנו בחלוף "הזמן הסביר" ממועד יצירת החיוב, ולא לכל קנס נוסף שניתן לנהג מפר לאחר ביצוע ההפרה הראשונה ועד למועד היידוע, קרי קבלת החשבון (ההגדרה שנקבעה בהחלטת האישור). במילים אחרות, נטען כי יש לשנות את ההגדרה של הקבוצה כך שהיא תחול רק על קנסות שניתנו עקב נסיעות מפרות שבוצעו בחלוף זמן סביר מעת ביצוע ההפרה הראשונה, שכן הותרת ההגדרה על כנה משקפת תפישה שגויה שלפיה "הזמן הסביר" להמצאת החשבון הוא בתוך מספר שעות מרגע ביצוע ההפרה הראשונה.

 

10.      לחמן מצידו עומד על דחיית בקשת רשות הערעור, וטוען כי הבקשה לרשות ערעור אינה אלא מיחזור טענות ההגנה שהעלתה כרמלטון בתשובה לבקשת האישור. לטענתו, עמדת כרמלטון שלפיה החשבון אינו משמש כהתראה לחייב שאינו מנוי בדבר ההפרה והקנסות הנלווים לכך, תמוהה בהינתן שכרמלטון אינה מיישמת אמצעי התראה אחר; ובהתחשב בהוראות הדין שמחייבות אותה לפרט בעת גביית החשבון עבור ההפרה הראשונה (החיוב המופחת), את סכום הפיצוי והחזר ההוצאות המלא שהיא עתידה לגבות במסגרת הפרות נוספות (תקנה 1(ג) לתקנות פיצוי והחזר הוצאות). בהקשר זה נאמר כי "המדיניות המקילה" שצוינה בבקשת רשות הערעור גובשה רק לאחר הגשת בקשת האישור, ומשכך היא איננה רלוונטית לדיון בהתנהלותה של כרמלטון בתקופה שבמוקד בקשת האישור; ואם כבר, אזי מדובר בהוכחה חותכת לכך שבקשת האישור מוצדקת. כן נטען כי לא זו בלבד שכרמלטון מודעת לכך שישנם נהגים שנכנסים בשוגג לנתיב למנויים, מהנתונים שסופקו על ידה עולה שכמעט כל הנהגים חדלים מן הנסיעות המפרות כעבור 45 יום – קרי לאחר קבלת החשבון, שכולל את הקנסות בגין ההפרה. עוד מוסיף לחמן כי דרישת כרמלטון לייצר הבחנה בין הנהגים המפרים על יסוד מניעיהם כפי שהיו בעת הנסיעות המפרות, חסרת כל בסיס; זאת בפרט לנוכח העובדה שההקלה בדמות פיצוי והחזר הוצאות בשיעור מופחת בעת הפרה ראשונה חלה על כל נהג, בין אם נסע בשוגג בנתיב למנויים ללא מינוי ובין במזיד. כן נטען כי תום הלב של הנהג נבחן לאחר שהוא קיבל הודעה על ההפרה הראשונה; קרי, האם לאחר שנודע לו על עצם ההפרה הוא מוסיף לבצע נסיעות מפרות ועומד בתשלום חובותיו.

 

           לחמן מוסיף וטוען כי לא ניתן לראות בפרק הזמן שאורך לכרמלטון לשלוח חשבונות חיוב כדי זמן סביר, זאת בין היתר בשים לב לפרשנות של המונח לפי לשון הטקסט ותכליתו כתיאורם בהחלטת האישור. כן נטען כי אין מקום להתערב בהגדרה של הקבוצה המיוצגת, ושאין צורך לקבוע במסגרת הגדרה זו מהו פרק הזמן המדויק שייחשב לזמן סביר – שכן הדגש הוא על השאלה אם ניתנה לנהג אפשרות לתקן את דרכיו ולהימנע מחיובי פיצוי והחזר הוצאות נוספים.

 

11.      יצוין עוד כי במסגרת בקשת רשות הערעור חוזרת כרמלטון על הטענות לסילוק בקשת האישור על הסף. בתוך כך נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נתן משקל כלשהו לעובדה שהרשות הממונה אישרה לכרמלטון, ערב הפעלת הפרויקט, לשלוח חשבונות לנהגים מפרים אחת לחודש. כן נטען כי לא היה מקום לאפשר ללחמן להעלות טענות בעניין החשבון הנוסף שקיבל בינואר 2015 מאחר שזה לא נזכר בבקשת האישור; ובהתאם, ומשחזר בו לחמן מן הערר שהגיש על החשבון הראשון (מחודש דצמבר 2014), יש לראות בכך משום ויתור מצידו על זכות התביעה ונדרש היה לדחות את בקשת האישור מחמת העדר עילה או מיצוי עילה. בתשובתו מונה לחמן את הטעמים לדחיית טענות אלה, כפי שפורטו בהחלטת האישור; ובהקשר זה הוא טוען כי אף אם היה ממש בטענות בדבר היעדר עילת תביעה אישית, אין בכך משום הצדקה לדחיית בקשת האישור שכן ניתן להורות על החלפת התובע המייצג. כן נטען כי הערר לא נדון לגופו על ידי ועדת הערר, וכי לחמן נאלץ להסכים לסגירתו עקב לחץ שהופעל עליו ומתוך חשש כי יחויב בהוצאות משפט.

 

דיון והכרעה

 

12.      לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה להתערב בהחלטת האישור, למעט שינוי בהגדרת הקבוצה המיוצגת, כפי שיפורט בהמשך.

 

13.      חוק תובענות ייצוגיות מונה שורה של תנאים לאישור ניהול תובענה כייצוגית (ראו למשל: בר"מ 3920/18 עיריית ירושלים נ' ש.א.ג ניהול קניונים בע"מ, פסקה 8 (6.6.2019); רע"א 9617/16 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' לפינר, פסקה 16 והאסמכתאות שם (28.10.2018)); ובענייננו טענות כרמלטון מתמצות בעיקרן בדרישה כי התובענה תעורר שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה, וכי קיימת אפשרות סבירה ששאלות אלה יוכרעו לטובת הקבוצה (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות).

 

           בפרט נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משסיווג את החשבון כ"התראה" שנשלחת לחייב שאינו מנוי בגין הפרה שביצע והמשמעות הכספית שנלווית לכך, ובהתאם שגה גם בפרשנות שייחס למונח "זמן סביר" המעוגן בתקנה 4 לתקנות חיוב אגרה; ועוד נטען כי ממילא בנסיבות העניין יש לראות בהתנהלותה של כרמלטון ככזו שעולה בקנה אחד עם הוראות הדין – ומשכך אין לבקשת האישור במה להיאחז. ייאמר כבר עתה, כי אין בטענות אלה משום צידוק לשנות מהחלטת האישור, ומשכך דינה של בקשת רשות הערעור להידחות. ואבאר.

 

14.      בשונה מאופן הצגת הדברים בבקשת רשות ערעור, אין בהחלטת האישור משום הטלת חובה על כרמלטון להודיע לחייב "בזמן אמת" כי הוא נוסע בנתיב למנויים בלא מינוי בתוקף, וכי בגין הפרה זו הוא צפוי לשאת בפיצוי והחזר הוצאות. כל שנקבע הוא שנראה כי פרק הזמן שאורך לכרמלטון לשלוח חשבון לחייב שאינו מנוי, לא עולה בקנה אחד עם הסטנדרט "זמן סביר ממועד יצירת החיוב" שנקבע בתקנה 4 לתקנות חיוב אגרה – ומשכך התנהלות כרמלטון מהווה לכאורה הפרה של חיקוק שנחקק לטובת לקוחותיה, והפרה זו לכאורה טומנת בחובה נזק ממוני לאותם לקוחות. קביעה זו נסמכת על פרשנות בית המשפט המחוזי את המונח "זמן סביר"; ובפרט על ההבחנה המפורשת שנקבעה בתקנה 4 לתקנות חיוב אגרה בין המועד למשלוח חשבון לחייב מנוי (תום תקופת החיוב) לבין המועד שנקצב למשלוח חשבון לחייב שאיננו מנוי (בתוך זמן סביר ממועד יצירת החיוב). כן נקבע כי התנהלות כרמלטון חותרת לכאורה תחת המנגנון של השתת חיוב מופחת בגין נהיגה מפרה ראשונה; שכן במצב דברים שבו החשבון נשלח לחייב שאינו מנוי רק בתום תקופת החיוב, הוא איננו מודע לדבר ההפרה בתוך זמן סביר ואין לו אפשרות מעשית לתקן את דרכיו לאחר ההפרה הראשונה ולהימנע מביצוע הפרות נוספות.

          

           אינני רואה מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי בנדון. המונח "זמן סביר" לא הוגדר בחוק מנהרות הכרמל או בתקנות, ומקובל עליי שיש לפרשו באופן שעולה בקנה אחד עם הסביבה הנורמטיבית שבה הוא מצוי ובהתאם לנסיבות המקרה. בענייננו נקבע כי החשבון שנשלח לחייב שאינו מנוי משמש כאמצעי להודיע לו כי הוא נסע בנתיב למנויים בלא שיש בידו מינוי בתוקף – ויותר מכך, הוא משמש למעשה כהתראה היחידה שחייב מקבל בדבר הנסיעה המפרה. בנסיבות אלה, יש לפרש את המונח "זמן סביר" באופן שמתיישב עם יתר ההוראות שעוגנו בתקנות לעניין גביית פיצוי והחזר הוצאות והתכלית שעומדת ביסודן; ובפרט עם תקנה 1(ג) לתקנות פיצוי והחזר הוצאות שלפיה חייב זכאי לשלם פיצוי והחזר הוצאות בסכום מופחת עבור נסיעה מפרה ראשונה. ההוראה בדבר חיוב מופחת נועדה ליתן לנהג שביצע טעות חד פעמית הזדמנות לתקן את דרכיו, ולכן דומה כי לא ניתן להסכין עם מדיניות שמעדכנת את הנהג המפר על הקנס המופחת שקיבל בגין הנסיעה המפרה הראשונה שביצע כעבור 30 יום, יחד עם יתר הקנסות שצבר במהלך החודש בגין ההפרות הנוספות. המסקנה המתבקשת מן האמור היא, כי לכאורה יש לפרש את המונח "זמן סביר" כפרק זמן קצר יותר מתום תקופת החיוב שעומדת על 30 יום (ויוזכר שבבקשת האישור נטען כי לעיתים החשבון נשלח בתוך פרק זמן שעלה על תקופה של חודש ימים).

 

           ייאמר בהקשר זה כי ייתכן שפני הדברים היו שונים, אם כרמלטון הייתה דואגת ליידע את הנהג המפר על ההפרה הראשונה בתוך זמן קצר – בדומה לפניות היזומות שלטענתה החלה לערוך לאחר הגשת בקשת האישור – שאז נראה כי היה פוחת ההיבט של "היידוע" שטמון במשלוח החשבון לחייב שאינו מנוי; וכנגזרת מכך ישנה אפשרות שאף הפרשנות של המונח זמן סביר הייתה משתנה. אולם בנסיבות שבהן החשבון שימש כהודעה הראשונה בנושא, ומדובר בקביעה עובדתית שאין סיבה לשנות ממנה, סבורתני כי בדין נקבע שההתנהלות של כרמלטון אינה תואמת לכאורה את הסטנדרט "זמן סביר" שנקבע בתקנה 4(א) לתקנות חיוב אגרה.

 

           ויוער אגב כך, כי בניגוד לאופן שבו כרמלטון ביקשה לצייר את התנהלותה – ספק אם המדיניות "המקילה" שתוארה על ידה שלפיה היא מפחיתה או מבטלת לחייב שאינו מנוי את הקנסות אם הוא מצרף את רכבו כמנוי במנהרות הכרמל, אכן חלה בתקופה שעליה נסבה בקשת האישור; וממילא הדבר לא הוכח. בכל מקרה, ספק אם מדיניות מקילה של ביטול או הפחתה של קנסות בדיעבד יכולה לרפא את הפגם שנפל במשך הזמן שארך לכרמלטון לשלוח את החשבון לחייב שאינו מנוי מקום שמדובר כאמור בהתראה ראשונה על ההפרה; וזאת בשונה מהמדיניות הנוכחית שכרמלטון אימצה לאחר הגשת בקשת האישור, כטענתה – שלפיה היא פונה באופן יזום לנהג המפר ומודיעה לו על ההפרה בסמוך למועד שבו הדבר ארע, על מנת למנוע את הישנותה. ויודגש כי הדברים נאמרים למעלה מן הצורך ובלא להביע עמדה, שכן המדיניות העדכנית של כרמלטון אינה עומדת לביקורת בהליך זה.

 

15.      משאלה פני הדברים, אף אין מקום להיעתר לטענתה החלופית של כרמלטון כי יש לראות בהתנהלותה בתקופה הרלוונטית לבקשת האישור ככזו שעומדת בסטנדרט "זמן סביר", שכן היא עשתה כמיטב יכולתה לשלוח את החשבונות בזמן מהיר בכפוף ליכולותיה הטכנולוגיות באותה העת. ראשית, ועל כך אין חולק, הזמן הממוצע לביצוע הפעולות הדרושות למשלוח חשבון לחייב שאינו מנוי עומד על 18 ימים קלנדריים ולא 30 יום או יותר; וזו אינדיקציה מספקת לכך שעל פניו ניתן היה מבחינה מעשית לשלוח את החשבונות בתוך פרק זמן קצר יותר מזה שארע בפועל. על כל פנים, אין בעובדה שעמידה בהוראות הדין מחייבת את כרמלטון להשקעת משאבים נוספת כדי לחתור תחת ההחלטה לאשר את התובענה כייצוגית – ובכל מקרה לא הובאו תימוכין לכך שמדובר בהחלטה הטומנת בחובה השקעת משאבים ניכרת מצד כרמלטון, שכן כפי שצוין אין בהחלטת האישור משום הטלת חובה פוזיטיבית על כרמלטון כיצד עליה לנהוג ומהו פרק הזמן שייחשב כסביר לצורך משלוח החשבון; וקביעות בית המשפט בשלב זה מגודרות לכך שבנסיבות המקרה ובהינתן שהחשבון הוא ההודעה הראשונה שניתנת למשתמש בדבר ההפרה שביצע והתוצאות שנלוות לה – התנהלות כרמלטון אינה מתיישבת לכאורה עם תקנה 4 לתקנות חיוב אגרה.

 

           יש לדחות גם את טענת כרמלטון, שלפיה לא תהיה להחלטת האישור השלכה אופרטיבית על המשתמשים במנהרות הכרמל, שכן לדבריה מרבית הנהגים ביצעו את הנסיעות המפרות בטווח זמנים של 7 ימים בלבד. במסגרת החלטת האישור טרם נקבע מהו פרק הזמן הסביר למשלוח החשבון לחייב שאינו מנוי – והצעת לחמן לגדר את "הזמן הסביר" לתקופה בת 7 ימים אינה מחייבת את בית המשפט, מה גם שנראה שחל בעמדה זו שינוי במהלך הדיון בבקשת האישור. משכך, ובהינתן שבהחלטת האישור לא נקבע מהו אותו "זמן סביר" בהקשרו, ובית המשפט הסתפק בקביעה של פרק הזמן שעל פניו לא ייחשב ככזה – לא ניתן בשלב זה לקבוע, אף לא לשער, מה יהיה היקף ההשלכות של בקשת האישור. על כל פנים, אף אם נפסע במסלול שהתווה לחמן בראשית הדרך, שלפיו יש לוודא כי החשבון מגיע בתוך תקופה של עד 7 ימים – משנקבע בהחלטת האישור שישנם נהגים שביצעו נסיעות מפרות חוזרות בתקופה העולה על 7 ימים, אף אם מספרם מועט באופן יחסי, נראה כי בכל מקרה יש קבוצה שנפגעה לכאורה מההתנהלות של כרמלטון; ודי בכך על מנת לאשר את ניהול התובענה כייצוגית  (ראו והשוו: רע"א 3608/18 יפאורה תבורי בע"מ נ' שוקרון, פסקאות 11 ו-13 (1.7.2019)).

 

16.      מכאן לטענה כי החלטת האישור מבוססת על נקודת מוצא שגויה שלפיה כל מי שנסע בנתיב למנויים בלא מינוי בתוקף עשה זאת בטעות ובתום לב. המניע של הנהגים המפרים שנסעו בנתיב למנויים בלא מינוי תקף איננו רלוונטי לעוולה הנזיקית של הפרת חובה חקוקה; בפרט בהינתן שהחובה שמוטלת על כרמלטון בתקנה 4(א) לתקנות חיוב אגרה מתייחסת לכלל החייבים שאינם מנויים, מבלי שניתן משקל כלשהו לתום הלב או הזדון שעמדו ביסוד החיובים שלא נפרעו על ידי מי מהם. זאת ועוד, אף החיוב המופחת שבו מחויב נהג מפר בפעם הראשונה אינו תלוי ב"יסוד הנפשי" שעמד בבסיס מעשיו. משאלה פני הדברים, הרושם הוא שהטענה בדבר תום ליבם של הנהגים אינה אלא טענת אווירה שדומה שמצאה דרכה לבקשת רשות הערעור רק כדי לקשור בין החובה שמוטלת על כרמלטון לבין האשם שלכאורה דבק בנהגים המפרים, אף שעל פניו לקשר מעין זה אין כל בסיס. לשון אחר, אין בטענה בדבר "המניע" של הנהגים כדי לערער על החלטת האישור, לא כל שכן להשפיע על הגדרת הקבוצה המיוצגת.

 

           שונים הם פני הדברים ביחס לתיקון האחר שנתבקש לערוך בהגדרת הקבוצה המיוצגת – כך שתכלול התייחסות מפורשת לסוגית הזמן הסביר. בהחלטת האישור בית המשפט המחוזי הגדיר את הקבוצה המיוצגת ככוללת "כל נהג שנסע בנתיב המנויים בכביש האגרה 'מנהרות הכרמל', ללא הסכם שימוש, וחויב בפיצוי והחזר הוצאות בגין נסיעות שביצע החל מנסיעתו המפרה השנייה ועד למועד היידוע, קרי קבלת החשבון הראשון" (ההדגשה שלי-ע'ב'). במובן זה, ניתן אישור לנהל את התובענה כייצוגית ביחס לקנס שניתן בשל הנסיעה המפרה השנייה והלאה, עד שהתקבל החשבון בנושא; בלא שניתן משקל כלשהו לפרק הזמן שחלף מעת יצירת החיוב (מועד ביצוע ההפרה הראשונה) ועד למועד היידוע בחשבון. מאחר שבקשת האישור מבוססת על הטענה כי התנהלות כרמלטון מפרה את חובתה לשלוח את החשבון בתוך זמן סביר והפרה זו היא שמביאה לכך שנהגים מפרים צוברים קנסות נוספים, ואין טענה שחלה עליה חובה להודיע על ההפרה מיד לאחר ביצוע ההפרה הראשונה – מקובלת עליי טענת כרמלטון כי הגדרת הקבוצה המיוצגת צריך שתישען על יסוד "הזמן הסביר"; ולא שתכלול כל נהג שקיבל קנסות נוספים, בין אם ביצע את ההפרות הנוספות בתוך "הזמן הסביר" למשלוח החשבון ממועד יצירת החיוב, בין אם לאו. יתרה מזאת, נראה כי ההגדרה הנוכחית שבהחלטת האישור יוצאת מתוך הנחה מובלעת כי היה על כרמלטון להודיע לנהג המפר מיד לאחר ביצוע ההפרה הראשונה; אולם בהינתן שאין לקביעה מעין זו יסוד בהחלטת האישור, ובשלב זה כל שנקבע הוא שבנסיבות העניין משלוח חשבון בתום תקופת החיוב אינו יכול להיחשב לכאורה כזמן סביר – דומה כי מתחייב לשנות את ההגדרה שנקבעה באופן שתחת המילים "מנסיעתו המפרה השנייה" יבואו המילים "מחלוף 'זמן סביר ממועד יצירת החיוב'". משכך, ההגדרה של הקבוצה המיוצגת תהיה כדלקמן: "כל נהג שנסע בנתיב המנויים בכביש האגרה 'מנהרות הכרמל', ללא הסכם שימוש, וחויב בפיצוי והחזר הוצאות בגין נסיעות שביצע החל מחלוף 'זמן סביר ממועד יצירת החיוב' ועד למועד היידוע, קרי קבלת החשבון הראשון".

 

17.     מעבר לאמור, לא ראיתי מקום להידרש ליתר טענות כרמלטון, שכן הן אינן מעוררות על פני הדברים עילה למתן רשות ערעור. אולם מאחר שפטור בלא כלום אי אפשר, יצוין כי קביעות בית המשפט המחוזי שעל בסיסן נדחו טענות הסף הן עובדתיות בעיקרן, ואין הצדקה להתערב בהן; ועוד ייאמר כי התייחסות בית המשפט לעמדת הרשות הממונה והמשקל שניתן לה, צוינו למעלה מן הצורך והן אינן חיוניות לביסוס ההחלטה לאשר את התובענה כייצוגית.

 

18.      על יסוד כלל האמור, הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשת (כרמלטון) תישא בהוצאות המשיב (לחמן) בסך של 15,000 ש"ח. בשיעור פסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון, מצד אחד, את העובדה שבקשת רשות הערעור נדחתה בעיקרה; ומצד שני, את השינוי המסוים בהגדרת הקבוצה המיוצגת.

 

           ניתנה היום, ‏ד' באב התשע"ט (‏5.8.2019).

 

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

_________________________

הסרת המסמך
2
בע"מ 7455/20
החלטה
29/10/2020
טען מסמכים נוספים