פעמי תש"ז ,מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע נ. שמואל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

פעמי תש"ז ,מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע נ. שמואל

ע"א 1551/19
תאריך: 15/01/2020

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  1551/19

וערעור שכנגד

 

לפני:  

כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר

 

כבוד השופט ג' קרא

 

כבוד השופט א' שטיין

 

המערערת והמשיבה 2 שכנגד:

פעמי תש"ז, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ

 

 

נ  ג  ד

 

המשיב והמערער שכנגד:

שמואל גובר

המשיבה 1 שכנגד:

רשות מקרקעי ישראל

 

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בת"א 14035-04-16 (השופט ש' פרידלנדר) שניתן ביום 15.01.2019

 

תאריך הישיבה:

כ' בכסלו התש"ף      

18.12.2019

 

בשם המערערת והמשיבה 2 שכנגד:

עו"ד אריה נצר

 

בשם המשיב והמערער שכנגד:

עו"ד יואל נעים

 

 

פסק-דין

 

השופט א' שטיין:

 

הערעורים

 

1.             לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע (השופט ש' פרידלנדר) אשר ניתן ביום 15.1.2019 בגדרו של ת"א 14035-04-16. ערעורים אלה מופנים נגד החלטתו של בית משפט קמא לחייב את המערערת והמשיבה שכנגד, פעמי תש"ז, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: המושב), לשאת במחצית התשלום של דמי חכירה מהוונים אשר נדרשים על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) כתמורה בעד החכרה לדורות של יחידת מקרקעין הידועה כמשק 38 או כנחלה 38, אשר נמצאת בשטח המושב (להלן: הנחלה), למשיב ולמערער שכנגד, מר שמואל גובר (להלן: שמואל). החלטה זו ניתנה במסגרת קבלתה החלקית של תביעה ששמואל הגיש נגד המושב.

 

2.             המושב טוען כי בית משפט קמא שגה בהטילו חיוב כספי זה עליו, שכן, לדבריו, מן הדין היה לפטרו מכל השתתפות בדמי חכירה כאמור. מנגד, שמואל טוען כי בית המשפט שגה בכך שלא חייב את המושב במלוא דמי-החכירה אשר נדרשים על ידי רמ"י בעד החכרת הנחלה לדורות.

 

הסכסוך

 

3.             עובדות הדרושות להכרעה בערעורים אלה אינן במחלוקת. בבסיסן עומד פסק בורר מיום 19.1.1986 (שעליו הודפס גם תאריך אחר: 16.1.1986) אשר תיאר את העוול שנגרם לאביהם של שמואל ומשה גובר (להלן: משה; משה ושמואל יחד יכונו להלן: בני גובר), מר אהרון גובר, ז"ל, שהיה אחד ממייסדי המושב אך לא זכה לקבל בו נחלה, כפי הנראה, מפאת נכותו הקשה (להלן: פסק הבורר). פסק הבורר קבע כי לאחד מבני גובר תהא עדיפות ראשונה "לקבל משק במושב" במסגרת הקצאת משקים נוספים וכן במקרה של עזיבת בני המושב ובנסיבות אחרות, אשר יכול שתכלולנה רכישה ישירה של נחלה ואשר בהתקיימן יהא על המושב לשאת ב-50% מדמי הרכישה. ההליך שבמסגרתו ניתן פסק הבורר התנהל בין המושב לבין מר אהרון גובר בעודו בחיים; בני גובר לא נטלו בו חלק, אך פסק הבורר הקנה להם את הזכות לקבל נחלה בתור בנים ממשיכים.

 

4.             בעקבות פסק הבורר, המושב נתן את אישורו, במסגרת החוזה המשולש שבינו, רמ"י והסוכנות היהודית, להקצות לשמואל את הנחלה. מחומר הראיות עולה כי אחיו של שמואל, משה, לא גילה עניין בנחלה, אך מאחר שהלה לא צורף כצד להליכים דנן, לא אוכל לומר זאת נחרצות; ולעניין זה עוד אדרש בסוף פסק דיני. דא עקא, הקצאה זו לא מומשה למרות האפשרות לקבל את הנחלה מרמ"י ללא תמורה, אשר היתה פתוחה עד שנת 2004 בה שינתה רמ"י את מדיניותה ביחס להקצאת נחלות חדשות במושבים. פסק הבורר לא בוצע אפוא עד עצם היום הזה, אך ביום 24.11.2010 הוא זכה לאישורו של בית המשפט המחוזי באר שבע בגדרו של ת"א 3163-09 (השופטת ט' חיימוביץ).

 

5.             שמואל נקט בצעדי מימוש ההקצאה בהתאם לפסק הבורר רק בחלוף שבע שנים ממועד אישורו. ביני לביני, הנחלה הפכה לנכס יקר יחסית שעבורו צריך לשלם דמי חכירה לרמ"י. המושב השיב אפוא את פניו של שמואל ריקם בטענה כי הלה איחר את המועד לקבלת הנחלה חינם-אין-כסף. לטענת המושב, שמואל זנח את זכותו לקבל לידיו את הנחלה בימים קשים שעברו על המושב ועל חבריו. הוא ישב על הגדר וישן על זכותו במשך שנים ובא לממשה רק אחרי שווידא כי המושב צלח את המשבר הכלכלי שפקדוֹ יחד עם מושבים אחרים וכי ערך הנחלה עלה. המושב הוסיף וטען כי בנסיבות אלה, נוכח העובדה ששמואל הפר את חובתו לנהוג בסבירות, לא יהא זה הוגן לאפשר לו לקבל לידיו את הנחלה מבלי לשלם בעדה תמורה הולמת; ובוודאי שלא יהא זה ראוי לחייב את המושב לשלם תמורה כאמור, או כל חלק ממנה, במקומם של בני גובר. לצד זאת, העלה המושב טענות בדבר התיישנות ושיהוי, שאף הם, לדבריו, צריכים לחסום את תביעתו של שמואל.

 

6.             שמואל חלק על כל הטענות הללו בתוקף באחזו בפסק הבורר שמחייב את המושב להקצות לו (או לאחיו) נחלה, אשר, כאמור, אושר על ידי בית המשפט המחוזי באר שבע. לדברי שמואל, המושב מתחמק מהחיוב שהוטל עליו בפסק הבורר, כפי שהתחמק בשעתו מלהכיר בזכויות אביו, ז"ל. שמואל הוסיף וטען, כי אילו פעל המושב בהתאם לפסק הבורר והזמינו לקבל את הזכויות בנחלה, הוא היה מן הסתם מתייצב ומקבל זכויות אלו לידיו.

 

פסק הדין קמא

 

7.             בית משפט קמא קבע כי האשמה באי-מימושו של פסק הבורר רובצת על כתפיהם של שני הצדדים במידה שווה. שמואל בחר לשבת על הגדר ולישון על זכותו לקבל את הנחלה. הוא לא טרח לממש זכות זו במשך שנים עד אשר בוטלה האפשרות לקבל את הנחלה מרמ"י ללא תמורה. המושב, מצדו, התעלם מפסק הבורר בתקווה שדברו יישכח והוא לא ימומש. מחדל הדדי זה אחראי לאי-ניצול אפשרותו של שמואל לקבל את הנחלה חינם לפני שנת 2004. בית המשפט קבע אפוא כי הצדדים חייבים לחלוק ביניהם את עלות ההקצאה של הנחלה – התשלום של דמי חכירה מהוונים לרמ"י – בחלקים שווים. קביעה זו נסמכה גם על החלטת הבורר כי בנסיבות שצויינו בפסק דינו, בהן יתעורר הצורך לרכוש את הנחלה, המושב ישתתף ברכישתה לטובת בני גובר בשיעור של 50%. נסיבות אלו אמנם לא התרחשו, אך בית המשפט קבע כי חובת ההשתתפות של המושב חלה גם בנסיבות דומות שהתקיימו בפועל.

 

           מכאן הערעורים ההדדיים אשר הונחו לפנינו.

 

טענות הצדדים

 

8.             הצדדים טענו לפנינו, בכתב ובעל פה, את אשר טענו בפני בית משפט קמא. המושב מבקש כי נקבל את ערעורו, נדחה את הערעור שכנגד ונבטל את החיוב אשר הוטל עליו על ידי בית משפט קמא. מנגד, שמואל מבקש מאתנו כי נדחה את ערעורו של המושב, נקבל את הערעור שכנגד ונחייב את המושב במלוא התשלום אשר נדרש על ידי רמ"י בעד החכרת הנחלה לדורות.

 

9.             לטענת המושב, זכותו של שמואל לקבל את הנחלה איננה בת-תביעה מחמת התיישנות; למצער, היא פגה בשל שיהוי או מחמת ויתור מכללא; ובכל מקרה, לא היה מקום לאפשר לשמואל לנצלה, תוך הטלת חיוב כספי משמעותי על המושב, בשל התנהגותו, שבית משפט קמא הגדירהּ כבלתי סבירה בעליל. המושב מסכם וטוען כי בית משפט קמא חייב היה לדחות את תביעתו של שמואל במלואה.

 

10.          לטענת שמואל, לא היה זה מחובתו לרוץ אחרי קברניטי המושב בשעה שבידו פסק בורר אשר מזכה אותו בנחלה. החלטתו להמתין לכך שהמושב יבקשו להתייצב ולקבל לידיו את הנחלה מבלי לשלם עבורה היתה סבירה בנסיבות העניין ואיננה מנוגדת לשום דין. הוא לא ישב על הגדר ולא ישן על זכויותיו; תביעתו נגד המושב לא נפגמה על ידי שיהוי וממילא לא התיישנה; ועל כן, לדבריו, בית משפט קמא שגה בהחליטו להפחית בחמישים אחוזים את חובת המושב לשלם לרמ"י את דמי החכירה המהוונים בעד הנחלה.

 

דיון והכרעה

 

11.          סבורני כי עלינו לדחות את שני הערעורים וכך אציע לחבריי לעשות.

 

12.          בפתח הדיון, אסלק משולחננו את טענות הסף שהעלה המושב בהתבססו על דיני התיישנות ושיהוי. המושב טוען כי תביעתו של שמואל התיישנה מאחר שזו הוגשה לבית משפט קמא בחלוף שבע שנים לאחר נתינתו של פסק הדין בגדרי ת"א (מחוזי ב"ש) 3163-09, שכאמור אישר את פסק הבורר. טענה זו דינה להידחות מאחר שפסק הבורר זכה למעמד של פסק דין של בית משפט ביום אישורו, 24.11.2010 – זאת, מכוחו של סעיף 23(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. בהעדר ניסיונות אכיפה, פסק דין מתיישן רק בחלוף תקופה בת 25 שנה, כאמור בסעיף 21 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. הפועל היוצא מכך הוא שכוחו של פסק הבורר עתיד לפוג מחמת התיישנות לא לפני 24.11.2035 (ראו סעיף 10(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). המושב אינו זכאי להיבנות מהתיישנות גם ביחס להפרות של פסק הבורר ושל הסכם הבוררות שבהן הוא נכשל במשך שנים לפני שפסק הבורר זכה לאישורו של בית המשפט המחוזי. פסק הבורר הטיל על המושב חובה מתמשכת ובלתי מסוייגת לספק לבני גובר את הנחלה. אשר על כן, אי קיומה של חובה זו הוא בגדר הפרה מתמשכת אשר נמשכה – ומקנה לבני גובר עילת תביעה בת-קיימא נגד המושב – עד עצם היום הזה (ראו והשוו: ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים פסקאות 34-31 (22.6.2008); ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ נ' מושב בני דרור אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד כז(1) 225, 229-228 (1972); ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית בע"מ, פ"ד כב(2) 929 (1968)).

 

13.          טענת השיהוי שהעלה המושב, אף היא נדונה לכישלון לאחר דחייתה בגופו של פסק הדין שאישר את פסק הבורר. פסק דין זה קבע כי בהתנהלותם של בני גובר מול המושב לא היה שום שיהוי או ויתור, וממצא זה – אשר מתייחס לתקופה שקדמה למתן פסק הדין ביום 24.11.2010 – מחייב את המושב כפלוגתא פסוקה. באשר לתקופה שהחלה אחרי 24.11.2010, שיהוי שאירע במהלכה – ככל שניתן להאשים בו את שמואל, עניין שלגביו קיימים ספקות של ממש – ממילא לא עוזר למושב מאחר שהאפשרות לקבל את הנחלה ללא תמורה הוחמצה לפני שנת 2004.

 

14.          העובדה שלא ניתן לזקוף לחובתו של שמואל שיהוי בגין התקופה שקדמה לשנת 2004 – שבמהלכה יכול היה לקבל את הנחלה ללא תמורה – אינה מזכה אותו ביתרונות נוספים. עובדה זו לא מעמידה מחסום דיוני או אחר בפני טענת המושב כי שמואל נהג באופן בלתי סביר, ואף רשלני, ביחס לזכותו לקבל את הנחלה לפני שנת 2004. בית המשפט המחוזי שאישר את פסק הבורר לא דן – וממילא לא הכריע – בטענה כאמור. טענה זו נדונה לגופה על ידי בית משפט קמא אשר מצאהּ נכונה, ובצדק: ברי הוא ששמואל נמנע מלממש את זכותו לנחלה בתקופה שקדמה לשנת 2004, ואף אחריה. במהלכו של אותו פרק זמן, הוא ישן על זכותו ביושבו על הגדר, ואילו המושב מצדו נמנע אף הוא מלקיים את פסק הבורר.

 

15.          בטיעונו לפנינו, כל אחד מבעלי הדין ביקש לנקות את עצמו מהאשמה במצב שנוצר ולהטיל את מלוא האשמה על יריבו, אך זאת לא נוכל – וממילא לא נרצה – לעשות. שמואל בחר לא לממש את זכותו עד שהיה לו כדאי ונוח לקבל את הנחלה. התנהלות זו, שכאמור נמשכה שנים, היתה בלתי סבירה ורשלנית. קברניטי המושב, מצדם, לא ביקשו את שמואל להודיע להם אם בכוונתו לממש את פסק הבורר ולקבל לידיו את הנחלה. תחת זאת, הם בחרו לטמון את ראשם בחול, כמנהגה של בת יענה, בתקווה ששמואל ימשיך לשבת על הגדר ולישון על זכותו במקום לדרוש את הנחלה. המשחק ששוחק על ידי שמואל, מזה, והמושב, מזה, מוכר מזה שנים רבות על ידי אנשי תורת המשחקים, שכינוהו בשם "chicken game". במשחק זה מעורבים שני כלי רכב, שנהגיהם אינם מתואמים ביניהם, ואשר עלולים להתנגש זה בזה בנסיעתם ולגרום לנהגיהם נזקים חמורים מאד אם אחד מהם לא ימנע את ההתנגשות על ידי הסטת רכבו מנתיב נסיעתו. יחד עם כך, נהג "אמיץ" אשר לא יסטה מנתיב נסיעתו ועל ידי כך יגרום לנהג האחר לנהוג כ"פחדן" ("chicken", בסלנג האנגלי) ולהסיט את רכבו כדי למנוע את ההתנגשות יקבל פרס משמעותי. במשחק זה, כדי להשיא את התועלת המצרפית של שני הנהגים – התוצאה הטובה ביותר מבחינה חברתית – נהג אחד, לפחות, חייב לסטות מנתיב נסיעתו. אולם, נהגים אלה, כאמור, אינם יכולים או אינם רוצים לתאם את פועלם. בהיותו מודע לעובדות אלה, כל אחד מהם עלול אפוא להחליט שלא לסטות מנתיב נסיעתו מתוך ציפייה לכך שהנהג האחר יפחד מהתאונה ויסיט את רכבו – תרחיש שבהתקיימותו הנהג "האמיץ" יסמן את יריבו כ"פחדן", יקבל את הפרס הגדול, וכלי הרכב של שני הנהגים ממילא לא יתנגשו. כפועל יוצא מכך, עלולים שני הנהגים לגרום לתאונה קשה (ראו Douglas G. Baird, et al., Game Theory and the Law 44, 303-304 (1994)).

 

16.          הוא אשר קרה במקרה דנן. כל אחד משני "הנהגים" הבלתי מתואמים – שמואל מזה והמושב מזה – יכול היה למנוע את התאונה המשפטית שאירעה: ביטול האפשרות לקבל את הנחלה ללא תשלום. ברם, "נהגים" אלה בחרו שלא לשתף פעולה בינם לבין עצמם אגב ניסיון להשיא רווח זה על חשבון רעהו. המושב ניסה לגרוף לעצמו את הפרס הגדול בדמותו של ניכוס הנחלה על ידי הפיכת פסק הבורר ללאו-בר-ביצוע ולבלתי אכיף מפאת חלוף השנים, ואילו שמואל ניסה לקבל פרס גדול משל עצמו על ידי יצירת אופציית-חינם לזכות בנחלה שאינה מוגבלת בזמן. כמו ב-"chicken game", תכניות הפרס הגדול נכשלו אהדדי: שני הצדדים נחלו הפסד במשחק המסוכן ששיחקו ביניהם לאחר שרמ"י החליטה לשנות את מדיניותה ואינה נכונה עוד להקצות את הנחלה ללא תמורה.

 

17.          בנקודה זו, קורא פסק הדין לא יופתע לגלות כי משפטנו מכיל כללים אשר באים למנוע תאונות הנגרמות על ידי שחקנים שבוחרים לשחק במשחק ה-"chicken". כדי למנוע תאונות דרכים, כללים אלו קובעים הוראות ואיסורים בתחום התעבורה, שהפרתם גוררת אחריה עונשים פליליים בדמות קנסות, מאסרים וביטול רישיונות נהיגה. כדי למנוע תאונות משפטיות דוגמת זו שאירעה במקרה דנן, כללים כאמור מחייבים את החייבים לקיים את חיוביהם בתום לב וללא התחמקות, תוך שהם מטילים על בעלי הזכויות חובה משפטית לנהוג כלפי חייביהם בתום לב ובדרך מקובלת (ראו סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)).

 

18.          במקרה דנן, המושב התחמק מקיום חובתו להעמיד לשמואל או לאחיו את הנחלה שהובטחה להם ולאביהם. ברי הוא, אפוא, כי המושב לא קיים את חובתו לפי פסק הבורר ונהג כלפי שמואל בחוסר תום לב במובנו המשפטי של המונח, על השלכותיו. שמואל מצדו נהג שלא בדרך מקובלת, ואף ברשלנות רבתי, כאשר הוא נמנע ביודעין מלממש את זכותו כלפי המושב במשך תקופה ארוכה. למצער, כפי שקבע בית משפט קמא, התנהגותו של שמואל היתה בגדר רשלנות תורמת, אשר מפחיתה את האחריות שחלה על המושב בגין הפרת הסכם הבוררות בתקופה הרלבנטית, שלפני אישורו של פסק הבורר (ראו ע"א 3912/90  Eximin S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (1993); וכן אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים (1997); אריאל פורת "הגנת אשם תורם למפר חוזה – אימתי?" עיוני משפט יח(1) 103 (1993); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 384-374 (2009); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 751-749 (מהדורה שניה, 2019)). כפי שקבע בית משפט קמא, שמואל והמושב אחראיים לתאונה המשפטית במידה שווה. לאחר שידענו כי לכל אחד מבעלי הדין הללו היתה הזדמנות להביא למימושו של פסק הבורר לפני שנת 2004, לא נוכל להגיע למסקנה שונה.

 

19.          המושב חייב אפוא לשלם לשמואל מחצית מדמי החכירה המהוונים, אשר נדרשים על ידי רמ"י בעד החכרת הנחלה. תשלום זה יכול שישולם ישירות לרמ"י או כפיצוי לשמואל, לפי בחירתו, בתנאי ששמואל ירכוש את הנחלה בחלון הזמן אשר נקבע בפסק הדין קמא: תוך שנתיים מהיום. באין רכישה כאמור, זכותו לקבל מהמושב את דמי ההשתתפות הללו תפקע; ואולם, אם רמ"י לא תוכל להחכיר את הנחלה לשמואל מסיבות שאינן תלויות בו, יהא המושב חייב לשלם לשמואל, תוך שנתיים מהיום, את מחצית דמי החכירה המהוונים, כאמור לעיל, כפיצוי על נזקיו.

 

20.          כמו כן עלינו להבהיר כי זכויותיו של מר משה גובר, אחיו של שמואל, מכוח פסק הבורר, שכאמור קבע כי "לאחד משני הבנים, משה ושמואל גובר, עדיפות ראשונה לקבל משק במושב פעמי תש"ז", שמורות לו ביחסיו עם אחיו. יחד עם זאת, המושב יהא פטור מחובתו הנ"ל מכוח פסק הבורר כלפי משה – והכל ממועד ביצוע התשלום כאמור לעיל.  

 

21.          אשר על כן, בכפוף לאמור בפסקאות 19 ו-20 דלעיל, הנני מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ללא צו להוצאות.

 

 

 

 

 

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה ח' מלצר:

 

 

           אני מסכים.

 

המשנה לנשיאה

 

השופט ג' קרא:

 

           אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין.

 

           ניתן היום, ‏י"ח בטבת התש"ף (‏15.1.2020).

 

 

 

המשנה לנשיאה

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
9
רע"א 645/21
החלטה
28/01/2021
טען מסמכים נוספים