פלוני נ. פרקליטות המדינה | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

פלוני נ. פרקליטות המדינה

בג"ץ 683/20
תאריך: 12/03/2020

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  683/20

 

לפני:  

כבוד השופט נ' סולברג

 

כבוד השופט מ' מזוז

 

כבוד השופטת י' וילנר

 

העותרת:

פלונית

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

פרקליטות המדינה

                                          

עתירה למתן צו על תנאי

 

בשם העותרת:

עו"ד אסף כהן

 

בשם המשיבה:

עו"ד יעל מורג יקו-אל

 

פסק-דין

 

השופטת י' וילנר:

 

1.       עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת כי נורה למשיבה לבוא וליתן טעם מדוע לא יופרד כתב האישום אשר הוגש נגדה ונגד נאשמת נוספת (להלן: הנאשמת הנוספת), כך שמשפטה של העותרת יתנהל בפני בית משפט השלום ולא בבית המשפט המחוזי.

 

רקע והליכים קודמים

 

2.       ביום 5.11.2019 הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום מאוחד נגד העותרת ונגד הנאשמת הנוספת בגין עבירות שהן ביצעו לכאורה בפעוטות במסגרת עבודתן כמטפלות בתינוקייה. בתוך כך, הואשמה הנאשמת הנוספת בעבירה של התעללות בקטין על-ידי אחראי לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) – עבירה אשר העונש המירבי הקבוע בגינה עומד על תשע שנות מאסר; והעותרת הואשמה בעבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק, אשר העונש המירבי בגינה עומד על שנתיים.

 

3.       בעתירה נטען כי בא-כוח העותרת פנה מספר פעמים אל גורמי המשיבה העוסקים בעניינה של העותרת בבקשה להפריד את האישומים נגדה ונגד הנאשמת הנוספת, כך שהדיון בעניינה של העותרת יתנהל בבית משפט השלום. לאחר שפניות אלה נדחו, הגישה העותרת לבית המשפט המחוזי בקשה להפרדת האישומים, וזאת, כך נטען, מאחר שהעבירה המיוחסת לה מצויה בתחום סמכותו של בית משפט השלום, וכן מן הטעם שאין בין העבירות המיוחסות לעותרת ולנאשמת הנוספת כל קשר המצדיק את איחוד האישומים נגדן. עוד נטען כי איחוד האישומים מייצר תדמית המחמירה עם העותרת ואף פוגע בזכויותיה הדיוניות; כי אין בכוונתה של העותרת לזמן או לחקור עדים במסגרת ההליך; וכי מכל מקום התשתית העובדתית המתוארת בכתב האישום איננה מתיישבת עם חומר הראיות.

 

4.       בהחלטה מיום 23.12.2019 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העותרת להפרדת האישומים, וקבע כי כתב האישום המאוחד נסב על פרשה אחת, שעניינה בעבירות אשר נעברו ביחס לאותם קטינים ובסמיכות זמנים. משכך, נקבע כי עסקינן במסכת עובדתית אשר ראוי לבררה במאוחד. כן נקבע כי איחוד האישומים במקרה דנן אף עולה בקנה אחד עם תכליות של יעילות וצדק דיוניים. באשר לטענת העותרת לפיה אין בכוונתה לזמן או לחקור עדים מטעמה, צוין כי עמדה זו עשויה להשתנות בהמשך ההליך המשפטי, וכן צוין כי בשלב זה, לא ניתן לקבוע דבר לגופם של האישומים נגד העותרת.

 

5.       בהמשך לכך, פנה בא-כוח העותרת למשיבה בבקשה להיפגש עם נציג מטעמה, וזאת לאחר שנודע לו כי במסגרת פרשה נוספת, בה הואשמו גננת וסייעת במעשי התעללות ותקיפת קטין (בהתאמה), הוחלט שלא לאחד את האישומים נגדן וכתב האישום נגד הסייעת הוגש לבית משפט השלום (להלן: הפרשה הנוספת). ביום 14.1.2020 השיבה המשיבה לבא-כוח העותרת כי אין מקום לקיים פגישה בנושא.

 

העתירה דנן

 

6.       בעתירתה שבה העותרת, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלתה בפני בית המשפט המחוזי ובפניותיה למשיבה, וטוענת כי המשיבה שגתה בהחלטתה לאחד את האישומים נגד העותרת ונגד הנאשמת הנוספת ובהחלטתה להגיש את כתב האישום המאוחד לבית המשפט המחוזי. בהקשר זה נטען כי ההחלטה האמורה אינה עולה בקנה אחד עם הנחיה מספר 1.6 להנחיות פרקליט המדינה (להלן: ההנחיות) לפיה כתב אישום אשר נמצא בסמכותו של בית משפט השלום, יוגש לבית המשפט המחוזי רק במקרים חמורים, סבוכים, בעלי רגישות ציבורית או שיש בהם חדשנות משפטית. עוד נטען כי על כל פנים, ומאחר שההחלטה על איחוד האישומים בענייננו אינה נקיה מספקות, הרי שהיה על המשיבה להיוועץ בנדון עם המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים), ומשלא עשתה כן – יש לקבוע כי נפל פגם בהחלטתה זו. כן נטען כי נסיבותיה של הפרשה הנוספת זהות למקרה דנן, ואף כי המעשים המיוחסים לסייעת בפרשה זו חמורים מאלה המיוחסים לעותרת. נוכח האמור, נטען כי המדיניות בה נוקטת המשיבה בהגשת כתבי אישום איננה אחידה, ומשכך היא בלתי סבירה באופן קיצוני, ומצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

 

7.       בתגובתה טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף ולו מן הטעם שהלכה למעשה, היא מופנית נגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.12.2019 אשר דחתה את בקשת העותרת להפרדת אישומים. בתוך כך, נטען כי אין מקום להתערבותנו בהחלטה האמורה, וזאת נוכח ההלכה הפסוקה לפיה בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הערכאות קמא. זאת, כך נטען, בייחוד משעסקינן בהחלטות ביניים בהליך פלילי אשר ככלל לא ניתן לערער עליהן.

         

          זאת ועוד, המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.12.2019, וטוענת כי יש לדחות את העתירה דנן אף לגופה. נטען כי בניגוד לאמור בעתירה שלפנינו, המקרה דנן אינו דומה בנסיבותיו לפרשה הנוספת. בתוך כך, צוין כי בפרשה הנוספת הוגש כתב אישום נגד הגננת עת ששהתה במעצר – יחד עם בקשת המעצר, ואילו כתב האישום נגד הסייעת הוגש לאחר מספר חודשים, אחרי שזו שוחררה ממעצר והתקיים שימוע כדין ובשעה שמשפטה של הגננת החל זה מכבר. עוד נטען כי בניגוד לפרשה הנוספת, חומר הראיות בהליך דנן אינו מאפשר ניהול הליכים נפרדים מבלי שהדבר יוביל לפגיעה ביעילות ההליך; וכי בעוד שהמקרה דנן נסב על שתי מטפלות – בעלות מעמד מקצועי זהה, הרי שהפרשה הנוספת עוסקת בסייעת ובגננת שהיא בעלת הגן. על רקע האמור, נטען כי קיימת הצדקה לאיחוד האישומים נגד העותרת ונגד הנאשמת הנוספת לכדי כתב אישום אחד, מה שאין כן ביחס לנאשמות בפרשה הנוספת. אשר לטענת העותרת כי הגשת כתב האישום לבית המשפט המחוזי נעשתה בניגוד לדין – טוענת המשיבה כי הנחיה מספר 1.6 להנחיות איננה חלה במקרה הנדון, שכן העבירה בה מואשמת העותרת כלל אינה נמנית עם העבירות עליהן חלה ההנחיה.

 

8.       ביום 5.3.2020 הגישה העותרת בקשה להוספת טענות לעתירתה ובתוך כך ביקשה לטעון להגנה מן הצדק וכן לאכיפה בררנית. כמו כן, הגישה העותרת בקשה למתן זכות תשובה לתגובתה המקדמית של המשיבה, וביקשה לטעון כי כתב האישום אשר הוגש נגד הסייעת בפרשה הנוספת לא הוגש לאחר תחילת משפטה של הגננת בפרשה זו. בנוסף, ביקשה העותרת לטעון כי העתירה דנן איננה בבחינת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.12.2019 שכן כתב האישום נגד הסייעת בפרשה הנוספת הוגש לאחר שבית המשפט המחוזי נתן את החלטתו האמורה. כן מבוקש כי נתיר לעותרת להגיש מסמכים רפואיים שונים. 

 

דיון והכרעה

 

9.       לאחר עיון בטענות הצדדים, אנו סבורים כי דין העתירה להידחות, וזאת בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית. 

 

10.     הלכה למעשה, עיקרה של העתירה דנן נסב על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.12.2019, וכידוע, בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות הדיוניות (בג"ץ 8832/16 גבריאל נ' שופטת בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו, פסקה 7 (11.12.2016); בג"ץ 10015/16 יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה טייבה נ' בית משפט השלום בנתניה, פסקה 4 (22.12.2016)). יתר על כן, החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי היא החלטת ביניים אשר ניתנה במסגרת הליך פלילי, וככלל, ניתן לערער על החלטות מעין אלה אך במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. יצוין כי התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בהחלטות ביניים הניתנות במהלך הליך פלילי תחומה למקרים חריגים בהם קיבלה הערכאה הדיונית את החלטתה בחוסר סמכות או מתוך שרירות קיצונית (ראו: בג"ץ 936/18 אבוטבול נ' בית המשפט המחוזי מרכז לוד, פסקה 7 (7.7.2018); בג"ץ 8683/18 אלבחירי נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, פסקה 5 (18.12.2018)). לא מצאנו כי ענייננו בא בגדר מקרים חריגים אלה. יתירה מכך, גדר ההתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי בענייננו מצומצם אף יותר נוכח העובדה שמדובר בהחלטה דיונית מובהקת, הנוגעת לניהול ההליך הפלילי, ואשר מסורה לשיקול דעתה הנרחב של הערכאה הדיונית (ראו: עניין גבריאל, שם).

 

          עוד יצוין כי מקומן של טענות העותרת לגבי הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית, אף שנטען כי נודעו לה רק לאחר מתן החלטת בית המשפט המחוזי, הוא במסגרת בקשה מתאימה שניתן להגיש לערכאה הדיונית, ולא במסגרת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.

 

11.     אשר להנחיה מספר 1.6 להנחיות  - הנחיה זו מסדירה את סמכותו של פרקליט המחוז לפי סעיף 51(א)(1)(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, להגיש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בגין עבירות המנויות בחלק א' לתוספת השניה של חוק זה – וזאת, למרות שהן מצויות ככלל בתחום סמכותו העניינית של בית משפט השלום (ראו: סעיף 2 להנחיה מספר 1.6 להנחיות). העבירה בגינה מואשמת העותרת (תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק) איננה נמנית עם העבירות המצוינות בחלק א' לתוספת השניה, ומשכך ההנחיה האמורה כלל אינה רלוונטית לענייננו.

 

12.     למעלה מן הצורך, נוסיף עוד כי כלל נקוט הוא בידינו לפיו לתביעה מסור שיקול דעת מקצועי נרחב בסוגיות הנוגעות להליך הפלילי, על כל שלביו – החל משלב החקירה, דרך אופן הגשת כתב האישום וכלה בשלב הערעור. כך למשל, חולש שיקול דעתן של רשויות התביעה על אופן ניסוח כתב האישום, על טיב האישומים שיוגשו, כמו גם על צירופם של אישומים והפרדתם, ועוד. לפיכך, התערבות בשיקול דעתן של הרשויות תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד, בהם לוקה ההחלטה בחוסר סבירות קיצוני (ראו: בג"ץ 8814/18 אמסלם שלו נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 8 (27.1.2019); בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב פלילי, פסקה 10 (14.7.2015)). על רקע האמור, לא מצאנו כי החלטת המשיבה לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות בהחלטה בדבר צירוף האישומים. 

 

13.     לבסוף, לא ראינו מקום להיעתר לבקשות העותרת להוסיף טענות לעתירה ולאפשר לה להשיב לתגובה המקדמית של המשיבה, ויש איפוא להסתפק באמור בבקשות עצמן.

 

14.     סוף דבר: העתירה נדחית.

 

העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 2,000 ש"ח.

 

ניתן היום, ‏ט"ז באדר התש"ף (‏12.3.2020).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים