פלוני נ. פלוני | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

פלוני נ. פלוני

בע"מ 5041/19
תאריך: 08/08/2019

 

 

בבית המשפט העליון

 

בע"מ  5041/19

בע"מ  5087/19

 

לפני:  

כבוד השופט נ' הנדל

 

המבקשת בבע"מ 5041/19 והמשיבה בבע"מ 5087/19:

 

פלונית

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה בבע"מ 5041/19 והמבקשת בבע"מ 5087/19:

 

פלונית

                                          

בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בבע"מ 2070-07-19 שניתן ביום 17.7.2019 על-ידי כבוד השופטים מ' ברנט, צ' ויצמן, ו' פלאוט; בקשה לעיכוב ביצוע

 

 

בשם המבקשת בבע"מ 5041/19 והמשיבה בבע"מ 5087/19:

 

 

עו"ד אורית דרור-הראל; עו"ד טלי ברמן

 

בשם המשיבה בבע"מ 5041/19 והמבקשת בבע"מ 5087/19:

 

 

עו"ד שמואל מורן

 

 

 

החלטה

 

מונחות לפני שתי בקשות למתן רשות ערעור, שבמוקדן ניצבת אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים ("אמנת האג"). וביתר פירוט, מחלוקת בדבר מקום מגוריהם של קטינים.

רקע, הליכים קודמים וטענות הצדדים

1.           המבקשת בבע"מ 5041/19 ("המבקשת") והמבקשת בבע"מ 5087/19 ("המשיבה") הן בנות זוג, אזרחיות ישראל, המצויות בהליכי גירושין. בתחילת שנת 2012 עברו לקליפורניה לצורך לימודי הבתר-דוקטורט של המשיבה. הן נישאו בקליפורניה ושם נולדו שלושת ילדיהן – בת שנולדה בשנת 2013 ותאומים ילידי שנת 2014. לקטינים אזרחות אמריקאית, הם רשומים כילדי המבקשת והמשיבה, ואין מחלוקת כי לשתיהן משמורת על הקטינים.

 

המשפחה התגוררה בקליפורניה עד לחודש ספטמבר 2018 – במשך למעלה משש שנים – ובמועד זה עברה לישראל. בסמוך למעבר חתמו המבקשת והמשיבה בפני סגן קונסול ישראל בקליפורניה על הסכם, בו נקבע כי מקום מושבם הקבוע ומרכז חייהם של הקטינים הוא בארצות הברית. עוד נאמר בהסכם כי הנסיעה לישראל היא לתקופת נסיון, וכי בסיומה תהיה המשיבה רשאית לחזור לארצות הברית עם הקטינים גם ללא הסכמת המבקשת. בחודש פברואר 2019 ביקשה המשיבה לבקר עם הקטינים בארצות הברית בהתאם להסכם והמבקשת סירבה לכך. כן סירבה המבקשת לאשר את ההסכם האמור בבית המשפט בישראל. בעקבות אלה הגישה המשיבה, בחודש מרץ 2019, תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 ("חוק אמנת האג"), וטענה כי מקום המגורים הרגיל של הקטינים הוא קליפורניה, וכי זהו המקום לניהול הליכי הגירושין והמשמורת (תמ"ש 67445-03-19, כב' השופטת מ' רום פלאי). התביעה התקבלה, וערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה (עמ"ש 2070-07-19, כב' השופטים מ' ברנט, ו' פלאוט וצ' ויצמן). יחד עם זאת נקבע כי המשיבה תישא בעלות דמי שכירת דירה עבור המערערת בארצות הברית לתקופה של שנה, בסך 50,000 דולר. מכאן שתי הבקשות שלפני למתן רשות ערעור. המבקשת משיגה על הקביעה כי מקום המגורים הרגיל של הקטינים הוא קליפורניה, ואילו המשיבה מלינה על חיובה בדמי שכר הדירה של המבקשת ועל כך שלא זכתה להוצאות משפט ביחס לשני ההליכים קמא.

 

2.           המבקשת והמשיבה נחלקו בערכאות קמא ביחס לנסיבות העובדתיות הרלוונטיות למעבר בנות הזוג לארצות הברית וחזרת המשפחה לישראל. המשיבה – התובעת בהליך בבית המשפט לענייני משפחה – טענה כי המעבר לקליפורניה לא נתחם לתקופה ברורה, ולא היה "דד-ליין" למשך תקופת החיים בארצות הברית. עוד נטען כי בשלב מסוים החליטו בנות הזוג לנתק את תושבותן בישראל ולקבוע את מושבן בארצות הברית. רק לאחר קשיים בזוגיות החליטה המבקשת לחזור לישראל – אפשרות שהמשיבה הסכימה לה לתקופת נסיון בלבד, והתנתה אותה בחתימה על ההסכם שתואר לעיל, שכן חששה כי המבקשת תסרב לחזור לארצות הברית עם הילדים בתום התקופה.

 

מנגד טענה המבקשת כי בנות הזוג עברו לקליפורניה לתקופה קצובה של כשנתיים, שהתארכה מכיוון שהמשיבה טרם סיימה את לימודיה, ושהותם בקליפורניה נתפסה כזמנית כל העת. כן נטען כי המשיבה התחייבה בפניה לחזור לארץ לאחר תום לימודיה. רק לאחר שנערכו לחזור לארץ בשנת 2018 שינתה פתאום המשיבה את טעמה, חזרה בה מההסכמות, ואמרה כי היא אינה מתכוונת לחזור לישראל. במסגרת הליכי גישור הסכימו לנסח הסכם בדבר תנאי חזרתם לישראל, ולטענת המבקשת במסגרת חילופי הטיוטות לא הוזכרה האפשרות של חזרת המשיבה לקליפורניה עם הקטינים על פי שיקול דעתה הבלעדי. זאת, עד לטיוטה האחרונה ששלחה לה המשיבה. המבקשת טוענת שחתמה על ההסכם הסופי מכיוון שהמשיבה סחטה אותה ואיימה כי אם לא תחום – לא תסכים לעבור לישראל עם הקטינים. היא הוסיפה כי חתמה על ההסכם בעת שהייתה המומה וסחוטה נפשית, בחששה כי תהיה כלואה בארצות הברית עם הילדים ללא יכולת כלכלית ובמצב נפשי קשה. מטעם זה היא סבורה כי ההסכם משולל כל תוקף.

 

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מעדות המבקשת עלה באופן חד משמעי שהיא הבינה היטב את תוכן ההסכם עליו חתמה, ובו מוצהר כי מקום מגוריהם הקבוע של הקטינים הוא ארצות הברית, וכי בתום "שנת הנסיון" תוכל המשיבה לשוב עמם לארצות הברית כחפצה. עוד נקבע, לאחר שמיעת עדויות הצדדים, כי המשיבה הסתמכה על ההסכם לצורך הנסיעה לישראל, וכי אלמלא החתימה לא הייתה מסכימה להגיע לישראל עם הקטינים אלא מנהלת הליכי משמורת בקליפורניה. בנסיבות אלה, כך נפסק, סירוב המבקשת להחזיר את הקטינים לקליפורניה בניגוד להסכם עולה לכדי "חטיפה" כמשמעותה בחוק אמנת האג.

 

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את ערעור המבקשת. בפסק הדין הושם הדגש לאו דווקא על ההסכם, אלא בעיקר על ניתוח התנאים הקבועים באמנת האג ויישומם על נסיבות המקרה. נקבע כי גם בהנחה שכטענת המבקשת, אין תוקף להסכם בינה ובין המשיבה – עדיין יש לקבוע כי קליפורניה היא מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים, ואי-החזרתם לשם מנוגדת להוראות הדין. קביעה זו התבססה על כך שקליפורניה הייתה מגורי הקטינים במשך כל חייהם, על אורך התקופה ועל נסיבות החיים של המשפחה. נקבע כי מבחינה עובדתית המבקשת והמשיבה נחלקו במהלך השנים בשאלת החזרה לישראל, וכי בנסיבות אלה יש להפנות את הזרקור כלפי הקטינים, שלא הכירו כל מציאות חיים אחרת מלבד החיים בארצות הברית. בית המשפט המחוזי הוסיף ודן בטענת המבקשת כי ישראל הפכה למקום המגורים של הקטינים במהלך התקופה שבה חיו בה. טענה זו נדחתה מן הטעם שהקטינים הובאו לישראל על תנאי ולתקופת נסיון, לפחות לפי כוונת המשיבה. בנסיבות אלה, לרבות סד הזמנים הקונקרטי, לא ניתן לומר שמקום המגורים הרגיל של הקטינים השתנה מארצות הברית לישראל. בית המשפט המחוזי ציין כי לא ביקש לשמוע את הקטינים עצמם לנוכח גילם הצעיר ויריעת המחלוקת שנפרשה בין הצדדים, שספק רב אם עמדת הקטינים הייתה יכולה לסייע בהכרעתה. כאמור, בית המשפט המחוזי חייב את המשיבה לשאת בעלות דמי שכירות שנתיים של דירה עבור המערערת.

 

בבקשה שהגישה המבקשת לרשות ערעור היא שבה, בעיקרם של דברים, על הטענות שהועלו בבית המשפט המחוזי. היא סבורה שיש משקל מכריע לכך שהמעבר לקליפורניה נעשה מלכתחילה לתקופה קצובה ומתוך כוונה לשוב לישראל. היא טוענת שלקטינים נאמר במשך כל חייהם כי הם ישראלים וכי ישובו לישראל, וכך התנהל גם אורח חיי המשפחה כולה – בעת המגורים בקליפורניה ואף לאחר החזרה לישראל. היא מלינה על המקום שנתן בית המשפט המחוזי במסגרת ההכרעה להסכמת המשיבה לחזור לישראל עם הקטינים לתקופת נסיון בלבד, וסבורה כי בית המשפט המחוזי יישם באופן שגוי את ההלכות שנקבעו בהקשר זה. היא מוסיפה שבכל מקרה פרק הזמן שבו חיו הקטינים בישראל הוא נתון חיוני, שמוביל למסקנה שכעת מקום מגוריהם הרגיל הוא ישראל. לשיטתה נדרש היה לשמוע בבית המשפט את עדות הקטינים עצמם או עדות גורם מומחה שיתייחס למצבם. לבסוף סבורה היא כי גם הפסיקה ברחבי העולם תומכת בעמדתה. המשיבה, מנגד, סומכת ידיה על הכרעת ערכאות קמא ועל טעמיהן. מנגד מלינה היא, בבקשה למתן רשות ערעור שהגישה, על חיובה בדמי שכירות לשנה עבור המערערת. לשיטתה לא ניתנה זכות טיעון בעניין, ובנוסף לכך נטען כי הערכאה המתאימה לקביעות מעין אלה היא בית המשפט הדן במשמורת, וכי לגופם של דברים התוצאה אינה ראויה. כן התבקשה רשות ערעור ביחס לאי-חיובה של המבקשת בהוצאות המשפט בגין הליכים קמא. המבקשת ציינה בתגובתה, בין היתר, כי הבקשה למתן רשות ערעור מטעם המשיבה הוגשה לאחר המועד הקבוע בדין.

דיון והכרעה

3.           נפתח בהצגת עיקר התשתית הנורמטיבית הדרושה להכרעה. אמנת האג נועדה להתמודד עם התופעה של הבאת ילדים בידי אחד מהוריהם למדינה אחרת תוך פגיעה בזכויות המשמורת של ההורה השני (ראו באופן כלליRona Schuz, The Hague Child Abduction Convention a Critical Analysis (2013)). לאמנה כללים משלה ויש להקפיד עליהם. הכלל המרכזי הוא החזרת הקטין לאלתר למדינה ממנה הוצא – או שאליה לא הוחזר – שלא כדין. סעיף 13(ב), למשל, יוצר חריג לכלל זה כאשר "קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל". יושם אל לב כי המבחן אינו "טובת הקטין", בדומה למשל למונח זה חוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 ("צו אימוץ וכל החלטה אחרת בהליכי אימוץ יינתנו אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ" – סעיף 1 לחוק), אלא מניעת רעת הילד. ואף על פי כן, דעתי היא כי האמנה שמה בראש מעייניה את טובת הקטין, אך הואיל והיא עוסקת בתופעה כללית אותה נועדה למנוע – יש שיקולים רחבים יותר. כך, לדוגמא, השיקול של הקטנת התמריץ להורה לחטוף קטין, בנסיון להתגורר במקום חדש שאינו מקום המגורים הרגיל שלו. בכך עשויה להיווצר תשתית חדשה לגבי השאלה מהי טובתו.

 

          זאת ועוד. האמנה אינה כלי להסדרת סכסוכי משמורת או רכוש בין ההורים. אין היא מכריעה בנושאים אלה באופן מהותי ואין היא מתיימרת לעשות זאת. מטרתה שונה: לספק כלי מהיר ויעיל, בבחינת מענה ראשוני ומיידי, למקרה של הוצאת הקטין ממקום מגוריו הרגיל שלא כדין (ראו סעיף 1 לאמנה; בע"מ 5548/14 פלוני נ' פלונית (2.10.2014)). ישנה הכרה בכך שאין זו דרכו של סכסוך משפטי בעניין משמורת להסתיים תוך תקופה קצרה. מכאן החשיבות שההליך יתנהל במקום המתאים לכך ביותר. מהיבט עקרוני-מעשי זה נגזרים רבים מהסדרי האמנה, כמו גם סדרי הזמנים הקצרים של ההליכים המשפטיים וההקפדה עליהם. עולה כי אפשר להבחין באופן כללי בין כמה מובנים של "טובת הילד", ובפרט "טובת הילד" כפי שיש לראותה במשקפי האמנה, לעומת "טובת הילד" שעשויה להיות רלוונטית להליך המשמורת אך אינה משפיעה בהכרח על תוצאת הליך לפי חוק אמנת האג. במילים אחרות, ההכרעה בהליך לפי האמנה אינה סותמת את הגולל על טענות הצדדים השונות בדבר טובת הקטינים, אלא רק קובעת מהו המקום המתאים להכריע בהן. כפי שצוין, החשיבות של הליך מהיר אינה מצויה רק בטובת הקטין, אלא גם בתכלית של יצירת כלי הרתעתי נגד הוצאת ילדים ממדינה שלא כדין, וצמצום האפשרות שהורה הפועל כן יצא נשכר (בע"מ 1930/14 פלונית נ' פלוני (5.6.2014)). האמנה נאמנה לתכליותיה. היא יוצאת חוצץ נגד מצב שבו ההורה החוטא יוצא נשכר, ובמעשיו הפסולים כלפי הקטין – תוך ערעור יציבות עולמו – ייהנה מניהול ההליך בפורום שהוא בוחר.

 

הקדמה כללית זו מסייעת למקם את ההליך והסכסוך הקונקרטי בתוך ההקשר הנורמטיבי. לא הכרעה סופית בכל הטענות הכלליות של הצדדים בדבר טובת הקטינים, אלא הכרעה נקודתית בדבר המדינה שבה ראוי לנהל את הסכסוך. נתקדם עתה להכרעה גופא.

 

4.           המחלוקת המשפטית בתיק היא מהו מקום המגורים הקבוע של הקטינים. חשיבותו של נתון זה נובעת מהוראות סעיפים 3 ו-12 לאמנה. סעיף 3 לאמנה קובע, בחלופה הרלוונטית להליך דנן:

 

"הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם... על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו".

 

אין לפני מחלוקת ביחס לתנאים הקבועים בסעיף בדבר "הפרת זכויות המשמורת על פי דין המדינה הרלוונטית", דהיינו אין מחלוקת על כך שככל שקליפורניה היא מקום המגורים הרגיל של הקטינים – אי החזרתם לשם על ידי המבקשת מפרה את זכויות המשמורת של המשיבה ולכן אינה כדין. המחלוקת נוגעת רק לשאלה האם קליפורניה היא אכן מקום המגורים הרגיל של הקטינים. בהמשך לכך, סעיף 12 לאמנה קובע כי "ילד, אשר לא כדין, הורחק או לא הוחזר כאמור בסעיף 3, וביום פתיחת ההליכים בפני הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתקשרת שבה נמצא הילד חלפה תקופה של פחות משנה מתאריך ההרחקה או אי ההחזרה, שלא כדין, תצווה הרשות הנוגעת בדבר להחזיר את הילד לאלתר". לאמור, על הרשות לצוות על החזרת הילד לאלתר אם לא חלפה שנה מיום אי-ההחזרה. זאת בכפוף לחריגים שונים שהצדדים לא העלו בהליך דנן, ולכן אין צורך להרחיב ביחס אליהם. בתיק זה הוגשה התביעה כמחצית השנה לאחר מעבר הקטינים לישראל, ובעקבות הבנת המשיבה כי המבקשת לא מתכוונת להחזיר את הקטינים לקליפורניה.

 

המבחן המשפטי לבחינת מקום המגורים הרגיל של קטין נקבע בבע"מ 7784/12 פלונית נ' פלוני (28.07.2013):

 

"פרופ' אליסה פרז-ורה (Elisa Pèrez Vera) אשר שימשה כרפורטרית מוסמכת של האמנה, כתבה בסעיף 66 לדו"ח הפרשני שחיברה בסמוך לכינון האמנה, כך:

we shall not dwell at this point upon the notion of habitual residence, a well established concept in the hague conference, which regards it as a question of pure fact, differing in that respect from domicile (Elisa Pérez-Vera, Explanatory Report on the 1980 Hague Child Abduction Convention 445 (1982)) (ההדגשה לא במקור).

העמדה לפיה Habitual Residence ('מקום המגורים הרגיל') הינה סוגיה של 'Pure Fact', עובדה טהורה, משמעה שעל הבדיקה להיות מקיפה ומעמיקה. התוצאה של הבירור העובדתי הטהור היא שלעיתים עובדה מסוימת תזכה למשקל רב בשקלול הסופי של כלל הנתונים ולעיתים עובדה אחרת תזכה בבכורה. בדיקה עובדתית טהורה חייבת להיות רחבה וכוללנית. מארג העובדות בהחלט יכלול את כוונות ההורים ואת ההחלטות שקיבלו, אך אין ליתן לכוונותיהם משקל עצמאי וחיצוני לבחינה העובדתית. הכוונה אף היא חלק מהתמונה העובדתית... אף כאן יש לתת את המשקל הממשי למונח המדויק Habitual Residence of the Child – 'מקום מגוריו הרגיל של הילד' השם את הזרקור על הילד. במובן זה יש לשמוע את קולו של הילד. זאת לא במובן בו בית המשפט ישאל אותו למקום מגוריו הרגיל שהרי אין אנו עוסקים בסוגיה סובייקטיבית, אלא במובן האובייקטיבי המופשט במידת מה. על פי ראייה זו חשוב לבחון את חיי הילד כפי שהם, אך המסקנה עשויה לכלול את כוונת ההורים שאף היא רלוונטית בתור עובדה. כמובן, יש חשיבות לשיקולים אחרים כגון מטרת הנסיעה למדינה אחרת, תחימת הנסיעה בזמן ואף גילו של הילד. ודוק, יש לבחון לא את מקום מגוריו של הילד כי אם את מקום מגוריו הרגיל על המשתמע מכך... בחינת העובדות לא נעשית מנקודת המבט של ההורים אלא מנקודת מבטו של הילד, בבחינה אובייקטיבית של נקודת מבט זו. רוצה לומר, בבוא בית המשפט להניח את אצבעו על מפת העולם, להצביע על אחת המדינות ולקבוע 'כאן מקום מגוריו הרגיל של הקטין', עליו לשוות לנגד עיניו את מפת עולמו של הקטין, על פסיפס העובדות המרכיבות אותה" (שם, פסקה 9).

 

מדובר במבחן רחב של מארג עובדתי, שבכללו יש לבחון גם את כוונת ההורים ואת החלטותיהם כחלק ממכלול העובדות. זאת במסגרת נקודת המבט של הקטין מבחינה עובדתית. הדגש על הקטין, והוא זה שנמצא במרכז קביעת מקום המגורים הרגיל. ודוק, לא בהכרח מה אומר הקטין ולאיזו מדינה הוא מצביע – ככל שהוא יכול להביע את עמדתו – אלא מה אומרים חייו ומה אומרות חוויותיו. על סמך העובדות שנקבעו בידי בית המשפט לענייני משפחה – ולא מצאתי בסיס לחרוג מכלל אי-ההתערבות בהן בהליך זה – יישם בית המשפט המחוזי את המבחן האמור. בית המשפט המחוזי כתב פסק דין מנומק, בהיר ומפורט. בנסיבות אלה אסתפק בדברים שלהלן. בנסיבות חייהם של הקטינים נכון יהיה לחלק את התקופה לשתי יחידות. האחת, התקופה שבה גרו בקליפורניה, והשנייה – התקופה שבה גרו בישראל.

 

5.           נקודת המוצא – וכמדומה שגם המבקשת אינה חולקת על כך – היא כי קליפורניה הייתה מקום המגורים הקבוע של הקטינים קודם למעבר לישראל. די לומר כי הקטינים נולדו וגדלו בקליפורניה. זה היה מקום מגוריהם היחיד כל חייהם. שם אזרחותם. המבקשת והמשיבה חיו בקליפורניה למעלה משש שנים, הבת הבכורה חיה בה כחמש וחצי שנים והתאומים למעלה משלוש וחצי שנים. המבקשת והמשיבה מחזיקות באשרת עבודה שם ונישאו שם. על רקע עובדתי זה, ולאור הכלל המשפטי לפיו מקום מגורי הקטין הוא בגדר "עובדה טהורה" מנקודת מבטו, ברי כי לא ניתן לומר שבאותה עת הייתה ישראל מקום המגורים הרגיל של הקטינים. עיקר טענות המבקשת התמקד בתקופת מגורי הקטינים בישראל, כאשר לשיטתה חשוב לבחון את המעבר לישראל על הרקע להגעת בנות הזוג לקליפורניה מלכתחילה ואורח חייהן שם.

 

          האם מחצית השנה שבה חיו הקטינים בישראל עד להגשת התביעה שינתה את נקודת המוצא, והפכה את מקום המגורים הרגיל של הקטינים מקליפורניה לישראל עוד בטרם סירבה המבקשת להחזירם לקליפורניה? זאת, גם תחת הנתון שבנות הזוג הגיעו לקליפורניה מישראל וסיפרו לקטינים כי מוצאם ומשפחתם המורחבת בישראל, לרבות אפשרות לשינוי בעתיד של מקום המגורים הקבוע מקליפורניה לישראל? בבית המשפט לענייני משפחה ניתן משקל לחתימתה המודעת של המבקשת על הסכם שאושר בפני סגן הקונסול הישראלי, וקבע כי "לבנות הזוג שלושה ילדים משותפים אשר נולדו וגדלו בארה"ב, שם מרכז חייהם ומקום מושבם הקבוע"; כי "מעבר הקטינים לישראל הינו לצורך שנת נסיון בלבד ואין בו כדי לפגוע או לשנות את מעמדה של ארה"ב כמקום מגוריהם ו/או מרכז חייהם"; וכי "החל מיום 1.7.19 תהיה [המשיבה] רשאית לחזור ולהתגורר דרך קבע בארה"ב עם שלושת הקטינים ללא צורך בהסכמה או אישור כל שהוא מצד [המבקשת]". כזכור, נקבע כממצא עובדתי שהמבקשת הבינה היטב על מה היא חותמת וכי היא הסכימה לחתום על ההסכם כדי שהמשיבה תסכים להבאת הקטינים לישראל. ברם, המטריה המשפטית המחייבת היא חוק אמנת האג, ולא דיני החוזים (חלק כללי) בארץ או בקליפורניה. הבחינה אינה האם יש לאכוף את ההסכם, אלא בדיקת התנהגותה של המשיבה מנקודת מבט הקטינים. כפי שנקבע בפסיקה, עסקינן בבירור עובדתי בדבר מקום המגורים הרגיל, כאשר אחת מהעובדות היא מה הייתה כוונת ההורים (בע"מ 2499/18 פלוני נ' פלונית, פסקה 14 (14.5.2018). וכן ראו הציטוט לעיל מבע"מ 7784/12). במובן זה, ההסכם מעיד – כמעט בעוצמה של הודאת בעל דין – כי מדינת ישראל לא הפכה למקום המגורים הרגיל של הקטינים בתקופה הרלוונטית של כמחצית השנה. ראיה זו לא עומדת לבדה, אלא משתלבת עם כל הראיות הנוספות.

 

נרחיב. העובדה שהקטינים חיו כל חייהם בקליפורניה משתלבת עם כוונתה הברורה של אחת האמהות לשלול את השתקעותם בישראל בתקופת הנסיון, ועם הסכמת ההורה השנייה לכך כתנאי למעבר לישראל, גם אם תוך מחאה. יוזכר כי כשישה חודשים לאחר מעבר הקטינים לישראל הוגשה תביעת המשיבה לפי חוק אמנת האג, תוך הבהרה שמבחינתה הנסיון נכשל. זה היה המצב העובדתי שעמד ברקע חיי הקטינים בישראל, ולא ניתן להתעלם ממנו ולבחון את חייהם בישראל בתקופה זו ללא נתון זה. דווקא הסכסוך הקשה שהתפתח הוא אשר מחדד את חוסר הוודאות שבו נמצאים הקטינים, ואת הקושי לקבוע כי נעקרו שורשים ישנים ותחתם צמחו שורשים חדשים ואיתנים יותר. בנסיבות כאלה, אין גם ביתר הנתונים שציינה המבקשת כדי להוביל להתערבות בהכרעת ערכאות קמא, כגון העברת מטלטלי המשפחה לישראל, רישום הקטינים לגנים בישראל, שכירת דירות בישראל או הצהרת המשיבה בדבר היותה בגדר תושב חוזר. נתונים אלה נובעים מתקופת הנסיון, ואינם מעידים בהכרח על שינוי מקום המגורים הקבוע.

 

6.           הפסיקה כאן אף תואמת את הפסיקה של בית משפט זה בעבר, שהתייחסה בהרחבה לפסיקה הזרה. אין זה מפתיע, שהרי המדינות החברות החתומות על אמנת האג פועלות מכוח אותה אמנה. בבע"מ 7784/12 הנזכר למעלה נדון מקרה שבו קבע בית המשפט בקנדה כי האם רשאית להגר לישראל עם הקטינים. האב הגיש על כך ערעור אך כיבד את פסק הדין ועבר עם הקטינים לישראל עד להכרעה בערעור. הערעור התקבל, ובית המשפט בקנדה קבע כי האב זכאי להתגורר עם הקטינים בקנדה. בנסיבות אלה נקבע שמקום המגורים הקבוע שלהם נותר בקנדה, הגם שהמשפחה התגוררה בישראל במשך מספר חודשים. נתון המפתח היה הארעיות של שהות המשפחה בישראל, במובן זה שהמשפחה שהתה בישראל על בסיס פסק דין שאינו חלוט, והצדדים היו מודעים לאפשרות של הפיכתו (שם, פסקה 10). אמנם כאן לא היו המגורים "תחת מחאה" של המשיבה כל העת, אך הם כן היו תחת "הערת אזהרה" מבחינתה – ובידיעת כל הצדדים – כאשר נקודת המוצא המוצהרת הייתה שמקום המגורים הקבוע הוא ארצות הברית. נתון זה משליך על האופן שבו הקטינים תופסים את שהותם במדינה החדשה, במשקפי הבחינה האובייקטיבית.

 

ברע"א 5726/16 פלוני נ' פלונית (24.7.206) נדון עניינם של בני זוג שהגיעו לארץ מארצות הברית לשם תקופת נסיון, ונפרדו במהלכה. בבית המשפט לענייני משפחה נקבע כי השתנה מקום המגורים הרגיל לנוכח פעולות שונות שבוצעו במהלך תקופת הנסיון המעידות על השתקעות, אך תוצאה זו נהפכה בבית המשפט המחוזי בדעת הרוב. בפסק הדין המחוזי נקבע כי המכלול של התנהגות ההורים וכוונותיהם מצביע על כך שבני הזוג טרם החליטו סופית האם להשתקע בישראל, ובהתחשב בגיל הקטינה – כשנתיים – לנתון זה משקל מכריע. בקשה למתן רשות ערעור בבית משפט זה נדחתה, תוך שבית המשפט ציין כי הוא מסכים לפסק הדין והנמקתו, בדגש על גיל הקטינה והיות תקופת הנסיון בת מספר חודשים בלבד. צא ולמד כי לא נקבע אמנם כלל גורף השולל אפשרות לשינוי מקום המגורים בתקופת נסיון, אך לנתון זה משקל ממשי בתוך מכלול העובדות שאותן יש לשקול. כדי לגבור עליו נדרשים נתונים בעלי משקל, המלמדים כי מנקודת מבטו של הקטין הנסיון הפך להצלחה ולהשתקעות של קבע, הגם שמלכתחילה הוגדרה התקופה כ"נסיון". נתונים כאלה אינם קיימים בענייננו, בפרט לנוכח המחלוקת שליוותה את הצדדים עוד בטרם עברו לישראל, וההבהרה כי לא זו בלבד שמדובר בתקופת נסיון אלא שמקום המגורים הקבוע נותר קליפורניה. זאת כתנאי בלעדי למעבר לישראל. ודוקו, לא התנאי קובע כשלעצמו, אלא עסקינן בנדבך מרכזי בקביעת כוונת הצדדים בדבר הגדרת מקום המגורים הרגיל של ילדיהם.

 

7.           בנסיבות העניין מסכים אני גם לקביעת בית המשפט המחוזי שלא קמה חובה בנסיבות המקרה להעדת הקטינים או הכנת חוות דעת אחרת (ויודגש כי לא עלתה טענה לנזק נפשי שעלול להיגרם להם), וזאת בשים לב לגילם, ליריעת המחלוקת ולמכלול הנתונים. גם אם כטענת המבקשת היו הקטינים מעידים כי טוב להם בישראל וכי הם מרגישים "בבית", אין בנתונים אלה כדי לשנות את המסקנה הכוללת העולה מן המכלול. כזכור, הבדיקה אינה מה אומר הקטין בפועל, אלא מה אומרים חייו (בע"מ 5548/14 פלוני נ' פלונית (02.10.2014)). יש לשוב ולהדגיש כי אין בהחלטה דנן משום הכרעה בכל טענות המבקשת והמשיבה בדבר טובת הקטינים. המקום המתאים לכך הוא הליך המשמורת. כל שנקבע הוא כי מקום המגורים הרגיל של הקטינים, שבו ראוי לנהל את ההליכים המתאימים, הוא ארצות הברית – המקום שבו חיו כל חייהם עד לתקופת הנסיון בישראל. שם תוכל המבקשת להעלות את כל טענותיה בעניין טובת הקטינים.

 

          מסקנתי היא שאין מקום להעניק רשות ערעור בבקשה מטעם המבקשת. בהגיעי למסקנה זו, עמד לנגד עיני הכלל כי יש מקום להגמיש את הרף למתן רשות ערעור בגלגול שלישי בתיקי משפחה שנוגעים ישירות לגורל חייהם של קטינים, כגון אימוץ ותיקים לפי חוק אמנת האג (בע"מ 2499/18). ברם, במקרה כמו זה המונח לפני, בו הסוגיה המתעוררת נדונה והוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון והכרעת ערכאות קמא אינה מעוררת קושי בראי הנסיבות הפרטניות של התיק – אין להפוך את רשות הערעור לחובה. מתן רשות ערעור נתון לשיקול דעת בית המשפט. לשון אחר, גם בתחומים של אימוץ ואמנת האג על בית המשפט להחליט האם להעניק רשות אם לאו על פי פרטי המקרה התלוי בפניו. כאן, נסיבות המקרה אינן גבוליות. אין מקום אפוא להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי.

 

8.           המשיבה הגישה בקשה למתן רשות ערעור על חיובה לממן שכר דירה למשך שנה עבור המבקשת. ליתר דיוק, שכר הדירה נועד לכך שלקטינים יהיה מקום ראוי להתגורר בו בקליפורניה עד להכרעה בהליכים שינקטו הצדדים שם, שהרי גם למבקשת משמורת על הקטינים והם עתידים לחיות גם יחד איתה. ההכרעה נומקה בצורך להבטיח את שלומם הפיזי והנפשי של הקטינים בתקופה הראשונה שלאחר החזרה לקליפורניה, וכדי שתהיה להם קורת גג בעת שישהו אצל המבקשת. המשיבה העלתה שורה של טענות ענייניות נגד הכרעה זו והמבקשת השיבה מה שהשיבה.

 

          לענייננו די בהצגת טיעון אחד שהובא בתגובה, והוא הגשת הבקשה למתן רשות ערעור באיחור של יום. בתגובה לטענה זו הגישה המשיבה, לראשונה, "בקשה להארכת מועד" להגיש את הבקשה למתן רשות ערעור. בבקשה להארכת מועד נאמר כי המשיבה העדיפה שלא להגיש את הבקשה כדי לסיים את ההליכים בישראל כמה שיותר מהר. ברם, המבקשת הגישה את הבקשה למתן רשות ערעור מטעמה ביום האחרון האפשרי, ומטעם זה הוגשה למחרת הבקשה מטעם המשיבה.

 

          תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות סדרי דין מיוחדים להליכים לפי חוק אמנת האג, ובכלל זאת סדי זמנים קצרים מאוד. כאמור בהקדמה, אלה נועדו להגשים את תכליות האמנה לצמצמם במידת האפשר את הפגיעה בקטין, ולתת כלי יעיל לשם הרתעה מפני פגיעה בזכויות המשמורת שלא כדין. כך, למשל, נקבע בתקנות ביחס להגשת ערעור: "לא יאריך בית המשפט מועד שנקבע בפרק זה מטעמים מיוחדים שיירשמו, אלא באישור נשיא בית המשפט שדן בתביעה או בערעור". הנה כי כן, קבלת הבקשה תדרוש את אישורה של נשיאת בית משפט זה. כמובן, דרישה כזו אינה מהווה מחסום, כשלעצמה, אך היא באה להדגיש עד כמה סדי הזמן איתנים. יוער כי המשיבה טענה שלא קבוע בתקנות מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור, שכן לשון התקנות עוסקת רק ב"ערעור" ולא בבקשה למתן רשות ערעור: "ערעור על פסק דין בתביעה או בערעור (להלן – ערעור על פסק דין) ועל החלטה אחרת יוגש לא יאוחר משבעה ימים מיום המצאת פסק הדין או ההחלטה לידי המערער". ברם, וכפי שנפסק להלכה בבית משפט זה, "ערעור על פסק דין בערעור" פירושו בהקשר זה בקשה למתן רשות ערעור, שכן אין בישראל הליך של ערעור בזכות על פסק דין בערעור (בע"מ 2808/15 פלוני נ' פלונית, פסקה 2 (20.05.2015)). מכל מקום, גם בא כוח המשיבה הודה כי אין זה סביר שהמועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור יהיה ארוך מהמועד להגשת ערעור.

 

          האיחור נומק, כאמור, בכך שהוחלט להגיש את הבקשה בעקבות העובדה שהמבקשת הגישה גם היא בקשה למתן רשות ערעור, ומתוך ידיעה שהמועד חלף זה מכבר. למרות זאת לא הוגשה בקשה להארכת מועד, והעניין עלה רק בעקבות התגובה לבקשה למתן רשות ערעור. בבואי להחליט האם להאריך את המועד, בשלב ראשון, אומר זאת: אכן, הטענות שהעלתה המשיבה לגופה של סוגיית חיובה בתשלום שכר הדירה בעלות משקל הן. יש לתור אחר הבסיס בדין ובפסיקה לקביעת חיוב כזה, ולאחר מכן יש לבחון את סבירות השיעור. ברם, בנסיבות העניין, לרבות טיב הבקשה למתן רשות ערעור שהוגשה שעניינה תשלום כספי, ועמדת המשיבה כי הייתה נכונה מלכתחילה להשלים עם קביעה זו אלמלא הייתה מוגשת בקשה למתן רשות ערעור מטעם המבקשת – סבורני כי עיקר המשקל מצוי בסד הזמנים הקשיח ביחס להליכים לפי חוק אמנת האג. מדובר במקרה שבו סד הזמנים היה ידוע והמשיבה לא העלתה כל נימוק בדבר מניעה חיצונית אחרת להגשת ההליך במועדו, אלא מדובר בהתנהלות מכוונת ביחס להליך ברשות. תקופת הארכה המבוקשת היא קצרה, אך גם איחור של יום איחור הוא. שער הכניסה נסגר, ועל החפץ להיכנס דרכו לשכנע כי טעמים מיוחדים בידו. במכלול הדברים, אין מקום לפעול לפי ההליך החריג הקבוע בתקנות, לרבות פניה לקבלת אישור נשיאת בית המשפט.

 

9.           סוף דבר, שתי הבקשות למתן רשות ערעור – נדחות. הצו הזמני שניתן בהחלטתי מיום 24.7.2019 לעיכוב ביצוע ולהארכת צווי עיכוב היציאה מן הארץ בעניינם של הקטינים – בטל. בנסיבות העניין כולן, המבקשת תישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורכי דינה בסך של 10,000 ש"ח. 

 

        ניתנה היום, ‏ז' באב התשע"ט (‏8.8.2019).

 

 

 

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים