פלוני נ. פלוני | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

פלוני נ. פלוני

רע"א 4073/19
תאריך: 03/12/2019

בבית המשפט העליון

 

רע"א 4073/19

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

כבוד השופט י' עמית

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

המבקשת:

פלונית

                                          

 

נ ג ד

 

המשיבים:

1. פלונית

 

2. פלונית

 

3. פלונית

 

4. פלוני

                                                                                                         

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' כדורי) בע"ר 19824-04-19 מיום 15.5.2019

                                          

בשם המבקשת:

עו"ד אופק עיני; עו"ד יגאל עיני

 

בשם המשיבות 3-1:

עו"ד יואב ללום

 

פסק-דין

 

השופט ע' פוגלמן:

 

             בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' כדורי), שבו נדחה ערעור על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת בפועל ת' בר-אשר) להאריך את המועד להגשת בקשה לאישור צו עיקול זמני על נכסי המשיב 4 המוחזקים בידי המבקשת.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

1.            המבקשת היא אשתו של המשיב 4 (להלן: המשיב), שהורשע בעבירות אינוס, מעשים מגונים, בעילה אסורה בהסכמה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. ערעור שהגיש המשיב על פסק הדין נדחה על ידי בית משפט זה (ע"פ 3600/18 פלוני נ' מדינת ישראל (20.6.2019)). המשיבות 3-1 (להלן: המשיבות) הן נפגעות העבירה, אשר הגישו נגד המשיב תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים (להלן: התביעה הנגררת) לפי הוראות סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

 

2.            ביום 5.6.2018, עובר להגשת התביעה הנגררת, נעתרה רשמת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת בפועל ת' בר-אשר) לבקשת המשיבות להטיל צו עיקול זמני במעמד צד אחד על זכויותיה של המבקשת (שהוגדרה תחילה כמשיבה לבקשה) אצל מספר מחזיקים שהוזכרו בבקשה, וזאת לאחר שנטען כי סייעה להבריח את נכסי המשיב. אולם, ביום 9.7.2018 החליטה הרשמת לבטל את צו העיקול הזמני, לאחר שהתברר שזה הוטל על המבקשת מכוח היותה משיבה לכאורה ולא מכוח היותה מחזיקה בנכסי המשיב. ביום 10.7.2018 הגישו המשיבות בקשה מתוקנת למתן צו עיקול זמני על נכסי המשיב המוחזקים אצל המבקשת, והרשמת נעתרה לבקשה. יצוין כי מפסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 15.5.2019 עולה כי בתקופת הביניים שבין שני צווי העיקול הוצאו מחשבון הבנק של המבקשת סכומי כסף נכבדים.

 

3.            ביום 12.9.2018 הודיעה המבקשת כי היא מתנגדת לצו העיקול החדש, תוך שציינה כי במועד קבלת הצו לא היו בידיה נכסים לעיקול. המשיבות לא הגישו בקשה לאישור צו העיקול בתוך 15 ימים כקבוע בתקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות), וביום 9.10.2018 הגישה המבקשת בקשה לביטול העיקול. עוד באותו היום קבעה הרשמת דיון בבקשה, וביום 11.10.2018 הוחלט בהסכמת הצדדים כי זה יתקיים ביום 23.10.2018. ביום 14.10.2018, 7 ימים לאחר תום המועד הקבוע בתקנות, הגישו המשיבות בקשה לאישור העיקול ובגדרה גם בקשה להארכת מועד בדיעבד. בתום הדיון מיום 23.10.2018 החליטה הרשמת להיעתר לבקשת המשיבות ולהאריך את המועד להגשת הבקשה לאישור העיקול. הרשמת עמדה על כך שמדובר בארכה בת 7 ימים בלבד, תוך שציינה כי החליטה ליתן ארכות שכאלה כעניין שבמדיניות בשל רצף חגי ישראל ומיעוט ימי העבודה באותה תקופה, וכי בנסיבות המקרה לא ראתה לסטות ממדיניות זו.

 

4.            המבקשת ערערה על החלטה זו לשופט בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דראל). ביום 16.12.2018 קיבל בית המשפט את הערעור בחלקו כשקבע, בין היתר, כי לא היה מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד משום שלא פורטו בה טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה, ומשום שהיא לא נתמכה בתצהיר. בהחלטה נקבע כי המשיבות תוכלנה להגיש בקשה חדשה, אשר תובא בשנית להכרעת הרשמת.

 

5.            ביום 23.12.2018 הגישו המשיבות בקשה מתוקנת להארכת מועד, ובה ציין בא כוחן כי האיחור בהגשת הבקשה לאישור העיקול נבע מעומס העבודה שבו היה שרוי ובשל רצף חגי ישראל בתקופה זו. הרשמת ביקשה את תגובת המבקשת, אשר טענה כי משעה שחלף המועד הקבוע בתקנות להגשת בקשה לאישור העיקול, בית המשפט אינו מוסמך עוד להאריך את המועד לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן צו העיקול בטל כאמור בתקנה 380. לחלופין, העלתה המבקשת טענות נוספות הנוגעות להיעתרות לבקשה להארכת המועד גופה.

 

6.            ביום 5.3.2019 החליטה הרשמת להיעתר לבקשת הארכת המועד, וקבעה כי הנימוקים להחלטתה זו יינתנו בגדרי ההחלטה בבקשה לאישור העיקול גופה. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור נוסף לבית המשפט המחוזי. ביום 1.4.2019 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' כדורי) – בהסכמת הצדדים – כי החלטת הרשמת מיום 5.3.2019 תבוטל משום שניתנה בהיעדר נימוק, וכי הבקשה להארכת מועד תובא פעם נוספת להכרעתה, שתינתן בכפוף לחובת ההנמקה. עוד באותו היום החליטה הרשמת לקבל את הבקשה להארכת מועד תוך שאימצה את הטעמים שהעלו המשיבות בבקשתן במלואם, וקבעה כי הנימוק לאיחור שהעלה בא כוח המשיבות עולה כדי "טעם מיוחד" אשר בנסיבות המקרה מצדיק להאריך בדיעבד את המועד הקבוע בתקנות.

 

7.            על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור נוסף לשופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ובו חזרה על הטענות שהועלו בתגובתה לבקשה להארכת מועד. נוסף על כך, טענה המבקשת כי החלטת הרשמת לאמץ את טענות המשיבות במלואן אינה ממלאת אחר חובת ההנמקה.

 

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

 

8.            ביום 15.5.2019 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' כדורי) את ערעורה של המבקשת, תוך שהחליט להכריע בבקשה להארכת מועד – על אף שהנמקת הרשמת לא התייחסה להשקפתו לעיקרי טענותיה של המבקשת - מבלי להשיבה להכרעה נוספת של הרשמת. בפסק הדין נקבע כי חרף חלוף המועד להגשת בקשה לאישור העיקול, בית המשפט היה מוסמך לאשר את הארכת המועד בנסיבות העניין. זאת, משום שתקנה 380 אינה "הוראה אחרת" כאמור בתקנה 528 לתקנות, ולכן, גם בנסיבות שבהן חלף המועד הקבוע בתקנות להגשת בקשת האישור מוסיף לחול ההסדר הכללי הקבוע בתקנה 528 המתיר לבית המשפט להאריך מועד בהינתן טעמים מיוחדים. לעניין זה נקבע כי "הוראה אחרת" היא הוראה מיוחדת העוסקת בהארכתו של מועד ספציפי וקובעת מנגנון אחר להארכתו, או מגבילה מפורשות את הסמכות לעשות כן. עוד נקבע כי אין לשלול את נפקותו המשפטית של העיקול שהוטל על המבקשת בנסיבות העניין, שכן הבקשה לאישור העיקול הוגשה באיחור של ימים ספורים בלבד. בית המשפט דחה גם את יתר טענות המבקשת שנסבו על הבקשה להארכת מועד גופה.

 

9.            בית המשפט עמד על הקושי הנובע מהאופן שבו נימקה הרשמת את החלטתה, אך לגופם של דברים קבע כי במקרה זה קיים "טעם מיוחד" המצדיק מתן הארכת מועד להגשת בקשה לאישור העיקול. נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבות, שכן צו העיקול נדרש לשם ניהולה של התביעה הנגררת, וכי סיכויי ההליך גבוהים בשל קיומן של ראיות לכאוריות המצביעות על כך שהמבקשת סייעה להבריח נכסים השייכים למשיב, כפי שתוארו לעיל.

 

טענות הצדדים

 

10.         מכאן לבקשה שלפניי. לטענת המבקשת, המקרה דנן מעורר מספר שאלות רחבות החורגות מעניינם הצר של הצדדים, המצדיקות בירור ערעורי נוסף לפני בית משפט זה. נטען כי משעה שחלף המועד לבקש את אישור העיקול, בית המשפט נדרש להורות על ביטול העיקול כאמור בתקנה 380 ולא מסור לו שיקול דעת בעניין זה. בהמשך לכך, המבקשת מצביעה על כך שתקנה 528, המסמיכה את בית המשפט להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק, אינה חלה אם קיימת "הוראה אחרת בתקנות אלה", וטוענת כי תקנה 380 לתקנות היא בבחינת "הוראה אחרת" כאמור. עוד טענה המבקשת, בין היתר, כי לא ניתן להכריע בבקשה לאישור העיקול מבלי לאפשר את חקירת המצהיר מטעם המשיבות, וכי פסק הדין של בית המשפט המחוזי היה הראשון להכריע בטענות המבקשת לגופן, ומשכך דחיית בקשת הרשות לערער משמעה פגיעה בזכות הערעור של המבקשת.

 

11.         התבקשה תשובת המשיבות. לשיטתן, הכרעותיו של בית המשפט ושל הרשמת בכל אחת מן השאלות המשפטיות שמעלה המבקשת נומקו היטב, והן אינן מעוררות כל שאלה רחבה המצדיקה מתן רשות לערער. עוד נטען כי טיעוני המבקשת הוכרעו גם בהחלטת הרשמת שאימצה כאמור את טעמי המשיבות במלואם, ומשכך לא מתעוררת כל פגיעה בזכות הערעור. נוסף על כך, טוענות המשיבות כי דינה של הבקשה להידחות על הסף מכוח פריט 1(2) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט), הקובע כי לא תינתן רשות לערער על "החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק, למעט החלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך". עוד טוענות המשיבות כי אם יתקבל הערעור דנן תיפגע באופן משמעותי יכולתן להיפרע מהמשיב בגדרי התביעה הנגררת.

 

דיון והכרעה

 

12.         לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחיה ובתשובה לה, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי ולדון בה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, וזאת בשאלה היחידה שעניינה סמכותו של בית המשפט להאריך את המועד להגשת הבקשה לאישור העיקול לאחר חלוף המועד הקבוע בתקנה 378. כידוע, אמת המידה ליתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי שדן בערעור על החלטת רשמת בית המשפט המחוזי היא זו החלה בנוגע לבקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי", ותינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים לסכסוך (רע"א 7342/18 דורי בניה בע"מ נ' בר לבב ואח', פסקה 20 (3.12.2018) (להלן: עניין דורי); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). מצאתי כי שאלת הסמכות, והיא בלבד, עומדת באמת המידה האמורה. יתר טענות המבקשת מכוונות רובן ככולן לאופן בו יושם הדין בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, ולכן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

 

13.         תחילה אבהיר כי לא מצאתי לדחות את הבקשה על הסף בשל הוראות פריט 1(2) לצו בתי המשפט, הקובע כי לא תינתן רשות לערער על "החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק, למעט החלטה שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך". אכן, החלטת בית המשפט העומדת לבחינה היא החלטה כאמור. עם זאת, השאלה לפתחנו אינה נוגעת לעצם ההחלטה להאריך את המועד בנסיבות המקרה ולתוכנה, אלא למישור הסמכות. כך, הבקשה אינה מתייחסת לשיקול הדעת שהפעיל בית המשפט בשאלה הדיונית המובהקת שעמדה לפתחו אם להאריך את המועד, אם לאו – שיקול דעת שמחוקק המשנה הכריע כי לא יבחן במסגרת בקשת רשות לערער – אלא נוגעת לעצם הסמכות להאריך את המועד במקרים שבהם לא הוגשה בקשת האישור בזמן. אכן, נקבע בעבר כי יש לדחות בקשת רשות לערער אם היא מתייחסת להחלטה מסוגן של ההחלטות המנויות בפריט 1 לצו בתי המשפט (רע"א 6801/15 ברנשטיין נ' נכסים ח.ומ.ג בע"מ, פסקאות 20-19 (24.7.2016) (להלן: עניין ברנשטיין), וזאת למעט מקרים שבהם ההחלטה לא נומקה (רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, פסקה 12 (8.12.2015)). יחד עם זאת, תכליתו של הצו היא קידום היעילות הדיונית, ובבסיסו עומדת ההנחה כי ערכאת הערעור ממילא לא תתערב בהחלטות המנויות בו שהן דיוניות באופיין, ושזכויות הצדדים לא תיפגענה באופן משמעותי אם יערערו עליהן רק בסיומו של המשפט (עניין ברנשטיין, בפסקה 14). בענייננו, סבור אני כי בשים לב לאופי הטענה במוקד בקשת הרשות לערער הנוגעת לשאלת סמכותו של בית המשפט, ולפגיעה במחזיקה כל זמן שצו העיקול נגדה עומד בתוקפו, אין לראות בצו בתי המשפט כמקים מחסום בלתי עביר מפני דיון בבקשה.

 

14.         ועתה לגופם של דברים. אלו הן התקנות הצריכות לענייננו:

 

מחזיק

שלא הודה

378(א).

לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול.

 

מבקש

שלא דרש את

אישור העיקול

380.

לא ביקש המבקש אישור העיקול כאמור בתקנה 378 יהא העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו.

 

הארכת מועדים

528.

מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו.

 

15.         כאמור לעיל, לטענת המבקשת, יש לקרוא את שלוש התקנות יחדיו כך שבחלוף המועד להגשת בקשת האישור חלה תקנה 380 המורה על בטלות העיקול. בנסיבות אלה כך נטען, העיקול פוקע מאליו, ואז נדרש בית המשפט להיעתר לבקשה לביטול העיקול. בהמשך לכך טוענת המבקשת כי משבטל העיקול ממילא אין עוד אפשרות להאריך את המועד, שכן בשלב זה הבקשה לאישור העיקול מתייחסת לעיקול שאינו קיים עוד. טענה קרובה נוספת היא כי נוכח פועלה האמור של תקנה 380, יש לראות בה "הוראה אחרת בתקנות אלה" המוציאה את תחולת תקנה 528, כך שגם מטעם זה לא ניתן להאריך את המועד להגשת בקשה לאישור עיקול. אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי להשקפתי, פרשנות התקנות על פי עקרונות הפרשנות התכליתית המקובלים עמנו אינה תומכת בעמדתה זו של המבקשת (ראו למשל, בין רבים: בר"ם 8668/17 רביד נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 15 (30.10.2019); בג"ץ 3943/13 אלמגור נ' שר הביטחון, פסקה 15 (11.2.2016)).

 

16.         ראשית, בית משפט זה נדרש לסוגיה קרובה בעניין דורי שהוזכר לעיל, אשר עסק, בין היתר, בשאלת תוקפו של צו עיקול זמני שהוטל כלפי מחזיק שלא הגיש הודעה כאמור בתקנות 378-377, ומבקשי העיקול לא הגישו בקשה לאישורו. נפסק כי גם אם לא אושר העיקול הזמני, אין בכך כדי להביא למסקנה כי העיקול בהכרח חסר נפקות משפטית כלשהי, כך למשל במקרים שבהם המחזיק הודה שנכס מצוי בידו אף מבלי שהגיש לבית המשפט הודעה בעניין כאמור בתקנות (עניין דורי, פסקה 31). בהקשר זה נקבע כי (ההדגשה הוספה – ע' פ'):

 

"אם המחזיק לא מגיש הודעה כאמור – נדרש מבקש העיקול להגיש, בתוך 15 ימים מהמועד האחרון להגשת הודעת המחזיק, בקשה לאישור העיקול. ככל שמבקש העיקול לא פועל כך הוא חשוף לסכנה שהעיקול לא יהיה תקף" (עניין דורי, בפסקה 26).

 

17.         מכאן, ההכרעה בדבר תוקפו של עיקול שחלף המועד לבקש את אישורו אינה בהכרח כי העיקול בטל ולכן לא תקף. כמקובל, השאלה תוכרע בכל מקרה על פי נסיבותיו. לא שוכנעתי, כטענת המבקשת, כי יש לפרש את תקנה 380 ככובלת את שיקול דעתו של בית המשפט בהקשר זה – בניגוד לעקרונות היסוד המקובלים עמנו – באופן המחייבו להורות על בטלות העיקול בכל מקרה של איחור בהגשת בקשת האישור (ראו למשל: בע"ם 4808/14 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3) 132, 144 (2004) (להלן: עניין פלונית)). יודגש כי אין באמור כדי להמעיט מחשיבותם של המועדים הקבועים בתקנות, ובתי המשפט יוכלו להתחשב באיחור בהגשת הבקשה לאישור העיקול בבואם להכריע בבקשות להארכת מועד אשר יוגשו לאחר תום המועד הקבוע בתקנה 378.

 

18.         עתה לבחינת טענתה של המבקשת שלפיה יש לראות בתקנה 380 כ"הוראה אחרת" המוציאה את תחולתה של תקנה 528 במקרה שבו חלף המועד לאישור העיקול. לעניין זה, לא מצאתי תימוכין מספקים בלשון התקנות לפרשנות האמורה. תקנה 378 עוסקת, על פי לשונה הברורה, במועדים להגשת בקשה לאישור העיקול. אין חולק כי זהו מועד שנקבע בחיקוק כאמור בתקנה 528, ומכאן, כי על פני הדברים, תקנה 528 מאפשרת להאריך מועד זה. כדי לחרוג מן ההסדר האמור נדרש להראות כי ישנה "הוראה אחרת בתקנות אלה", כאשר על פי לשון הדברים והקשרם, ברור כי תקנה 528 מכוונת ל"הוראה אחרת" שעניינה מועדים, ובפרט, הארכת מועד. דוגמה ל"הוראה אחרת" ניתן למצוא בתקנה 295כ, הקובעת כי: "על אף האמור בתקנה 528 לא יאריך בית המשפט מועד שנקבע בפרק זה מטעמים מיוחדים שיירשמו, אלא באישור נשיא בית המשפט שדן בתביעה או בערעור" (וראו גם: תקנות 214טז(א), 295יג). הדבר אף מעיד על כך כי כאשר מחוקק המשנה מבקש להוציא את תחולתה של תקנה 528 הוא עושה זאת בלשון מפורשת, או תוך התייחסות מפורשת למועדים. לכך אין זכר בלשונה של תקנה 380, ואף אין בה אינדיקציה אחרת כי כוונתה לעסוק בשאלת המועדים. תקנה זו עוסקת אך ורק בתוצאה של אי הגשת בקשת האישור – היא בטלות העיקול. התקנה אינה מתייחסת לשאלה אם בקשת האישור הוגשה במועד אם לאו, ואינה קובעת, כפי שמנסה לקרוא המבקשת, כי "לא ביקש המבקש אישור העיקול במועד [...] יהא העיקול בטל".

 

19.         מכל שאמרנו עד כה עולה לדידי כי אין עוגן לשוני ממשי לפרשנות המוצעת על ידי המבקשת שלפיה תקנה 380 מוציאה את תחולתה של תקנה 528, באופן שאינו מאפשר להאריך את המועד להגשת בקשה לאישור עיקול.

 

20.         ואולם, אף אם הייתי מניח לטובת המבקשת כי תיתכן פרשנות מעין זו, איני סבור כי הדבר עולה בקנה אחד עם תכלית ההסדרים. כבר נפסק כי מטרתה של תקנה 528 היא לאזן בין שתי מגמות: מחד גיסא, שמירה על הכלל שלפיו נדרשים הצדדים לקיים את המועדים הקבועים בדין, ומאידך גיסא, לאפשר את הגשת ההליך באיחור במקרים בהם הארכת המועד נדרשת כדי למנוע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן, פסקה 2 (23.8.2006)). השגת האיזון האמור מחייבת כי לבית המשפט יהיה מסור שיקול דעת להאריך את המועדים הקבועים בדין במקרים שבהם מוצדק לעשות כן, וההכרעה בבקשה להארכת מועד תיעשה תוך התחשבות בתכליתם של מועדים אלה ובתוצאה הנגזרת מאי העמידה בהם. משכך, "הוראה אחרת" נדרשת להיות כזו הנוגעת לאיזון האמור, ומכווינה את האופן בו יש להכריע בו בנסיבותיו של מקרה ספציפי. כך למשל, ההסדר הייחודי שנקבע בתקנה 295כ שצוטטה לעיל, נועד ליצור סד זמנים ספציפי בהליכים הנוגעים לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991, נוכח רגישות המאטריה וההכרח לזרז את ההליכים. אשר על כן, יש לפרש את התיבה "באין הוראה אחרת" כמכוונת להוראה הנוגעת באופן ישיר לסמכותו של בית המשפט להאריך מועדים (השוו: עניין פלונית, בעמוד 139; ע"א 670/83 ציטרנבאום נ' פקיד השומה נצרת, פ"ד לט(3) 685, 688 (1985); בר"ע 201/75 עזבון המנוח אגבאריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד ל(1) 522, 524-523 (1975)).

 

21.         לסיכום האמור, תכליתה זו של תקנה 528 אינה תומכת בפרשנות המצמצמת את שיקול דעתו של בית המשפט דווקא במקרה של בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לאישור עיקול. בהינתן האמור, גם תכלית ההסדר אינה תומכת בפרשנות תקנה 380 כ"הוראה אחרת" השוללת את תחולתה של תקנה 528 בהקשר דנן.

 

מן הכלל אל הפרט

 

22.         נוכח מסקנתי האמורה, ראיתי לדחות את טענת המבקשת שלפיה בחלוף המועד להגשת בקשת אישור לעיקול, פוקע העיקול מאליו, ואז גם נשללת סמכותו של בית המשפט לפי תקנה 528 להאריך את המועד שנקבע בתקנה 378. משכך, לא נפל כל פגם בכך שבית המשפט השתמש בסמכותו לפי תקנה 528 להאריך את המועד להגשת בקשה לאישור העיקול לפי תקנה 378.

 

23.         כאמור לעיל, יתר טענות המבקשת, לרבות אלו בדבר אי התקיימותו של "טעם מיוחד" המצדיק היענות לבקשה להארכת מועד בנסיבות העניין, נטועות בדל"ת אמות המקרה ויישום הדין בגדרו, ואינן מעוררות עילה להתערבות ב"גלגול שלישי".

 

           סוף דבר, הערעור נדחה. משהתבקשה תשובה, תישא המבקשת בהוצאות המשיבות בסך 8,000 ש"ח.

 

           ניתן היום, ‏ה' בכסלו התש"ף (‏3.12.2019).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך
4
בע"מ 5689/20
החלטה
26/11/2020
טען מסמכים נוספים