פלוני נ. משרד הפנים | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

פלוני נ. משרד הפנים

בר"מ 4574/19
תאריך: 03/10/2019

בבית המשפט העליון

 

בר"ם 4574/19

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

המבקשים:

1. פלוני

 

2. פלוני

 

3. פלוני

                                          

 

נ  ג  ד

 

המשיב:

משרד הפנים

                                                                                                         

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ד' כהן-לקח) בעמ"ן 12225-05-18 מיום 4.6.2019

                                          

בשם המבקשים:

עו"ד יעל כץ מסטבאום

 

בשם המשיב:

עו"ד שרון הואש-איגר

 

החלטה

 

1.            המבקש 1 הוא אזרח הפיליפינים שנכנס לישראל כעובד סיעודי בשנת 1998 (להלן: המבקש). רישיונו הוארך מעת לעת עד לשנת 2001, שלאחריה נותר בישראל שלא כדין. בשנת 2002 נולד למבקש ולמבקשת 2 (להלן: המבקשת) המבקש 3, שהוא כיום קטין כבן 17 (להלן גם: הבן). בשנת 2004 נעצר המבקש בגין שהייתו הבלתי חוקית בישראל, והורחק ממנה באותה שנה. עובר להרחקתו נערך למבקש שימוע ובו ציין כי הוא שוהה בישראל ללא אישה וילדים. בשנת 2012 קיבלו הבן והמבקשת מעמד בישראל מכוח החלטה 2183 של הממשלה ה-32 "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (1.8.2010) (להלן: החלטת הממשלה). המבקשת קיבלה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5, והבן קיבל מעמד של תושב קבע. בעת הגשת בקשת המעמד מכוח החלטת הממשלה עבורה ועבור בנה הצהירה המבקשת כי המבקש אינו נכלל בבקשתה וכי הוא אינו בישראל. בשנים 2012 ו-2014 יצאו המבקשת והבן לביקור בפיליפינים. בשנת 2016 נכנס המבקש לישראל באשרת תייר לשלושה חודשים. שבועיים לפני פקיעתה, הגיש המבקש בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, שביסודה רצונו להתאחד עם המבקשת ועם בנו. המשיב דחה את הבקשה על הסף, מבלי שהועברה לבחינת הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית).

 

2.            המבקש הגיש ערר על ההחלטה, וזה נדחה על ידי בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין). בפתח דבריו הבהיר בית הדין כי המבקש אינו זכאי למעמד מכוח החלטת הממשלה וכי עניין זה אינו שנוי במחלוקת. לגופם של דברים נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב לדחות את בקשת המבקש על הסף, אף מבלי להעבירה לבחינת הוועדה הבינמשרדית. בית הדין מצא, על סמך התשתית שנפרשה לפניו, כי ישנם ספקות בדבר קיומו של התא המשפחתי עובר להרחקת המבקש לישראל ושנים רבות לאחר מכן. זאת, נוכח הצהרת המבקש בראיון שקדם להרחקתו מישראל כי אין לו אישה או ילדים בישראל; ומכיוון שלא הוצגה על ידי המבקשים כל ראיה לכך ששמרו על קשר לאורכה של התקופה שבה שהה המבקש מחוץ לישראל. בית הדין נתן דעתו לטענת המבקש כי תנאי הרחקתו אסרו עליו לשוב לישראל לתקופה בת 10 שנים, אך ציין כי גם בחלוף תקופה זו, בשנת 2014, לא מיהר המבקש להגיע ארצה כדי להתאחד עם המבקשת ועם בנו, אלא עשה כן רק שנתיים לאחר מכן, בשנת 2016.

 

3.            בית הדין הוסיף ודחה את הטענה שלפיה יש להתחשב בציפיית המבקשים למתן מעמד למבקש מכוח נוהל רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול 5.2.0036 "נוהל מתן מעמד להורים לחייל/ים" (1.12.2009) (להלן: נוהל הורה לחייל). צוין כי האפשרות להגיש בקשה לפי הנוהל תתאפשר בשנת 2021 לערך, וכי היא מותנית בכך שהבן יתאזרח עד אז. לפיכך, אין מדובר בהליך הנמצא "מעבר לפינה". לבסוף, נדחתה הטענה כי מצבה הרפואי של המבקשת (יתר לחץ דם), הנגרם כתוצאה מהזנחת הטיפול על ידה, מגלה טעם הומניטרי בגינו יש ליתן מעמד למבקש.

 

4.            המבקשים ערערו על פסק הדין, וביום 4.6.2019 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ד' כהן-לקח) את ערעורם. גם בית המשפט הדגיש כי המבקש אינו זכאי למעמד לפי החלטת הממשלה וכי מעולם לא ביקש מעמד מכוחה. לגוף העניין, בית המשפט לא ראה להתערב בקביעות בית הדין בדבר הספקות המתעוררים בדבר קיומו של תא משפחתי לאורך התקופה הרלוונטית. גם בית המשפט ראה ליתן משקל להצהרת המבקש עובר להרחקתו כי אין לו אישה או ילדים בישראל; ולכך שלא הוצגה כל ראיה לקשר בין הצדדים לפחות עד לשנת 2010, שאז החלה המבקשת לשלוח מדי שנה סכום כסף למבקש. לאחר מכן, בשנים 2012 ו-2014, המבקשת ובנה נסעו לבקר את המבקש, אך למרות זאת, וחרף העובדה שכבר בשנת 2014 תמה התקופה שבה נאסר על המבקש להיכנס לישראל, הלה הגיע ארצה רק שנתיים לאחר מכן, בשנת 2016, ורק אז ביקש לחיות לצדם. עוד צוין כי בין השנים 2010-2004 – השנים שחלפו מאז הורחק המבקש מישראל עד למתן החלטת הממשלה – שהו המבקשת ובנה בישראל שלא כדין וללא מעמד. אף על פי כן, המבקשת לא ניסתה להתאחד עם המבקש במדינת אזרחותם המשותפת – הפיליפינים – כדי לקיים שם את התא המשפחתי. עוד צוין כי הספק בדבר קיומו של תא משפחתי עובר להרחקת המבקש מישראל מקרין על עצמת הטענה שלפיה הרחקת המבקש מישראל בשנת 2004 היא שהובילה לפירוד כפוי בתא המשפחתי. על רקע כל אלה קבע בית המשפט כי אין בסיס להתערב בפסק הדין של בית הדין. כמו כן, נמצא כי מכלול המאפיינים האמורים מבחין בין המקרה דנן לבין עע"ם 9890/09 נוואה נ' משרד הפנים (11.7.2013), שממנו ביקש המבקש ללמוד גזירה שווה. בין היתר הודגש כי בשונה מבענייננו, באותו מקרה היו ההורים אזרחי מדינות שונות, מה שהקשה עליהם להתאחד מחוץ לישראל; כי לא היה ספק שהתקיים תא משפחתי עובר לפירוד; כי האב חזר ארצה בבקשה להתאחד עם אשתו ובתו שנותרו בארץ לאחר 4 שנים בלבד; וכי לאחר חזרתו נולד לבני הזוג ילד משותף נוסף.

 

5.            בית המשפט הוסיף ובחן את המשקל שיש לתת לשיקול בדבר טובתו של הבן הקטין, בשים לב לכך שנראה כי הקשר בין השלושה מתקיים משנת 2010, וכי ניתן להצביע על קיומו של תא משפחתי החל מהגעתו של המבקש ארצה בשנת 2016. בית המשפט ציין כי מקובל עליו שהקשר עם המבקש מיטיב עם הקטין; כי טובתו של זה תומכת בכך שיגדל יחד עם שני הוריו; וכי יש להניח שהרחקת האב כעת תסב סבל וצער לבני המשפחה. בצד האמור, צוין כי טובת הקטין אינה שיקול מוחלט, ולא הוצגה ראייה לכך שהרחקת האב צפויה לגרום לו נזק חמור או בלתי הפיך. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי ייתכן שבעתיד ניתן יהיה לבקש מעמד עבור המבקש מכוח נוהל הורה לחייל, הגם שהודגש כי הנוהל לא חל בשלב זה, ולכן לא ניתן לקבל את טענת המבקש כי אפשרות זו מצדיקה את מתן המעמד כבר כעת. לבסוף מצא גם בית המשפט כי אין במצבה הרפואי של המבקשת כדי לבסס טעם הומניטרי.

 

           כאמור לעיל, הערעור נדחה. נקבע כי על המבקש לעזוב את ישראל עד ליום 18.8.2019; וכי אם יצא במועד האמור, יוכל לבקש אשרת ביקור בחלוף חצי שנה.

 

6.            מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, יש להיעתר לבקשתו למתן מעמד ולכל הפחות להורות על העברת עניינו לבחינת הוועדה הבינמשרדית. נטען כי הסירוב לבקשתו עומד בניגוד לעקרונות שלמות התא המשפחתי וטובת הילד, ממנו נובעת זכותו העצמאית של הבן לקשר עם אביו, ולתמיכתו הרגשית, הטיפולית והכלכלית. עוד נטען כי במקרים דומים בעבר, כאשר בקשה מסוג זה הייתה כרוכה גם בשיקול של טובת הילד, הועבר המקרה לבחינת הוועדה הבינמשרדית. כמו כן, נטען, בין היתר, כי החלטת המשיב פוגעת בזכותם של המבקש והמבקשת לחיי משפחה וכי היא אינה מידתית, במיוחד נוכח הצפי הקרוב למתן מעמד למבקש מכוח נוהל הורה לחייל ואיחוד התא המשפחתי בעקבותיו.

 

           ביום 24.7.2019 הוריתי על קבלת תשובה לבקשה ועל כך שלא ינקטו הליכי אכיפה והרחקה נגד המבקש 1 עד להחלטה אחרת.

 

7.            המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה, וסומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, על נימוקיו. המשיב טוען כי הבקשה אינה עומדת באמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי", שכן המקרה אינו מעורר שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים, ואף לא נטען כי צפוי להיגרם עיוות דין. לגופם של דברים נטען כי לא נפל פגם בהחלטה לדחות את הבקשה מבלי להעבירה לדיון לפני הוועדה ההומניטרית, בהיעדר "סיכוי מסוים" לקבלתה. המשיב מדגיש כי החלטת הממשלה שמכוחה ניתן מעמד למבקשת 1 ולבנה הייתה חריג ייחודי, יפה לשעתו, שנועד ליתן מענה חריג ומצומצם למצוקתם של ילדי שוהים בלתי חוקיים בלבד. לפיכך, ההחלטה הסדירה מתן מעמד לילדים עצמם ולבני משפחתם ששהו עמם אותה עת בארץ, אך לא הקנתה זכות לבני משפחה נוספים שלא שהו אותה עת בישראל לקבל מעמד מכוחה. לגבי בני משפחה אלה, מוסיפה לחול מדיניותו המצמצמת של המשיב והעיקרון הרחב שלפיו ככלל, רצונו של אזרח זר להימצא בקרבת בן משפחתו שהוא אזרח או תושב ישראל, אינו מצדיק מתן רישיון ישיבה בישראל. לפיכך, ובהיעדר טעם הומניטרי, היעתרות לבקשה דנן עלולה "לפרוץ את הסכר", ולאיין את מגמתה המצמצמת של ההחלטה.

 

8.            בכל האמור בנסיבות המקרה הפרטניות, המשיב מדגיש כי המבקש חי כל חייו הבוגרים בפיליפינים, למעט 6 השנים שבהם שהה בישראל שאליה נכנס כעובד זר בתחום הסיעוד. לא הוכח כי המבקש קשר את גורלו בישראל או כי פיתח זיקה מיוחדת אליה. לא זו אף זו, גם לאחר שבשנת 2014 הוסר האיסור על כניסת המבקש לישראל, המבקש המתין שנתיים נוספות עד ששב אליה. זאת ועוד, התא המשפחתי שבו עסקינן התקיים רוב שנותיו ללא נוכחות המבקש, שמצדו הצהיר בשנת 2004 כי אין לו ילדים בישראל. יש לזכור כי המבקש 3 חי ללא אביו מגיל ינקות ועד לגיל 14; כי ב-12 השנים שבהן שהה המבקש מחוץ לישראל התראו בני המשפחה פעמיים בלבד; ונמנעו מלהתאחד מחוץ לישראל קודם לשנת 2016, הגם שיכלו לעשות כן. לפיכך סבור המשיב כי בנסיבות המקרה עיקרון שלמות התא המשפחתי אינו מבסס, כשלעצמו, טעם הומניטרי המצדיק מתן מעמד בישראל. נטען כי גם גיוסו הצפוי של המשיב 3 אינו משנה מן המסקנה האמורה, ועם גיוסו יוכלו המבקשים להגיש בקשה מתאימה לפי נוהל הורה לחייל, וזו תבחן לגופה.

 

9.            לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה מצאתי כי דינה להידחות. אבהיר כי לא ראיתי להידרש למסמכים שצורפו לבקשה ולא עמדו לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. אין לכחד כי הבקשה דנן מעוררת מורכבות. רצון המשפחה להתאחד ולקיים את התא המשפחתי בישראל, גם אם בחלוף שנים ארוכות שבהם טיב הקשר לא הוברר, הוא מובן. אף על פי כן, לא שוכנעתי כי הבקשה מגלה עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" ולקיום בירור ערעורי נוסף לפנינו. כידוע, אמת המידה למתן רשות כאמור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים היא מצמצמת, בשים לב למקצועיותו ולמומחיותו של בית הדין. כדי לצלוח משוכה זו, על המבקשים להצביע על שאלה רחבה החורגת מעניינם הפרטני, או על קיומן של נסיבות חריגות, כמתחייב מטיב המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 7172/16 בבנקו נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פסקה 12 (8.1.2017)). בענייננו, לא עלה בידי המבקשים לעשות כן. טענותיהם נושאות אופי ערעורי, והן מופנות לאופן שבו יישם בית המשפט לעניינים מינהליים את הדין בעניינם. טענות אלו נבחנו לעומקן – ונדחו – בפסק דינו המפורט של בית המשפט לעניינים מינהליים, שנתן דעתו למכלול מאפייני המקרה הצריכים לעניין. בכלל זה נדחתה גם הטענה כי לכל הפחות יש להעביר את עניינו של המבקש לבחינת הוועדה הבינמשרדית, משנמצא כי בנסיבות המקרה, בשים לב לעקרונות שהותוו בפסיקת בית משפט זה בהקשר זה (עע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (19.3.2015) (להלן: עניין אסברוק)), לא  נפל פגם בהחלטה לדחייה על הסף. בדומה, גם הטענה בדבר זכאותו הצפויה של המבקש למעמד מכוח נוהל הורה לחייל נדחתה לגופה בשלב הנוכחי, ואף בה אין כדי לגלות עילה למתן רשות כאמור.

 

10.         כמו כן, לא שוכנעתי כי המקרה מעורר נסיבות חריגות במידה המצדיקה מתן רשות לערער. כאמור לעיל, איני מקל ראש במורכבות האנושית המתעוררת. ברם, בעניין אסברוק הותוותה את אמת המידה לעניין העברה לדיון בוועדה הבינמשרדית. הטענות במהותן מופנות כנגד יישומה של ההלכה בנסיבות העניין (השוו: בר"ם 1686/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פסקאות 23-22 (13.5.2018); בר"ם 1184/18 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 18 (17.3.2019)).  בענייננו, המשיב סבר כי המקרה אינו מגלה, ולו על פני הדברים, "סיכוי מסוים" לקבלת הבקשה, שכן אין הוא מתייחד במאפיינים החורגים מעצם רצונה של המשפחה לקיים את התא המשפחתי בישראל. לפיכך ראה לדחותה אף מבלי להעבירה לוועדה הבינמשרדית. קביעה זו נבחנה על ידי בית הדין לעררים ובית המשפט לעניינים מינהליים, ושתי הערכאות סברו כי אין עילה להתערב בה. לא מצאתי כי טענות ליישומה של הלכת אסברוק במקרה הקונקרטי, מקימה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כפי שהדגיש בית המשפט לעניינים מינהליים, הקטין הוא כיום בן כ-17, עומד על סף גיוס, ורוב חייו גדל עם אמו בלבד, מבלי שקיים קשר משמעותי עם אביו. עוד יש לזכור כי עם גיוסו של המשיב 3 לצבא יוכלו המבקשים לשוב ולבקש לבחון את עניינם בהתאם לנוהל הורה לחייל. כמו כן, וכפי שגם ציין המשיב בתשובתו, ככל שיש בידי המבקשים מידע חדש ורלוונטי שלא הוצג למשיב במועד הגשת הבקשה, הם רשאים לשוב ולפנות בבקשה מתאימה חדשה במתכונת המפורטת בסעיף 7 לתשובת המשיב, והנחתי כי זו תבחן לגופה.

 

           מכל הטעמים האמורים, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. הצו הארעי יפקע בחלוף 60 ימים מהיום.

 

           ניתנה היום, ‏ד' בתשרי התש"ף (‏3.10.2019).

 

 

 

 

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים