פלוני נ. מדינת ישראל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

פלוני נ. מדינת ישראל

ע"פ 57/20
תאריך: 15/03/2020

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  57/20

 

לפני:  

כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

כבוד השופט א' שטיין

 

המערער:

פלוני

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

מדינת ישראל

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"פ 40006-12-18 שניתן ביום 18.11.2019 על-ידי השופט ע' קובו

 

תאריך הישיבה:

ב' באדר התש"ף      

(27.02.2020)

 

בשם המערער:

עו"ד דוד יפתח; עו"ד מאור שגב

 

בשם המשיבה:

עו"ד אושרה פטל רוזנברג

 

 

פסק-דין

 

השופט א' שטיין:

 

1.        ערעור זה מלין על חומרת העונש שנגזר על המערער על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביום 18.11.2019 בגדרו של ת"פ 40006-12-18 (השופט ע' קובו), בעקבות הרשעתו בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העונש שהושת על המערער כולל 14 שנות מאסר בפועל שמניינן מיום מעצרו, 7.11.2018, וכן מאסר מותנה ופיצוי כספי בסך של 200,000 ₪ שעל המערער לשלמו להוריו של קורבן העבירה, המנוח לואי חיט (להלן: לואי או המנוח).

 

           הערעור שלפנינו, לאחר שצומצם במהלך הדיון, מופנה אך ורק אל עונש המאסר בפועל שהושת על המערער.

2.        בית משפט קמא השית על המערער עונש זה בהתבסס על העובדות הבאות, בהן המערער הודה במסגרתו של הסדר דיוני:

 

           א.      מעשה ההריגה התרחש ביום 31.10.2018 בעיר טירה. באותו יום, אחיו של המערער, עבד אלרחים סולטאנה (להלן: עבד), שהה יחד עם ארוסתו נ.מ. במקום מרכזי בעיר. בסביבתם נמצאו אנשים רבים שהמתינו לתוצאות הבחירות לראשות העירייה. אחד מאותם אנשים היה לואי, ארוסה הקודם של נ.מ. עבד ונ.מ. הבחינו בלואי בשעה שזה התהלך בסמוך אליהם והסתכל לעברם. בעקבות כך, התקשר עבד למערער באמצעות טלפון סלולרי שהיה ברשותו, סיפר לו על כך, וביקשו להגיע למקום. המערער הגיע למקום מיד כאשר הוא נושא עמו סכין מתקפלת (להלן: הסכין). אחרי שיחה קצרה עם עבד, פנה המערער ללואי אשר עמד באותה עת במרחק של מספר מטרים ממנו ומאחיו. המערער לקח את לואי הצידה למדרכה סמוכה והשניים שוחחו ביניהם אודות עבד, נ.מ. ולואי. במהלכה של אותה שיחה, החלו חילופי דחיפות בין השניים עד אשר עובר אורח הפריד ביניהם.

 

           ב.      מיד לאחר מכן, החל לואי ללכת לכיוונם של עבד ונ.מ. בשלב זה, כאשר הבחין המערער כי לואי החל להתקרב לאחיו ולארוסתו, שלף המערער את הסכין, פתח את להבהּ והחל לדלוק אחרי לואי. גם עבד החל ללכת לעברו של לואי כאשר נ.מ. מושכת את ידו ומנסה למנוע ממנו מלהתעמת עם לואי. מיד לאחר מכן, המערער הסתער על לואי, וכך עשה גם עבד אחרי ששחרר את עצמו מאחיזתה של נ.מ. המערער ועבד הלמו בחלקי גופו השונים של לואי בצוותא חדא. במהלך התקיפה, דקר המערער את לואי דקירה אחת באזור החזה והלב, ואילו עבד הלם בפניו של לואי תוך שהוא אוחז בו מאחור. לבסוף, הצליח לואי להימלט מתוקפיו לעבר סמטה סמוכה. המערער ועבד דלקו אחריו כשהמערער מנופף בסכין באוויר. במהלך המרדף, זרק המערער את הסכין לעברו של לואי והסכין פגעה בקרקע. לואי המשיך לברוח בעודו פצוע ומדמם עד אשר התמוטט בחצר בית הממוקם בסמוך לסמטה.

 

ג.        כתוצאה מהתקיפה והדקירה נגרמו ללואי פצעים שונים. לואי נפטר בבית החולים, אליו הובהל זמן קצר לאחר האירוע, כתוצאה מפצע הדקירה בחזה משמאל אשר פגע בלבו.

 

ד.        המערער ועבד נמלטו והסתתרו עד אשר הסגירו את עצמם למשטרה ביום 7.11.2018. במהלך הבריחה, זרק המערער את הסכין באמצעותה דקר את לואי לתוך פח אשפה באזור טירה. בזמן התקיפה, עבד לא היה מודע לכך שאחיו, המערער, דקר את לואי; מסיבה זו, הוא הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות וקיבל עונש מופחת שאיננו נוגע לענייננו.

 

3.        בבואו לגזור את עונש המאסר שהשית על המערער, קבע בית משפט קמא את מתחם העונש ההולם בגין מעשי הריגה שבוצעו בנסיבות דומות. מתחם זה נקבע על יסוד פסקי דין שנסקרו על ידי בית המשפט והועמד על 18-13 שנות מאסר בפועל. לאחר מכן, עמד בית המשפט על נסיבותיו של המערער שאינן קשורות לביצוע העבירה, ובהן: היותו צעיר יחסית (בן 24); היותו נטול עבר פלילי רלבנטי; האיומים שאליהם הוא נחשף על לא עוול בכפו, בהיותו עד תביעה במשפט פלילי אחר; העובדה שאיומים אלה הצריכו את החזקתו באגף כלא שמור תחת מגבלות שונות אשר חלות על יציאות לחצר הכלא, על תדירות הביקורים ועל אופיים, על השתתפות האסיר בקבוצות טיפול ושיקום, על חינוך ותעסוקה, על שימוש בטלפון, וכן מגבלות משמעותיות נוספות הנוגעות ליצירת קשר עם העולם שמחוץ לכלא. כמו כן נלקחו בחשבון העובדה שכליאתו של המערער הביאה לפגיעה כלכלית קשה במשפחתו ולהבאת העסק המשפחתי בו עבד אל סף קריסה, וכן ניסיון הסולחה עם משפחת המנוח שבמסגרתו נטל המערער אחריות למעשיו. לצד זאת, זקף בית המשפט לחובת המערער את חומרתם המופלגת של מעשיו – שכאמור כללו "דקירה באמצעות סכין, אשר גרמה לתוצאה קשה מכל של גדיעת חיי אדם, וזאת על רקע מחלוקת סתמית על דבר של מה בכך"; וכן את הצורך החברתי בהרתעת רבים מפני עשיית מעשים חסרי רסן כגון אלו. שיקולים אלה הביאו את בית משפט קמא למסקנה כי מן הדין להטיל על המערער מאסר בפועל למשך ארבע עשרה שנים, בניכוי ימי מעצרו.

 

4.        במסגרת הודעת הערעור ובמהלך הדיון שהתקיים לפנינו, הביע המערער צער וחרטה על מעשיו ופירט, בין היתר, את הקשיים שאותם הוא חווה באגף השמור של הכלא. המערער ביקש מאתנו כי נתחשב בקשיים אלו ונפחית מתקופת מאסרו ככל שניתן.

 

5.        המדינה, מנגד, סומכת את ידיה על פסק הדין קמא. לשיטתה, בפסק דין זה לא נפל שום פגם אשר יכול להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

 

6.        לאחר ששבתי ועיינתי בכתובים ושקלתי את הטענות שבעלי הדין העלו בעל פה במהלך הדיון שנערך לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי.

 

7.        לית מאן דפליג, כי הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין ותרבות האלימות שמצמיחה אותה מחייבות תגובה שיפוטית נחושה, אשר כוללת הטלת עונשי מאסר ארוכי שנים על נאשמים שנמצאו אשמים בקטילת חיי הזולת. מבחינה זו, העונש של ארבע-עשרה שנות מאסר שהוטל על המערער על ידי בית משפט קמא הוא עונש נכון וראוי, בהתחשב בקרבתו היחסית לעונש המרבי של עשרים שנות מאסר שאותו ניתן להשית על נאשם שהורשע בהריגה. ברי הוא, כי הנאשם גרם למותו של המנוח שלא מתוך כוונת זדון, אך הוא עשה כן – כאמור בכתב האישום המתוקן בו הודה – על ידי מעשה אסור תוך אדישות לאפשרות של גרימת המוות באמצעות אותו מעשה אסור. בצדק אפוא ציין בית משפט קמא בגזר הדין, כי מבצעיהם של מעשי הריגה כגון זה נענשים ברגיל במאסר מאחורי סורג ובריח לתקופה שבין 13 ל-18 שנים (ראו, למשל: ע"פ 6162/10 כבאז נ' מדינת ישראל (11.6.2013); ע"פ 6477/10 מינליק נ' מדינת ישראל (8.1.2013); ע"פ 4705/11 פרץ נ' מדינת ישראל (29.6.2014)).

 

8.        ברם, המקרה שלפנינו הוא מקרה מיוחד בשל החיים הקשים-עד-מאד, עליהם שמענו במהלך הדיון, שהמערער חווה – וימשיך לחוות – באגף השמור של בית הסוהר כשהוא נתון לאיומים. המערער מצא את עצמו כלוא באגף זה בשל היותו עד תביעה במשפט אחר – נסיבה מיוחדת, אם לא מיוחדת מאד, שהמדינה לא חולקת על קיומה ואנוכי לא רואה טעם לפרטה מסיבות מובנות. לאור הפרטים ששמענו במהלך הדיון, סבורני שראוי להעמיד את עונש המאסר של המערער ברף התחתון של המתחם שנקבע לגביו (ראו והשוו: ע"פ 5833/12 פלונית נ' מדינת ישראל (12.9.2013); ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פסקה 192 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (29.12.2015)).

 

9.        אשר על כן, אציע לחבריי להפחית את עונש המאסר שהושת על המערער לתקופה של 13 שנה בניכוי ימי מעצרו. שאר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. 

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

המשנה לנשיאה ח' מלצר:

 

 

           אני מסכים.

 

 

 

המשנה לנשיאה

 

 

השופט ד' מינץ:

 

 

           אני מסכים.

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין.

 

           ניתן היום, י"ט‏ באדר התש"ף (15.3.2020).

 

 

 

המשנה לנשיאה

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים