פלוני נ. מדינת ישראל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

פלוני נ. מדינת ישראל

בש"פ 4698/20
תאריך: 16/08/2020

בבית המשפט העליון

 

בש"פ  4698/20

 

לפני:  

כבוד השופט ד' מינץ

 

העורר:

פלוני

                                          

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

מדינת ישראל

                                                                                                         

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ע' קובו וכב' השופט ע' דרויאן-גמליאל) במ"ת 9345-04-20 מיום 21.5.2020 ומיום 22.6.2020

                                                                                         

תאריך הישיבה:

כ"ג בתמוז התש"ף (15.07.20)

 

בשם העורר:

עו"ד יהודה פריד; עו"ד טל גבאי;

 עו"ד ברוך זכאי        

 

בשם המשיבה:

 

עו"ד שרית משגב , עו"ד רעות אבירי

                        

החלטה

 

           לפנַי ערר על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד במ"ת 9345-04-20 מיום 21.5.2020 (כב' השופט ע' קובו) ומיום 22.6.2020 (כב' השופט ע' דרויאן-גמליאל), במסגרתן נעצר העורר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ונדחתה בקשתו לשחררו לחלופת מעצר או למעצר בפיקוח אלקטרוני.

 

           [הערה: נוכח צו איסור פרסום כל פרט העלול להביא לחשיפת זהותן של המתלוננות בפרשה, הושמטו חלקים מסוימים מההחלטה המקורית שניתנה ושהומצאה לצדדים.]

 

הרקע לערר

1.            ביום 8.4.2020 הוגש נגד העורר, [...] כתב אישום הכולל 22 פרשיות והמגולל מסכת קשה ביותר ואכזרית של ביצוע עבירות מין במשפחה המעוררות חלחלה – מעשי סדום, אינוס ומעשים מגונים, במשך שנים רבות בעשרות מקרים כלפי שתיים מבנותיו (להלן: מתלוננת א' או א' ומתלוננת ב' או ב'). על פי עובדות כתב האישום, הפגיעות במתלוננת א', הגדולה מבין השתיים, אירעו בין השנים 2010-1997, בהגיעה לגיל 5 לערך ועד לאחר הגיעה לגיל 18. בין היתר, על פי כתב האישום, במהלך חלק מהמעשים הקשים איבדה א' את שליטתה על הסוגרים והטילה שתן. בפעמים אחרות דיממה והקיאה. כאשר התנגדה לביצוע המעשים או כאשר לא הצליח העורר לבצע את זממו, הוא ביצע בה מין אוראלי. בפעם האחרונה שפגע בה, כאשר הייתה כבת 18 שנים, לאחר שנגע באיבר מינה, החדיר את אצבעותיו ואיים עליה לבל תספר על המעשים [...].

 

2.            החל משנת 2010 ביצע העורר עבירות מין גם במתלוננת ב', בהגיעה לגיל 8 לערך ועד לאחרונה ממש, עת מלאו לה 18 שנים [...], ויצאה מהבית למקום מקלט. העורר נהג לגעת באיבר מינה של ב', להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, לחכך את איבר מינו באיבר מינה ולבצע בה מעשי סדום.

 

3.            בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בבקשה צוין כי ראיות המשיבה מתבססות בעיקר על הודעותיהן של המתלוננות אשר תיארו בפירוט רב ובכאב גדול את הפגיעות המיניות הרבות והקשות שביצע בהן העורר. המשיבה ציינה כי מעבר להודעות האמורות ישנן ראיות תומכות רבות נוספות להוכחת המיוחס לעורר ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה. במסגרת הדיון שהתקיים בבקשה בבית המשפט המחוזי ביום 21.5.2020, חלק בא-כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה. בעיקר טען כי מקורן של התלונות נגד העורר ב"זיכרונות שווא", כאשר מכלול חומר החקירה תומך במסקנה שמדובר בזיכרונות שמהימנותם מוטלת בספק.

 

החלטות בית המשפט המחוזי

4.            ביום 21.5.2020 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר במיוחס לו. נדחתה טענתו המרכזית כי גרסתן של המתלוננות במסגרת הודעותיהן במשטרה התבססה על זיכרון שווא, שכן מהודעות המתלוננות עולה שמדובר בזיכרונות שהן נושאות עמן במשך שנים.

 

5.            באופן ספציפי באשר למתלוננת א', הודגש כי הזיכרון שלה היה רציף, היא אף סיפרה על הפגיעות בה לחברותיה, לבעלה, לאמה ולמטפלים שונים במשך השנים, ולא קיימת אינדיקציה לכך ש"הושתל" בקרבה זיכרון על ידי מטפל כלשהו. בהחלטה צוינה הערכת הרופאה הפסיכיאטרית שטיפלה בה בשנים האחרונות, בה ציינה כי א' חוותה "ניתוקים" (אשר באו לידי ביטוי גם בטיפולים נוספים שעברה כמו גם בחקירתה במשטרה), אך זאת כחלק מתסמונת פוסט-טראומטית קשה שהיא לוקה בה. בית המשפט גם התייחס אל ראיות נוספות אשר העורר טען כי יש בהן כדי לתמוך בטענותיו, וביניהן יומן שערכה א' במהלך השנים 2016-2015 בו העלתה השערה כי לא אביה זה שפגע בה, ואמירות הנשמעות בתיעוד חקירותיה במשטרה בהן היא נשמעת מטילה ספק בדבריה. בית המשפט קבע כי במכלול הדברים לא ניתן לראות באמירות אלה כאינדיקציה לכך שמדובר בזיכרון כוזב או מושתל. מה גם שבמהלך החקירה התברר כי מדובר בדברים שאמר לה העורר בעבר.

 

           נמצאו גם ראיות מחזקות לא מעטות לגרסת א', ביניהן אותו יומן בו תיעדה חלק מהאירועים הקשים; הודעות המטפלים שטיפלו בה במשך השנים; הודעותיהן של שתיים מחברותיה אותן שיתפה בפגיעות המיניות שעברה; תפיסת אקדחו של העורר התואם את התיאור שהיא מסרה לגבי האקדח שבו עשה העורר שימוש בעת שביצע בה חלק מהמעשים; הודעת בעלה אשר לו סיפרה לאחר חתונתם [...], על הפגיעות שביצע בה העורר.

 

6.            באשר למתלוננת ב', בית המשפט ציין כי מרבית גרסתה מתייחסת לאירועים אשר קרו לטענתה בשנים האחרונות, כך שכלל אין מקום לטענה בדבר זיכרון שווא. הטענה כי היא בדתה את גרסתה מלבה גם אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותה, שכן המעשים כלפיה החלו להתגלות רק בשל כך שפנתה לקבלת צו הגנה לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (להלן: החוק למניעת אלימות במשפחה) וביקשה להתרחק מהעורר, מבלי שהביעה עניין בקיומו של הליך פלילי נגדו ונמנעה מלתארו כאדם רע. גם בעניינה של ב' נקבע כי אין בראיות עליהן העורר מסתמך, כדי לסייע לו בשלב זה, ודינן להיבחן במסגרת התיק העיקרי. כך למשל באשר לפנייתה של ב' למשטרה בשנת 2016 בטענה שבכוונת העורר לבצע פיגוע טרור נגד יהודים, עניין שלטענת העורר תומך בטענתו למחשבות שווא של המתלוננות כלפיו. בית המשפט ציין כי ניתן לפרש פניה זו למשטרה כקריאה לעזרה מצד ב' וניסיון להרחיקו ממנה לאור פגיעותיו בה. כמו כן, מדברים שמסרה ב' ליועצת בית ספרה ול[...] עולה כי ב' אכן העלתה את האפשרות כי חלק מהאירועים שבהם היה מעורב העורר הם "הזיות", אך לגבי אירועים אחרים, המתוארים בכתב אישום, עולה שהיא זכרה אותם היטב.

 

           באשר לאישומים 15 ו-16 בהם מתוארים מעשים אותם ביצע העורר בין השנים 2016-2010, חלקם עת הייתה ב' כבת 8 שנים, צוין כי קיימת חולשה ראייתית קלה, הואיל ומדובר לכאורה בהיזכרות מאוחרת. אולם, בהתחשב בהסבריה הנוספים לכך שלא ציינה את אותם אירועים – כי לא רצתה לסבך את העורר ונתקלה בקושי למסור עדות על מעשיו – נקבע שמדובר בחולשה קלה יחסית. כמו כן, צוין כי בעניינה של ב' קיימות ראיות מחזקות כדוגמת הבקשה לקבלת צו הגנה מיום 15.3.2020 שהיא הגישה במסגרתה פירטה מעשים שביצע בה העורר; דף בו היא כתבה לבקשת חוקרת המשטרה על אירועי הפגיעה האחרונים מצד העורר; הודעותיהן של מורה ויועצת בבית הספר שלה המתארות הן את מצבה הנפשי והן את שסיפרה להן בתקופה האחרונה בדבר הפגיעות המיניות שחוותה.

 

7.            לאחר מתן ההחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר. בתסקירים שהוגשו ביום 10.6.2020 וביום 17.6.2020, ציין שירות המבחן כי להתרשמותו קיים סיכון משמעותי להתנהלות מינית פוגענית מצד העורר כלפי בנותיו, מפני שהעורר נמצא כבעל יכולת שליטה ותמרון על סביבתו, לצד יכולת הסתרה לאורך תקופות ארוכות. על אף ההתרשמות החיובית ממרבית המפקחים שהוצעו על ידו, בהתייחס למעמדו בקרב בני משפחתו, יכולת השפעתו ודפוסי ההסתרה, לא נמצא בפיקוח המוצע כדי לצמצם את הסיכון להישנות התנהלות פוגענית או הפרת התנאים המגבילים על ידו. כן צוין כי שחרור העורר לחלופת מעצר יעלה באופן משמעותי את החשש ליצירת קשר עם המתלוננות תוך ניסיון להשפיע עליהן.

 

8.            ביום 22.6.2020 הורה בית המשפט על המשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו תוך שנדחתה בקשתו לשחרורו לחלופה או להעבירו למעצר בפיקוח אלקטרוני. בית המשפט ציין כי מן התסקירים התחוורה תמונה שלילית ביותר המלמדת על מסוכנותו של העורר, החשש לשיבוש הליכים על ידו וההשלכות על מצבן הנפשי של בנותיו אם יהיה נתון במעצר שלא מאחורי סורג ובריח.

 

           מכאן לערר שלפנַי במסגרתו הלין העותר, הן נגד קביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה המצדיקות הותרתו במעצר עד תום ההליכים והן בדבר שלילת אפשרות שחרורו לחלופת מעצר או העברתו למעצר בפיקוח אלקטרוני.

 

תמצית טענות העורר

9.            בא-כוח העורר לא הותיר אבן על אבן בכל הנוגע להחלטת בית המשפט המחוזי, והעלה, הן בכתב והן בעל-פה, שורה של טענות לגבי התשתית הראייתית הקיימת נגד העורר. עיקר טענתו, כי בית המשפט שגה בכך ששלל על הסף את האפשרות שמדובר בדמיונות ובמחשבות שווא מצד המתלוננות, דבר שגם נשלל על הסף על ידי המשטרה במסגרת חקירתה. לטענת בא-כח העורר, בכך הפך בית המשפט את נטל ההוכחה המוטל על המשיבה והטילו על כתפו של העורר. העורר גם הצטייד בחוות דעת פסיכיאטרית התומכת לעמדתו במסקנה כי מדובר בזיכרונות שקריים של בנותיו כאשר זיכרון השווא הועבר בין שתיהן בשל הקשרים הקרובים ביניהן, בעוד המשיבה לא הגישה כל חוות דעת נגדית מטעמה השוללות את טענותיו. לטענת העורר, אין מקום לדחות את הדיון במהימנות גרסאותיהן של המתלוננות לשלב הדיון העיקרי, שעה שבנסיבות העניין מתעוררות פרכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה לביסוס ההאשמות נגדו.

 

10.         כך, בין היתר, בית המשפט התעלם מהספקות המשמעותיים המתעוררים בגרסתה של א', אשר העלתה שוב ושוב בחקירותיה וגם מול גורמים אחרים ספקות אותנטיים לגבי האפשרות כי העורר אכן פגע בה, וחוותה "ניתוקים" המלווים בחוויות דמיוניות המנותקות מן המציאות; כן קיימות ראיות ברורות בדמות הודעת [...] ותרשומת רפואית על ידי רופאים [...] שטיפלו בה [...]. בנוסף, היא הופנתה על ידי העורר, במשך השנים, למספר מטפלים ורופאים אשר יכלו לכאורה לחשוף בנקל את מעשיו. הראיה החיצונית היחידה שנטען כי תומכת בגרסתה של א' – תיאור אקדחו של העורר – אין בה כדי לתמוך בטענה כי אכן ביצע העורר את המעשים המיוחסים לו כלפיה.

 

11.         אותו מצב קיים גם בעניינה של ב', לגביה טעה בית המשפט כשלא ייחס את המשקל הראוי לראיות המחזקות את טענתו כי המעשים שפירטה בגרסתה הם דמיונות או מחשבות שווא. כך, בין היתר, לא ניתן די משקל לתלונת שווא שהוגשה על ידי ב' נגד העורר בשנת 2016, על פיה בכוונתו הייתה לבצע פיגוע טרור, דבר המצביע על מחשבות שווא פרנואידיות כלפי אביה; לאמירות מפורשות של ב' ליועצת בית ספרה ולרב שלה כי היא "הוזה" שאביה מבצע בה מעשים מיניים; לחולשה ראייתית משמעותית באשר לאישומים 16-15 אשר ב' הייתה מסופקת לגבי עצם התרחשותם ובית המשפט הגדירם כ"חולשה ראייתית קלה" בלבד.

 

12.         העורר טען גם למחדלי חקירה משמעותיים בעניינן של שתי המתלוננות, כאשר בעניינה של א' הושמט מתיעוד חקירותיה, העומד על שבעה עמודים בלבד, חלק נרחב מחקירתה שארכה כ-10 שעות. זאת כאשר מתמלול הקלטת החקירה גם עולה כי החוקרת משכנעת את א' בצורה מגמתית כי המעשים המתוארים בכתב האישום אכן התרחשו במציאות, וזאת למרות ספקותיה הרבים של המתלוננת עצמה. בעניינה של ב', ארבעת חקירותיה הראשונות והעיקריות הן אילמות ללא שמע, כאשר קיים חשש כבד כי במסגרת התיעוד הוסתרו אמירות בעלות פוטנציאל מזכה.

 

13.         באשר לבחינת חלופת מעצר בעניינו, טען העורר כי בית המשפט טעה בכך שאימץ את המלצת שירות המבחן מבלי שהעבירה תחת שבט ביקורתו. כך, לא היה מקום לקביעותיו השליליות של שירות המבחן באשר לדפוסי התנהלותו של העורר, המכחיש את מעשיו, שעה שקביעות אלה תלויות בהנחת היסוד השנויה במחלוקת לפיה העורר ביצע את המיוחס לו. המלצת שירות המבחן גם התבססה על מסד עובדתי רעוע. כך למשל, שירות המבחן ציין כי בני המשפחה מתנכרים למתלוננות, דבר הנובע מהשפעת העורר על בני המשפחה ותומך בקביעה בדבר מסוכנותו. ברם, בניגוד לקביעת שירות המבחן, המתלוננות מצויות בקשר חיובי עם בני המשפחה. בית המשפט גם שגה בכך שהתעלם מחלופת המעצר האיכותית שהוצעה על ידי העורר שהיה בכוחה ליתן מענה לכל חשש ביחס ליצירת קשר על ידו עם המתלוננות, ואף לא ראה לנכון כלל לחקור את המפקחים ולהתרשם באופן ישיר מיכולותיהם לפקח על העורר. בית המשפט אף קבע כי יש להותיר את העורר במעצר מאחורי סורג ובריח בשל החשש כי עצם שחרורו יפגע במצבן הנפשי של המתלוננות, וזאת על אף ששירות המבחן כלל לא שוחח עם מתלוננת ב' ואף מתלוננת א' לא הצביעה על חשש ממשי מסוג זה. לכל הפחות צריך היה בית המשפט להורות על עריכת תסקיר משלים בעניינו.

 

תמצית טענות המשיבה 

14.         במהלך הדיון שהתקיים לפנַי ביום 15.7.2020 טענה המשיבה כי ההחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה מבוססת היטב וצדק בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענת העורר כי מדובר בדמיונות שווא של המתלוננות. אין גם מקום לטענה בדבר היפוך נטל ההוכחה, שכן בהיעדר אינדיקציות ברורות לזיכרונות שווא, נקודת המוצא בענייננו היא שמדובר בזיכרונות אמיתיים. מה גם שמדובר בשתי אחיות אשר קיים פער גילאים משמעותי ביניהן של כ-10 שנים, ואין ראיות המצביעות על השפעה הדדית ביניהן בנוגע לאירועים. המשיבה הדגישה כי הסוגיה של זיכרונות שווא מתעוררת כאשר מדובר בזיכרונות מודחקים, ועל כך גם מצביעה חוות הדעת שהגיש העורר, מה שאין כן בענייננו. זאת למעט בחלק קטן מאוד מהמעשים בקשר לב' שגם אם ניתן לראות בהם כזיכרונות מודחקים, ממכלול התמונה עולה שמדובר בזיכרונות בעלי רמת אמינות גבוהה. מכל מקום בנוגע לאותם אירועים קבע בית המשפט כי קיימת חולשה ראייתית קלה, אך אין בחולשה זו כשלעצמה כדי לשנות מהקביעה בדבר ראיות לכאורה, אשר מתבססת אף על מעשי העורר בא' לבדה.

 

15.         בנוסף, אין בחוות הדעת שהציג העורר כדי לבסס את הטענה כי ה"ניתוקים" שחווה א' מהווים אינדיקציה לקיומם של זיכרונות שווא. זאת בעוד ששורה ארוכה של אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי, אשר טיפלו בא', מצביעים על כך שהיא סובלת מפוסט-טראומה מורכבת בעקבות אותן פגיעות מיניות במסגרתה מתרחשים גם אותם "ניתוקים". בניגוד לטענת העורר, המשיבה לא צריכה להצטייד בחוות דעת פסיכיאטרית נגדית מטעמה, שעה שעל עדי התביעה נמנים אותם גורמים טיפוליים אשר ידרשו להעיד באשר למצבה הנפשי הספציפי של א'. לא ניתן להלום דרישה לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית נגדית מטעם המשיבה כל אימת שנאשם מגיש חוות דעת מטעמו שיש בה כדי לקעקע, לטענתו, את אמינות נפגעות עבירות מין.

 

16.         אין גם מקום לטענה כי באמירותיה של א' בחקירה המטילות ספק בנכונות דבריה, יש כדי לפגוע במהימנות גרסתה, ודאי לא באופן שיש בו כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית. עדותה של א' בחקירתה מפורטת ביותר. אין בספקות שהעלתה פעמים אחדות כדי ללמד כי תלונתה נבדתה. זאת בהתחשב בקושי המובנה של נפגעות עבירות מין במשפחה לשתף בפגיעתן, בהקשר המדויק שבו הדברים נאמרו ובהתייחס לשפת גופה ולמצבה הנפשי באותם רגעים. מה גם, במקרה זה העורר הוא זה שנטע את הספקות האמורים בא'. יתר על כן, א' גם ניסתה לשתף את אמה כבר בגיל 5 במעשי העורר ובמהלך השנים שיתפה גורמים שונים בדבר ביצוע המעשים בה.

 

17.         גם אין בראיות עליהן מסתמך העורר על מנת לקעקע את גרסת המתלוננות, כדי לסייע לו. כך למשל, באשר לראיות המצביעות לכאורה, לעמדת העורר, על כך שא' לא עברה [...]. ספק רב אם יש במסמכים [...] כדי לתמוך או לשלול גרסה זו [...]. כך גם באשר לטענת העורר כי התנהלותו אינה הולמת התנהגות של עבריין מין. הפניית א' לטיפול חיצוני נבעה גם כן מהשליטה המוחלטת בחייה, וכך גם הורה לפרקים על הפסקת הטיפולים. גם באשר לב', הראיות עליהן מצביע העורר אינן תומכות בטענתו באופן שיש בו כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית נגדו. כך למשל לגבי תלונת השווא שהגישה בשנת 2016, דבר שניתן לראותו כקריאה לעזרה, וכך גם פירשו הגורמים הנוגעים בדבר צעד זה בזמן אמת.

 

18.         כמו כן, בניגוד לטענת העורר, קיימות ראיות חיצוניות שונות התומכות בגרסת המתלוננות. כך בין היתר, הודעת בעלה של א' וגרסתה של מורתה של ב' אשר התעורר בה החשד כי ב' עוברת פגיעה.

 

19.         המשיבה גם דחתה את הטענה לקיומם של מחדלי חקירה. באשר לעניינה של א', הובהר כי אין בפער בין משך החקירה לבין היקף התיעוד כדי להוות כלל מחדל חקירתי, בהתחשב באופייה של חקירת נפגעת עבירות מין במשפחה. מדובר בתהליך הכולל שתיקות והפסקות מרובות עד שהנפגעת מבטאת את גרסתה והוא כולל מלל רב שאין ערך לתיעודו. באשר לחקירתה של ב', אכן התרחשה תקלה במערכת ההקלטה שהביאה לכך שמרבית החקירות תועדו בהקלטה ללא שמע. ברם, אין לראות בכך מחדל חקירתי, בוודאי לא מחדל שיש בו כדי להשפיע על עוצמת הראיות בשלב זה.

 

20.         באשר למסוכנות העורר וחלופת המעצר שהציע, המשיבה הדגישה את מסוכנותו הגבוהה ואת ההשפעה המכרעת שיש לו על סביבתו ובכלל זה על בנותיו באופן אשר שולל אפשרות שחרורו לכל חלופת מעצר. בין היתר, ציינה המשיבה כי העורר יצר קשר עם [אדם] עמו שוחחה ב' אשר סייע לה לצאת מהבית למקלט. [...]. גם אין לקבל את טענת העורר לקשר החיובי הקיים בין המתלוננות לבין משפחתן, כאשר לא הוצגה כל ראיה המצביעה על קשר כאמור. אדרבה, התייחסותו המעמיקה של שירות המבחן ביחס להשפעת העורר על בני המשפחה והתנכרות המשפחה למתלוננות, תומכת בקביעה בדבר המסוכנות הקיימת כלפיהן מהעורר. לבסוף, יש לדחות את טענות העורר לפיהן שירות המבחן, בקבעו את מסוכנותו, לקח בחשבון בעיקר את הכחשת המיוחס לו. במסגרת תסקירי שירות המבחן המעמיקים והמפורטים התייחס בית המשפט גם לכך שהעורר מכחיש את ביצוע המעשים ואינו מגלה אמפתיה לבנותיו, אך זאת בעיקר כנתון אשר רלוונטי לעניין אפשרות שילובו בהליך טיפולי. בקביעה בדבר מסוכנותו עמד שירות המבחן על הנתונים השונים שיש בהם כדי לבססה. מעבר לחשש המובנה לשיבוש הליכים ולפגיעה בשלומן הנפשי של המתלוננות במקרים כגון אלו, הרי שישנן אינדיקציות רבות כי במקרה זה קיים חשש משמעותי ביותר לפגיעה כאמור ולשיבוש הליכי משפט.

 

דיון והכרעה

21.         לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, בערר, בחומרי החקירה שהועברו לעיוני ולאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים בעל-פה לפנַי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

 

22.         לצורך החלטה על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית הקיימת כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת נאשם במשפט, בית המשפט אינו נדרש לבחון את מהימנות העדים או את משקלן של הראיות. זאת למעט אם נגלות בחומר החקירה סתירות גלויות ומהותיות המכרסמות באופן מהותי בעוצמת התשתית הראייתית הלכאורית (בש"פ 8623/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (30.12.2015); בש"פ 7923/19 אבו דיב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (15.12.2019); בש"פ 1597/20 מדינת ישראל נ' אבו סעב, פסקה 14 (11.3.2020)). השאלה אינה האם הראיות מצביעות על הרשעת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, אלא די בבחינת כוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה (בש"פ 3144/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (7.6.2020); בש"פ 6927/19 גרגאוי נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (14.11.2019)).

 

23.         אקדים ואומר כי יש לדחות את טענת העורר כי די בהעלאת טענות המעוררות ספק בתשתית הראייתית הלכאורית המוצגת על ידי התביעה כדי להביא לקריסתה ועל כן שגה בית המשפט בכך שקיבל את הצעות המשיבה ליישוב הספקות שהעלה. כאמור לעיל, מצויים אנו בשלב אשר בו די לדון בראיות במישור הלכאורי בלבד. השאלה איננה האם מתקיימת מידת ההוכחה של שכנוע מעבר לכל ספק סביר. כפי שנקבע זה מכבר במסגרת הלכת זאדה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133(1996)):

 

"'ראיה לכאורה' היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו של נאשם. מידות ההוכחה הרגילות - בין זו (האזרחית) של עודף ראיות או נטיה של מאזן ההסתברות ובין זו (הפלילית) של שכנוע מעבר לכל ספק סביר - אינן תופסות בה. 'ראיה לכאורה', היא, איפוא, ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה 'רגילה' נבחנת בסיום ההליך השיפוטי, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה 'לכאורה' נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא, איפוא, בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית, וקביעת אמינות ומשקל." (שם, עמ' 144-143)

          

           דברים אשר לא נס לֵחם.

 

24.         בית המשפט נדרש אפוא בשלב זה אך להערכה ראשונית לכאורית של סיכויי ההרשעה בתיק בהתבסס על חומר הראיות הקיים. אין די בהעלאת ספקות או תזות חלופיות אפשריות מצד סנגור כדי להפריך הערכה ראשונית זו, אלא במקרים נדירים, בהם "חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת" (בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1) 625, 629 (1998); ההדגשות במקור), או כאשר מדובר בפרכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות בעצמן על כרסום ממשי בראיות (בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון, פסקה 25 (31.10.2007); בש"פ 2751/18 מדינת ישראל נ' אבו עסא, פסקה 13 (1.5.2018); בש"פ 3171/13 אדינייב נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (9.5.2013)).

 

25.         בענייננו, עיון בהודעות המתלוננות, בתיעוד חקירתן במשטרה ובחומר החקירה בכללותו מגלה, כי התשתית הראייתית, המבוססת בעיקרה על גרסאותיהן של המתלוננות, הגם כי שזורה בהן מורכבות מסוימת, אינה כוללת פרכות מהותיות שיש בהן כדי לערערה בשלב זה. בנקודת הזמן הנוכחית לצורך השלב הדיוני הנוכחי, די על פני הדברים בגרסת המתלוננות המגוללות בהודעותיהן מסכת אירועים קשה ומורכבת. זאת שעה שקיימת עקביות בגרעין הקשה של הגרסאות (ולעתים אף בפרטי פרטים שלהן) אשר תוארו גם לגורמים נוספים, באופן המהווה חיזוק חיצוני להן.

 

26.         כך, בין היתר שיתפה א' את דבר ביצוע המעשים כלפיה על ידי אביה עם גורמים טיפוליים רבים ושונים במהלך השנים, ברמת פירוט שונה. בפירוט רב תיארה א' את המעשים לפני מתנדבת "בקו החם" של המרכז לסיוע, החל משנת 2014 (הודעת המתנדבת מיום 30.3.2020) ולפני העובדת הסוציאלית שטיפלה בה, החל משנת 2016 – בפניה גם העלתה את החשש שהעורר פוגע גם בב' (הודעת העובדת הסוציאלית מיום 25.3.2020). גורמים טיפוליים נוספים דיווחו על תיאור כללי יותר של המעשים שנעשו לא', אשר גם בהם יש כדי לתמוך בגרעין גרסתה (למשל, הודעת מטפלת משפחתית [עובדת סוציאלית קלינית] מיום 5.4.2020; הודעת הפסיכיאטרית מיום 6.4.2020; הודעת פסיכותרפיסטית מיום 31.3.2020). בנוסף שיתפה א' את בעלה בחלק מהמעשים (הודעת בעלה מיום 6.4.2020). א' גם סיפרה לחברה, כבר לפני כ-7-6 שנים לערך כי העורר פגע בה, בהתייחס לאירוע מגיל 5 ולאירועים מאוחרים יותר (הודעת חברה מיום 31.3.2020). חברתה הכירה לה חברה נוספת, מטפלת רגשית במקצועה, אשר גם לה תיארה א' את הדברים, גם אם בקווים כללים יותר (הודעת המטפלת הרגשית מיום 23.3.2020). כמו כן, א' העלתה על הכתב במעין יומן שערכה במהלך השנים 2016-2015 במסגרת הטיפול שעברה, תיאור של חלק מהמעשים, תחושותיה הקשות וההשפעות שהיו לאותם מעשים על מצבה הנפשי. עיון ביומן כמו גם בציורים הרבים אותם ציירה א' במסגרת הטיפולית שעברה, גם כן מצביעים – אף בעין בלתי מזוינת ובלתי מקצועית, כי היא נושאת עמה מטען טראומטי סוער ומשמעותי מעברה.

 

27.         ב' מצדה שיתפה את יועצת בית ספרה החל משנת 2018 בדבר המעשים הקשים שעולל לה אביה, לרבות דבר האירוע האחרון מיום [...] (הודעת היועצת מיום 19.3.2020), והיא שיתפה בקווים כלליים גם מורה שהייתה עמה קשר בשנים 2015-2016 וחידשה עמה את הקשר לאחרונה (הודעת המורה מיום 24.3.2020). ב' אף הגישה בקשה לקבלת צו הגנה לפי סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, ובו תיארה את שני האירועים האחרונים, מיום [...] ומיום [...]. כמו כן, ב' העלתה על דף הנושא תאריך ט' אדר תש"ף תיאור הנראה על פניו כאותנטי, המתאר את המעשים שביצע בה העורר ואת תחושותיה הקשות כלפיו.

 

28.         חיזוק נוסף, הגם כי ניתן לאמוד את ערכו ומשקלו האמיתי רק במסגרת ההליך העיקרי, ניתן למצוא בניסיונו של העורר להרחיק עצמו מהמעשים הנטענים. כך אמר במסגרת חקירתו מיום 6.4.2020: "אני מאוד זהיר לגבי גבולות, במיוחד עם הבנות שלי..." (שם, עמ' 9, שורות 17-16). [...].

 

29.         כאמור, לטענת העורר, א' הודרכה ושוכנעה על ידי חוקרת המשטרה, למסור את גרסתה, באופן שיש במעשים אלו כדי לשבש את החקירה ואשר אינו מאפשר להשתית כל ממצא עובדתי על פיה וזאת אף לא ברמה הנדרשת בשלב זה של ההליך. לטענה זו אין ממש. אכן ניכר מצפייה בתיעוד החקירה של א' כי היא חווה קושי רב במהלך החקירה, כשהיא "נשאבת" לתוך האירועים. לעתים היא מבקשת להסתתר ו"לברוח" מהסיטואציה בכללותה, פורצת בבכי וביללה, וניכר כי קשה לה עד מאוד לשאת את המעמד. בחלק נכבד מהחקירה היא אינה עונה לשאלות החוקרת, ומתקשה לתאר סיפור דברים מתגלגל. ברם, אין בכך, כמו גם בעצם העובדה שגרסתה נמסרת באופן מקוטע ומלווה בשתיקות רבות, כדי לתמוך בטענת העורר כי מדובר בגרסה אשר "נשתלה" על ידי חוקרת המשטרה.

 

           ויודגש כי במהלך החקירה כאשר רצתה א' להסתפק בתיאור כללי ומרומז בנוגע לאירועים, הבהירה לה החוקרת כי היא אינה יכולה לומר את המילים במקומה (הודעה מיום 29.3.2020, עמ' 50). כמו כן, החוקרת ירדה לפרטי פרטים והתעקשה על הבנת התמונה, גם כאשר א' מתקשה לענות (למשל, הודעה מיום 29.3.2020, עמ' 53; הודעה מיום 6.4.2020, עמ' 50-64; הודעה מיום 6.4.2020, עמ' 53-52). בכך לא נמצא כל פסול. על פני הדברים גם ניכר כי א' הקפידה שלא להפליל את העורר במעשים שלא ביצע, ולא ביקשה להפריז בתיאור הדברים. כך למשל, היא דייקה במעשים ונמנעה מלתאר פרטים שלא זכרה במדויק (למשל, הודעה מיום 29.3.2020, עמ' 73-72; עמ' 91, שורות 18-14; עמ' 162, שורות 12-11; והדוגמאות רבות). לגבי אחד מהמקרים, אף ציינה א' כי אינה זוכרת במדויק את אשר אירע, בעוד שקיימת עדות אחרת המחזקת את גרסתה. כך, כאשר א' סיפרה לחוקרת כי תיארה לאמהּ את מעשה הפגיעה הראשון שהיא זוכרת מגיל 5, היא הדגישה שאינה זוכרת אם סיפרה בפרטי פרטים לאמה מה אירע מלבד תיאור כללי כי אביה פגע בה (הודעה מיום 29.3.2020, עמ' 72). ברם, דווקא האם, אשר עומדת לצדו של העורר, בהודעתה במשטרה מציינת כי א' תיארה בפניה כי העורר החדיר את איבר מינו לאיבר מינה (הודעה מיום, שורות 39-38). היינו כפי תיאור הדברים שתיארה א' בהודעתה במשטרה ובפני גורמים נוספים. התמונה הכוללת המתקבלת היא אפוא כי אין בטענה בדבר "השתלת" הגרסה על ידי חוקרת המשטרה כדי לאיין את משקלה הראייתי של גרסתה של א'.

 

30.         גם אין מקום לטענה כי נוכח היעדר תיעוד שמע מגביית הודעתה של ב', לא ניתן לדעת אם גם במסגרת גביית ההודעה "הושתלה" גרסה. זאת על שום שאין מקומן של טענות ל"מחדלי חקירה" בשלב בחינת הראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים, ואין בהן כשלעצמן כדי לשלול מהעדויות את הפוטנציאל הראייתי הגלום בהן (ראו גם למשל: בש"פ 2780/16 קריספיל נ' מדינת ישראל (14.4.2016)). אך יתר על כן, בענייננו, כפי שציינה המשיבה, נפלה תקלה טכנית בתיעוד גביית הודעתה של ב'. ברם, אין חובה שבדין לתיעוד חקירת מתלונן. חובת התיעוד מחויבת על פי חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 רק בחקירת חשוד בעבירות חמורות (ראו גם: ע"פ 6359/12 בלוי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (27.11.2013); וזאת בשונה מההסדרים הקבועים בהוראות החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 וחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ד-2004 הקובעים הוראות לעניין תיעוד חקירת עד). על כן, שעה שחקירתה של ב' תועדה בכתב, לא ניתן לראות בהיעדר תיעוד קולי מחדל חקירה (ראו גם: ע"פ 6255/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (11.8.2016); ע"פ 6950/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (24.9.2019)). בכל מקרה, לכל היותר הנפקות שיכולה להיות ל"תקלה" זו, אם בכלל, היא בקשר למהימנות הגרסה, עניין שכאמור אין מקום להידרש אליו בשלב זה.

 

31.         גם לא מצאתי כי יש ביתר טענות העורר כדי לפגום בפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות באופן שאינו מקים סיכוי סביר להרשעת העורר. כך בין היתר, אין לקבל את טענת העורר כי הראיות העיקריות עליהן ביסס בית המשפט המחוזי את החלטתו אינן יכולות לעמוד, נוכח העובדה שלא נבדקה לעומק הטענה ל"דמיונות שווא" או ל"זיכרונות מודחקים".

 

           בניגוד לטענת העורר כי הערר לא נסוב כנגד מהימנות עדותן של המתלוננות, הרי שהטענה בדבר "זיכרון מודחק" או "זיכרון שווא" היא אכן טענה הנסובה בעיקרה על אמינותן ומהימנותן של המתלוננות. לא רק שמדובר בשאלה של מהימנות גרסאות, אלא שמתעוררת במקרים כאלה תת-סוגיה נפרדת ומורכבת של "מהימנות אובייקטיבית" מול "מהימנות סובייקטיבית". היינו, נדרש שרטוט קו גבול עדין בין מהימנות גרסת עד המתייחסת לאירועים שהתרחשו במציאות לבין מהימנות גרסת עד אשר מאמין שמדובר באירועים שהתרחשו במציאות אף כי הדבר נובע מטעות או ממצב נפשי (ראו למשל: ע"פ 8203/11 פלוני נ' מדינת ישראל (9.9.2012)). לצורך בחינת מהימנות גרסה, במקרים אלה, על בית המשפט להידרש במסגרת ההליך העיקרי לתשתית הראייתית לעומקה, בהתייחס לשורה ארוכה של פרמטרים (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.2010); ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל (21.11.2011) (להלן: עניין פלוני)). עצם העלאת הטענה בדבר זיכרון שווא אינה מובילה בהכרח למסקנה כי על בית המשפט להידרש לסוגיה המורכבת של מהימנות גרסת המתלוננת, כבר בשלב המעצר. לא קיימים כללים אחרים באשר לבחינת מהימנות עדויות בשלב המעצר גם במקרים בהם מתעוררת סוגיה של זיכרונות שווא (ראו גם, למשל: בש"פ 11080/08 פלוני נ' מדינת ישראל (18.1.2009)). בוודאי נכון הדבר בענייננו, כאשר חלקו המרכזי והעיקרי של כתב האישום אינו מתייחס כלל לאירועים אשר ניתן לייחס להם "היזכרות מאוחרת" המאפיינת "זיכרונות מודחקים" או זיכרונות כוזבים באשר הם (להבחנה בין סוגי ה"זיכרונות" השונים ראו: ע"פ 1647/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (9.1.2019)).

 

           כפי שציין בית המשפט המחוזי, הטענה יכולה להיות רלוונטית אך לגבי עניינה של ב' בלבד ולגבי חלק קטן מאוד מהאירועים מושא כתב האישום, אשר כפי שגם ציינה המשיבה – גם בלעדי חלק זה, עומדת תשתית ראייתית נכבדה נגד העורר. זאת בנוסף לכך שהראיות עליהן מבקש העורר להסתמך, לצורך הוכחת טענתו כי מדובר במקרה זה בדמיונות משוללי יסוד, אינן בעלות משקל משמעותי שיש בו כדי לקעקע את גרסת המתלוננות המבססת את עיקר התשתית הלכאורית במקרה זה. כך אין ליתן משקל רב לעת הזו לטענתו המרכזית של העורר כי המתלוננות בעצמן מפקפקות בכך שהאירועים אכן התרחשו במציאות, באופן אשר לא יאפשר לבסס עליהן הרשעה; כך, לספקות שמעלות המתלוננות יש להתייחס בהקשר הנכון של הדברים ומתוך מבט רחב הלוקח בחשבון את מורכבות הסיטואציה בה נמצאות נפגעות עבירות מין בתוך המשפחה. בוודאי במקרה כגון זה אשר בו, סיפור הפגיעה עלה בפני בני משפחה עוד לפני שהועבר לטיפול המשטרה (שכן א' סיפרה לאמה לבסוף בשנת 2016, על הפגיעה בה בגיל 5) והוא "נגוע" לכאורה בגרסתו של העורר אשר הבהיר היטב למתלוננת (כמו גם לרעייתו) כי מדובר בזיכרונות שווא בלבד. בהקשר זה יש לזכור כי כאשר מדובר בעדויות של נפגעי עבירות מין, בחינת כוח ההוכחה הפוטנציאלי צריכה להיעשות בזהירות וברגישות מצד בית המשפט בשים לב למאפייני הטראומה שגרמה הפגיעה המינית והשפעתה על נפגע העבירה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעבירות מין שבוצעו במסגרת משפחתית, במי שהיו קטינים בעת ביצוע העבירות (בש"פ 8623/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (30.12.2015); בש"פ 4796/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.6.2016)).

 

           לעניין זה יפים דברי בית המשפט מפי השופטת ע' ארבל במסגרת ע"פ 3958/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סז(1) 573 (2014):

 

"ההדחקה היא ביטוי של מנגנון הגנה המכונה "דיסוציאציה" (dissociation), שקטינים נפגעי התעללות מינית עשויים לפתח במהלך התקיפה המינית כדי "לנתק" עצמם מהאירוע הטראומטי. הניתוק הרגשי הוא מנגנון הישרדותי של הילד הנפגע מידי הורה, כאדם קרוב שבו יש לו תלות רגשית ואותו הוא אוהב.... לדיסוציאציה ביטויים שונים דוגמת הינתקות (disengagement) קצרה של האדם מסביבתו ובהייה בחלל תוך אבדן ריכוז וקשב למתרחש סביבו; קיהיון (numbing) כאשר האדם מדלל את עוצמת הרגשות הקשורים באירוע או בזיכרון באופן המאפשר המשך תפקוד למרות הכאב הנפשי, בצפייה מבחוץ (observation) כאשר ניצול הטראומה מתבונן כביכול מבחוץ על האירועים בהם הוא מעורב. הדחקה (repression) ואיבוד הזיכרון (amnesia) אף הן נמנות, לפחות על-ידי חלק מן המומחים על סוגי ההתנהגות הדיסוציטיבית. לדבריהם, מדובר במנגנון הגנה אשר "מעלים" מן המודעות, באופן סלקטיבי ובלתי מודע, זיכרונות מאיימים הקשורים בחוויה טראומטית. ככל שמעשי גילוי העריות קשים יותר, כך סביר יותר שמנגנון הדיסוציאציה יהפוך לאמנזיה המאפשרת לקורבן הילד לתפקד באופן נורמאלי במהלך תקופת הניצול המיני" (שם, עמ' 630; וראו גם: ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל (14.3.2016)).

 

32.         יש גם ליתן משקל ממשי לכך שהעורר הוא זה אשר העלה בפני א' את הטענה כי היא חווה זיכרונות שווא, כבר במהלך שנת 2016, וזאת לא רק על פי טענתה של א', אלא כפי שעולה מגרסת העורר עצמו ואשתו העומדת כאמור לצדו (הודעת א' מיום 29.3.2020, עמ' 73-84; הודעת אשת העורר מיום 24.3.2020, עמ' 2; חקירת העורר מיום 26.3.2020, עמ' 28-26). היינו, אין ליתן משקל רב לטענת העורר כאמור כי מדובר בספקות חד-משמעיים, ולוּ בשל כך שהמתלוננות מעלות אותן בעצמן, שעה שאין חולק כי הספקות בדבר האפשרות שמדובר במעשים שלא בוצעו אלא נוצרו בדמיונה בלבד, הועלו בפני א' על ידי העורר עצמו.

 

33.         על רקע האמור יש לבחון את הספקות שמעלה א' בחקירתה, וזאת בשים לב לכך שעל פני הדברים, חלק ניכר מהאמירות עליהן מבקש העורר להסתמך, כמו גם אמירות נוספות המשולבות בחקירותיה, הן ביטוי להפנמת מסרים שהעביר לה העורר בעצמו. מקומה של בחינת מהימנות גרסתה הוא כאמור במסגרת ההליך העיקרי, אך די לעת הזו בדחיית טענת העורר כי מדובר באמירות "מזכות" חד-משמעיות. כך למשל כאשר א' אומרת שהיא "חולה" ו"חולת נפש", היא מיד מבהירה אחר כך שמקורן של אמרות אלו בעורר שאמר לה כך (הודעה מיום 29.3.2020, עמ' 47-48). כך גם כאשר, באמצע תיאור המעשים, היא מציינת שהיא מדברת "שטויות", היא מסבירה לאחר מכן שהעורר אמר שהדברים הם שטויות (חקירה מיום 29.3.2020, עמ' 37-38); כך, היא מתקשה לעתים להפנים את הפסול המוחלט של המעשים. למשל כאשר היא מבקשת אישור לכך שהדברים שעשה הם "פאדיחות שלו, נכון?" (הודעה מיום 29.3.2020, עמ' 57). היא אף טענה שחלק מהמעשים הקשים "הגיעו לה" (הודעה מיום 6.4.2020 עמ' 103), ושהיא אשמה בכך שהטילה שתן תוך כדי ביצוע אחד המעשים (חקירה מיום 29.3.2020, עמ' 374). לתמונה המורכבת יש גם לצרף כי ניכר שא' אינה מבקשת כלל "להשחיר" את העורר. היא ציינה כי היא אוהבת אותו (חקירה מיום 29.3.2020, עמ' 307), והסבירה כי המציאות "מורכבת", ביחס לשאלה מדוע היא מתקשה לעתים להביע את כעסה כלפיו (חקירה מיום 29.3.2020, עמ' 408).

 

34.         הטענה אפוא כי יש באמירותיה הספקניות משום אפקט המאיין מכל וכול את אמיתות האירועים, באופן שיש בו כדי לשמוט את הקרקע מתחת לאישומים, מתעלמת מהקשרם הכללי של הדברים ובמורכבות המצב, ואין בה די בנסיבות העניין כדי לכרסם בתשתית העובדתית הלכאורית הקיימת. הוא הדין גם באמירה בודדת מתוך יומנה של א', בה הביעה ספק אם אביה זה שביצע בה את המעשים, לצד תיאור הפגיעות הקשות; ובאמירות בודדות ספקניות נוספות שהשמיעה בפני גורמים נוספים. מכל מקום, הספקות וההתלבטויות אינן, בניגוד לטענת העורר, בגדר "ראיית זהב" מזכה. רחוק מכך ודינן להתברר כאמור במסגרת ההליך העיקרי.

 

35.         ואוסיף. לא למותר לציין כי גם בכך שא' חוותה במהלך החקירה "ניתוקים" ו"פלאשבקים", ונשאבה אל חלק מהאירועים כאילו הם מתרחשים ממש לנגד עיניה – אין כדי לתמוך בטענת העורר כי א' מגוללת אירועים משוללי יסוד. אדרבה, הצפייה בסרטונים המתעדים את החקירה מגלה ולוּ לכאורה בעין בלתי מקצועית, כי אותן תופעות של הדמיית העבר העוברות על א' נראות אותנטיות וחושפות למפרע "בזמן אמת" את האירועים הטראומטיים שחוותה. בזהירות המתבקשת ניתן לומר כי על פניו יש בדפוסי התנהגות אלה, אשר תועדו כאמור במסגרת החקירה – המשקפת על פניה תמונת מצב ריאלית ומוחשית באשר למצבה הנפשי הקשה – באופן העולה בקנה אחד עם התרשמות גורמי הטיפול עמם הייתה בקשר, כדי לחזק לכאורה את התשתית הראייתית הלכאורית (ראו למשל: בש"פ 1706/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (15.3.2015)). בפרט כאשר מדובר בתופעות של "התנתקויות", "פלשבקים" ומעבר למצב של "ילדה קטנה" המאפיינים נפגעי פוסט-טראומה ונפגעי עבירות מין בפרט, אשר יש בהם כדי לחזק אפשרות של פגיעה מינית בילדוּת (ראו: עניין פלוני, פסקה 133). מכל מקום, מדובר בעניין שאת משמעותו והשלכותיו יש לברר במסגרת ההליך העיקרי, בו גם תיבחן עדותם של גורמים טיפוליים שונים להם היכרות בלתי אמצעית עם א' ועם מצבה הנפשי. אז ניתן יהיה גם להעריך את משקלה של חוות הדעת שהגיש העורר (ראו והשוו: בש"פ 640/20 קטן נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (4.2.2020); בש"פ 8967/15 פרל נ' מדינת ישראל (7.1.2016)). עם זאת, חובה לומר גם במסגרת זו כי על פני הדברים משקלה של חוות הדעת שהצטייד בה העורר מוגבל לעניין הערכת מצבה הנפשי של א' נוכח הערכות מקצועיות מצד גורמי הטיפול בעניינה, כאשר אין חולק כי אותה חוות דעת מציגה עמדה כללית שאינה מבוססת על היכרות עם א'. מכל מקום, אין לשעות לטענת העורר כי נוכח חוות הדעת שהגיש, יש הכרח שהמשיבה תצטייד בחוות דעת נגדית מטעמה. צודקת המשיבה שאין מקום לחייב את התביעה הכללית להגיש חוות דעת מטעמה על אודות מצבו הנפשי של מתלונן או מתלוננת בעבירות מין (או בעבירות כלשהן) ולזקוף זאת לחובתה אם לא תעשה כן, רק מפני שנאשם בעבירות מסוג זה מגיש חוות מעין זו מטעמו. אכן במצב הדברים הרגיל, כאשר מתעוררת שאלה של מומחיות בהליך פלילי, על התביעה להציג חוות דעת מטעמה (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 146 (20.10.2010)). כמו כן, אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרים בהם קיימת מחלוקת בדבר טיב הזיכרון שקיים אצל מתלונן, יהיו תימוכין מקצועיים בדמות חוות דעת מקצועית (וראו: ע"פ 3958/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סז(1) 573 (2014)). אלא שהדבר תלוי נסיבות וצריך להיות בסיס איתן ממנו ניתן לשאוב את נחיצות הזדקקות התביעה לחוות דעת מקצועית מטעמה. מכל מקום, המשיבה אינה נדרשת לתמוך את עמדתה על חוות דעת פסיכיאטרית מטעמה רק בשל הצגת חוות דעת מטעם העורר. בכל מקרה גם לעניין זה דיה שעתו.

 

36.         גם את יתר הראיות עליהן מבקש העורר להסתמך, כדוגמת טענת אחת מאחיותיה כי לא הבחינה בפגיעה באיבר מינה, או הטענה שהרישומים הרפואיים בתיקה של א' באשר לבדיקות גניקולוגיות שעברה אינן תומכות בגרסתה, אין מקום לברר במסגרת הליך המעצר, אלא אם בכלל, בגדרי ההליך העיקרי. מה גם, על פני הדברים אין מדובר כלל בראיות שיש בהן כדי לקעקע את גרסתה של א', כנטען על ידי העורר. עיון בחומר הרפואי המדובר מגלה כי בימים 8.7.2013 ו-1.8.2013 עברה א' בדיקות גניקולוגיות עקב כאבים שחוותה בנרתיקה. במהלך אותם ביקורים רפואיים לא התעוררה כלל סוגיה של פגיעה [...] באיבר המין ולא לשם כך היא פנתה לטיפול. יתר על כן, הרישום הרפואי בו מופיעה כביכול קביעה רפואית שא' [...], אינו מהווה לכאורה חלק מהאבחנה הרפואית, אלא חלק מהתיאור הרפואי ההיסטורי מפי המטופל עובר לבדיקה הרפואית והממצאים המתקבלים ממנו.

 

37.         גם באשר לב', אין בטענות העורר בדבר אמירות "בעייתיות" מצדה (כמו גם סיפור התלונה במשטרה משנת 2016) כדי לשלול את קיומה של תשתית ראייתית לכאורית. לא למותר לציין כי בהודעותיה מפרטת ב' אירועים שהתרחשו חלקם בעת האחרונה ממש, בעקבותיהם גם הגישה לבסוף בקשה לצו הגנה. במסגרת ההודעה הראשונה שנגבתה במשטרה ביום 16.3.2020 צוין כי היא חוזרת ומבקשת כי לא יעצרו את אביה ולא יחקרו אותו על מנת שלא לפגוע בו או בבני המשפחה כאשר די לה בצו ההגנה שהוצא נגדו. בנסיבות אלו, אמירות ספקניות שהובעו בפני יועצת בית ספרה ([ואדם... ]) בוודאי אינן שומטת את הקרקע מתחת התשתית העובדתית הלכאורית המוצקה. גם באשר לתלונתה של ב' במשטרה, במהלך שנת 2016, הרי שלא רק שניתן לפרשה כקריאה לעזרה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אלא שעל פי הודעתה של מורתה של ב' באותה תקופה כאמור (הודעה מיום 24.3.2020), באותה עת העלתה ב' בפניה אמירות חריגות בקשר לאביה וציינה כי היא מפחדת ממנו. אמירות אלו פורשו על ידי אותה מורה בזמן אמת כמצביעות על חשש אמיתי לפגיעה בה על ידי אביה (חשש אשר תועד גם במסגרת רישומים שערכה באותו זמן).

 

38.         על כל זאת יש להוסיף, כי אין מקום לטענת העורר שהעובדה שמדובר בשתי אחיות מחזקת את ההנחה שיצרו יחדיו דמיונות שווא. אדרבה, העובדה ששתי אחיות שונות, אשר פער הגילאים ביניהן עומד על כ-10 שנים, מתארות מערכת יחסים פוגענית ומתמשכת שתחילתה בגיל הילדות ועד הגיען לגיל 18 אף בה יש כדי לחזק ולתמוך בגרסתן ולוּ לכאורה.

          

39.         סיכומם של דברים, יש במכלול חומר החקירה שהונח לפנַי, המסתמך בעיקר על הודעות המתלוננות כמו גם על דברים שהן מסרו לגורמים שונים ואף העלו על הכתב, כדי ללמד על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה הנדרשת למעצר עד תום ההליכים. טענות העורר המבקשות לשמוט את הקרקע תחת תשתית זו, מקומן להתברר, בגדרי ההליך העיקרי.

 

חלופת המעצר

40.         ובאשר לבקשת העורר לשחרורו לחלופת מעצר או למעצר בפיקוח אלקטרוני. המעשים המיוחסים לעורר, עבירות מין במשפחה, בשתיים מבנותיו, בזו אחר זו, מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. מדובר בעבירות הכרוכות במסוכנות גבוהה באופן מובנה (ראו גם: בש"פ 7329/15 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 19 (10.11.2015); בש"פ 4924/20 זיתון נ' מדינת ישראל (26.7.2020) (להלן: עניין זיתון)). לא למותר להזכיר כי על פי התשתית הראייתית הלכאורית, חלק מהעבירות בוצעו לפני שנים, אך חלק מהעבירות בעניינה של ב' בוצעו אך לאחרונה ממש, בחודש מרץ שנה זו, ופסקו רק עם קבלת צו הגנה ויציאתה של ב' מהבית למקום מקלט.

 

41.         בענייננו, מצטרפת גם המלצתו השלילית של שירות המבחן, אשר סטייה ממנה תיעשה רק במקרים חריגים בהתקיים טעמים כבדי משקל שאינם מתקיימים בענייננו (בש"פ 6277/16 מדינת ישראל נ' ששון, פסקה 21 (12.9.2016); בש"פ 4289/18 סיאד נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (17.6.2018); בש"פ 2444/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (23.4.2020)). בנסיבות העניין, גם אין בטענת העורר כי שירות המבחן לא היה רשאי לזקוף לחובתו את עמדתו כלפי האישומים, כדי לסייע לו (השוו: 9438/12 סולטאן נ' מדינת ישראל (13.1.2013)). זאת שכן, המלצה זו נסמכה על ממצאים שונים, ביניהם התרשמותו של שירות המבחן ממעמדו של העורר בקרב בני משפחתו (שאינה קשורה להכחשתו את המעשים) ודיווח מצד גורמי הטיפול בדבר מצבן הנפשי הקשה של המתלוננות והתנכרות המשפחה להן. העובדה שהעורר מכחיש את ביצוע המעשים צוינה בעיקר בהתייחס לכך שהדבר אינו מאפשר שילובו בטיפול – דבר אשר אכן היה עשוי לסייע להפחית את מסוכנותו (ראו גם: עניין זיתון, פסקה 13).

 

42.         בנוסף קיים חשש אינהרנטי לשיבוש הליכים כאשר מדובר בעבירות מסוג זה, חשש הנובע מההקשר המשפחתי ומהמציאות הקשה שנוצרת במערכת זו לאחר חשיפת האירועים (בש"פ 8173/13 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 8 (5.12.2013); בש"פ 1129/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (14.2.2017); בש"פ 6958/19 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 11 (30.10.2019)). זאת ועוד, בית משפט זה עמד בעבר על כך שבבחינת מסוכנותו של נאשם בעבירות מין, יש לשקול גם את השפעת שחרורו לחלופת מעצר על מצבה הנפשי של נפגעת העבירה, השפעה אשר עלולה אף להשליך על יכולתה להעיד במשפט באופן חופשי וללא מורא (בש"פ 1706/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (15.3.2015); בש"פ 10136/17 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 22 (29.12.2017); בש"פ 3883/19 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 (11.6.2019); בש"פ 4506/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 6 (14.7.2020)).

 

           בהקשר זה, לא ניתן לקבל את ניסיונו של העורר לגמד את עוצמת החשש לפגיעה במצבן הנפשי של המתלוננות. לא רק שהחשש להשפעה על מצבן הנפשי של המתלוננות שעשוי להביא לפגיעה במסוגלותן להעיד הינו בגדר המובן מאליו שאף אינו טעון הוכחה, אלא שמהחומר שהונח לפני בית המשפט המחוזי ולפנַי, עולה כי בענייננו קיים חשש קונקרטי וממשי כאמור. זאת בין היתר בהתייחס לחומר ממנו עולה כי העורר הינו בעל מעמד השפעה בקרב סביבתו ומשפחתו; לדיווח למשטרה מפיו של [אדם] אשר סייע לב' בהליך הוצאת צו ההגנה, על פיו העורר יצר עמו קשר לשיחה "סתמית" אמנם, אך באופן שהשתמע כי רצה לרמוז כי הוא יודע על מעורבותו (מסמך כ"ד); לכך שאף לפי גרסתו של העורר הוא ניסה להשפיע על א' בהבהירו כי מדובר בזיכרונות שווא שלה; למצבן הנפשי של המתלוננות ובכלל זה הקושי הרב שחוו שתיהן בעצם הגשת התלונה נגד אביהם (ב' אף הגישה כאמור תחילה בקשה לצו הגנה בלבד וביקשה כי העורר לא ייחקר ולא ייעצר). כל אלה מחזקים את המסקנה כי החשש משיבוש הליכי משפט מתקיים גם מתקיים במקרה זה, מעבר לקושי המובנה במצבים כגון אלו, וכי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר בדרך של חלופת מעצר או אף במסגרת של מעצר בפיקוח אלקטרוני בתנאים הדוקים.

 

43.         בנסיבות האמורות, לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי כי אין בחלופת מעצר או במעצר בפיקוח אלקטרוני כדי להפחית מהמסוכנות הנשקפת מהעורר, וזאת ללא תלות בטיב המפקחים. משאימץ בית המשפט המחוזי את עמדה זו של שירות המבחן, הרי שגם אין מקום לשעות לטענת העורר כי היה על בית המשפט להוסיף ולבחון את המפקחים באופן בלתי אמצעי או להורות על הגשת תסקיר נוסף, כבר בשלב זה (ראו: בש"פ 1072/20 שחאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (18.2.2020); בש"פ 7874/19 ישראל מאיר זדה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (8.12.2019)).

 

           על יסוד כל האמור לעיל, הערר נדחה על שני חלקיו.

 

           ניתנה היום, ‏כ"ו באב התש"ף (‏16.8.2020).

 

 

 

 

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
9
רע"א 6742/20
החלטה
22/10/2020
טען מסמכים נוספים