פלוני נ. מדינת ישראל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

פלוני נ. מדינת ישראל

בג"ץ 1699/20
תאריך: 17/06/2020

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  1699/20

 

לפני:  

כבוד השופט נ' סולברג

 

כבוד השופט ג' קרא

 

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

העותר:

פלוני

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

עתירה למתן צו על תנאי

                                          

בשם העותר:

עו"ד אורי קינן

 

 

בשם המשיבה:

עו"ד מוריה פרימן

 

 

פסק-דין

 

השופט ג' קרא:

 

           ביום 4.3.2020, הגיש העותר – אסיר המרצה עונש מאסר בן 28 שנים בגין הרשעותיו בעבירות מין רבות וחמורות – את העתירה שלפנינו. העותר מבקש כי נורה למשיבה להעביר לידיו ראיות לצורך ביצוע בדיקות מעבדה עצמאיות וכן כי יינתן צו המורה למשטרת ישראל לגבות עדות מעד תביעה בהליך הפלילי שהתנהל נגד העותר.

 

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

 

1.            העותר היה בן זוגה של אמה של נפגעת העבירות, אשר נפגעת העבירות היא בתה הביולוגית. העותר, שנהג בנפגעת העבירות כבתו וגידל אותה מאז היותה פעוטה, הפך אותה לקורבן עבירות מין וביצע בה מעשים מיניים חמורים במשך שנים, מאז מלאו לה 14 שנים והוא אף לקח אותה במספר אירועים לבית חברו כדי שזה יבצע בה מעשים מיניים חמורים.

 

2.            במהלך ניהול התיק בערכאה הדיונית, העותר הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון בחומרי חקירה בתפ"ח 39285-07-13, תוצאות בדיקת DNA ובדיקות אחרות שנערכו לתחתוני נפגעת העבירות והתיק המלא של נפגעת העבירות המצוי בפנימייה בה למדה. ביום 21.10.2014, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי מרבית חומרי החקירה שביקש העותר הועמדו כבר לרשות ההגנה במהלך ההליך וחלקם אף הוצגו כמוצגים לבית המשפט. נקבע גם כי אין לאפשר בשלב זה של ההליך "מסע דייג" אחר ראיות נוספות. העותר לא הגיש ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון בחומרי חקירה.

 

           ביום 12.11.2014, ניתנה הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 4544-06-13. בהכרעת הדין נקבע כי הרשעת העותר – אשר כפר בכל המיוחס לו – התבססה על מארג ראייתי רחב, מעבר לגרסת נפגעת העבירה, ואשר כלל, בין היתר, עדות ישירה למעשי העותר בנוסף לעדות נפגעת העבירה וחיזוק עצמאי נוסף לרוב המידע שמסרה נפגעת העבירה. העותר הורשע בעבירות הבאות במסגרת שני אישומים: מעשי סדום בבת משפחה בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), מעשים מגונים בבת משפחה בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), אינוס בת משפחה (ריבוי עבירות), מעשים מגונים בקטינה בת משפחה (ריבוי עבירות), מעשי סדום בבת משפחה בנסיבות מחמירות עם אחר (ריבוי עבירות), מעשים מגונים בבת משפחה בנסיבות מחמירות עם אחר (ריבוי עבירות), איומים (ריבוי עבירות) ותקיפה בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות). ביום 4.1.2015, נגזר דינו של העותר כך שהוא ירצה 28 שנות מאסר בפועל. העותר חויב גם בתשלום פיצויים לנפגעת העבירות בסך 180,000 ש"ח וכן נדון לשלוש שנות מאסר על תנאי.

 

3.            העותר ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון, כאשר טענותיו העיקריות היו מכוונות נגד הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי (ראו: בפס' 20-19 לפסק הדין בערעור). ביום 24.3.2016, העותר הגיש בקשה לעיון בחומר החקירה (בקשה דומה לזו שהגיש גם בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי) וכן הגיש ביום 23.6.2016, בקשה להגשת ראייה חדשה בערעור, לפיה טען כי א.א., בן זוגה דאז של נפגעת העבירות, הצהיר לכאורה שהוא שיקר בעדותו שניתנה בבית המשפט המחוזי. המשיבה ציינה בעיקרי הטיעון שהגישה כי הוגשו דפי נייר שנכתבו בכתב יד לכאורה על ידי א.א., אך אין המדובר בתצהיר שנערך כדין. בתגובתה לבקשת העותר ציינה המשיבה כי חומר החקירה בתפ"ח הועמד לרשות ההגנה והצדדים הגישו מוצגים מתוכו וכי הובהר לעותר כי הוא רשאי לעיין בחומר ולהעתיקו אך המערער לא הגיש פנייה כאמור. לעניין בדיקת ה-DNA, ציינה המשיבה כי למעט הבדיקות שהוגשו לבית המשפט בהסכמה, לא נערכו בדיקות נוספות.

 

           ביום 21.2.2017, דחה בית המשפט את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין  (ע"פ 1183/15) תוך שצוין כי "מעשיו אלה של המערער גורמים לסלידה קשה ולזעזוע עמוק, במיוחד בשל מיהות העושה – אביה החורג של הנפגעת העבירות" (בפס' 35 לפסק הדין בערעור). בית המשפט ציין כי בית המשפט המחוזי האמין באופן מלא לגרסת נפגעת העבירות, שנתמכה בעדויות נוספות וכי בית המשפט המחוזי מצא את עדות העותר בלתי מהימנה ורצופת שקרים (בפס' 30 לפסק הדין בערעור). פסק הדין בערעור דחה את הבקשה לעיון בחומרי החקירה. נקבע לגביה כי:

 

"המערער לא הגיש ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתו. יתרה מכך, נראה, כי בית המשפט המחוזי לא ביסס כלל את הרשעת המערער על הראיה של בדיקת DNA שנערכו בתחתוני המתלוננת, מאחר שכנגד המערער היו ראיות אחרות מוצקות שהוכיחו את אשמתו מעבר לכל ספק סביר... אשר לבקשת המערער לקבל לידיו את תיק המתלוננת המצוי בפנימיית... גם בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ולא הוגש עליה כל ערר. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, שוכנעתי, כי יש לדחותה, שכן לאור מכלול הראיות המבססות את אשמו של המערער, לרבות עדות ישירה וחיצונית למעשיו, אין במידע אותו מבקש המערער לקבל, בכדי לפגוע או לערער את התשתית הראייתית המוצקה הקיימת כנגד מעשיו. אשר על כן, הבקשה נדחית" (בפס' 26-24 לפסק הדין בערעור).

 

אשר לבקשה להגשת ראייה חדשה בערעור, נקבע כי "מאחר ועד עתה לא הוגש תצהיר כדין מטעם עד התביעה [א.א.], לא ניתן להיזקק לבקשת המערער והיא נדחית" (שם, בפס' 28).

 

4.            ביום 12.6.2019, כשנתיים וחצי לאחר שניתן פסק הדין בערעור, פנה העותר למשנה לפרקליט המדינה (פלילי) בבקשה שיורה למשטרה לבצע השלמת חקירה בעניינו. במסגרת פנייה זו שב העותר על טענותיו בעניין חומרי החקירה וההצהרה הנטענת של א.א. ביום 17.6.2019, השיבה לשכת המשנה לפרקליט המדינה (פלילי) לבקשת העותר, כי הוחלט לדחות את בקשתו וכי אין מקום להורות למשטרה לבצע השלמת חקירה משום שלא קיים "כל פוטנציאל שהמידע אותו הוא מבקש לקבל יפגע או יערער את התשתית הראייתית המוצקה בתיק. מנימוקים אלו, ונימוקים נוספים, נדחתה בעבר בקשה זהה... על ידי בית המשפט העליון".

 

5.            ביום 30.10.2019, הגיש העותר לבית המשפט העליון בקשה למשפט חוזר. בבקשה זו העותר שב והעלה את טענותיו שנדחו בהליך הפלילי בעניין חומרי החקירה וחזר על בקשתו להגשת הראייה הנוספת. ביום 14.11.2019, דחה בית המשפט את בקשת העותר למשפט חוזר, ללא תגובת המדינה (מ"ח 7182/19). בהחלטה נקבע כי:

 

"המערער כבר ביקש להגיש את הראיה המדוברת, ובית משפט זה דחה את הבקשה. בבקשה הנוכחית למשפט חוזר שב המבקש על הבקשה שנדחתה זה מכבר, ובנסיבות כאלה אין מקום לקבלה. הטעם השני שמעלה המבקש הוא חשש של ממש לגרימת עוול. גם בהקשר זה שב המבקש על אותן טענות שהועלו זה מכבר ונדחו בבית משפט זה, ואין בהעלאתן פעם נוספת כדי לעבור את הרף לקיומו של משפט חוזר... לסיכום, הטענות המועלות בבקשה הנוכחית נטענו בפועל בהליך הערעורי שהתקיים בפני בית משפט זה ונדחה. בקשה למשפט חוזר לא נועדה לדון באשר כבר נדון".

 

6.            ביום 27.11.2019, פנה העותר במכתב למשנה לפרקליט המדינה (פלילי) וביקש שיומצאו לידיו תחתוני נפגעת העבירות ותוצאות דגימת ה-DNA שנלקחה ממנו. העותר חזר על בקשתו בפנייה מיום 12.1.2020. ביום 13.2.2020, נמסר לעותר במענה לפניותיו כי הפניות הועברו לטיפול המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה. ביום 18.2.2020, נמסרה לעותר התייחסות המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, לפיה לא נמצא מקום לאפשר את עריכת הבדיקה שהעותר מבקש לבצע, לא כל שכן לאחר דחייתה על הסף של בקשתו לעריכת משפט חוזר שעסקה בעניין זה ממש וכי לבדיקה זו אין כל פוטנציאל לערער את התשתית הראייתית המוצקה הקיימת בתיק, כפי שאף אישרו הערכאות שדנו בעניינו של העותר. על החלטה זו שלא לאפשר לעותר לקבל את תחתוני נפגעת העבירות ואת תוצאות בדיקת ה-DNA וכן על ההחלטה שלא להורות למשטרה לגבות עדות "כדבעי" מהעד א.א. – הוגשה העתירה.

 

7.            לטענת העותר, בכוח הראיות המבוקשות לבדיקה לעורר ספק סביר המספיק לזיכויו בדין שכן עדותו של א.א. מלמדת על אופי נפגעת העבירות ופוגמת במהימנותה. העותר גם טוען לעיוות דין בשל כשל בייצוג בהליך הפלילי. עמדת המשיבה בתגובתה המקדמית היא כי דין העתירה להידחות על הסף מאחר שבית המשפט בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטות בית המשפט העליון בהליך הפלילי. העתירה שהגיש העותר חוזרת על טענות שנדחו בהליך הפלילי שהתנהל בעניין העותר, הן בערעור הפלילי והן במסגרת בקשת העותר למשפט חוזר אשר עסקה באותן סוגיות ונדחתה ללא תגובת המשיבה (המשיבה מדגישה גם כי בבקשת העותר למשפט חוזר צוינה במפורש עמדת המדינה לפיה אין מקום לערוך את הבדיקה והשלמת החקירה שביקש). לעמדת המשיבה, דין העתירה להידחות גם לגופה בהיעדר עילה להתערבות בהחלטות המשיבה לדחות פעם נוספת את בקשות העותר אשר נדחו בעבר בהליכים הפליליים בעניינו.

 

דיון והכרעה

 

8.            דין העתירה להידחות על הסף.

          

           במהותה, העתירה מופנית נגד החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינו של העותר בהליכים השונים, כאשר פסק הדין בהליך הפלילי הפך חלוט זה מכבר. הלכה פסוקה היא כי "בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בערכאות המוסמכות, ואין לאפשר עקיפת הליכי הערעור הקבועים בחוק על ידי עתירה לבג"ץ" (בג"ץ 6917/17 אסל בר לביא נ' המפקח על הביטוח באגף שוק ההון הביטוח (‏10.6.2018) וההפניות שם. ראו גם: בג"ץ 1632/20 נוסיאקוב נ' בית המשפט המחוזי תל אביב (‏9.3.2020); בג"ץ 3398/09 קרצר נ' מאור (22.4.2009); בג"ץ 1846/20 מכלוף נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.3.2020)). כמפורט לעיל, טענות העותר נבחנו על ידי בתי המשפט בהליך הפלילי שהתנהל הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור ובהחלטה בבקשה למשפט חוזר – ונדחו. במובן זה, העתירה "ממחזרת" טענות שהעותר טען להן ושהוכרעו, כך שהגשת העתירה על החלטות המשיבה בעניין פניות העותר מהווה הלכה למעשה ניסיון ל"מקצה שיפורים" לטענותיו שנדחו. יוער, כי העותר טוען בלשון רפה גם לעיוות דין בשל כשל בייצוג בהליך הפלילי, טענות שטען גם בבקשה למשפט חוזר, שם נקבע כי טענה זו נטענה ללא ביסוס וכי ממילא לא ברור כיצד היא מלמדת על עיוות דין כלשהו.

 

           מעבר לצורך, לטענת המשיבה, לא נפל פגם בהחלטת מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה שלא לאפשר עריכת בדיקות נוספות במוצגים והשלמות חקירה בתיק החלוט היות שהעותר לא גילה בבקשתו כל טענה המצדיקה להיעתר לבקשה. העותר הורשע בביצוע עבירות מין חמורות בבת משפחה בהתבסס על תשתית ראייתית רחבה וחריגה בהיקפה לתיקים מסוג זה, לרבות עדות חיצונית ישירה למעשיו. העותר לא הצביע על פוטנציאל שיש בעריכת הבדיקות והשלמת החקירה המבוקשת כדי לערער תשתית ראייתית זו, כפי שקבעו הערכאות השונות. הלכה פסוקה היא כי שיקול דעת הרשויות בתחום ההעמדה לדין וניהול חקירה הוא רחב וכי מתחם הביקורת השיפוטית בהחלטות אלו הוא צר (ראו, למשל: בג"ץ 3124/12 דור טכנולוגיות גז (דור גז) בע"מ נ' פרקליט מחוז דרום פלילי (25.4.2012) וההפניות שם). לא מצאנו כי עניינו של העותר מצדיק התערבות בהחלטות המשיבה.

 

9.            העותר יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,500 ש"ח. 

 

 

 

           ניתן היום, ‏כ"ה בסיון התש"פ (‏17.6.2020).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
3
בע"מ 3704/20
החלטה
26/10/2020
טען מסמכים נוספים