פיגה חיה (ציפורה) הוך נ. שושנה בריכטא | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

פיגה חיה (ציפורה) הוך נ. שושנה בריכטא

ע"א 4116/20
תאריך: 17/09/2020

 

בבית המשפט העליון

 

 

         ע"א  4116/20

 

לפני:  

כבוד השופטת ע' ברון

 

המבקשת:

פיגה חיה (ציפורה) הוך

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. שושנה בריכטא

 

2. שפרה דבורקין

 

3. איטה רחל וועג רוט

 

4. שמואל בריכטא

 

בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של הבית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.5.2020 (כבוד השופט ר' יעקובי) ב-ה"מ 48783-04-18

 

בשם המבקשת:

עו"ד אופיר שיאון; עו"ד אלעזר לדרר;

עו"ד ארז אביב

בשם המשיבים:

עו"ד שמואל לינצר; עו"ד משה ישראלי

 

החלטה

 

1.        בקשה למתן סעד זמני (שהוכתרה בטעות כבקשה לעיכוב ביצוע) שבגדרה נתבקש צו שיורה על איסור ביצוע דיספוזיציה במקרקעין שבמוקד הערעור, וזאת עד שתתקבל הכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.5.2020 (ה"מ 48783-04-18, כבוד השופט ר' יעקובי) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין).

 

2.        עסקינן בסכסוך משפחתי על זכויות במקרקעין. המבקשת ואחיה ז"ל, ירשו מאימם בשנת 1971 את חלקה במקרקעין ברחוב אורבך 11 בירושלים הידועים כגוש 30086 חלקה 106 (להלן: המבקשת, האח ז"ל, האם ו-הנכס)) – ולפי המתואר בבקשה הזכויות בנכס עודן רשומות על שם האם. המשיבים הם אלמנתו וילדיו של האח ז"ל שנפטר לפני מספר שנים (להלן: היורשים). לטענת המבקשת, האח ז"ל העביר לה עוד בשנת 1993 את חלקו בירושת אימם – ולכן המבקשת זכאית להירשם כבעלים של מלוא הזכויות בנכס; ובהתאם, היא נקטה בהמרצת פתיחה שבה נתבקש סעד שיצהיר על כך.

 

           המרצת הפתיחה נדחתה בפסק הדין, תוך שנקבע כי בהינתן אופי התובענה, והעובדה שזו הוגשה נגד עיזבון ושנים רבות לאחר מועד העברת הזכויות הנטענת (מן האח ז"ל למבקשת) – על המבקשת מוטל נטל שכנוע כבד, וזה לא הורם על ידה. בית המשפט המחוזי קבע כי ממכלול הראיות שהוצגו לו עולה שהאח ז"ל לא העניק למבקשת את הזכויות במקרקעין במתנה, ועובדה זו מקבלת חיזוק בהינתן שהוא היה שרוי במצב כלכלי קשה; ועוד נאמר כי השינויים שחלו בגרסת המבקשת בהקשר זה, כאשר בתחילה טענה שהזכויות הועברו לה במתנה ובהמשך שינתה טעמה וטענה כי הזכויות הועברו לה בתמורה, הם בגדר שינוי חזית שאין להתירו וממילא פוגמים בסיכויי התובענה. בית המשפט הוסיף וציין כי התנהלות המבקשת והסובבים אותה בתקופה שקדמה להגשת התובענה מעוררת תהיות, וגם בכך יש כדי להחליש את גרסתה. בהקשר זה צוין כי נראה שהמבקשת פעלה לנישול האח ז"ל מזכויותיו בנכס עוד בעודו בחיים (למרות האמור בצוואת האם), כאשר בה בעת נמנעה מרישום המתנה הנטענת בתקופת חייו – ובכך נשללה מן היורשים האפשרות לברר את טענותיה בנדון; ועוד נקבע כי הרושם הוא שלאחר מות האח ז"ל, המבקשת ניסתה להטעות את היורשים על מנת שיחתמו על מסמכים הנוגעים לזכויות המבקשת בנכס. סופו של דבר, התביעה למתן סעד הצהרתי נדחתה, ונקבע כי המבקשת זכאית להירשם כבעלים רק בזכויות שירשה מהאם (קרי, במחצית הזכויות בנכס), ואינה זכאית למחצית השנייה של הזכויות שבמוקד המחלוקת.

 

3.        המבקשת ממאנת להשלים עם פסק הדין, ומכאן הערעור והבקשה לסעד זמני שבצידו. לדבריה מאחר שהערעור עוסק בזכויות במקרקעין, אזי אם חלילה תתבצע דיספוזיציה כלשהי בנכס – לא מן הנמנע שיהיה זה בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו, ועל כן מאזן הנוחות נוטה לטובתה; זאת בפרט בהינתן שמדובר בנכס ספציפי וייחודי (כלשונה) המצוי זה עשרות שנים בבעלות המשפחה. מנגד נטען כי היעתרות לבקשה לא תסב ליורשים נזק משמעותי, שכן ספק אם הם יכולים לממש את זכויותיהם בנכס בנסיבות שבהן המבקשת מחזיקה במחצית מהזכויות בו – "ולכן ממילא לא יהיו גורמים רבים שיבקשו לרכוש את הנכס ו/או לבצע בו פעולה קניינית אחרת, בהינתן כי תיווצר שותפות בין רוכש הזכויות למערערת (המבקשת-ע'ב')". כן נטען כי סיכויי הערעור הם טובים מאחר שהמבקשת הצביעה על שלל שגגות ופגמים שנפלו בפסק הדין; ולדברי המבקשת עלה בידה להוכיח באמצעות מגוון מסמכים וראיות כי האח ז"ל אמנם העביר לה את הזכויות בנכס, ואין זה משנה אם הזכויות הועברו במתנה או בתמורה.

 

           היורשים טוענים כי יש לדחות את הבקשה על הסף, כבר משום שלא צורפו לה תצהיר והתחייבות עצמית מטעם המבקשת אלא רק מאת בנה; ובהינתן שהמבקשת ובנה נהגו בהטעיה ובמרמה כלפי היורשים, אין הצדקה להעניק להם סעד זמני שהוא סעד שביושר. יצוין כי במענה לכך, המבקשת טוענת כי אין כל חובה בדין לצרף תצהיר לבקשה למתן סעד זמני, וממילא מאחר שבנה היה מעורב בהליכים אין פגם בכך שהתצהיר ניתן על ידו; ועוד נטען על ידה כי בניגוד לאופן הצגת הדברים, בית המשפט המחוזי לא קבע כי המבקשת ובנה נהגו בהטעיה או במרמה. היורשים מצידם מוסיפים וטוענים כי משלא נתבקש בבית המשפט המחוזי סעד זמני שיאסור על ביצוע דיספוזיציה בנכס, ניכר במבקשת שאיננה חוששת שהנכס יעבור לידי גורמים שלישיים וכי כל מבוקשה הוא למנוע מהיורשים לפעול למימוש רישום זכויותיהם בנכס. זאת על מנת שהמבקשת תוכל להוסיף לעשות בנכס שימוש בלעדי, וליהנות לבדה מדמי השכירות שמתקבלים ממנו כפי שעשתה ב-30 השנים האחרונות.

 

           לגופם של דברים, היורשים טוענים כי סיכויי הערעור הם אפסיים, בהינתן שהמבקשת חולקת על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו בפסק הדין ושערכאת הערעור ממעטת להתערב בהן; ועוד נאמר בהקשר זה כי הגרסה העובדתית הנטענת בערעור "תלושה" מזו שהוצגה בבית המשפט המחוזי וסותרת גרסאות קודמות. אשר למאזן הנוחות, נטען כי בנסיבות שבהן המבקשת ובנה שולטים בנכס כולו זה שנים ובתוך כך אף בדמי השכירות שמתקבלים ממנו, תוך נישול האח ז"ל והיורשים מהזכויות שהוקנו להם – אין לאפשר להם להמשיך ולעשות כן. ועוד נאמר בהתייחס למאזן הנוחות, כי טענת המבקשת שלא ייגרם ליורשים נזק כתוצאה ממתן סעד זמני שכן הם ממילא לא יוכלו למכור אותו לגורמים שלישיים, היא הנותנת שאין כל הצדקה להיעתר לבקשה.

 

4.        לאחר עיון בבקשה, בתשובת היורשים ובתגובה לתשובה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כך שלא תימנע מן היורשים האפשרות לרשום את זכויותיהם בנכס, ואולם ייאסר עליהם לערוך דיספוזיציה כלשהי בזכויות אלה.

 

           כידוע, על מנת שבית משפט ייעתר לבקשה לסעד זמני בערעור – שומה על המבקש להראות כי סיכויי הערעור הם גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. אף שמדובר בשני תנאים מצטברים מקובל להמשיל את היחס ביניהם ל"מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך; ואולם בלא לגרוע מהאמור, בפסיקה ניתנה הבכורה לשיקול מאזן הנוחות (ראו: ע"א 4279/20 אילנה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 17 (3.9.2020); ע"א 976/18 עו"ד גיסין נ' בר חן, פסקה 8 (7.5.2018) (להלן: עניין בר חן)).

 

5.        בענייננו, ואף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, סבורתני כי מאזן הנוחות מוביל לקבלת הבקשה באופן חלקי. במוקד הבקשה, נכס מקרקעין המצוי בבעלות המשפחה זה עשרות שנים לפחות; ואף שבשום שלב לא נטען כי הנכס משמש את המבקשת למגורים, בנסיבות העניין נראה כי ערכו לצדדים איננו מתמצה אך בשוויו הכספי. זאת בין היתר, בהינתן הזיקה שמתקיימת בין זכויות היורשים לזכויותיה של המבקשת – שעל פי פסק הדין מחזיקים כל אחד במחצית הזכויות בנכס. על כן ואף ש"החשש לנזק בלתי הפיך בענייני מקרקעין אינו קם באופן 'אוטומטי', והכרעה בבקשה תלויה בנסיבות המקרה" (ע"א 107/18 בביוף את בביוף בע"מ נ' א. ארנסון בע"מ, פסקה 10 והאסמכתאות שם (8.4.2018)), נראה כי דחיית הבקשה עלולה להפוך את הערעור לתיאורטי במידה רבה. כך למשל במקרה שהיורשים ימכרו את חלקם בנכס, הדבר עלול להקשות ואף לאיין את האפשרות של השבת המצב לקדמותו (עניין בר חן, פסקה 9). במצב דברים זה, מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה ככל שזו נוגעת להעברת הזכויות בנכס לידי צדדים שלישיים; מה גם שהיורשים מצידם לא טענו שהדבר יסב להם נזק כלשהו (ראו והשוו: ע"א 268/14 עו"ד שחר הררי – נאמן על נכסי הים נ' מדמון, פסקה 17 (25.3.2014)).

 

           בשונה מכך, הסדרת רישום הזכויות בנכס לא צפויה לגרום למבקשת לנזק, לא כל שכן נזק שאיננו הפיך; בעוד מנגד, היורשים טוענים כי בהיעדר רישום כאמור, נמנע מהם ליהנות מן "הפירות" (דמי השכירות) שצומחים מן הנכס. מכאן, שאין הצדקה למנוע מן היורשים את האפשרות להסדיר את הרישום של זכויותיהם.

 

6.        התוצאה היא שהבקשה מתקבלת באופן חלקי במובן זה שניתן בזאת צו מניעה זמני לתקופת הערעור האוסר על דיספוזיציה כלשהי בנכס, למעט הסדרת רישום הזכויות בנכס על שם המבקשת והיורשים.

 

           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏כ"ח באלול התש"ף (‏17.9.2020).

 

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים