פז חברת נפט בע"מ נ. ישראל דיעי | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

פז חברת נפט בע"מ נ. ישראל דיעי

ע"א 2262/17
תאריך: 02/07/2019

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

 

ע"א 2262/17

 

לפני:  

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

כבוד השופט ג' קרא

 

כבוד השופטת י' וילנר

 

המערערת:

פז חברת נפט בע"מ

 

 

נ  ג  ד

 

המשיב:

ישראל דיעי

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 19.12.2016 בה"פ 31212-03-13 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא י' שינמן

 

תאריך הישיבה:

י"ד באייר התשע"ט      

(19.05.2019)

 

בשם המערערת:

עו"ד יהושע חורש, עו"ד אוהד בן-יהודה

 

בשם המשיב:

עו"ד אייל רוזן, עו"ד איריס בר-טל

 

פסק-דין

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

1.        צדדים לחוזה עסקי כללו בו תניית ויתור על זכויות תביעה. בתנייה נקבע כי תפסיק לחול אם במסגרת התדיינות אחרת בין הנהנה מן הוויתור לצד שלישי שנסבה על מערכת יחסים חוזית דומה יינתן "פסק דין חלוט" התומך בעמדתו של הצד המוותר. האם תנייה זו תקפה בנסיבות שבהן הנהנה מן הוויתור הפסיד בהתדיינות בערכאה הדיונית, אך בשלב הערעור הגיע לידי הסכמה עם הצד השלישי על קבלת הערעור (ובצד זאת על תשלום כספי)? שאלה זו, ושאלות הקשורות בה, הן הדרושות להכרעה בערעור שבפנינו.


 

רקע עובדתי

 

2.        המשיב הוא בעל זכות החכירה הראשית במקרקעין ברמת חובב הידועים כמגרש מס' 1 לפי תב"ע 10/105/03/2 (להלן: המקרקעין). את זכויותיו במקרקעין קיבל המשיב, שהוא נכה צה"ל, מרשות מקרקעי ישראל, בהתאם להסדר הנוגע לשיקומם של נכי צה"ל לפיו הוקצו להם אדמות מדינה לצורך הפעלתן של תחנות דלק.

 

3.        בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת התקשר המשיב עם המערערת, שהיא חברת דלק, בהסכם מסגרת ובהסכם קמעונאי הנוגעים למקרקעין (להלן יחד: המערכת ההסכמית). בהסכם המסגרת התחייבה המערערת להקים על המקרקעין תחנת דלק שאותה יפעיל המשיב, בתמורה לכך שהמשיב יחכיר למערערת את המקרקעין בחכירת משנה לדורות. ההסכם הקמעונאי כלל הוראות שונות, ובכלל זה כי המערערת תספק למשיב מוצרי נפט במחיר שייקבע על ידה "מזמן לזמן" (סעיף 5 להסכם הקמעונאי) וכי המשיב לא יהיה רשאי להפחית או להעלות את מחירי הדלק מבלי לקבל רשות מוקדמת מהמערערת (סעיף 6 להסכם הקמעונאי). בהתאם למערכת ההסכמית, הפעיל המשיב תחנת דלק במקרקעין במהלך השנים 2000-1983 ורכש מוצרי נפט מהמערערת.

 

4.        ביום 7.1.2001 חתמו הצדדים על הסכם להעברת ההפעלה של תחנת הדלק לידי המערערת לתקופה של ארבע שנים עם שתי אופציות להארכה בנות שלוש שנים כל אחת (להלן: הסכם ההעברה). הסכם ההעברה קבע כי המערערת תהא המפעילה של תחנת הדלק (בעצמה או באמצעות גורם מטעמה), וכי היא תשלם למשיב – שזכויותיו מכוח ההסכם הקמעונאי יושעו עד לתום תקופת ההסכם – דמי הפעלה חודשיים.

 

5.        במוקד המחלוקת בין הצדדים מצוי סעיף 14 להסכם ההעברה, שכותרתו "ויתור על טענות ותביעות" (להלן: תניית הוויתור). בשל חשיבותו לדיון, אציג את הסעיף כלשונו:

"למען הסר כל ספק, ומבלי לגרוע מהאמור בהסכם זה, המפעיל מצהיר ומאשר כי אין לו ולא תהיינה לו והוא מוותר באופן סופי ובלתי מותנה, על כל תביעות כספיות נגד פז שעילתן קודמת לחתימת הסכם זה, למעט באחד מה[מ]קרים הבאים:

האחד – שהתביעה הכספית מוגשת בהתאם להוראת דין שתחוקק ותשנה ו/או תבטל את מתכונות [ה]התקשרות הדומות לזו של התחנה, קרי – תחנות שבחכירה ראשית של נכי צה"ל ושהמערכת החוזית שלהן הינה כדוגמת המערכת ההסכמית ו/או הוראת דין המעניקה לנכה צה"ל זכות כספית או אחרת כלשהי;

השני – שהתביעה הוגשה לאחר שהתקבל פסק דין חלוט המכריע לטובת נכה צה"ל בתביעה כספית בין פז לבין נכה צה"ל חוכר ראשי של תחנת תדלוק ושהמערכת החוזית שלו הינה כדוגמת המערכת ההסכמית, ובתנאי שבפסק דין זה הוענקה לנכה זכות כספית או אחרת".

 

6.        באופן יותר ספציפי, הצדדים חלוקים באשר לשאלה האם התקיים הסייג השני לתניית הוויתור – קבלתו של פסק דין חלוט המכריע לטובת נכה צה"ל שהוא חוכר ראשי של תחנת דלק בעל מערכת חוזית זהה לזו של המשיב והמערערת בתביעה כספית בינו לבין המערערת, ושבו הוענקה לנכה האמור זכות כספית או אחרת (להלן: הסייג השני). שאלה זו התעוררה בכל הנוגע לפסק הדין שניתן בת"א (מחוזי ת"א) 986/96 עובד נ' פז חברת נפט בע"מ (9.8.2006) (להלן: עניין עובד). יצוין באופן כללי כי במהלך השנים התנהלו הליכים בין פז לבין מפעילים שונים של תחנות דלק (לרקע כללי על הנושא, ראו עוד: בג"ץ 4501/14 פרסקי נ' הממונה על ההגבלים העסקיים, פסקאות ב'-ז' (23.7.2015)).

 

7.        להשלמת התמונה יצוין כי המערערת מימשה את האופציות שהיו נתונות לה בהסכם ההעברה, ובהמשך אף האריכה את ההסדר עם המשיב לשנה נוספת, כך שבסך הכל היא הפעילה את תחנת הדלק למשך 11 שנים, עד ליום 10.7.2012. כיום מפעיל המשיב את תחנת הדלק.

 

פסק הדין בהליך האחר – עניין עובד

 

8.        בשלב זה יש להציג את עיקריו של ההליך המשפטי האחר שעומד במוקד הדיון – עניין עובד. מקורו של הליך זה בתביעות הדדיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו עוד בשנת 1996 – על ידי המערערת, מחד גיסא, ושני נכי צה"ל שהשתתפו אף הם בפרויקט השיקום באמצעות הפעלת תחנות דלק – יוסף עובד ומשה רשקס (להלן: עובד ורשקס), מאידך גיסא. עובד ורשקס התקשרו עם המערערת בהסכם מסגרת והסכם קמעונאי, בדומה למערכת ההסכמית שנחתמה עם המשיב. בתביעתם נגד המערערת הם ביקשו להצהיר כי מערכת הסכמית זו היא בגדר הסדר כובל שדינו בטלות, וכן תבעו פיצוי בגין נזקים שונים שעל פי הנטען נגרמו להם. לעומת זאת, המערערת טענה כי הם חייבים לפצותה בגין חוב שלדבריה לא שולם לה.

 

9.        כעשר שנים לאחר שהחל הליך זה, וכחמש שנים לאחר שנחתם הסכם ההעברה בין הצדדים שבפנינו, נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו בעניין עובד. בית המשפט המחוזי קבע כי המערכת ההסכמית בין המערערת לעובד ורשקס אכן עלתה כדי הסדר כובל שמנע מהאחרונים אפשרות למסחר הוגן בשוק הדלקים בארץ. כך, נקבע כי מדובר בכבילה שמעניקה בלעדיות למערערת, ומאפשרת לה להכתיב את המחירים ולקבוע את שיעור הרווח של מפעילי התחנה באופן שרירותי, וזאת לפרק זמן בלתי סביר של 98 שנה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי ההסדר הכובל אינו חוסה תחת אחד החריגים בחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988 (וכפי שנקרא באותה עת – חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988) המאפשרים את קיומו, ועל כן אין לתת לו תוקף. עם זאת, נקבע בעניין עובד, במישור הסעד, כי כל עוד המערערת עומדת בכללי התחרות החופשית בשוק, תהיה לה זכות קדימה בשיווק מוצריה לעובד ורשקס. בנוסף, בית המשפט המחוזי פסק לעובד ורשקס פיצויים, וכן חייב אותם בתשלום סכום מסוים כלפי המערערת בגין החוב הנטען.

 

10.      הן המערערת והן עובד ורשקס הגישו ערעורים לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד בטרם ניתן פסק הדין בערעורים אלה, פנו הצדדים לגישור והגיעו להסדר. לפיכך, הוגשה על ידם בקשה משותפת למתן תוקף של פסק דין להסדר שאליו הגיעו, שלא צורף לבקשה. הצדדים הסתפקו בתיאור קצר של ההסכמה שאליה הגיעו, ולפיה הערעור שהוגש על ידי המערערת יתקבל ואילו הערעור שהוגש על ידי מפעילי התחנה יידחה. בהקשר זה צוין בבקשה המשותפת כי "האמור... הינו אך ורק במובן זה שפסק הדין נשוא הערעורים יבוטל במישור היחסים שבין הצדדים לחליפיהם". בהמשך לכך, ביום 6.6.2010 ניתן פסק הדין בערעורים שבו נקבע כי "ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, כאמור בהודעתם מיום 31.5.2010" (ע"א 9900/06 פז חברת נפט בע"מ נ' רשקס (השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, השופטת (כתוארה אז) א' חיות והשופט נ' הנדל)). כבר עתה יודגש, ועניין זה הוא בעל חשיבות להמשך הדברים, כי על אף שהבקשה האמורה לא כללה פרטים נוספים לעניין הסדר הפשרה שאליו הגיעו הצדדים בעניין עובד, אין מחלוקת בין הצדדים בהליך דנן על כך שהסדר פשרה זה הקנה לעובד ורשקס "זכויות כספיות או אחרות החורגות מהמערכת ההסכמית", כאמור בסייג השני לתניית הוויתור.

 

ההתדיינות בין הצדדים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

11.      ביום 17.3.2013 הגיש המשיב המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ה"פ 31212-03-13, סגן הנשיא י' שינמן), ובגדרה עתר למתן סעד הצהרתי לפיו התקיימו הנסיבות המפורטות בסייג השני לתניית הוויתור, ועל כן אין עוד כל תוקף לוויתורו על הזכות לתבוע את המערערת בגין עילות שונות שקמו לו לטענתו. בעשותו כן הוא הסתמך על ההליך בעניין עובד.

12.      כך, המשיב עמד על הדמיון בין עניין עובד לבין עניינו. הוא ציין כי עובד ורשקס הם נכי צה"ל שהוקנתה להם זכות חכירה ראשית במקרקעין שעליהם פועלת תחנת דלק, וכי הם התקשרו עם המערערת במערכת חוזית זהה לזו שבעניינו. בהמשך לכך, טען המשיב כי מאחר שבית המשפט המחוזי הכריע במחלוקת בין המערערת לעובד ורשקס לטובת האחרונים, ואף חייב את המערערת בתשלום כספים, יש מקום לקבוע שהתקיים הסייג השני לתניית הוויתור.

 

13.      בכל הנוגע לערעור בעניין עובד ותוצאתו, טען המשיב כי פסק הדין בערעור לא דן בטענות הצדדים, וממילא על פי הסכמת הצדדים עצמם אין תוקף לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי אלא במישור היחסים שבין הצדדים לו. לפיכך, נטען כי יש לראות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי כ"פסק דין חלוט" לעניין הסייג השני. המשיב הוסיף וטען כי במסגרת הסדר הפשרה שאפשר את סיום ההליך בבית משפט זה העניקה המערערת לעובד ורשקס הטבות כספיות שגובשו לאורו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי המערערת בחרה במתכוון שלא להציג לבית משפט זה את הסדר הפשרה האמור כך שלא יינתן לו במפורש תוקף של פסק דין, וזאת על מנת שההטבות שהעניקה במסגרתו לא יקבלו פומבי. המשיב אף הצביע על כך שהמערערת הוסיפה תניית סודיות להסדר הפשרה שכרתה עם עובד ורשקס על מנת שלא ניתן יהיה להסתמך על הדברים. לנוכח כל האמור טען המשיב כי המערערת פעלה בחוסר תום לב וכי בנסיבות אלה אין מקום לאפשר לה לאכוף את תניית הוויתור.

 

14.      לגוף הדברים, המשיב העלה טענות שעניינן ניצול לרעה של המערערת את תניית הבלעדיות בהסכם הקמעונאי לצורך הכתבת מחירים מופרזים ומקפחים במסגרת רכישת מוצרי נפט על ידו כמפעיל תחנת דלק. מתן הסעד ההצהרתי שהתבקש בתובענה נועד לאפשר למשיב למצות טענות אלה, אשר ציין כי בעבר נמנע מלהעלותן לנוכח תניית הוויתור שבהסכם ההעברה.

 

15.      מנגד, המערערת טענה כי לא התקיים הסייג השני לתניית הוויתור, מאחר שפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין עובד בוטל בערעור ועל כן אינו פסק דין חלוט. על רקע זה טענה המערערת כי יש לסלק את התובענה על הסף מחמת היעדר עילה. כן נטען כי דחיית התובענה על הסף מוצדקת מטעמים נוספים – מאחר שעילות התביעה שלגביהן התבקש הסעד ההצהרתי התיישנו בנסיבות שבהן הסכם ההעברה נחתם בחודש ינואר 2001, ומאחר שממילא לא הייתה הצדקה לתביעת סעד הצהרתי בנפרד מהסעד האופרטיבי הנובע ממנו.

 

16.      להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי התברר שמאז שנת 2004 חתמה המערערת על הסדרי פשרה נוספים עם נכי צה"ל שמפעילים תחנות דלק, לאחר שהוגשו ערעורים על פסקי דין שניתנו בבתי המשפט המחוזיים בסכסוכים ביניהם. בעקבות זאת, הגיש המשיב בקשה למתן צו לגילוי מסמכים שכוונה לעיון בשלושה מהסדרי פשרה אלה. לאחר שבית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, שהתקבלה, וכן התקבל הערעור לגופו (רע"א 4627/14 פז חברת נפט בע"מ נ' דיעי (10.11.2014), השופט י' עמית)). השופט עמית קבע כי הסדרי הפשרה שהתבקשו לא יועברו לעיונו של המשיב, אלא רק לבית המשפט המחוזי על מנת שיעיין בהם מכוח סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת כדי לבחון אם יש בהם רלוונטיות לשאלה של פרשנות הסייג השני לתניית הוויתור, באופן שיאזן בין האינטרס של המשיב בגילויים לבין טענת המערערת בנוגע להגנה על סודות מסחריים. הצדדים הגישו טיעונים משלימים לבית המשפט המחוזי בעניין זה, והמערערת אף הגישה את הסדרי הפשרה במעטפה סגורה לעיונו של בית המשפט המחוזי בלבד. בסופו של דבר, לא ניתנה החלטה נוספת בנושא.

 

17.      עוד יצוין כי במקביל לתובענה לסעד הצהרתי הגיש המשיב תביעה נוספת (ת"א 28938-03-13; להלן: התביעה הנוספת), במסגרתה טען, בעיקרו של דבר, כי המערכת ההסכמית בינו לבין המערערת עולה כדי הסדר כובל שדינו בטלות, ועל כן הוא זכאי לרכוש מוצרי דלק לתחנה מכל ספק שהוא. כמו כן, תבע המשיב לחייב את המערערת לשלם לו סך של 213,000 שקלים בגין נזקים שעל פי הנטען היא גרמה לתחנה.

 

18.      ביום 19.12.2016 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערערת לסילוק של התובענה על הסף ונעתר לסעד המבוקש על ידי המשיב. זאת, בהמשך להסכמת הצדדים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת המערערת לסילוק התובענה על הסף תהא פסק דין לכל דבר ועניין אשר יסיים את ההתדיינות בתיק.

 

19.      בית המשפט המחוזי עמד על כך שהצדדים חלוקים אך ורק בשאלה האם פסק הדין בעניין עובד עולה כדי פסק דין חלוט, וכי אין ביניהם מחלוקת על כך שהתקיימו יתר התנאים בסייג השני. תחילה, בית המשפט המחוזי קבע כי אין לקבל את הטענה לפיה פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין עובד בוטל בשלב הערעור, בציינו כי בהודעה המוסכמת מטעם הצדדים שהוגשה בהליך הערעור הם הגבילו את ביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי למישור היחסים בין הצדדים. בהמשך לכך פנה בית המשפט המחוזי לבחון את פרשנותה של תניית הוויתור. בהקשר זה הוא בחן "האם הסיטואציה של הכרעה שיפוטית במסגרת פסק דין למד [פסק הדין בעניין עובד – ד' ב' א'] במחוזי והסכם פשרה בין הצדדים במסגרת פסק דין למד בעליון, עונה על המונח 'פסק דין חלוט' כפי שהוסכם בין הצדדים באותו סעיף 14" (עמ' 9 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בחיוב, מכמה טעמים. בית המשפט המחוזי הסביר כי בלשון החוזה אין כדי לסייע לפתרון המחלוקת הפרשנית בין הצדדים, שכן מהמונח "פסק דין חלוט" כשלעצמו לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית האם הצדדים התכוונו לקשת רחבה של מקרים, הכוללת גם את המקרה דנן. כמו כן, נקבע כי בחינת אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים אינה מובילה אף היא לתוצאה חד משמעית, מאחר שהצדדים כלל לא דנו בעת המשא ומתן בכל קשת האפשרויות הקיימות למונח "פסק דין חלוט" ולא הגבילו במפורש את קיומו לפסק דין של בית המשפט העליון. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי בחינה אובייקטיבית של אומד דעת הצדדים ותכלית החוזה מובילה לפרשנות מרחיבה של המונח "פסק דין חלוט" המשתרעת גם על הנסיבות במקרה דנן. יצוין כי בגיבוש מסקנתו הפרשנית נדרש בית המשפט המחוזי לעדותו של עו"ד יריב פקטה (להלן: עו"ד פקטה), שהיה מופקד על ניסוח הסכם ההעברה ועריכתו מטעם המערערת.

 

20.       בית המשפט המחוזי קבע עוד כי המשמעות של קבלת טענותיה של המערערת היא שיוענק לה "כוח בלתי סביר" להחליט האם לתת למשיב זכות תביעה, אם לאו. זאת, מאחר שהמערערת רשאית למעשה להחליט האם להגיע לפשרות עם צדדים שלישיים תמורת הסכמתם לקבלת ערעורים על פסקי דין שניתנו נגדה, ובכך למנוע את קיומו של פסק דין חלוט וכהמשך ישיר לכך לחסום את יכולתו של המשיב להגיש תביעה. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי המסקנה שאליה הגיע עולה בקנה אחד גם עם הגשמת זכות הגישה לערכאות של המתדיינים ועם המגמה של פרשנות מצמצמת של תניות ויתור המגבילות זכות זו ביחס לאחד הצדדים לחוזה.

 

21.       בהמשך, נדרש בית המשפט המחוזי לטענת ההתיישנות שהעלתה המערערת, ודחה אותה. בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח תניית הוויתור ניטל מהמשיב כוח התביעה כל עוד לא התקיים אחד משני הסייגים האמורים בה, ולפיכך בטרם ניתן פסק הדין בערעור בעניין עובד (היינו, פסק הדין שנתן תוקף להסדר הפשרה באותו מקרה), לא יכול היה המשיב להגיש את תביעתו. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת לפיה ההלכה בעניין היעדר כוח תביעה (כטעם לעצירה של מירוץ ההתיישנות) חלה רק על מניעה הנובעת מהחלטה שיפוטית, להבדיל ממניעה שמקורה בהסכם רצוני. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי אם המשיב היה מגיש את תביעתו לפני שהתקיים הסייג השני לתניית הוויתור, המערערת הייתה טוענת כי הוא מנוע מהגשת תביעה ואף גורסת כי הוא מפר את הסכם ההעברה. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה טענה חלופית שהעלתה המערערת במהלך ההתדיינות, לפיה המניעה להגשת התביעה הוסרה עם חתימתו של הסדר הפשרה הראשון של המערערת מול נכה צה"ל אחר, בשנת 2004. בית המשפט המחוזי אף קבע כי טענה זו של המערערת סותרת את התנהגותה בזמן אמת, בהתחשב בכך שטענה בפני המשיב, במסגרת ההליך ואף קודם לכן, כי לא ניתן פסק דין חלוט כאמור בתניית הוויתור.

 

22.      לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת לפיה לא היה מקום להגיש תובענה לסעד הצהרתי שאינה כוללת את הסעד האופרטיבי, כפי שעשה המשיב. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי קבלת עמדתה של המערערת בתובענה למתן הסעד ההצהרתי עשויה הייתה להביא לסיום הסכסוך בין הצדדים ביחס לתביעה האופרטיבית, מאחר שהמחלוקת ביניהם נוגעת בראש ובראשונה לשאלת הזכות להגיש תביעה שבצדה סעד אופרטיבי. על כן, כך נקבע, יש מקום לאפשר למשיב לעתור תחילה לסעד הצהרתי על מנת לקבוע האם התגבשה זכות התביעה האופרטיבית שלו.

 

הטענות בערעור

 

23.      לטענת המערערת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי בכל שלושת המישורים שבהם עסק – פרשנותה של תניית הוויתור, דחייתה של טענת ההתיישנות, וכן ההכרעה בשאלה הדיונית שנסבה על ניהול ההליך במתכונת של הגשת תובענה לסעד הצהרתי ללא סעד אופרטיבי בצדו.

 

24.      ראשית, המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי פסק הדין בעניין עובד הוא פסק דין חלוט המקיים את הסייג השני לתניית הוויתור. לטענתה, לאחר שפסק הדין המוסכם של בית משפט זה ביטל את חיוביה של המערערת כלפי עובד ורשקס, אין עוד פסק דין, לא כל שכן פסק דין חלוט, המחייב את המערערת להעניק לנכה צה"ל זכות כספית או אחרת, כנדרש בסייג השני לתניית הוויתור. כך, נטען כי הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט זה התייחס בלשון מפורשת לכך שפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין עובד יבוטל. המערערת טוענת כי כאשר פסק דין מושא ערעור בטל במישור היחסים שבין הצדדים לו, אין יכולים צדדים שלישיים להסתמך על מה שנקבע בו.

 

25.      המערערת מוסיפה וטוענת כי לשונה של תניית הוויתור היא חד-משמעית, וכי לא ניתן למצוא בה ביסוס לטענה לפיה כוונת הצדדים הייתה לכלול בסייג השני לתנייה גם הסדרי פשרה בין המערערת לבין צדדים שלישיים, להבדיל מפסקי דין חלוטים במשמעותם המקובלת. כך, מציינת המערערת כי המונח "הסדר פשרה" לא נכלל בתניית הוויתור. כמו כן, המערערת טוענת כי המשיב לא הביא לעדות את עורך הדין שייצג אותו במשא ומתן לקראת החתימה על הסכם ההעברה, ועל כן לא עלה בידו לסתור את עדותו של עו"ד פקטה ביחס לאומד דעת הצדדים. בהקשר זה מדגישה המערערת כי על-פי עדותו של עו"ד פקטה, במונח "פסק דין חלוט" כוונת הצדדים הייתה למשמעות הסטטוטורית המקובלת שלו, דהיינו לפסק דין שלא ניתן עוד לערעור, ולא לשום משמעות "נסתרת" אחרת. המערערת טוענת עוד כי התנהגותו של המשיב מנוגדת לפרשנות שאותה קיבל בית המשפט המחוזי, בהתחשב בכך שהמשיב היה מודע להסדרי פשרה דומים נוספים שנחתמו בעבר, ולמרות זאת מעולם לא טען כי אלה מקיימים את הסייג השני לתניית הוויתור.

 

26.      שנית, המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שעילות התובענה לא התיישנו. היא מצביעה על כך שהסעד שהתבקש על ידי המשיב הוא הצהרה בדבר זכותו להגיש נגדה תביעות כספיות שעילתן קודמת לחתימת הסכם ההעברה. על כן, לטענת המערערת, מאחר שההסכם נחתם בחודש ינואר 2001, עילות התביעה התיישנו לכל המאוחר בשנת 2008. המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי יישם באופן שגוי את ההלכה שעניינה מניעה משפטית המסכלת את כוח התביעה. לטענתה, מדובר בהלכה העוסקת במקרים של מניעה משפטית לאור החלטה שיפוטית, ולא בוויתור רצוני. המערערת מוסיפה וטוענת כי גם אם מקבלים את עמדתו של המשיב, לפיה מירוץ ההתיישנות לא החל עד למועד שבו התקיים הסייג השני של תניית הוויתור, יש מקום לקבוע שהתביעה התיישנה. זאת, בהתייחס להסדרי הפשרה שנחתמו החל משנת 2004 בין המערערת לנכי צה"ל אחרים, שלכאורה כבר הקנו לו את אותו כוח תביעה שמקנה לו הסדר הפשרה שנחתם בעניין עובד.

 

27.      שלישית, המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שהמשיב היה זכאי לתבוע את הסעד ההצהרתי בנפרד מהסעד האופרטיבי. המערערת טוענת כי הנימוק שהציג בית המשפט המחוזי לכך, לפיו קבלת עמדת המערערת בתובענה עשויה הייתה להביא לסיום הסכסוך בין הצדדים, אינו שונה מכל מקרה אחר שבו קבלת עמדת הנתבע בהליך ההצהרתי תביא לסיום הסכסוך ותמנע את היכולת להגיש תביעה כספית. יתרה מכך, המערערת מצביעה על כך שבפועל המשיב הגיש בד בבד עם התובענה לסעד הצהרתי את התביעה הנוספת המכוונת לסעדים אופרטיביים (כמפורט לעיל בפסקה 17).

 

28.      מנגד, המשיב טוען שדין הערעור להידחות על יסוד נימוקיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו.

 

29.      בעיקרו של דבר, המשיב טוען כי הסכמת הצדדים בעניין עובד חלה במישור שבין הצדדים בלבד, ואילו במישור שבין המערערת למשיב פסק הדין בעניין עובד עומד על כנו כפסק דין חלוט לכל דבר ועניין. למעשה, כך נטען, המערערת מבקשת כעת את שלא ביקשה בזמן אמת מהמותב שדן בערעור בעניין עובד – מתן תוקף לביטול פסק הדין בעניין עובד כלפי כולי עלמא. המשיב חוזר ומצביע על כך שהמערערת נמנעה מלהציג את הסדר הפשרה בינה לבין עובד ורשקס לבית משפט זה בעת שביקשה למחוק את הערעור בעניין עובד, והסתפקה בהצגת הודעה לאקונית על הסכמה בין הצדדים לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ממילא, המשיב מדגיש כי פסק הדין המוסכם שניתן בערעור נתן תוקף להסדר הפשרה, שבמסגרתו הוענקה לעובד ולרשקס "זכות כספית או אחרת". על כן, כך נטען, גם על פי ההנחה שפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין עובד אכן בוטל, פסק הדין המוסכם שניתן בערעור מקיים בעצמו את הסייג השני לתניית הוויתור, שכן הוא מקנה לנכה צה"ל "זכות כספית או אחרת" ומכריע לטובתו במחלוקת עם המערערת.

 

30.      עוד בעניין זה טוען המשיב כי תכליתה של תניית הוויתור הייתה הקניית זכות תביעה למשיב על מנת שיוכל להשוות עצמו לכל נכה צה"ל אחר, וכי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם תכלית זו. המשיב סומך את ידו על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה פרשנות המונח "פסק דין חלוט" לא נדונה באופן פוזיטיבי בין הצדדים בעת המשא ומתן ביניהם לפני חתימת הסכם ההעברה, וכי הסיטואציה הרלוונטית לא הועלתה ולא נצפתה על ידם. בהינתן קביעה זו, נטען כי אין לייחס משקל של ממש לכך שעורך הדין שייצג את המשיב במשא ומתן האמור לא הובא לעדות.

 

31.      על כל האמור מוסיף המשיב וטוען כי התליית זכות התביעה שלו ברצונה הטוב של המערערת להגיע להכרעה שיפוטית (במקום באירוע חיצוני אובייקטיבי) היא תוצאה לא הוגנת, וכי ברי שאף צד סביר להסכם לא היה מסכים לכך מראש. המשיב סומך את ידו בהקשר זה על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להגבלתה של זכות הגישה לערכאות ולצורך לפרש את תניית הוויתור באופן המצמצם הגבלה זו.

 

32.      גם באשר לטענת ההתיישנות סומך המשיב את ידו על נימוקיו של בית המשפט המחוזי. המשיב מטעים כי קיומו של כוח תביעה מהותי והתגבשותה של זכות תביעה קונקרטית הם דרישות יסודיות לתחילת מניין תקופת ההתיישנות. על כן, כך נטען, מניעה מהגשת תביעה מכוח הסכם היא מקרה פרטי של היעדר כוח תביעה מהותי. המשיב מוסיף כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה היה בידיו כוח תביעה מהותי כבר בשנת 2004, בין היתר מאחר שבפסקי דין מחוזיים אחרים שאליהם הפנתה המערערת לא הוענקה לתובעים "זכות כספית או אחרת". בפרט מציין המשיב כי בפסק הדין מושא הסדר הפשרה משנת 2004 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת מפעיליה של תחנת הדלק, וכן כי הסדר הפשרה בתיק זה (כמו גם הסדרי הפשרה הנוספים) לא נחשף מעולם על ידי המערערת.

 

33.      לבסוף, בכל הנוגע לסעד שנתבע טוען המשיב כי דווקא העובדה שהמערערת הגישה בקשה לדחיית התובענה על הסף בהיעדר עילה הבהירה את הצורך לדון תחילה בשאלת התקיימותו של התנאי להתגבשות זכות התביעה של המשיב, בטרם הגשת התובענה הכספית עצמה. כמו כן, המשיב טוען כי נקבע בפסיקה ששאלות שעניינן פרשנות חוזה מתאימות למסגרת של סעד הצהרתי גם כאשר ניתן לתבוע מלכתחילה סעד אופרטיבי על יסוד אותן עובדות. לבסוף, באשר לטענת המערערת בדבר התביעה הנוספת שהגיש, מציין המשיב כי מדובר בהליך שונה שנסב הן על שאלת בטלות ההסכמים בינו לבין המערערת על יסוד דיני ההגבלים העסקיים והחוזים האחידים, והן על הפרות ספציפיות שאירעו ב-2013, בתקופה שלאחר שהוחזרה לידיו החזקה בתחנת הדלק, ובנסיבות שונות שאינן קשורות כלל לתניית הוויתור שבהסכם ההעברה.

 

דיון והכרעה

 

34.      לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחבריי לעשות.

 

35.      הערעור מביא לפתחנו שלוש שאלות משפטיות – שאלת קיומו של הסייג השני לתניית הוויתור, שאלת ההתיישנות והשאלה של הגשת תובענה לסעד הצהרתי בנפרד מן הסעד הכספי בנסיבות העניין. שאלות אלה נדונו בבית המשפט המחוזי כשאלות מקדמיות, כחלק מההכרעה בבקשת המערערת לדחיית תביעתו של המשיב על הסף. על-פי סדר הדברים הרגיל היה מקום לפתוח בשאלות שהן בעלות אופי דיוני מובהק – שאלת ההתיישנות והשאלה של מתכונת הגשת התובענה. עם זאת, בנסיבות העניין יש מקום להידרש ראשית לשאלה המהותית הנוגעת לתניית הוויתור. זאת, הן מאחר שזו עמדה בליבת הדיון בבית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים בערעור, והן – ובכך העיקר –מאחר שהדיון בטענות הדיוניות, ובפרט בשאלת ההתיישנות, קשור במידה רבה לאופן הניתוח המשפטי של תניית הוויתור. הכול – כמפורט להלן.

 

 

תניית הוויתור ושאלת התקיימותו של הסייג השני לה

 

36.      כאמור, הסייג השני לתניית הוויתור מצוי בלב המחלוקת בין הצדדים. הדברים פשוטים: אם התקיים הסייג השני, דרכו של המשיב לתבוע סעד אופרטיבי מן המערערת פתוחה. אם הסייג השני לא התקיים, המשיב כבול לתניית הוויתור שעליה חתם.

 

37.      בעיקרו של דבר, אני סבורה כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בהקשר זה היא נכונה. אולם, כמתואר להלן, אני מגיעה אליה בדרך שונה מזו שבה הוא פסע.

 

38.       תניית הוויתור שבהסכם ההעברה מקנה למערערת זכות – הגנה מפני תביעה. עם זאת, התנייה כוללת שני תנאים השוללים את קיומה של זכות זו, בדמות הסייגים המפורטים בה. בכל הנוגע לתנאים לקיום זכות חוזית או לשלילתה נוהגת הבחנה בין שני סוגים של תנאים – תנאי מוקדם (מתלה), שקיומו נדרש על מנת שתיווצר הזכות החוזית; ותנאי מאוחר (מפסיק), שמניח שהזכות נוצרה, אולם אירוע המהווה תנאי מאוחר מביא לפקיעתה (ראו: דניאל פרידמן "חוזים על תנאי" דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 60 (2003) (להלן: פרידמן וכהן)). תנאים מסוג זה נסבים במקרה הרגיל על אירוע חיצוני, שמקים או מפסיק את התחייבויות הצדדים, אך במקרים מסוימים ייחשבו לתנאי כזה גם אירועים שתלויים בפעולה של אחד הצדדים (ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 586-585 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח)). בענייננו, הסייג השני לתניית הוויתור הוא תנאי מפסיק, שמפקיע את זכותה של המערערת ל"חסינות" משפטית.

 

39.      במקרה זה, כאמור, אין מדובר בתנאי מפסיק הנסב על החוזה כולו, אלא על תנאי מפסיק שחל על הסדר הוויתור, שהוא אחד מחלקיו, אך העקרונות החלים על הדיון בו הם דומים. בהתאם לכך, ניתן לומר שהצד שהתנאי נתון לשליטתו אינו רשאי לסכלו באופן שישלול את זכותו של הצד השני לחוזה (ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 61). זאת, באנלוגיה לסעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), הקובע כי צד אשר פעל לסיכולו של תנאי בחוזה אינו זכאי להסתמך על אי קיומו. הסדר זה של "השתק סטטוטורי" הוא ביטוי קונקרטי של עיקרון תום הלב שחולש על מערכת היחסים החוזית מכח סעיף 39 לחוק החוזים (ראו: ע"א 4541/91 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397, 411 (1994); בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מט(4) 749, 765 (1995); ע"א 1156/10 האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ, פ''ד סו(1) 167, 199-197 (2012); פרידמן וכהן, בעמ' 52; שלו וצמח, בעמ' 609-608). למעשה, ניתן להסתכל על הדברים גם כך: תניית הוויתור היא מעין חוזה בתוך חוזה, ואילו הסייג השני הוא תנאי מתלה, שבהתקיימו קמה למשיב זכות תביעה נגד המערערת. בנסיבות שבהן המערערת סיכלה את קיומו של התנאי – אין היא רשאית לטעון כי הוא לא התקיים, כאמור בסעיף 28(א) לחוק החוזים.

 

40.      למעשה, ניתן להתרשם כי המערערת ניצלה את היותה "שחקן חוזר" בהתדיינויות מול מפעילי תחנות דלק כדוגמת המשיב, באופן שאפשר לה לשלוט על הנסיבות ולמנוע את התקיימותו של הסייג השני לתניית הוויתור (ראו בהקשר זה את הדברים שנאמרו בע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ (8.2.2018), שם נדונה מערכת חוזית דומה בין המערערת למפעילי תחנת דלק: "למיטב ידיעתי, ערעורים שהוגשו על פסקי הדין של בתי משפט מחוזיים, שבהם נדונה תוקפה של מערכת ההסכמים שבין חברות הדלק הוותיקות לתחנות הדלק, הסתיימו כולם בפשרה או נמחקו בהסכמה" (שם, בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת ע' ברון. ההדגשה הוספה)). כאמור, במסגרת ההליך דנן התברר כי המערערת ניהלה כמה הליכים משפטיים עם נכי צה"ל המפעילים תחנות דלק כדוגמת המשיב, ובמהלכם הגיעה עמם להסדרי פשרה שהושארו חסויים, באופן שמאפשר למערערת להבטיח כי מפעילי תחנות אחרים (כגון המשיב) לא יוכלו להשתמש בפסק דין שיינתן לחובתה. הכוח העודף שבו החזיקה המערערת מטיל עליה, להשקפתי, חובת תום לב מוגברת (ראו והשוו: ע"א 8098/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ – סניף חדרה, פ"ד סה(2) 330, 336-335 (2012); רע"א 3489/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, פ"ד סו(1) 633, 657 (2013). כן ראו והשוו: ע"א 5786/15 אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובבנין בע"מ נ' חסן, פסקה 24 (3.9.2017)).

 

41.      כפי שהיטיב לנסח זאת בית המשפט המחוזי, "ברור כי כאשר בידי פז הפררוגטיבה לקבוע האם הכרעה בבית המשפט המחוזי תחשב לפסק דין חלוט אם לאו, אין הסייגים תלויים יותר באירוע חיצוני, כי אם ברצונה הטוב של פז" (פסקה 25 לפסק דינו). במילים אחרות, המערערת ביקשה להבטיח כי בכל מקרה, לא יוכל הסייג השני לתניית הוויתור להתקיים. אם אחד מנכי צה"ל שהם בעלי מערכת הסכמית דומה לזו של המשיב ינקוט נגדה הליכים בבית משפט, ממילא אין בכך סיכון למערערת – אם התביעה נגדה תידחה, הסייג השני לא מתקיים; ואם התביעה תתקבל, כמו בעניין עובד, המערערת תחתור להגיע לפשרה נקודתית (שאין חולק שבמסגרתה הוענקו למפעילי התחנה הטבות כספיות) בכפוף להסכמה על ביטול פסק הדין שעשוי "לעורר" את הסייג השני לתניית הוויתור במערכות חוזיות אחרות של המערערת. רושם זה אף מתקבל מדברים שמסר עו"ד פקטה במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט המחוזי:

"ש: ... אתם הגשתם לבית המשפט הזה הסכמי פשרה במעטפה סגורה. אתה יודע מזה. נכון?

ת: מה זה הסכמי פשרה? אתה מדבר בתיקים האחרים?

ש: בתיק הזה הגשתם לבית המשפט.

סגן הנשיא י' שינמן: לתיקים שהם מתבססים אתם הגשתם את הסכמי הפשרה במעטפה סגורה.

ת: כן.

ש: ובהסכמים האלה יש גם את ההסכם של עובד ורשקס וגם את הסכם הפשרה של שרלין וגם את הסכם הפשרה של עמוס. נכון?

ת: אני חושב שכן.

ש: נכון שההסכמים האלה לא הוצגו לבית המשפט העליון בתיקים הספציפיים שבהם ניתנו פסקי הדין?

ת: אנחנו הגשנו רק הודעות קצרות. נכון.

[...]

ש: או-קי. עכשיו תראה, נניח שאם בית המשפט העליון בתיק של עובד ורשקס היה דן בערעורים כמו שבית המשפט דן בהם, דוחה את הערעור של פז ומשאיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, במקרה כזה אתם לא חולקים על כך שהיה מתקיים התנאי בסעיף 14 להסכם של מר דיעי, נכון?

[...]

ת: אם בית המשפט העליון היה מכריע לגופו של עניין באחד משלושת התיקים הללו, אז אפשר היה להשתמש בזה" (פרוטוקול הדיון מיום 14.6.2015, עמ' 47-45).

 

42.      סיכומו של דבר: אני סבורה כי המערערת מנועה מלטעון לאי קיומו של הסייג השני בתניית הוויתור בנסיבות שבהן היא סיכלה בהתנהגותה את קיומו. במילים אחרות, ניתן לומר כי הפרתה של חובת תום הלב בנסיבות העניין מביאה ל"קיום רעיוני" של הסייג השני (ראו: שלו וצמח, בעמ' 609). על כן איני רואה לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה.

 

43.      בשולי הדברים, גם אם למעלה מן הצורך, אציין כי כשלעצמי איני שותפה לעמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה ניתן היה להגיע לאותה מסקנה על יסוד פרשנות רחבה של המונח "פסק דין חלוט", במובן זה שהוא חל גם על נסיבות המקרה דנן (שבהן ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי ובוטל בהסכמת הצדדים במסגרת פשרה המקנה הטבה כספית). מבחינה לשונית, למונח "פסק דין חלוט" פרשנות מקובלת, שאף מעוגנת בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות) – "'חלוט', לענין פסק דין או החלטה של בית משפט – שאין עליהם עוד ערעור או ערר או השגה כיוצא בהם". בהקשר זה יש להעיר, כי סעיף 25(ד) לחוק החוזים קובע בין היתר כי סעיף 2 לחוק הפרשנות יחול, ככלל, אף על פרשנות של חוזה. סעיף 2 לחוק הפרשנות קובע כי "מונח שהוגדר בחיקוק – משמעו כהגדרתו... אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם אותה הגדרה" (ראו עוד: שלו וצמח, בעמ' 554-550). אם כן, לשיטתי, הפרשנות הלשונית ה"פשוטה" במקרה זה תומכת בעמדתה של המערערת – לפיה הסייג השני לתניית הוויתור מכוון לפסק דין סופי במובן זה שלא ניתן לערער עליו, ואילו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין עובד אינו כזה, משהוגש עליו ערעור לבית המשפט העליון. זוהי הפרשנות הטבעית, אשר מתיישבת עם השכל הישר, ושאינה "נכפית" על הלשון (ראו: ע"א 516/12 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל, פסקה כח (13.4.2014); ‏ע"א 87/15 נורדן נ' גרינברג, פסקה 12 (16.10.2017)).

 

44.      דומה כי אף פניה לנסיבות כריתת הסכם ההעברה מובילה לפרשנות המקובלת והשכיחה של המונח "פסק דין חלוט". על הנסיבות ניתן היה ללמוד בעיקרו של דבר מעדותו של עו"ד פקטה, שהופקד מטעמה של המערערת על ניסוח ההסכם ועריכתו. זאת, בשים לב לכך שעורך הדין שייצג את המשיב במשא ומתן לקראת החתימה על הסכם ההעברה לא הובא לעדות מטעמו. עו"ד פקטה תיאר בעדותו את המשא ומתן שהתנהל ביחס לתניית הוויתור, כאשר נקודת המוצא הייתה שהמערערת ביקשה לכלול בהסכם ההעברה תניית ויתור גורפת, ואילו המשיב ביקש להימנע לחלוטין מלכלול בהסכם תניית ויתור. לבסוף, כך תיאר עו"ד פקטה, הם הסכימו כפשרה על נוסח מסויג. בין היתר, ציין עו"ד פקטה את הדברים הבאים:

"מעולם לא הועלתה דרישה מצד עו"ד חסון ליתן למונח 'פסק דין חלוט' משמעות אחרת מהמשמעות הקבועה בחוק – לא המשמעות שמר דיעי מבקש לייחס למונח ואף לא משמעות אחרת כלשהי.

[...] כאשר כתבנו בהסכם 'פסק דין חלוט' התכוונו בדיוק למשמעותו המקובלת של המונח בחוק, ולא כל דבר אחר... הגיונן של ההסכמות, עליו דובר במפורש ביני לבין עו"ד חסון, התייחס לוויתור 'סופי ובלתי מותנה' כלשון סעיף 14, למעט במקרים בהם ייכפה הסדר לא רצוני, מכוח הדין או מכוח פסק דין חלוט שפז אינה יכולה עוד להשיג עליו. לא דובר על הסכמים אחרים שפז מתקשרת בהם מרצונה, אלא רק על כפייה בדין או בפסק דין חלוט שלא ניתן עוד לערעור" (סעיפים 18 ו-25 לתצהיר המשלים מטעם עו"ד פקטה).

 

45.      מכל מקום, כאמור, הדברים נאמרו בבחינת למעלה מן הצורך, שכן המסקנה שאליה הגעתי היא זהה לזו שאליה הגיע בית המשפט המחוזי – יש לראות בסייג השני לתניית הוויתור כתנאי שהתקיים. בשלב זה, אם כן, יש להשיב לשתי השאלות הנוספות שהתעוררו בערעור, שהן דיוניות באופיין, אך בעלות השפעה על האפשרות ליתן למשיב את הסעד המבוקש על ידו.

 

סוגיית ההתיישנות

 

46.      כאמור, המערערת טוענת כי מאחר שהסעד ההצהרתי שהתבקש על ידי המשיב מתייחס לתביעות שעילתן הנטענת קודמת לחתימת הסכם ההעברה בחודש ינואר 2001, הרי שמדובר בתובענה שהתיישנה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, ואני סבורה כי בדין עשה כן.

 

47.      כידוע, חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) חל על "תביעה לקיום זכות כל שהיא" (סעיף 2 לחוק זה). בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי אף תובענה למתן סעד הצהרתי ביחס לזכות קיימת נתונה להתיישנות. זאת, להבדיל ממקרים חריגים שבהם מחסום ההתיישנות לא יעמוד לנתבע, כגון תובענה להצהרה על סטטוס – למשל באשר לגיל, מצב משפחתי או אזרחות (ראו: ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 369 (1991); ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי משפחת מושקוביץ בע"מ, פ"ד נו(6) 481, 486-485 (2002); ע"א 8376/10 חברת מוניות הטייסים בע"מ נ' סילקו, פסקה 10 (21.5.2013) (להלן: עניין מוניות הטייסים)). הטעם לכלל האמור הוא כי מתן סעד הצהרתי מוביל לשינוי המצב הקיים שהנחה את בעלי הדין ושעליו הם הסתמכו במשך כל השנים (ראו: ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 845, 852-851 (1993); ע"א 9495/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' נגר כרמלה ובניה בע"מ (15.8.2012)).

 

48.      השאלה הנדרשת אפוא להכרעה היא מה המועד שבו נולדה עילת התובענה של המשיב, כפי שמצווה סעיף 6 לחוק ההתיישנות. שאלה זו היא מורכבת יחסית בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שמדובר בתובענה לסעד הצהרתי. כידוע, המונח "עילת תובענה", כמו גם המונח "עילת תביעה", משתנה לפי ההקשר שבו הוא נדון (ראו: ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פסקה 17 (19.4.2012) (להלן: עניין רובאב); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 393 (2015)). בהקשרם של דיני ההתיישנות, קבעה הפסיקה כי עילת התובענה נוצרת כאשר מתקיימות כל העובדות החיוניות המגבשות בידיו של התובע כוח להגיש תובענה ולזכות בסעד המבוקש (ראו: ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ''ד נח(4) 769, 789 (2004); עניין רובאב, בפסקה 18; ע"א 6623/11 אלבו נ' פלדמן, פסקה 8 (2.1.2014); טל חבקין התיישנות 137 (2014) (להלן: חבקין)). במובן זה, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרשת עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט (ראו: ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, פסקה 17 (24.5.2010) (להלן: עניין פסגת אשדוד)). במילים אחרות: "תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו, אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין" (ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 118-117 (2010)).

 

49.       כאשר נדונה בפסיקה תובענה למתן הצהרה בדבר בעלות במניות נקבע, לצרכי התיישנות, כי עילת התובענה נולדה ביום שבו נוצרה על פי הטענה הזכאות למניות, שכן זהו המועד שבו מתקיימות העובדות המגבשות את עילת התובענה (ראו: עניין מוניות הטייסים, פסקאות 15-11 וההפניות שם. ראו גם: חבקין, בעמ' 141). בענייננו, אם כן, לכאורה יש לומר כי עילת התובענה נולדה ביום שבו התקיים הסייג השני לתניית הוויתור, שאז היה זכאי המשיב לראשונה לטעון לבטלותה של התנייה האמורה, ולבקש להצהיר על זכותו לתבוע את המערערת. זהו היום שבו, לו היה המשיב פונה לבית המשפט למתן סעד הצהרתי כאמור – הוא היה זוכה בפסק דין.

 

50.      דא עקא, קשה לעמוד על מועד קונקרטי בהקשר זה. הסיבה לכך נעוצה באותה השתלשלות עניינים פתלתלה שעליה עמדתי לעיל, שמקורה כאמור בהתנהלותה של המערערת. על רקע זה, לכאורה, ניתן להציע מספר מועדים רלוונטיים לתחילתו של מרוץ ההתיישנות. המערערת הצביעה (כטענה חלופית למועד כריתת הסכם ההעברה) על שנת 2004, השנה שבה ניתן בבית משפט זה פסק הדין הראשון שנתן תוקף להסדר פשרה בין המערערת לבין נכה צה"ל שהיה מצוי עמה במערכת יחסים חוזית זהה לזו של המשיב (ע"א 8493/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ (8.2.2004), הרשמת (כתוארה אז) ח' מאק-קלמנוביץ (להלן: עניין ממן)). מועדים רלוונטיים נוספים שאליהם הפנו הצדדים הם: המועד שבו ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי בעניין עובד (9.8.2006); המועד שבו ניתן פסק הדין בבית משפט זה במסגרתו ניתן תוקף להסדר הפשרה בין המערערת לבין עובד ורשקס (6.6.2010); או המועד שבו נודע למשיב לדבריו על סיום ההליך בעניין עובד בבית משפט זה, בעקבות פנייתו לבא-כוח המערערת (בראשית שנת 2013, סמוך למועד הגשת התובענה מושא ההליך דנן).

 

51.      לשיטתי, אין מקום להתייחס למועד מתן פסק הדין בעניין ממן כמועד שממנו החל מירוץ ההתיישנות, בנסיבות שבהן המערערת ביקשה להימנע מלחשוף את פרטי הסדר הפשרה שאליו הגיעה באותו מקרה – ועודנה נמנעת מכך. הוא הדין גם ביחס להסדרי פשרה אחרים שעליהם חתמה המערערת לפני ההסדר שנחתם עם עובד ורשקס. כפי שצוין לעיל, ההסדרים הוגשו בסופו של דבר במעטפה סגורה לעיונו של בית המשפט המחוזי, אך לא למשיב, ואף אנו לא נחשפנו אליהם בשלב הערעור. זכותה המלאה של המערערת לעמוד על חסיונם של הסדרי פשרה שונים שאליהם הגיעה עם צדדים שלישיים במסגרת ההליך המשפטי דנן, מטעמים מסחריים. עם זאת, היא אינה יכולה במקביל להוסיף ולהיבנות בטענותיה על אותם הסדרים ממש. במסגרת ההליך הנוכחי הצהירה המערערת כי הסדר הפשרה בעניין עובד ורשקס הקנה להם "זכויות כספיות או אחרות החורגות מהמערכת ההסכמית" (ראו: עמ' 8-7 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), והצדדים הסכימו כי יתר התנאים המנויים בסייג השני לתניית הוויתור מתקיימים אף הם. אלה העובדות שהיו ידועות למשיב: על בסיסן הוא הציג את טענותיו, ועל פיהן בית המשפט המחוזי התבקש להכריע במחלוקת. למעשה, ניתן להגיע למסקנה זו בנסיבות העניין גם באמצעות החלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" (ראו גם: ע"א 7589/13 ‏establishment adoka‏ נ' מכון ויצמן למדע, פסקה 8 (8.6.2015)). עובדות בדבר הסדרי פשרה אחרים לא היו בידיעתו של המשיב, ובנסיבות שבהן המערערת עמדה בתוקף על סודיותם אף כאשר נודע לו על דבר קיומם, לא ניתן לומר כי הוא היה יכול לגלות עובדות אלה בזהירות סבירה.

 

52.      בהמשך לכך, איני סבורה שיש מקום להכריע מהו המועד המדויק שבו החל להימנות מירוץ ההתיישנות במקרה דנן. המועד האפשרי המוקדם ביותר להגשת התביעה מבחינת הפרטים שהיו בידיעת המשיב הוא מועד מתן פסק הדין בעניין עובד בבית המשפט המחוזי. מכאן שהתובענה אשר הוגשה בחודש מרץ 2013, ממילא הוגשה במסגרת מגבלת שבע שנות ההתיישנות.

 

53.      חשוב להדגיש: אנו נדרשים להכריע בשאלת ההתיישנות ככל שהדברים נוגעים להליך שבפנינו ולסעד שהתבקש בו, הוא הסעד ההצהרתי. איננו נדרשים וממילא איננו מכריעים בשאלה של התיישנות עילותיו של המשיב לסעד אופרטיבי, היינו – העילות שלגביהן התבקשה ההצהרה בדבר זכות התביעה שלו. בנסיבות שבהן המשיב הפריד בין שתי התביעות ולא פירט מהן עילות התביעה הרלוונטיות, אין באפשרותו של בית המשפט לבחון את התיישנותן של עילות אלה. אכן, ברי כי עילות התביעה נעוצות במערכת ההסכמית בין הצדדים, אולם כידוע, המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות אינו זהה בכל הנוגע לעילות חוזיות שונות (ראו למשל: רע"א 6734/09 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ, פסקאות 9-7 (26.8.2012); ע"א 4752/14 נכסי רמת אביב בע"מ נ' עיריית תל אביב, פסקה 10 (16.6.2016); ע"א 9111/15 מרגלית ש.א רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (31.10.2017)). מכלול שאלות אלה יתברר אפוא במסגרת התביעה לסעד אופרטיבי שיגיש המשיב.

 

54.      למעלה מן הצורך, אציין כי במסגרת זו יהיה מקום להידרש אף לטענות הצדדים בכל הנוגע לדוקטרינת המניעות המשפטית ולהשלכותיה על שאלת ההתיישנות במקרה דנן. אכן, בית המשפט המחוזי נדרש לסוגיה זו בהרחבה. אולם, כפי שהובהר, איני סבורה כי היה צורך לעשות כן כדי להכריע בשאלת ההתיישנות בהליך זה. על כן, אסתפק בהערה קצרה בעניין, מבלי לקבוע מסמרות. כידוע, דוקטרינת המניעות המשפטית נסבה על השעייתו של מירוץ ההתיישנות בנסיבות שבהן התובע נעדר "כוח תביעה מהותי". כוח זה מותנה ביכולתו הממשית והדיונית של התובע להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית בלא תנאי מוקדם (ראו: עניין פסגת אשדוד, בפסקה 17), ונותן ביטוי ל"בשלותה המלאה" של זכות התביעה (שם, בפסקה 18. ראו גם: ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)). אך לאחרונה התייחסה לכך חברתי השופטת י' וילנר ברע"א 3402/18 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (11.6.2019), ונדרשה לגישות השונות שהובעו בפסיקתו של בית משפט זה בעניין – הגישה המצמצמת והגישה המרחיבה (שם, בפסקה 21 לפסק דינה). בעבר, ציינתי אף אני כי יש להיזהר מכך שההכרה בדוקטרינת המניעות, שהיא חשובה כשלעצמה, לא תוביל להארכה בלתי מוצדקת של תקופת ההתיישנות (ראו: ע"א 6028/15 צופיוף נ' רוט, פסקה 2 לחוות דעתי (31.7.2016)). על כך יש להוסיף, כי עד כה הפסיקה בנושא זה עסקה בעיקרו של דבר במניעות הנובעת מהליך משפטי תלוי ועומד, או מצו שיפוטי שהוא בעל השפעה על כוח התביעה (ראו למשל: ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים לביצוע פסק-דין, פ"ד נז(1) 289, 312-309 (2002); ע"א 9128/11 טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק) (22.12.2014); עניין פסגת אשדוד). זאת, להבדיל ממגבלה על כוח התביעה שהטילו שני צדדים בהסכמה, כבענייננו. מבלי למצות את הדיון בסוגיה, אני סבורה כי אין להוציא מכלל אפשרות החלת עקרונות דומים אף על מצב דברים זה, בנסיבות שבהן שיקולים של שכל ישר ותכליותיו של מוסד ההתיישנות תומכים בכך, וכן בשים לב ליחסי הכוח בין הצדדים ולפערי המידע ביניהם.

 

55.      מכל מקום, כפי שכבר ציינתי, לא כל העובדות בהקשר זה היו בפנינו, וכאמור איננו יודעים מהן בדיוק עילות התביעה הרלוונטיות לתביעה שמבקש המשיב להגיש. עניין זה מתקשר לשאלה השלישית שהתעוררה בערעור, שאליה אדרש כעת.


 

תביעת הסעד ההצהרתי בנפרד מהסעד האופרטיבי

 

56.      השאלה האחרונה שיש להידרש אליה היא בחירתו של המשיב לנקוט בהליך של תובענה לסעד הצהרתי. ככלל, נקבע בפסיקה כי כאשר מוגשת תובענה בהליך של סעד הצהרתי, שמטרתו המרכזית היא לשמש כ"שלב ראשון" של מערכה שתוביל להגשת תובענה נוספת המכוונת למתן סעד אופרטיבי, על התובע להצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק את פיצול התביעה (ראו: ע"א 4076/00 נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41, 48-47 (2002); ע"א 9580/05 גליקלד נ' צ'ורני (צ'רנוי), פסקה 6 (10.9.2007); רע"א 818/08 חצרוני נ' סביוני טופז בע"מ, פסקה 7 (15.1.2009); רע"א 8188/14 יורוטקס טקסטיל בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ, פסקה 6 (31.3.2015)).

 

57.      בעיקרו של דבר, המערערת סבורה שהמשיב לא הצביע על אינטרס לגיטימי כאמור, בהפנותה בין היתר לתביעה הנוספת שהוגשה על ידו. לעומת זאת, לטענת המשיב קיים בנסיבות העניין אינטרס לגיטימי כאמור, מאחר שהמחלוקת בין הצדדים בנוגע לתניית הוויתור נסבה על כוח התביעה שלו. לשיטתו, פרשנות תניית הוויתור היא שאלה עצמאית שיש הצדקה לערוך בה דיון נפרד, באופן שאף תורם ליעילות הדיונית, בהתחשב בכך שהתביעה לסעד האופרטיבי צפויה להיות מורכבת יותר מבחינת המשאבים הדרושים לניהולה.

 

58.      לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה כי אין מקום לקבל את הערעור אף בהיבט זה. הטעם לכך הוא קודם כל מעשי. גם אם קיים קושי מסוים בדרך הדיונית שבה בחר המשיב, אין בכך בלבד כדי להצדיק את קבלת הערעור בשלב הנוכחי. זאת, בהתחשב בכך שאם מלכתחילה היה מקבל בית המשפט המחוזי את טענות המערערת בהקשר זה, היה בידו להורות על סעד פחות קיצוני מסילוקה של התביעה על הסף, כדוגמת מתן הוראה על תיקון כתב התביעה (ראו למשל: רע"א 7886/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' ביריאן, פסקאות 14-13 (27.3.2012)) או השתת הוצאות לפיצוי הנתבע על נזקו (ראו: רע"א 6733/13 ‏פקיד הסדר מקרקעין נ' אבולוף, פסקה 10 (6.11.2013)). לכך יש להוסיף, כי בחירתו של המשיב לא הייתה חסרת כל הצדקה. האמת ניתנת להיאמר ששאלת תוקפה של תניית הוויתור אכן הייתה במקרה זה מחסום מקדמי משמעותי, שהסרתו מן הדרך הייתה בעלת תועלת מעשית. כמו כן, כפי שטען המשיב, חלק מהתביעה הנוספת נסב על עילות נזיקיות שהתגבשו לטענתו בשנים האחרונות, שעל פני הדברים אין קשר ממשי בינן לבין תניית הוויתור (להבדיל מהעילות החוזיות בתביעה זו, שהיחס בינן לבין התובענה הנוכחית מעורר קושי). בהתחשב בכל אלה, במקרה דנן אני סבורה כי ניתן להסתפק בהתחשבות בנקודה זו בפסיקת ההוצאות בשלב הערעור.

 

סוף דבר

 

59.      לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו, ולחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 35,000 שקלים, וזאת כאמור בהתחשב בדברים שנאמרו בנוגע למתכונת הדיונית שבה בחר המשיב.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

השופט ג' קרא:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                ש ו פ ט

 

השופטת י' וילנר:

 

           אני מסכימה.

 

                                                                                                  ש ו פ ט ת

 

             הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז.

 

           ניתן היום, ‏כ"ט בסיון התשע"ט (‏2.7.2019).

 

ש ו פ ט ת                                              ש ו פ ט                                                 ש ו פ ט ת

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים