ערן פולק נ. ALLIANZ VERSICHERUNGS-AG | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

ערן פולק נ. ALLIANZ VERSICHERUNGS-AG

ע"א 9226/17
תאריך: 28/07/2019

 

 

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  9226/17

 

לפני:  

כבוד השופט נ' הנדל

 

כבוד השופט מ' מזוז

 

כבוד השופטת ע' ברון

 

המערערים:

1. ערן פולק

 

2. יהלומי קישוט, שותפות רשומה

 

3. דקור יהלומים בע"מ

 

4. KD DIAMONDS INTERNATIONAL LIMITED

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבות:

1. ALLIANZ VERSICHERUNGS-AG

 

2. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

 

3. HDI-GERLING INDUSTRIE VERSICHERUNG AG

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.9.2017 בת"א 28744-09-10 שניתן על ידי כב' השופט י' קינר

 

בשם המערערים:

עו"ד עמית מור; עו"ד אלעד לוי; עו"ד בעז בן צור; עו"ד דקלה סירקיס

 

בשם המשיבות:

עו"ד פגי שרון; עו"ד שרון שפר; עו"ד קארין בר אל

 

פסק-דין

 

השופט נ' הנדל:

 

           תיק זה עומד במפגש המשולש – ביטוח, יהלומים ומרמה. הליך הערעור מופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 28744-09-10, כב' השופט י' קינר) אשר דחה את תביעתם של המערערים לקבלת תגמולי ביטוח מן המשיבות בגין שוד אשר בו לטענתם נגנבו מהם יהלומים בשווי של מעל 9,000,000 דולר וכן מזומן בשווי של מעל ל-300,000 דולר.

 

רקע

 

1.        המערער 1, ערן פולק, היה בזמן האירועים הרלוונטיים יהלומן ושותף במערערת 2 שהינה שותפות רשומה, בעליה של מחצית ממניותיה של המערערת 3 ובעליה של המערערת 4 (להלן: חברת KD), אשר הינה חברה שהתאגדה בהונג קונג מספר חודשים עובר לאירועים שיפורטו להלן. המשיבות הינן חברות הביטוח של המערערים, אשר העניקו כיסוי ביטוחי לסחורות שבמשרדי חברת KD במסגרת פוליסה מסוג "בלוק יהלומים" (להלן: הפוליסה), כלומר כזו המכסה את כל הסיכונים.

 

           בתאריך 21.2.2010 הגיע פולק להונג קונג, לטענתו לשם ביצוע עסקת יהלומים גדולה שהייתה אמורה להתבצע במשרדי חברת KD, ובתיווך של אדם ממולדובה בשם איברהימוב. לגרסת פולק, הוא נפגש ביום למחרת עם שני גברים אפריקאים שלטענתם היו נציגיו של הקונה המיועד בעסקת היהלומים. בשלב זה העסקה הייתה עתידה לצאת לפועל בתאריך 25.2.2010 לאחר שהמערער והקונה המיועד ייוועדו בארוחת ערב יום לפני כן. למרות זאת, בתאריך 24.02.2010 ביקשו נציגיו של הקונה לבקר במשרדי חברת KD עוד באותו הערב, על מנת לבחון האם המשרדים מאובטחים כראוי לקראת העסקה. ביקור זה במשרדים לא עלה יפה. כמספר שעות לאחריו הוזעקה וונדי, מזכירתו של פולק, אל בניין המשרדים לאחר שחברת האבטחה זיהתה שהופעל לחצן המצוקה במשרד. בהגיעה לשם מצאה וונדי את פולק כאשר הוא עירום על רצפת המשרד, ידיו ורגליו כפותות, וראשו וצווארו חבולים.

 

           בתצהירו שטח פולק את גרסתו להשתלשלות האירועים שהובילו למצב זה. לטענתו, קבע להיפגש עם שני האפריקאים בחזית הבניין בו נמצאים משרדי חברת KD. כאשר ניפגש עמם הסביר להם שאין באפשרותו להכניסם למשרד מכיוון שמזכירתו לא נמצאת והוא אינו יכול להכניס זרים למשרד ללא שהות של אדם נוסף. לאור התעקשותם לראות לכל הפחות את קומת המשרדים עלו השלושה לקומה השמינית שם שכנו משרדי KD. לאחר סירוב נוסף של פולק להיכנס למשרד קיבלו האירועים תפנית אלימה. שני הגברים האפריקאים איימו על פולק שאם לא יכניסם למשרד יפגעו בו ובשותפו, בן הוניגמן (להלן: הוניגמן), אשר שהה גם הוא בהונג קונג לשם סיוע לפולק בהוצאה לפועל של העסקה. בתגובה פתח פולק את הדלת ונתן לשניים להיכנס. כאשר היו בתוך המשרד ניטרל פולק את האזעקה, ניתק את המצלמות האבטחה ופתח את הכספות בהן הוחזקו היהלומים בהוראת השודדים, אשר רוקנו את תכולתן. בנוסף לכך נטלו השודדים מפולק תיק ובו כסף מזומן רב. לבסוף הטיחו את ראשו של פולק בשידה, קשרו את ידיו ורגליו באזיקונים ועזבו את המקום. לאחר יותר משעה הצליח פולק להגיע ללחצן המצוקה ובעקבות כך, כאמור, הגיעה מזכירתו ושיחררה אותו (פס' 55-73 לתצהיר).

 

2.        בתאריך 21.6.2010 הגישו המערערים תביעת ביטוח למשיבות לקבלת תגמולי ביטוח עבור רשימה בת 1,898 יהלומים בשווי 9,507,001 דולר וכן כסף מזומן בשווי 340,000 דולר שלטענת פולק נשדדו באירוע שתואר. רשימת התביעה התבססה על תעודות היהלומים שנמצאו על רצפת המשרד בהונג קונג לאחר האירוע. כחודש לאחר מכן הודיעו המשיבות למערערים על דחיית תביעתם וזאת מטעמים של הפרות שונות של תנאי הפוליסה וכן לאור ספק בנוגע להתקיימותו של השוד, למצער בנוגע להתקיימותו בנסיבות שפולק טוען להן. בתגובה לדחיית תביעת הביטוח, הגישו המערערים את תביעתם לבית המשפט המחוזי לקבלת סכום של 11,030,499 דולר, הכולל בתוכו את שווי היהלומים והמזומן, לצד דרישה לפיצויים נוספים בגין אי תשלום תגמולי הביטוח.

 

           כעבור מעל שנה מהגשת התביעה ביקשו המשיבות לתקן את כתב ההגנה שלהן. בכתב ההגנה המתוקן טענו המשיבות כי יש לדחות את התביעה לאור מרמה שביצעו המערערים מכיוון שהתברר להן ש-50 יהלומים אשר דווחו על ידי המערערים כשדודים למעשה נותרו בידיהם לאחר השוד, דבר המעלה חשד כי השוד מעולם לא התרחש. בהמשך תיקנו בשנית המשיבות את כתב הגנתן וטענו כי למעשה מדובר בכ-400 יהלומים, בשווי של מעל 6 מיליון דולר, שדווחו כשדודים בעת שבפועל נותרו בידי המערערים. בין לבין גם המערערים ביקשו לתקן את כתב תביעתם. לאחר התיקון הראשון של כתב ההגנה ביקשו המערערים למחוק 41 יהלומים מכתב התביעה שכן התגלה להם שאכן אלו נותרו בידיהם. ההסבר לכך היה שיהלומים אלו נשלחו בשבועות שקדמו לשוד להוצאת תעודה מחודשת תחת קוד חדש. באופן הזה היהלומים לא נמצאו בעת השוד בהונג קונג אך תעודותיהם הישנות כן נמצאו ולכן מצאו את דרכם לרשימת התביעה בטעות. עקב כך הופחת סכום של 1,344,569 דולר מן התביעה ששיעורה עמד לאחר התיקון על סך של 9,685,930 דולר.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

           פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנוי משני אדנים מרכזיים. הראשון הינו דיון בדבר התקיימותה של מרמה בתביעת הביטוח שהגישו המערערים ביחס לשיעור הגניבה שנטען. ככל שקיימת מרמה ביחס להיקף השוד תתעורר שאלה משפטית נוספת והיא הנפקות של מרמה חלקית על מלוא התביעה. האדן השני פחות מורכב מבחינה משפטית. הוא נסוב סביב דיון האם כלל התרחש אירוע השוד. כמובן, אם לא התרחש אירוע שוד ברי כי דין התביעה להידחות. אדון בשני אדנים אלו לפי סדרם בפסק הדין קמא. 

 

טענת המרמה

 

3.        בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם של המערערים תוך שהוא מקבל ברובה את הטענה בדבר מרמה. על פי פסק הדין מרמה זו התבצעה כך שהמערערים הכלילו ברשימת התביעה, שפירטה את היהלומים שנשדדו, יהלומים שבפועל נשארו במלאי שלהם. על מנת להסתיר את העובדה שמדובר באותם היהלומים, ניסו המערערים להסוות את זהות היהלומים שנותרו בידיהם כיהלומים חדשים. נקבע כי בנקיטת שיטה זו המערערים פעלו מתוך כוונת מרמה להוצאת כספים שלא כדין מן הנתבעות, תוך התבססות על דיווח של עובדות כוזבות ביחס ליהלומים שנשדדו ותוך מודעות לכך שעובדות אלו כוזבות.

          

4.        סימנים לשיטת מרמה זו מוצא בית משפט קמא בהתנהלותו של פולק ביחס ל-41 היהלומים אשר נמחקו לבסוף מכתב התביעה. כזכור, כל היהלומים מקבוצה זו היו בין אלו שפולק דאג לכך שיוצאו להם תעודות חדשות ויקוטלגו בסדרה חדשה תחת קוד חדש – TTS. משמע, לכל יהלום היו זוג תעודות שהתייחסו אליו – אחת ישנה ואחת חדשה. לאחר השוד הסתמך פולק על התעודות הישנות, שנותרו במשרדי KD בהונג קונג, על מנת לטעון שהיהלומים אליהם תעודות אלו מתייחסות נשדדו. זאת, בעוד היהלומים עצמם נותרו במלאי של פולק תחת זהות חדשה. נקבע כי ביצוע פעולה זו, במועד סמוך לשוד, מחזק את החשד כלפי המערערים בדבר תכנון מוקדם וכי פולק לא הצליח לספק הסבר סביר למטרת הפעולה. בנוסף, פולק העיד כי כחלק מההכנות לעסקה בשעות שקדמו לשוד הוא עסק בהפרדת יהלומים מהתעודות שלהם לשם הכנסתם לכספת. הואיל והיהלומים המדוברים נשלחו להוצאת תעודה חדשה מספר שבועות לפני כן, מובן מאליו שבעת מלאכת ההפרדה פולק מצא את תעודותיהם ללא היהלומים עצמם. אם כך, אין זה מפליא שניסיונותיו של פולק להסביר מדוע בכל זאת בחר לכלול יהלומים אלו ברשימת התביעה המקורית נמצאו כבלתי מניחים את הדעת.

 

5.        קביעתו של בית משפט קמא בדבר כוונת המרמה של המערערים מתבססת בנוסף על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבות, דון פלמיארי. הלה השווה בין תעודות של יהלומים שנטען כי נשדדו לבין תעודות של יהלומים שנותרו במלאי המערערים לאחר השוד ועל ידי כך מצא כי ישנן צמדי תעודות רבים המתייחסים לאותו יהלום. מכאן, פלמיארי הגיע למסקנה כי מעבר ל-41 היהלומים שנמחקו מכתב התביעה, ברשימת התביעה שהגישו המערערים למשיבות קיימים 401 יהלומים, בשווי 6,350,000 דולר, אשר למעשה לא נשדדו ונותרו בידיהם לאחר השוד.      בית משפט קמא קיבל את חוות דעתו של פלמיארי וקבע כי השוואת התעודות שערך מבססת את המסקנה לפיה לפחות 115 יהלומים, בשווי של מעל 5 מיליון דולר, לא נשדדו. פסק הדין קמא מפרט דוגמאות רבות מחוות דעת המומחה המראות כיצד "התגלגלו" להם יהלומים לרשימת התביעה על אף שלא נשדדו. לעת עתה אסתפק בהצגה של שתי דוגמאות, שניתן להסיק מהן גם את ידיעתם של המערערים לכך שיהלומים אלו לא נשדדו עת שנכללו ברשימת התביעה. 

          

6.        דוגמה ראשונה נוגעת לשלושה יהלומים, בשווי של 2.6 מיליון דולר. לאחר השוד פלמיארי מצא תעודות המתייחסות לשלושה יהלומים אחרים כביכול במלאי המערערים, אך שהפרמטרים שלהם זהים כמעט לחלוטין לשלושת היהלומים המצויים ברשימת התביעה. השוני המרכזי היחיד בין התעודות היה שמשקלם של היהלומים "החדשים" מעט נמוך מהמצוין בתעודות של היהלומים שנטען כי נשדדו. המסקנה שלו הייתה כי מדובר באותם היהלומים ואלו לוטשו על ידי המערערים לאחר השוד ונשלחו לאחר מכן להוצאת תעודות חדשות. מומחי המערערים לא שללו מסקנות אלו והסבריו של פלמיארי בנוגע להבדלים שכן היו קיימים נמצאו משכנעים (פס' 203-209 לפסק הדין קמא). דוגמה נוספת ניתן למצוא בארבעה יהלומים, ששווים עולה על 400,000 דולר, אשר נשלחו על ידי פולק כשבועיים לפני השוד להוצאת תעודות חדשות. יהלומים אלו חזרו לידיו של פולק בתאריך 21.2.2010 ולאחר יומיים, בתאריך 23.2.2010, יממה לפני התרחשות השוד, מכר פולק שלושה מתוך ארבעת יהלומים אלו. למרות זאת, יהלומים אלו הופיעו ברשימת התביעה של המערערים תחת תעודות ישנות אשר נקבע לגביהן כי הן מתייחסות לאותן האבנים שנמכרו יום לפני השוד (פס' 224-227 לפסק הדין קמא). 

 

7.        לנוכח כל האמור הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש לדחות את התביעה במלואה. לפי פסק הדין קמא, העובדה שמדובר ביהלומים רבים, אשר שווים מסתכם ביותר ממחצית סכום התביעה, יורדת לשורשה של התביעה וצובעת את כולה במרמה באופן המצדיק את דחייתה בשלמותה (פס' 244-245 לפסק הדין קמא). למרות שדי היה בקביעה זו לשיטתו של בית המשפט המחוזי, עובר פסק הדין קמא לדון באירועי השוד הנטען על ידי המערערים. לקביעותיו בדבר התרחשות השוד נעבור כעת.

 

אירוע השוד הנטען

 

8.        בית המשפט המחוזי מצא את גרסתו של פולק ביחס לאירוע השוד כמעוררת קשיים בלתי מבוטלים. התמיהות ביחס לאירועים הנטענים עולות כבר בתיאורו של פולק את שלב ההכנות לעסקה שלשמה יצא להונג קונג.

 

           ראשית, עולה כי פולק יצא להונג קונג לשם ביצוע העסקה על אף שלא היה זה ברור כלל האם ישנו קונה קונקרטי על הפרק. כלומר, עצם קיום העסקה היה מוטל בספק. בהתכתבות של פולק עם המתווך איברהימוב לשם תיאום העסקה, האחרון כתב כי הקונה שהתעניין בעסקה התגלה כ"לא רציני". עוד כתב איברהימוב בהודעה זו, מתאריך 16.2.2010, שהוא משער שבקרוב יימצא קונה רציני. על אף חוסר בהירות זו ביחס לעתיד העסקה והיעדר אמירה ברורה שיש מי שיקנה את היהלומים בהונג קונג, לגרסת פולק הוא פירש את ההודעה כך שהעסקה עתידה לצאת לפועל בימים הקרובים ולכן עליו לטוס להונג קונג על מנת להכין את הסחורה.

 

           שנית, נמצא כי פולק לא נקט אמצעים על מנת לדאוג לכך שהעסקה תהיה מאובטחת כראוי, בניגוד לאופן בו נהג בעסקה קודמת של מכירת יהלום שתואמה דרך אותו מתווך בשנת 2008. כחלק מההכנות לעסקה הקודמת הקפיד פולק על אמצעי בטיחות רבים כגון בדיקות רקע על המעורבים בעסקה, בדיקת דרכוניהם, בקשת המלצות ועוד. כל אלו לא נעשו בעסקה שלשמה טס פולק להונג קונג. בידי פולק אף לא היו את שמו של הקונה או שמותיהם של נציגיו שאותם היה אמור לפגוש, ובוודאי שלא מידע מעמיק יותר אודותיהם (פס' 259-260 לפסק דין קמא).

 

           נסיבות שכירת משרדי חברת KD וההכנות שבוצעו בהם לקראת העסקה מעלים גם הם שאלות ביחס לגרסתו של פולק. על אף שהמשרדים נשכרו על ידי החברה מספר חודשים טרם לכן, בעת הרלוונטית הם עדיין עמדו ריקים כמעט לחלוטין וללא ריהוט כגון כסאות ושולחן ישיבות – חפצים בסיסיים הדרושים לעריכת עסקה במיליוני דולרים. זאת ועוד, הבניין בו היו משרדי KD היה לא מאובטח ובכל זאת פולק בחר לבצע שם את העסקה. דבר זה נראה חריג על פניו לאור העובדה שיכל להיפגש עם לקוחותיו ולערוך את העסקה בבניין אחר בעיר שהנו מאובטח, של חברת "עמית מלכה", בו נהג לבצע את עסקיו בעבר בטרם שכר משרד משלו. על אלו יש להוסיף את הפעולות שבחר פולק לבצע לבדו לקראת ביצוע העסקה למרות שיכל להיעזר במזכירתו וונדי או בשותפו הוניגמן, שמטרת שהייתו בהונג קונג הייתה לסייע לפולק בביצוע העסקה. ראשית, פולק לא ביקש משותפו הוניגמן להשתתף עמו בפגישה עם שני האפריקאים, ואף לא סיפר לו עליה. שנית, גם את מלאכת הפרדת היהלומים מהתעודות שתוארה לעיל פולק ביצע לבדו, על אף שמדובר בעבודה טכנית ופשוטה אשר אין סיבה שיבצע לבדו. למעשה, כפי שעולה מעדויותיהם של הוניגמן ו-וונדי, פולק הוא היחיד ביניהם אשר ראה במו עיניו יהלומים במשרדי KD. תמיהה נוספת עולה מכך שפולק בחר לשחרר את וונדי מוקדם לביתה ביום השוד הנטען הגם שידע שהוא עתיד להיפגש עם שני האפריקאים במשרד ושלא יוכל להכניסם ללא שהות אדם נוסף במשרד.

 

           עד כה ניתן לתאר את פעולותיו של פולק בהכנות לעסקה כמשונות או נטולות הגיון. אך בכך לא תמו הקשיים המטילים ספק בגרסתו. בכל הנוגע לשוד עצמו קיימות ראיות הסותרות בצורה ישירה את גרסתו למהלך האירועים. כזכור, פולק טען כי לאחר שהפצירו בו, הסכים להראות לשני נציגיו של הקונה המיועד את קומת המשרדים של חברת KD ולאחר שהגיעו לקומה אלו החלו לנהוג באלימות ואיומים וכך גרמו לו להכניסם למשרד. אף על פי כן, סרטון מצלמת האבטחה של הבניין אשר הקליטה את השלושה בעת יציאתם מהמעלית וכניסתם למשרד מציירת תמונה שונה. פולק נראה בסרטון כאשר הוא ניגש מיוזמתו לדלת המשרדים, מיד לאחר יציאתו מהמעלית, ומבצע תנועת רכינה לכיוונה של הדלת, כנראה לשם פתיחתה. בסרטון לא ניתן לראות סימנים לאלימות או איומים מצד שני האפריקאים כלפי פולק. יתרה מכך, פולק טען שהשהות של השלושה במסדרון ארכה דקה לערך אך מבדיקת נתוני מערכת האזעקה במשרד עולה כי משך הזמן שלקח לפולק לכבות את האזעקה מהרגע שיצא מהמעלית היה רגיל למדי, וזאת בהשוואה לפעמים אחרות בהן נכנס למשרד. כלומר, השהות במסדרון הייתה קצרה מכפי שטוען פולק. לאור סתירות חזיתיות אלו, ומשלא ניתן הסבר לכך על ידי פולק, נפסק "כמסקנה ברורה" שהאופן בו נכנסו השלושה למשרד לא אירע כפי שפולק טען ולאמיתו של דבר הוא הכניסם מרצונו החופשי (פס' 278-279 לפסק הדין קמא).

 

9.        למרות שלל הקשיים, הסתירות וחוסר ההיגיון בגרסתו של פולק לאירועים, בבואו להכריע בדבר התקיימות השוד החליט בית המשפט המחוזי שהמערערים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי השוד אכן אירע. אולם כאמור, לאור הקביעה כי הוכחה כוונת המרמה, וכי די באירועים שלאחר השוד כדי להוכיח כוונה זו, דחה בית המשפט את תביעתם של המערערים בשלמותה.

 

טענות הצדדים בערעור

 

10.      טענתם המרכזית של המערערים היא שנפלה טעות משפטית בדחיית התביעה על בסיס טענת המרמה. לגישתם, טעה בית משפט קמא בכך שניתח את המקרה על סמך עילת המרמה הקבועה בסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח). סעיף זה קובע כי במידה והוכחה מרמה בתביעת תגמולים פטור המבטח מחובתו. הטעות בהסתמכות המסקנה על יסוד סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח היא שלפי סעיף 1(א)(2) לצו חוזה הביטוח (קביעת סוגי עסקאות עליהן לא יחול החוק), התשמ"ו-1986 (להלן: צו חוזה הביטוח) "הוראות החוק... לא יחולו על חוזים לביטוח יהלומים...". בהתמודדותו עם סעיף זה בצו חוזה הביטוח, פסק הדין קמא קבע כי אכן הוראות סעיף 25 לא חלות על המקרה בו עסקינן אך הוא מגיע למסקנה שהדין הכללי מחיל הוראה דומה ולכן ניתן לבחון את התביעה על סמך יסודות כוונת המרמה (פס' 148-150 ופס' 160-161 לפסק הדין קמא).

 

           המערערים חולקים על קביעה זו לפיה גם הדין הכללי מביא לתוצאה זהה. לדידם, מסקנה זו סותרת את התכלית שלשמה הוחרגו עסקאות יהלומים והיא שענף זה מתנהל על פי היגיון שונה ויוצא דופן מיתר ענפי הביטוח. תחת זאת, המערערים גורסים שהחלת הדין הכללי על המקרה הייתה צריכה להוביל לתוצאה של קבלת התביעה שלהם, למצער באופן חלקי. טענה זו נסמכת על הכלל במשפט האזרחי לפיו גם אם כתב התביעה נקב בסכום הגבוה מהנזק שאירע לתובעים בפועל, אין לשלול את הפיצוי כליל אלא יש לפסוק פיצוי עבור הנזק שהוכח. לכן, היה על בית משפט קמא לפסוק עבורם פיצוי בסך שווי האבנים אשר הוכח כי נשדדו. כל תוצאה אחרת, כך לפי המערערים, תביא להענשתם בצורה לא הוגנת.

 

           טענה נוספת של המערערים מופנית כלפי האופן בו הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה בדבר כוונת המרמה, אשר לטענתם משקפת כשל לוגי ברור. אמנם פסק הדין קמא קובע כי אכן התקיים שוד, וכי כוונת המרמה התגבשה אצל המערערים לאחריו, אך בכדי להגיע למסקנה זו בית המשפט המחוזי מסתייע בראיות ועובדות שהתרחשו עובר לשוד ונראו בעיניו כתמוהות ומעלות חשד. לכן, תמהים המערערים על כך שבית המשפט קבע מחד גיסא כי התקיים שוד, אשר מן הסתם לא היה צפוי או מתוכנן על ידי פולק, אך מאידך גיסא הסתמך על סימנים מחשידים טרם השוד המעידים על כוונת פולק לרמות את המשיבות.

 

11.      המשיבות מצידן סומכות ידיהן על התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. לטענתן, לא ייתכן שהחרגת חוק חוזה ביטוח, ובכלל זה הסעיף בו הדן במרמה, משמעותה תהיה שהחוטא ייצא נשכר. סעיף 25, לדבריהן, מבוסס על עיקרון מובן מאליו לפיו תרמית לא יכולה להוביל לתוצאה המטיבה עם מי שביצע אותה וכן מהווה אחת מהנגזרות של חובת תום הלב בקיום חוזה. לכן, גם הדין הכללי צריך להביא לתוצאה של דחיית התביעה במלואה כך שאין זה מעלה או מוריד אם חוק חוזה ביטוח אינו חל. עוד טוענות המשיבות כי יש לדחות מכל וכל את טענת המערערים לפיה יש להעניק להם פיצוי עבור היהלומים אשר בנוגע אליהם לא הוכחה מרמה. המשיבות רואות בכך ניסיון להסוות הונאה מכוונת ורחבת היקף כטעות תמימה או לכל היותר "ניפוח" של כתב התביעה ותו לא. גם בהיבט זה תומכות המשיבות בקביעת פסק הדין קמא לפיה אין מקרה זה מהווה תביעה של סכום גבוה מהנזק אשר נגרם בפועל אלא ניסיון לקבלת כספים שלא כדין באופן הנוגע לליבת התביעה ויורד לשורשה.

 

           חרף הסכמתן עם ההכרעה המשפטית ביחס להשלכות המרמה החלקית מסתייגות המשיבות מן הקביעות העובדתיות בפסק הדין בכל הנוגע להתקיימות השוד. המשיבות טוענות שלנוכח מסכת הראיות שהובאה בפניי בית משפט קמא היה מקום לקבוע שהשוד הנטען לא אירע מעולם. יתרה מכך, המשיבות מצביעות על קביעותיו העובדתיות הרבות של בית המשפט המחוזי לפיהן גרסתו של פולק לא נמצאה מהימנה, ובחלקים מסוימים שלה אף נדחתה כלא נכונה, וכן הממצאים הרבים על התנהלותו של פולק במהלך האירועים עובר לשוד. כזכור לגבי אלו נקבע שמעשיו של פולק מעלים תמיהות ומעוררים חשד בדבר תכנון מוקדם. לאור קביעות אלו טוענות המשיבות כי יש מקום להתערב בקביעה שהשוד התרחש ותחת זאת להכריע כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת השוד, ומשכך לא הוכיחו את קרות האירוע הביטוחי עליו מבוססת תביעתם.

 

דיון והכרעה

 

12.        המצב העולה מטענות הצדדים איפוא הוא כדלקמן: המערערים סומכים ידיהם על הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, לפיהן אכן התרחש שוד, אך מבקשים לשנות את ההכרעה המשפטית בדבר המרמה ביחס להיקף הרכוש שנשדד, לפיה די במרמה חלקית זו כדי לדחות את התביעה. זאת, מכוחם של יסודות כלליים, הגם שהסעיף הרלוונטי בדבר מרמה בחוק חוזה הביטוח הוחרג לגבי ביטוח יהלומים. לעומת זאת, המשיבות מסתייגות מן המסקנות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין וסבורות כי לא הוכח שאירע שוד אך מבקשות מבית משפט זה שלא להתערב במסקנה המשפטית לפיה דין התביעה להידחות גם על סמך מעשה המרמה ביחס לשיעור הגניבה. 

          

           דרך המלך בכתיבת פסקי דין, אך לא תמיד, היא לפתוח בקביעת הממצאים העובדתיים. סיפור המעשה קודם למשמעותו. הדין בפסק הדין מהווה נורמה שאינה תלויה באוויר אלא מוצבת ומחוברת לקרקע עובדות המקרה. בענייננו, ועל רקע הפלוגתאות, השאלה העובדתית הראשונה הדורשת הכרעה היא האם התרחש שוד, אם לאו. כמובן, מענה על שאלה זו ישליך – ואף עשוי לייתר הדיון בשאלה נוספת והיא האם יש לדחות את התביעה במלואה במידה שרק חלק מסוים מתוך תביעת הביטוח נגוע במרמה או מנופח ביחס למספר היהלומים שנגנבו במהלך השוד. לשון אחר, אם לא התרחש שוד אזי כל סכום התביעה נטועה במרמה יסודית. לא פחות חשוב מכך, הנגזרת מקביעה של ביום שוד היא דחיית התביעה ללא שעניין זה כשלעצמו יעורר מחלוקת משפטית. הנה כי כן, טעמים בהגיון, במעשה ובמשפט מורים לבחון תחילה האם התרחש שוד אם לאו.

 

13.      כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי התרחש שוד. כלל מושרש הוא כי בית משפט זה, ביושבו כערכאת ערעור, לא ייטה להתערב בקביעותיה העובדתיות ובממצאי המהימנות של ערכאת הדיון. תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש האם הוכחה התביעה או לערוך דיון מחודש בראיות, בעוצמתן או מהימנותן. כלל אי ההתערבות נטוע בתפקידה ומלאכתה של הערכאה המבררת. לזו יתרון על ערכאת הערעור בקביעת ממצאים עובדתיים כי היא, ורק היא, ראתה ושמעה את העדים ישירות. התרשמות במיטבה היא תולדה של מגע ישיר ובלתי אמצעי.

          

           מצוידת ברציונל לכלל זה, הפסיקה קבעה חריגים לו. נקבעו ארבעה חריגים שיפים הן להליך האזרחי והן להליך הפלילי (לפירוט החריגים ראו ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 4 לחוות דעתי). בענייננו הדגש יושם על החריג הרלוונטי והוא הקשר בין הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט לבין המסקנה מהם. במקרים בהם המסקנות של הערכאה המבררת אינן מעוגנות בחומר הראיות ואינן עומדות במבחני הגיון נכון יהיה להתערב בכך. אף נפסק בעבר שבכל הנוגע למלאכת הסקת המסקנות מן הממצאים העובדתיים, אין לערכאת הדיון אותו יתרון המוקנה לה ביחס לקביעת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב-יפו נ' גורן, פס' 17 לחוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות). לאמור, לא מדובר בכניסה פנימית לסיפור המעשה אלא בבחינה חיצונית של הקשר בין העובדות שנקבעו לבין המסקנה העובדתית המסכמת. אף לפי אמות מידה אלו יהיה נכון, להשקפתי, להתערב רק בחריג בו הפגם יורד לשורשו של עניין ובמצב בו על פני הדברים המסקנה העובדתית המסכמת אינה מתיישבת עם העובדות הפרטניות שנקבעו.

 

           נראה כי בפנינו חל החריג האמור. קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מעמידות את גרסתו של פולק ביחס להשתלשלות האירועים בספק רב. יוזכרו בתמצית החשובות שבהן: גרסתו בדבר הכניסה למשרד עם שני האפריקאים נדחתה במפורש ונקבע כי הכניסה למשרד התבצעה מרצונו החופשי ומבלי אלימות כלפיו; נטרול האזעקה לקח זמן דומה לפעמים קודמות כך שהשלושה לא עמדו במסדרון את משך הזמן לו פולק טען; פולק לא נקט באמצעי בטיחות כגון בירור פרטים אודות הקונה ונציגיו, כפי שנהג בעסקה קודמת; גם משרדי חברת KD, שבהם הייתה אמורה לכאורה להתבצע העסקה, לא היו מאובטחים בזמן שלפולק הייתה אפשרות לבצע את העסקה בבניין אחר, אשר היה מאובטח ומוכר לו; המשרדים הללו אף לא היו מאובזרים כראוי; ספק רב אם היה קונה קונקרטי על הפרק כאשר פולק יצא מישראל להונג קונג לשם ביצוע העסקה; וכן אף אחד מלבד פולק עצמו לא ראה בעיניו יהלומים במשרדי KD מפאת בחירתו לבצע פעולות לבדו למרות שאלו היו פשוטות ולמרות ששותפו היה איתו על מנת לסייע לו בעסקה.

 

           לכך יש להוסיף קביעות עובדתיות נוספות של בית משפט קמא שמטילות צל כבד על מהימנותו של פולק. נמצא כי אחת משתי הכספות במשרדי KD נמצאה לאחר השוד הנטען כאשר היא נעולה וריקה. בצדק נכתב בפסק הדין שהנחה סבירה היא שהאינטרס של השודדים יהיה בשלב זה לנוס ממקום האירוע כמה שיותר מהר. לנוכח זאת נקבע שממצא זה מעלה תמיהה שכן אין בסיס לקביעה כי השודדים השקיעו זמן ומחשבה בדאגה לנעול את הכספת לאחר ששדדו את תכולתה. נוסף על כך, מן האמור בפסק הדין עולה כי לפולק לקח מעל שעה וחצי להגיע ללחצן המצוקה לאחר שהשודדים עזבו את המשרד. למרות העובדה שהיה חבול וקשור, בית משפט קמא ציין גם עובדה זו כמעלה שאלות היות וכל שהיה על פולק לעשות הוא לזוז מספר מטרים בודדים. גם בהנחה והוגבלה תנועתו נקבע ש"נראה כי תהליך זה אינו צריך לקחת יותר ממספר דקות" (פס' 282 לפסק הדין קמא).

 

           ברי כי המסקנה הטבעית מכל אלו צריכה הייתה להיות כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את התקיימותו של האירוע הביטוחי שמהווה תנאי לזכאות לתגמולי הביטוח, דהיינו לא הוכח שאירע שוד במסגרתו נגנבו יהלומים בבעלותם של המערערים. בקביעתו כי המערערים כן עמדו בנטל זה מסתמך בית המשפט המחוזי בעיקר על עדויותיהם של הוניגמן ו-וונדי שראו את פולק לאחר השוד הנטען ועדותם נתפסה כמהימנה. ואולם, מתעוררת השאלה האם בכלל שני עדים אלה תומכים בעדותו של פולק בדבר התרחשותו של השוד. השניים העידו כי המשרד היה במצב מבולגן, עם תעודות רבות על הרצפה וכי פולק היה חבול, מבולבל ונסער (פס' 295 לפסק הדין קמא). מבלי להתערב בקביעה כי עדותם של השניים הייתה מהימנה, אין בעדויות אלו כדי לשפוך אור על אירוע השוד עצמו, ואין בהם בכדי להסביר אפילו במקצת את היעדר ההיגיון הבולט בגרסתו של פולק לכלל האירועים או ליישב את הסתירות בה. למעשה, מלבד עדותו שלו עצמו, אשר מהימנותה רעועה בלשון המעטה, אין ראיות חיצוניות משמעותיות התומכות בגרסתו ויכולות להסביר את פעולותיו של פולק.

 

           בית המשפט המחוזי מציין בפסק דינו שהקביעה כי השוד אכן התקיים נעשתה "...לא בלי התלבטות, שכן הדברים במקרה זה נחתכים כחוט השערה..." (פס' 305 לפסק הדין קמא). כמובן, התלבטות של קובע הממצאים העובדתיים אינה גורעת ממסקנתו הסופית ולפעמים אף ההפך. ואולם בנסיבות עולה לטעמי כי בית משפט קמא נקט זהירות רבה מדי. לאור השורה הארוכה של קביעות עובדתיות הסותרות את גרסתו של פולק, ובהיעדר ראיות אחרות התומכות בגרסתו, כפי שפורט בהרחבה לעיל ונקבע על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו, המכלול, על היש ועל האין שבו, מוביל למסקנה שהשוד לא אירע. ודוקו, מסקנה זו אינה התערבות בממצאים העובדתיים הפרטניים אלא בנויה עליהם. פסק דינו של בית המשפט ביחס לתשובתו לשאלה האם התרחש שוד, אינה מנומקת כנדרש ואינה משכנעת. 

 

14.      כדי לחזק מסקנה זו נכון לפנות למבנה, דרך החשיבה והסקת המסקנה בדבר קרות השוד של בית משפט קמא. פסק הדין במכלול, מביאנו למצב לא שגרתי קמעה מבחינת היחס בין העובדות שנקבעו למסקנות המשפטיות הנגזרות ממצב זה. אכן נראה כי בית המשפט המחוזי לא פסע בדרך הרגילה עת הגיע למסקנתו הסופית. תחת לעסוק בפתח הדברים בבירור העובדות על מנת ללמוד מהן את המסקנה המשפטית, פונה תחילה פסק הדין קמא לניתוח הסוגיה המשפטית בדבר מרמה בתביעת ביטוח. אמנם לבסוף נקבע כי די בפעולותיו של פולק לאחר השוד בכדי לקבוע שהמערערים פעלו בכוונת מרמה ביחס לרשימת הפריטים הגנובים, אך חלק ניכר מפסק הדין מוקדש לניתוח פעולותיו טרם השוד והשלכותיהן. כפי שצוין לעיל, ראיות לשיטת המרמה בה פעלו המערערים מוצא בית משפט קמא עוד בשלב שליחת היהלומים להוצאת תעודות חדשות טרם השוד ויצירתה של סדרת TTS החדשה. הסבריו של פולק נמצאו על ידי השופט קמא כלא מספקים ואף כמעלים חשד לתכנון מוקדם.

 

           זאת ועוד, על אף שיהלומים אלו הושמטו לבסוף מכתב התביעה נקבע שאין משמעות הדבר שיש להפחית את שווים מכתב התביעה בלבד אלא יש להעמיק ולחקור גם לגבי שאר היהלומים בתביעה. נכון אף לקחת בחשבון שפסק הדין קמא מציין כי פולק חזר בו מההודאה לפיה כל 41 היהלומים שנמחקו מכתב התביעה אכן נכללו ברשימה בטעות. לפי גרסתו האחרונה של פולק, שהוצגה בדיון בבקשה לתיקון כתב התביעה, נטען כי ישנם כ-10 יהלומים מתוך קבוצה זו לגביהם הוא לא מסכים שקיימת תאימות בין היהלומים בכתב התביעה לבין יהלומים שנמצאים במלאי לאחר השוד. משמע, לטענת פולק חלק מהתעודות מייצגות יהלומים חדשים שקיימים במלאי שלו ואינן מתייחסות לאותם היהלומים בכתב התביעה. על אף זאת, בעוד שלגבי כל היהלומים שהוכללו בכתב התביעה הצליח פולק לספק מסמכים המעידים על דרכי רכישתם וקבלתם למלאי, לגבי כל "היהלומים החדשים" בעלי התעודות החדשות שנמצאו בידי המערערים לאחר השוד לא סיפק פולק אסמכתאות המעידות על רכישתם ומקורם נותר לוט בערפל. על כך אמר בית המשפט קמא ש"אין בכך כל הגיון, אלא אם כן מדובר באותן אבנים ממש". דהיינו, התנהלותו של פולק ביחס ל-41 יהלומים אלו נתפסה על ידי בית המשפט המחוזי כמחשידה והיוותה את ההצדקה, על פי פסק הדין עצמו, לבחון לעומק ובצורה יסודית את טענת המרמה ביחס לכלל התביעה.

 

           ניתן להסיק מכך שטענת המרמה, למרות שלשיטת פסק הדין הוכחה כנדרש על סמך פעולות שבוצעו לאחר השוד, נשענת בין היתר על פעולות שבוצעו עובר לשוד. כפי שהעירו הן המערערים והן המשיבות, התבססות על התנהגויות שבוצעו עובר לשוד על מנת לקבוע שהתקיימה כוונת מרמה, מוקשית מבחינת הגיון הדברים. שוד הוא במהותו אירוע מפתיע אשר הנשדד לא מצפה לו, לא מייחל לו ולא מתכנן אותו. הקביעה כי פעולות עובר לשוד מצביעות על תכנון מוקדם, דהיינו על תכנון להגיש תביעת מרמה לקבלת תגמולים מחברות הביטוח עבור יהלומים שנשדדו רק למראית עין, אינה עומדת על פני הדברים לצד קביעה פוזיטיבית כי שוד אכן אירע. 

 

           בעייתיות זו מחריפה גם לאור הקביעות העובדתיות הרבות של בית המשפט המחוזי ביחס לגרסתו של פולק הנוגעת לשוד הנטען, אירועי הימים שקדמו לו וההכנות לעסקה, אליהן פונה בית המשפט לאחר שביסס את טענת המרמה. התמיהות והשאלות שהעלה פסק הדין ביחס לשכירת המשרד, היציאה להונג קונג ללא קונה קונקרטי על הפרק, הפרדת האבנים והפגישה עם האפריקאים שבהן פולק לא שיתף איש – נותרו ללא תשובה. לצד זאת נקבע במפורש שהכניסה למשרד טרם השוד הנטען לא אירעה כפי שפולק טוען לה וגרסתו בדבר איומים ואלימות כלפיו למעשה נדחתה. חרף כל אלו נקבע בפסק הדין שהתובעים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את קיומו של השוד.

 

           יוצא איפוא שתוצאתו של פסק הדין קמא נושא על גבו מעין סתירה. התביעה נדחתה על סמך מרמה שמבוססת על ראיות המעידות על תכנון מוקדם לפני אירוע השוד הנטען, אך בד בבד נקבע כי תכנון מוקדם זה לא אירע היות והשוד אכן התקיים. זאת, אף מבלי לספק הסבר כיצד מתיישבת מסקנה זו עם דחיית גרסתו של פולק ביחס לאופן הכניסה למשרד עם שני נציגי הקונה לכאורה ומבלי לענות על השאלות והקשיים הרבים הניבטים מגרסתו של פולק. הסבר אפשרי לתוצאה "פרדוקסלית" זו היא שבית המשפט קמא סבר כי הדיון שהוא עורך בשאלה העובדתית בדבר התקיימותו או אי התקיימותו של השוד היא מבחינת למעלה מן הצורך, ואין בה השפעה על הכרעה בתביעה. על פי גישה זו די בטענת המרמה על מנת לדחות את התביעה כך שאין חשיבות רבה בקבלת טענות המשיבות בדבר ביום השוד. אך נמצא כי למעשה טענת המרמה נשענת על פעולותיו של פולק טרם אירוע השוד הנטען – פתיחת סדרה בעלת קוד חדש והוצאת תעודות חדשות ליהלומים. משעה שפעולות אלו מהוות את בסיס השיטה שאיפשרה לפולק לכלול ברשימת התביעה יהלומים שלמעשה נותרו בידיו, הקביעה שאכן אירע שוד אלים ובלתי צפוי הינה מוקשית. אף נימוקים אלו מובילים למסקנה לפיה יש לקבל את טענת המשיבות כי ראוי להתערב ולשנות את קביעתו של בית משפט קמא בדבר התרחשות השוד.

 

           ונכון לדייק. ככלל, הנטל להוכיח את האירוע הביטוחי מוטל על התובע. בענייננו, ברי כי המערער לא עמד בנטל זה. ואולם, זהו אינו סוף פסוק, גם אם היה בכך די. הכוונה היא שלא רק שלא הוכח אירוע השוד, אלא שמהחומר שהוצג עולה כי המסקנה נכונה אף בראיה לפיה ביום השוד דורש הוכחות משמעותיות יותר – בלי לקבוע כי זה המצב. לאמור, בענייננו אין לומר רק שהמערער לא הוכיח את טענתו על דרך השלילה, אלא גם כי גרסתו נסתרה מכוחן של ראיות פוזיטיביות חזקות דיין.

 

           משנקבע שהאירוע הביטוחי לו טוענים המערערים לא אירע מתייתר הדיון בטענות המשפטיות שהעלו הצדדים בדבר תחולתו של העיקרון הגלום בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח וטענת המרמה בנוגע לחוזה ביטוח יהלומים. ללא אירוע שוד אין תביעה. עם זאת, ברצוני להעיר מספר הערות, בבחינת למעלה מן הצורך, אף בהיבט זה של הערעור ומבלי להכריע בה.

 

טענת המרמה ותחולתה על חוזה לביטוח יהלומים

 

15.      כפי שצוין לעיל צו חוזה הביטוח מחריג את תחולתו של חוק חוזה הביטוח וקובע כי הוראות החוק לא יהיו תקפות בנוגע לחוזים לביטוח יהלומים. יתרה מכך, הצו קובע במפורש ש"הוראות החוק, למעט סעיפים 62 ו-69, לא יחולו על חוזה לביטוח יהלומים..." (סעיף 1(א)(2) לצו). המחוקק סבר איפוא שעל אף ההחרגה של חוזי ביטוח יהלומים מתחולת החוק ישנם סעיפים מסוימים שראוי וימשיכו לחול גם על עסקאות מסוג זה. עם זאת, סעיף 25 אינו נכלל בסעיפים אלו שהצו מונה.

 

           זוהי התשתית הנורמטיבית לדילמה ונראה כי העניין אינו פשוט. מצד אחד, ניתן לסבור, כמסקנת בית משפט קמא, שהחרגת סעיף 25 מחוזה לביטוח יהלומים אינו סוגר את הדלת מפני אימוץ כלל זהה או דומה לתוכן סעיף זה מכוח עקרונות כלליים כגון תום לב. בהקשר זה יוזכר המקרה של הביטוח הימי והאווירי. אף שם נקבע הסדר נורמטיבי דומה לביטוח יהלומים, דהיינו נקבע מפורשות כי למעט סעיפים 62 ו-69 חוק חוזה ביטוח לא חל על ענפים אלו (סעיף 72(א)(2) לחוק חוזה הביטוח), וסעיף המרמה אינו בין החריגים. המלומד אליאס הביע את דעתו כי "אמנם, הוראותיו הקוגנטיות של חוק חוזה הביטוח אינן חלות... אולם דינים אחרים שלא סויגו במפורש, דוגמת חוק החוזים האחידים ודיני תום הלב, עשויים לחול על הפוליסה הימית..." (ירון אליאס דיני ביטוח כרך א, עמ' 48). מצד שני, ניתן לתאר דוגמה למצב בו אדם טוען לאירוע ביטוח יהלומים על בסיס גניבה של 40,000 ש"ח אך מוכיח רק מחצית הגניבה, בעוד לגבי החצי השני נקבע כי מדובר במרמה. למה יגרע חלקו לקבל את הסכום היתרה – 20,000 ש"ח, אם אכן הוכיח שהוא זכאי לו על סמך האירוע הביטוחי שאירע. אמנם, המחוקק רשאי לקבוע הסדר כפי שקבע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח לפיו מרמה, גם אם חלקית, מונעת זכאות באופן גורף. אך שאלה היא מה הנפקות כאשר הוא בחר שלא לנהוג כך, אף לגבי ביטוח יהלומים.

 

           ניתן להרחיב בסוגיה עם טענות מכאן או מכאן, אך משנקבע כי לא התרחש אירוע ביטוחי אין צורך לדון בשאלה המשפטית הנוגעת למרמה בדרישת שיעור תגמולי הביטוח על רקע אירוע ביטוחי שהתרחש. שאלה זו אינה מתעוררת כאן משלא התקיים אירוע שוד.

            

           באשר לערעור על שכר הטרחה, השיעור הינו גבוה אך לנוכח קביעת בית משפט קמא בדבר קיומה של מרמה וביתר שאת לנוכח המסקנה כי כלל לא התרחש שוד, אין להתערב בכך. אף סכום ההוצאות גבוה אך הואיל ונומקו היטב אין מקום כי ערכאת הערעור תתערב בהם בנסיבות תיק זה.

 

16.      סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור שלא מטעמי בית המשפט המחוזי אלא בהיעדר אירוע ביטוחי של שוד דין תביעת תגמולי הביטוח להידחות. התוצאה היא שהערעור נדחה.  בהמשך לאמור לעיל בדבר השיעור הגבוה של ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו בבית משפט קמא, ובהינתן הנמקה שונה בערעור זה לעומת פסק דינו של בית משפט מחוזי, הייתי מציע שלא ייעשה צו להוצאות בערעור.

 

 

 

                                                                                                  ש ו פ ט

 

          

השופט מ' מזוז:

 

           אני מסכים לחוות דעתו ולמסקנתו של חברי השופט נ' הנדל ואבקש אך להוסיף שתי הערות קצרות משלימות.

 

           ראשית, אשר לפעולות המחשידות בהן נקט המערער קודם לאירוע השוד הנטען, ניתן אולי להוסיף את העובדה כי "השוד" אירע סמוך מאוד לאחר הרחבת הפוליסה, לבקשת המערער, מכיסוי מרבי של 3.5 מיליון דולר לכיסוי של 10 מיליון דולר, כאשר ב"שוד" נשדדו כנטען יהלומים וכסף מזומן בשווי כולל של כ- 9.85 מיליון דולר.

 

           שנית, אשר להשלכות הקביעה לפיה בנוגע לחלק (גדול) מסכום התביעה הוכחה מרמה. אכן, סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 אינו חל על ביטוח יהלומים, אך לקביעה לענין המרמה בנוגע לחלק מהיהלומים שנתבעו יש השלכה ישירה גם על מהימנות תביעת המערער בנוגע ליתרת היהלומים. יודגש גם כי קביעת בית משפט קמא שלא ניתן לשלול שאירע שוד, אינה כוללת קביעה פוזיטיבית של בית המשפט כי יתרת היהלומים שנתבעו (מעבר לאלה לגביהם הוכח שלא נשדדו) אכן נשדדו (ראו לענין זה פסקה 271 לפסק הדין קמא, שם מציין בית המשפט כי איש מהנוכחים במשרדי KD לא ראה יהלומים במשרד). ראוי גם לציין כי במקרה דנן כללה פוליסת הביטוח הוראה מפורשת, הדומה  להוראת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, לפיה –

 

"If the Assured shall make any claim knowing the same to be false or fraudulent, as regards amount or otherwise, this Policy shall become void and all claims hereunder shall be forfeited".

 

           אעיר כי בית משפט קמא היה ער להוראה זו שבפוליסה אך לא ביסס עליה את פסק דינו מאחר והדבר לא נטען על ידי המשיבים (פסקה 150 לפסק הדין).

 

 

                                 

                                                                                                              ש ו פ ט

 

 

 

 

 

השופטת ע' ברון:

 

           אני שותפה לחוות דעתו של חברי השופט נ' הנדל מכל אותם טעמים שהיטיב לפרט, שעולה מהם שלא רק שלא הוכח שאירע שוד כנטען אלא שגרסתו של המערער בנדון נסתרה בראיות פוזיטיביות. מעשה המרמה "נמצא מתחת לפנס" וגילויי המרמה בנוגע להיקף היהלומים שנטען שנשדדו רק תומכים במסקנה שלא התרחש כלל אירוע ביטוחי. אין אפוא מקום לשנות מהתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי שדחה את התביעה לתגמולי ביטוח, גם אם לא מטעמיו, ודין הערעור להידחות.

 

 

 

                                                                                                           ש ו פ ט ת

 

 

 

           אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

 

 

           ניתן היום, ‏כ"ה בתמוז התשע"ט (‏28.7.2019).

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

                      ש ו פ ט ת

 

_________________________

הסרת המסמך
2
בע"מ 309/21
החלטה
15/01/2021
טען מסמכים נוספים