עיריית קרית גת נ. ביג מגה אור קריית גת בעמ | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

עיריית קרית גת נ. ביג מגה אור קריית גת בעמ

עע"מ 7187/17
תאריך: 11/08/2019

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים

 

עע"מ  7187/17

 

לפני:  

כבוד השופט נ' סולברג

 

כבוד השופט י' אלרון

 

כבוד השופט א' שטיין

 

המערערת:

עיריית קרית-גת

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבות:

1. ביג מגה אור קרית גת בע"מ

 

2. מיקדן ב'  בע"מ

 

3. א.ב.א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 5.7.2019 בעת"מ 50971-02-17, 24408-03-17 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' אבידע

 

תאריך הישיבה:

כד' בסיון התשע"ט      

(27.06.2019)

 

בשם המערערת:

עו"ד עדי פרידלר; עו"ד תמר הירשנברגר

 

 

בשם המשיבות:

עו"ד מלכה אנגלסמן; עו"ד רועי רמר

 

פסק-דין

 

 

השופט א' שטיין:

 

פינוי פסולת מפעל – על חשבון מי? 

 

1.            בגדרו של ערעור זה על פסק הדין שניתן ביום 5.7.2017 על ידי בית המשפט המחוזי באר-שבע ביושבו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ר' אבידע) בעת"מ 50971-02-17, 24408-03-17, ביג מגה אור קריית גת בע"מ נ' עיריית קריית גת (להלן: פסק הדין קמא), שוב נדרשים אנו לדון ולהכריע בטענה המבקשת לחייב רשות מקומית בפינוי אשפה ממפעלים ומבתי עסק הממוקמים בתחומה מבלי לגבות מהם שום תשלום מעבר לדמי הארנונה הכללית המשולמים על ידי הבעלים של אותם מפעלים ובתי עסק.

 

2.            באומרי "שוב", כוונתי להלכה שנפסקה על ידינו, פה-אחד, בעע"מ 6525/17 זנלכל נ' המועצה האזורית עמק יזרעאל (‏8.11.2018) (להלן: הלכת זנלכל), אשר קבעה כי בטענה כאמור אין ממש כל אימת שהרשות המקומית פועלת על-פי חקיקת עזר תקפה שעושה הבחנה בין אשפה בסיסית או ביתית (להלן: פסולת בסיסית), שאותה חייבת הרשות לפנות על חשבונה, כחלק מהשירותים הניתנים על ידיה לתושבים תמורת תשלומי הארנונה, לבין אשפה הנוצרת אגב פעילות של מפעל או עסק (להלן: פסולת מפעל), שאותה חייב המפעל או העסק לפנות בעצמו ועל חשבונו שלו. בד-בבד, הפריכה הלכת זנלכל את האגדה האורבנית (תרתי משמע) שעניינה הכללים המיוחדים בדבר פינויה של פסולת מפעל, שכביכול חלים על רשויות מקומיות הנמצאות בשלב של מעבר מחוקי עזר ישנים אל משטר "המזהם משלם" הקבוע בחוזר משרד הפנים מיום 11.2.2018 (להלן: חוזר משרד הפנים), אשר הוכן בעקבות פסק הדין שיצא מלפנינו בתיק עע"מ 826/14 סלע קפיטל נדלן בע"מ נ' מלונות דן בע"מ (18.5.2017), שנדון יחד עם בג"ץ 4279/15 עיריית חיפה נ' מלונות דן (להלן: עניין סלע קפיטל). האגדה האורבנית מספרת כי רשות מקומית שטרם התאימה את חוקי העזר שלה לאמור בחוזר משרד הפנים חייבת לפנות פסולת מפעל על חשבונה ולהתייחס אל המפעלים והעסקים שבתחום שיפוטה כמו אל שאר משלמי הארנונה – זאת, בהתעלם מהאמור בחוקי העזר הקיימים, שטרם הוחלפו או בוטלו.

 

3.            כפי שהסברנו בהלכת זנלכל, חוקי עזר קיימים הם חוקים בני קיימא אשר מחייבים את כל הנוגעים בדבר: הרשות המקומית, התושבים שקבעו את מקום מגוריהם בשטחה, וכן המפעלים ובית העסק שבתחום שיפוטה של הרשות. כל אימת שחוקים אלה מקיימים את ההבחנה האמורה בין פסולת בסיסית לפסולת מפעל, ולו ברמת העיקרון הכללי, אין בהם שום רבב הקורא להתערבותנו; ולבתי המשפט לא נותר אלא לאכוף אותם ככתבם וכרוחם. כמו כן הסברנו באותו פסק דין, כי פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים (2.1.2013) (להלן: עניין עיריית חולון) איננו מנוגד למסקנה זו, אלא להיפך. פסק הדין שניתן בעניין עיריית חולון חזר על העיקרון הבסיסי בדבר עצמאות השלטון המקומי, שאותו אימצנו לעצמנו מקדמת דנא (ראו הלכת זנלכל, פסקאות 25-18), תוך שהוא מדגיש כי רשויות מקומיות אינן חייבות לפעול על פי החוזר של משרד הפנים: חוזר זה הוא בגדר המלצה או הנחיה שראוי לשקול אך אין חובה לאמץ. שיקול-דעת רחב המוקנה לרשויות מקומיות בכל הקשור לקביעת הסדרים בדבר פינוי אשפה צויין גם בפסק הדין שניתן בעניין סלע קפיטל. באשר למשטר "המזהם משלם" – כפי שבית משפט זה קבע בעניין עיריית חולון, משטר זה הינו רצוי מבחינה חברתית, ודומני כי על כך לא ניתן לחלוק. פסולת מפעל איננה שונה מכל תשומה אחרת של מפעל או עסק אחר. משכך, המפעל צריך לשאת בעלות פינויה של הפסולת אותה הוא מייצר, בהתאם לעיקרון הכלכלי היסודי של הפנמה (ראו William Baumol, On Taxation and the Control of Externalities, 62 Am. Econ. Rev. 307, 309 (1972)). יחד עם כך, כפי שהדגשנו בהלכת זנלכל, ליעד החברתי "המזהם משלם" ניתן להגיע בדרכים שונות ומגוונות, ולאו דווקא בדרך אחת ויחידה שהשלטון המרכזי ממליץ עליה. בבואה להגשים יעד זה, כל רשות מקומית חופשית ללכת בדרך אשר נראית עדיפה בעיניה.

 

הערעור וההליך שקדם לו

 

4.            המערערת דכאן, עיריית קריית גת (להלן: העירייה), התקינה בשעתו את חוק עזר לקרית גת (הוצאת אשפה), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק העזר), שכמותו כבר ראינו לא מעט. חוק זה מבדיל בין פסולת בסיסית לבין "פסולת של מפעל", המוגדרת כ"פסולת הנוצרת בכל מפעל לרבות חומרי אריזה [...]", כאשר "מפעל" משמעו "בית חרושת, בית מלאכה, מוסך, מחסן וכל עסק לרבות שטח הקרקע שמשתמשים בה או שמחזיקים אותה יחד עם המפעל כגינה או כחצר או לכל צורך אחר וכן כל מקום שעושים בו מלאכה אף אם באותו מקום לא קיים מבנה" (ראו סעיף 1 לחוק העזר). כמו כן מחייב החוק את המפעלים בהתקנת כלי אצירה לאיסוף פסולת מפעל (סעיף 3 לחוק העזר) באופן שיאפשר לעירייה להוביל את הפסולת החוצה אל אתרי האיסוף (כמותווה בסעיפים 5, 6, ו-7 לחוק העזר). תמורת פינוי פסולת כאמור, חייבים בעליהם של המפעלים והעסקים לשלם לעירייה אגרה בהתאם לסעיף 10 לחוק העזר.

 

5.            ברי הוא, אפוא, כי בנסיבות אלו העירייה זכאית לגבות אגרת פינוי פסולת-מפעל מבעלי המפעלים והעסקים שבשטחה בהתאם לסעיף 10 לחוק העזר. זכאות זו תואמת את אשר קבענו בהלכת זנלכל הן ברמת העיקרון המשפטי הכללי והן לגוף העניין אשר נדון שם, שבמרכזו עמד חוק עזר דומה. העירייה בחרה שלא לממש זכאות זו במלואה. היא קבעה נוהל לפיו היא תפנה על חשבונה שלה כמות בסיסית של אשפה ממפעלים ומעסקים, ואילו על יתרת האשפה, שכאמור מוגדרת בחוק העזר כ"פסולת של מפעל", יוסיף לחול ההסדר שבחוק העזר (להלן: הנוהל החדש). נוהל זה נקבע על רקע מעברהּ המתוכנן של העירייה למשטר החדש עליו הומלץ בחוזר של משרד הפנים, והוא נועד לחול בתקופת הביניים כתחליף לחוק העזר הקיים.

 

6.            המשיבות סברו אחרת. לטעמן, המשטר המשפטי אשר חל עליהן אינו אלא זה: כל אימת שהעירייה אינה מחוקקת חוק עזר חדש אשר מאמץ את החוזר של משרד הפנים, עליה לפנות את פסולת המפעלים שבשטחה על חשבונה ולהסתפק בארנונה הכללית המשולמת לה על ידי בעלי המפעלים והעסקים. כפי שציינתי בפתח דבריי, טענה זו צומחת מתוך אגדה אורבנית. העירייה איננה שותפה של בעלי המפעלים והעסקים שבשטחה, ואלו לא חולקים עמה את רווחיהם. אם כך הוא הדבר, מדוע אמורה העירייה לשאת בעלות התשומה העסקית בדמותו של פינוי פסולת מפעל – ועוד בכל כמות שהמפעל או העסק מייצר? מבחינה כלכלית, אין בכך שום הגיון; וכפי שקבענו בהלכת זנלכל ביחס להוראות של חוק עזר הזהות במהותן לאלו שבהן קא עסקינן, כלכלה ומשפט מדברים בעניין הזה בשפה אחת. סעיף 10 לחוק העזר מחייב את המשיבות לשלם למערערת את מלוא האגרה בעד פינויה של כל פסולת מפעל, וחיוב כאמור מהווה נקודת המוצא ונקודת הסיום לכל דיון בסוגיה. הנחות שהעירייה בחרה ליתן למפעלים ולעסקים במסגרת הנוהל החדש שלה באו לפנים משורת הדין ואינן משנות מצב משפטי זה.

 

7.            בית משפט קמא הכריע בעניין זה לטובת המשיבות, בקבעו כי "בינתיים, כל עוד אין למשיבה [לעירייה – א.ש.] חוק עזר בעניין פינוי אשפה שתואם את אמות המידה שיפורסמו על ידי משרד הפנים,  ואשר טרם קיבל אישור של משרד הפנים, הרי שעל המשיבה לנהוג כפי שנפסק לגבי רשויות אחרות אשר גם אצלן, בדומה למצב אצל המשיבה, אין אבחנה בחוקי העזר לגבי סוגי האשפה. [...] נוהלי המשיבה לפינוי אשפה, או חוק עזר שאושר במועצת המשיבה, אך לא אושר על ידי משרד הפנים, אינם פתרון לפינוי אשפה המתיישב עם ההלכות שנפסקו בעניין זה בערכאות השונות. [...] בהעדר הקריטריונים לאבחון סוגי האשפה בחוקי העזר שלה, המשיבה אינה רשאית לפטור עצמה מפינוי האשפה של העותרות." (ראו פסקאות 9, 12 ו-13 לפסק הדין קמא).

 

8.            למרבה הצער, בית משפט קמא שגה. ההלכות שיצאו מלפני בית משפט זה, ובפרט הלכת זנלכל, קבעו מפורשות כי ההסדרים שבחוקי עזר דוגמת זה שלפנינו שרירים וקיימים, וחובה ללכת לפיהם. הווה אומר: המשיבות חייבות לשלם למערערת את אגרת פינוי האשפה בעד פינויה של כל פסולת מפעל משטחיהן באמצעות עובדי המערערת או קבלניה. כך אומר סעיף 10 לחוק העזר, וכך קובעים גם אנחנו בהישען על הלכת זנלכל. בתחילת הדיון בעל-פה, אשר נערך לפנינו ביום 27.6.2019, שיקפנו לצדדים דברים אלה והמלצנו להם להגיע להסכמה שבבסיסה קבלת הערעור וביטולו של פסק הדין קמא. לפי בקשת המשיבות, החלטנו כי "עד יום 4.7.2019 יודיעו [...] ב"כ הצדדים בהודעה משותפת אם הגיעו להסכמה ביניהם".

 

9.            במקום הודעה משותפת עליה החלטנו, הונחה על שולחננו, ביום 7.7.2019, הודעה מטעם המשיבות המשתרעת על פני שלושה עמודים צפופים ושאחריהם באה פיסקה אחת נוספת. בהודעה זו, חזרו המשיבות על האמור בסיכומיהן ועל תמיכתן בפסק הדין קמא וביקשו מאתנו כי נדחה את הערעור, כאשר הן מסתמכות על הפרשנות היצירתית (מאד) של פסקי הדין שניתנו בעניינים של סלע קפיטל ו-עיריית חולון, אשר נבחנה ונדחתה על ידינו בהלכת זנלכל. הווה אומר: המשיבות מוסיפות לאחוז במה שהוגדר על ידי בפתח הדברים כאגדה אורבנית ומבקשות מאתנו כי נהפכהּ למציאות משפטית – בבחינת "אם תרצו, אין זו אגדה".

 

10.         אין תמה אפוא כי המערערת השיבה לכך בהודעה קצרה בה היא מבקשת כי נתעלם מהודעת המשיבות, שמהווה, לדבריה, הפרה בוטה של החלטתנו מיום 27.6.2019. ברי הוא, כי גם כאן הצדק עם המערערת: הודעת המשיבות הוגשה בניגוד לכללי הדיון בערעור והיא מהווה שימוש לרעה בהליך משפטי. אשר על כן, הנני סבור כי עלינו להורות על מחיקת ההודעה ולחייב את המשיבות בהוצאות נפרדות בשל השימוש לרעה שעשו בהליך המשפטי; וכך אציע לחבריי לעשות.

 

דיון והכרעה

 

11.         לאחר שמצאנו כי פסק הדין קמא עומד בניגוד להלכת זנלכל, לא נותר לנו אלא להורות על ביטולו ולקבוע שהוראת סעיף 10 לחוק העזר שרירה וקיימת ומחייבת את המשיבות. באשר לנוהל החדש לפיו פועלת המערערת וההטבות הניתנות מכוחו לבעלי מפעלים ועסקים – אלו עשויים לעורר שאלות לא פשוטות מאחר שחוק העזר, כמצבו היום, מחייב את המפעלים והעסקים שבתחום שיפוטה של המערערת לשלם לה את מלוא האגרה בגין פינויה של כל פסולת מפעל, ללא הקלות וללא הנחות. ברם, מאחר שסוגיה זו לא עמדה לדיון ולא לובנה לפנינו, אמנע מלהביע את דעתי בנושא.

 

12.         סוף דבר: הנני מציע לחבריי כי נקבל את הערעור, נבטל את פסק הדין קמא ונקבע במקומו כי המערערת זכאית לגבות מכל אחת מהמשיבות אגרה בעד פינוי פסולת של מפעל בהתאם לאמור בסעיף 10 לחוק עזר לקרית גת (הוצאת אשפה), התשמ"ד-1984. כמו כן מציע אני לקבוע כי המשיבות תשלמנה למערערת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ₪ וכן תישאנה בהוצאות נוספות בסך של 10,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.

 

ש ו פ ט

 

השופט נ' סולברג:

 

           אני מסכים.

 

           כזכור, ביקשה ב"כ המשיבות להפנות בתמיכה לטענותיה כאן לערעור אחר (עע"ם 1459/17 עיריית קרית ביאליק נ' מרב-מזון כל בע"מ). שם המלצנו (הנשיאה א' חיות, השופט ע' פוגלמן ואנוכי) למערערת לחזור בה מערעורה, המלצתנו התקבלה, והערעור נמחק בפסק דין מיום 15.4.2019. ב"כ המשיבות ביקשה לגזור גזרה שווה מהתם להכא, אלא שאין הנדון דומה לראיה. שם, כזכור, שמרו שני הצדדים על מלוא טענותיהם, בכלל זה לגבי הליך לפי פקודת בזיון בית משפט, בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים.

 

           מצדנו, דנו פעם ופעמיים בעע"ם 1459/17 הנ"ל, כאן, בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים, שני דיונים הקדשנו לנושא שהתמקד במיקומו של פח האשפה – אם בסופרמרקט עצמו, אם בסמוך, ומהי אותה סמיכות;          פח אשפה ותו לא; מיקומו ולא תכולתו. לא דנו שם ולא פסקנו במה שמונח על הפרק ונחוץ להכרעה בערעור דנן, וממילא אין מקום לגזרה שווה.

 

 

ש ו פ ט

השופט י' אלרון:

 

           אני מסכים.

 

 

ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין.

 

           ניתן היום, ‏י' באב התשע"ט (‏11.8.2019).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
1
בע"מ 5453/20
החלטה
01/12/2020
טען מסמכים נוספים