עיריית גבעתיים נ. שר הפנים | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

עיריית גבעתיים נ. שר הפנים

בג"ץ 4629/17
תאריך: 15/09/2019

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  4629/17

 

 

לפני:  

כבוד השופט מ' מזוז

 

כבוד השופטת י' וילנר

 

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

העותרת:

עיריית גבעתיים

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. שר הפנים

 

2. נכסים ובנין (מרכזים מסחריים) בע"מ

 

3. כלל חברה לביטוח בע"מ

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

ט"ז בסיון התשע"ט

(19.6.2019)

 

בשם העותרת:

עו"ד עפר שפיר; עו"ד יונתן מוטעי

 

 

בשם המשיב 1:

עו"ד רועי שויקה

 

בשם המשיבות 2 ו-3:

עו"ד חגית בלייברג; עו"ד נעמה טולדו;

עו"ד אלעד שרעבי

 

 

פסק-דין

 

השופט מ' מזוז:

 

1.               עניינה של העתירה בבקשת העותרת, עיריית גבעתיים (להלן: העירייה), להורות למשיב 1, שר הפנים (להלן: המשיב) לתת את אישורו להסכמי חכירה ופיתוח שנכרתו בינה לבין חברת שיכון עובדים בע"מ (להלן: שיכון עובדים) בשנת 2004 להקמתו והפעלתו של חניון מצדו המערבי של קניון גבעתיים.

 

רקע

 

2.             כעולה מהעתירה, לאחר שבשנת 2002 ניתן אישור המשיב להסכמים שערכה העירייה עם שיכון עובדים ביחס למקרקעין בתחומה עליהם הוקמו קניון גבעתיים וחניון תת קרקעי, ביקשה העירייה להקים חניון נוסף באזור. לצורך כך התקשרה העירייה בשנת 2004 בשני הסכמים עם שיכון עובדים להקמת החניון הנוסף על ידי שיכון עובדים ולהחכרת החניון לשיכון עובדים (להלן: ההסכמים או הסכמי החניון המערבי). במסגרת התקשרות זו הוסכם בין היתר כי שיכון עובדים תשלם לעירייה בגין אגרות והיטלים סך של 800,000$ (3,440,000 ₪), המהווה כמחצית מהסכום המתחייב מהוראות חוק העזר (כ- 6,800,000 ₪). ההתקשרות עם שיכון עובדים נעשתה גם בפטור ממכרז.

 

3.               נוכח הוראות סעיפים 188 ו- 197 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), ותקנה 3 לתקנות העיריות (מכרזים), התשמ"ח-1987, המחייבות בין היתר אישור שר הפנים לעסקה במקרקעין על ידי עירייה ולפטור ממכרז בעסקה כזו, פנתה העירייה לשר הפנים בבקשה לאישור כאמור.

 

           במכתבי תשובה מיום 23.5.2006 ומיום 19.7.2006, ובמכתב נוסף מיום 25.2.2009, סורבה בקשת העירייה. במכתבים הובהר בין היתר כי רשות מקומית אינה מוסמכת לתת הנחות מאגרות, היטלים ותשלומי חובה אחרים הקבועים בחוקי העזר בהעדר הסמכה מפורשת לכך בחוק העזר. לענין זה הופנתה העירייה גם להוראות חוק יסוד: משק המדינה ולפסיקתו של בית משפט זה בנדון. לפיכך, בהעדר הוראה מסמיכה כאמור בחוקי העזר של עיריית גבעתיים, נדחתה בקשת העירייה לאישור ההסכמים. 

 

4.               יצוין כי ביני לביני, במאי 2006 מכרה שיכון עובדים את זכויותיה במקרקעין לחברת נכסים ובניין (מרכזים מסחריים) בע"מ (המשיבה 2) ולכלל חברה לביטוח בע"מ (המשיבה 3), ובדצמבר 2018 - לאחר הגשת העתירה - מכרו המשיבות 3-2 את זכויותיהן לחברת קנית - ניהול השקעות ומימון בע"מ.

 

5.               בחודש ינואר 2016 פנתה שיכון עובדים באמצעות באי כוחה לעירייה ודרשה ממנה לפעול מול משרד הפנים להסדרת אישור ההסכמים על מנת לאפשר לבעלות הזכויות במקרקעין (משיבות 3-2) להשלים את רישום העסקה. עקב כך שבה ופנתה העירייה ביולי 2016 לממונה על מחוז תל-אביב במשרד הפנים בבקשה לאישור הסכמי החניון המערבי. במכתב מפורט ומנומק מיום 16.2.2017 מטעם הלשכה המשפטית במשרד הפנים שבה ונדחתה בקשת העירייה, מהטעמים שתמציתם צוינה לעיל, ותוך הפניה גם לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה (27.6.2011) (להלן: הלכת דירות יוקרה), שניתן לאחר ההתכתבות הקודמת, הקובע בין היתר כי הסכמים בין רשות מקומית ליזם אשר סוטים מהוראות הדין לענין חיוב בתשלומי חובה, נגועים בפסלות והם בטלים.

 

6.               על רקע האמור הוגשה ביום 7.6.2017 העתירה שלפנינו מטעמה של העירייה.

 

 תמצית טענות הצדדים

 

7.               בעתירה נטען כי מעיון בתכתובות בין העירייה לבין נציגי משרד הפנים עולה כי הסירוב לאשר את ההסכמים נעוץ בהנחה כי שיכון עובדים הופטרה מחלק מחבותה לתשלום היטלי פיתוח, אלא שהנחה זו, כך נטען, היא שגויה. לטענת העירייה הסכום שחויבה בו שיכון עובדים אינו מגלם הנחה אסורה כלל, שכן ההפחתה מהחבות בהיטלים ניתנה כנגד השקעה ניכרת מצד שיכון עובדים בעבודות פיתוח ותשתית עירוניות, ולפיכך היא מהווה תמורה לאותן עבודות. ומכל מקום, סכום ההיטלים המלא שהוטל על שיכון עובדים גבוה מהסך האמיתי המגיע לעירייה על-פי דין. בהקשר זה נטען כי יש להבחין בין הפחתה פסולה לבין הפחתה שיסודה ב"קניית סיכון" במישור המשפטי. בענייננו, כך נטען, חיוב ההיטלים בו חבה שיכון עובדים אינו נקי מספקות וזאת נוכח טענות כבדות משקל שהועלו מפי שיכון עובדים כנגד החיובים. בהמשך לכך נטען, כי אין מקום להחיל בדיעבד את הלכת דירות יוקרה על ההסכמים דנן, שכן יש ליתן להלכה זו תחולתה פרוספקטיבית בלבד.

 

           על כן, לעמדת העירייה, מן הדין היה לאשר את ההסכמים מושא העתירה כבר בזמן אמת, אך גם משהתמהמה המשיב במתן אישורו, שומה עליו ליתן כיום את האישור המבוקש.

 

 

8.               בתגובת המדינה לעתירה נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף, כמו גם לגופה.

 

           נטען כי דין העתירה להידחות על הסף: ראשית,  בשל שיהוי כבד בהגשתה, שכן החלטת המשיב שלא לאשר את ההסכמים ניתנה עוד בשנת 2006 (בשני מכתבים), ובמכתב  הנוסף מחודש פברואר 2009, היינו לפני למעלה מ- 11 שנים. שנית, נטען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי ניקיון כפיים מצד העירייה – הן בהצגת תמונה עובדתית לא מלאה בעתירה, והן בעשיית דין עצמי המתבטא בכך שהעירייה, כמו גם המשיבות 3-2, בחרו לבנות את החניון מבלי שניתן אישור שר הפנים ולהעביר את הזכויות בו גם לאחר שהובהרה עמדת משרד הפנים כי לא יאשר את ההסכם. עוד נטען כטענת סף, כי מן הראוי היה ששיכון עובדים, עמה נחתם ההסכם המקורי, וכן חברת קנית, אשר לפי הנטען מחזיקה כיום בזכויות, יצורפו כמשיבות לעתירה.

 

           אשר לגוף הענין, נטען כי ההפחתה מהיטלי הפיתוח החלים במקרה זה, המגולמת בהסכמים, עומדת בניגוד חזיתי להוראות חוק יסוד: משק המדינה, לפסיקתו של בית משפט זה ולהוראות חוקי העזר הרלבנטיים של העירייה, כמו גם לעיקרון הכללי בדבר הטלת מס אמת לשם מניעת פגיעה בשוויון בין נישומים. לגישת המדינה, טענות העירייה כאילו הפטור החלקי, בשיעור של 50%, שניתן לשיכון עובדים אינה בגדר "הנחה" אלא נובעת משמאות הזכויות ו"קניית סיכונים" משפטיים, טענות אלה, דינן להידחות בהיותן שגויות, משפטית ועובדתית. לענין זה הובהר בין היתר כי מסקירת העובדות עולה כי התשלום עליו הוסכם בסך 800,000$ הוא סכום שהוצע ושולם על ידי שיכון עובדים כסכום שהיא מוכנה לשלם, והוא לא נבע מתחשיב שהוביל לתשלום של סכום זה דווקא, או משמאות הזכויות, שנערכה רק לאחר התשלום האמור. לטענת המדינה, גם השמאות בדיעבד מטעם העירייה אינה תומכת בטענות אלה, וגם בעת אישור ההסכם במועצת העירייה לא עמד בפני המועצה תחשיב כאמור ופירוט של ההצדקות להפחתה כזו או אחרת.

 

           עוד נטען, כי בהלכת דירות יוקרה בית המשפט הבהיר במפורש כי הלכה זו מתחייבת לאור הוראות הדין הקיים, ולא נקבעה תחולה פרוספקטיבית של ההלכה. ולבסוף צוין כי בהסכם גופו מובהר במפורש כי אישור שר הפנים הוא תנאי לקיומו, וכי ככל ששר הפנים יסרב לאשרו, חוזי החניון המערבי יהיו בטלים מעת הסירוב.

 

9.               המשיבות 2 ו- 3 תומכות בעתירה וסבורות כי יש לקבלה. לטענתן, סכום היטלי הפיתוח ששולמו בגין החניון המערבי הוא סכום ההיטל המלא כדין, והוא אינו מגלם כל קיזוז או הפחתה, וממילא אין תחולה  להלכת דירות יוקרה בנסיבות העניין. לעמדתן, כל תוצאה אחרת מלבד אישורו של ההסכם מושא העתירה תגרור פגיעה בהן ובצדדים שלישיים, וכן ריבוי התדיינויות משפטיות באשר לשרשרת של הסכמים הנוגעים לבניית הקניון והחניון, לאחר שאלו נבנו.

 

           כן נטען כי קיימת אי בהירות לגבי ההיטלים החלים באזור, וכי לאחרונה, ביום 27.12.2018, פורסם חוק עזר לגבעתיים (סלילת רחובות), התשע"ט-2018, הכולל בין היתר עדכון תעריפי היטלי הפיתוח הרלבנטיים. לבסוף נטען לעניין תחולת הלכת דירות יוקרה, כי נסיבות חתימת הסכם החניון המערבי מייחדות אותו מההסכם מושא ההליך באותו פסק דין באופן שמצביע כי מדובר בשני עניינים שונים בתכלית.

 

10.           להשלמת התמונה נציין כי במסגרת הדיון בעתירה שהתקיים לפנינו ביום 19.6.2019 הצענו לצדדים לבחון אפשרות להסכמה ביניהם בדבר תוספת תשלום בגין היטלי פיתוח - בסכום אשר יוסכם בין הצדדים, או ייקבע על ידי בית משפט זה - כתנאי למתן אישור המשיב. לאחר פרק זמן שניתן לצדדים לבחון אפשרות זו לא הושגה הסכמה, ועל כן נדרשת הכרעתנו.

 

דיון והכרעה

 

11.           לאחר בחינת מכלול נסיבות הענין הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

 

12.           המדינה העלתה כאמור שורה של טענות סף נגד העתירה: שיהוי כבד בהגשת העתירה; אי ניקיון כפיים – בהצגת מסכת עובדתית חלקית ובעשיית דין עצמי; וכן אי-צירוף משיבים ראויים. אנו סבורים כי אכן יש ממש בטענות המדינה בהתייחס לכל אחת מעילות הסף האמורות, אך עיקר הוא בטענת השיהוי, המחייבת כשלעצמה דחיית העתירה על הסף.

 

13.           כמפורט לעיל, עמדתו של המשיב שלא לאשר את ההסכמים ונימוקיה נמסרו לעירייה בשני מכתבים - מיום 23.5.2006 ומיום 19.7.2006; ובמכתב מפורט נוסף מיום 25.2.2009, המחזיק 7 עמודים (נספחים מש/3, מש/4 ו- מש/6 לתגובת המשיב). מכאן שהעתירה דנן הוגשה בשיהוי ניכר ביותר, של כ-11 שנים.

 

"כידוע, דוקטרינת השיהוי מאפשרת לבית המשפט זה, בשבתו כבית דין גבוה לצדק לדחות על הסף עתירה שהוגשה לאחר העיתוי הראוי להגשתה. העיתוי ה'ראוי' להגשת עתירה אינו קבוע מראש ואחיד לכלל ההליכים ועשוי להשתנות ממקרה למקרה. בית המשפט נדרש לבחון האם חלף פרק זמן ארוך מן הסביר להגשתה של העתירה, מה היו הסיבות לעיכוב ומה היו הנזקים שנגרמו בשל העיכוב. המוקד של עקרון השיהוי מצוי באי הסבירות של האיחור בפנייה לבית המשפט ..." (בג"ץ  9262/16 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (‏13.2.2018)).

 

14.           העירייה, כמו גם המשיבות 3-2, היו מודעות כמובן לדרישה בחוק לאישור שר הפנים, וכמצוין לעיל, בהסכם אף נקבע במפורש כי אישור שר הפנים הוא תנאי לקיומו, ובהעדר הסכמה ההסכמים יהיו בטלים. למרות זאת, העירייה השתהתה שנים רבות בהגשת עתירתה זו נגד סירוב המשיב למתן אישור להסכמים. ולא זו אף זו - העירייה, כמו גם המשיבות 3-2, התעלמו למעשה מסירוב המשיב לאשר את ההסכמים ובחרו לממש אותם ולבנות את החניון, ואף להעביר את הזכויות בו מיד ליד. בנסיבות אלה אין מנוס מדחיית העתירה בגין השיהוי הכבד בהגשתה, ללא כל צידוק לכך.

 

15.           למעלה מן הצורך נוסיף, כי בחנו את טענות הצדדים גם לגופן ולא מצאנו כי יש בטענות העירייה או המשיבות 3-2 כדי להצדיק התערבותנו בהחלטת המשיב גם בהתעלם מעילות הסף לדחייתה.

 

16.           אשר על כן העתירה נדחית.

 

העותרת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך 25,000 ₪.

 

 

 

           ניתן היום, ‏ט"ו באלול התשע"ט (‏15.9.2019).

 

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט  ת

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים