עודה עלי עודה נ. מדינת ישראל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

עודה עלי עודה נ. מדינת ישראל

בג"ץ 3819/19
תאריך: 31/07/2019

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  3819/19

 

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

כבוד השופט י' עמית

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

העותרים:

1. עודה עלי עודה

 

2. עיזבון המנוח חסן עלי עודה ז"ל

 

3. עיזבון המנוח סאלח עלי עודה

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. מדינת ישראל

 

2. משרד האוצר

 

3. רשות מקרקעי ישראל

 

עתירה למתן  צו על תנאי

 

בשם העותרים:

עו"ד מחמוד עואודה

בשם המשיבים:

עו"ד אבי מיליקובסקי

 

 

פסק-דין

השופט י' עמית:

 

1.        בעתירה זו נתבקשנו להורות למשיבים "להימנע מביצוע פעולות הריסה ו/או פינוי המבקשים ו/או בני משפחותיהם ו/או מי מטעמם" ממקרקעין הידועים כגוש 17627 חלקות 8-4 שבאזור נצרת (להלן: המקרקעין); לקיים את "הבטחתם והתחייבותם" למסור את המקרקעין לעותרים ולרשמם על שם העותרים; ו"לסייע [לעותרים] בהסדרתם ובפיתוחם" של המקרקעין. עוד נתבקשנו להורות למשיבים "להימנע מאפליה כלפי העותרים בשל היותם תושבים ערבים בדווים", וליתן לעותרים יחס דומה לזה שניתן למשפחה נוספת מהיישוב בו מתגוררים העותרים, אשר "קיבלו כ-100 מגרשים לבנייה".

 

2.        כעולה מן העתירה, העותר 1 הוא בנו של עלי עודה ז"ל (להלן: המנוח), והעותרים 3-2 הם עיזבונותיהם של שני בניו הנוספים של המנוח. המנוח רכש את המקרקעין בשנות השלושים של המאה הקודמת והחזיק בהם מאז – אם כי הזכויות במקרקעין מעולם לא נרשמו על שמו או על שם העותרים. לפי האמור בעתירה, בשנת 1977 קבע בית המשפט המחוזי בנצרת, "בהסכמה המוכחשת ע"י העותרים", כי המנוח זכאי לרשום על שמו שטח לפי מפה שהכינה המשיבה 3 (להלן: רמ"י), "כשהיא לא מקצועית וללא שטחים וגבולות ברורים" (להלן: פסק הדין משנת 1977). לשם הבהירות יוער כבר עתה, כי מתגובת המשיבים עולה כי פסק הדין משנת 1977 נתן תוקף להסכם פשרה שלפיו זכאי המנוח לרשום על שמו חלק מתוך המקרקעין.

 

           העותרים טענו כי במשך עשרות שנים ניהלו עמם המשיבים בחוסר תום לב משא ומתן בנוגע למקרקעין ולהסדרתם. במקביל, "העותרים פנו לא פעם לבתי המשפט על מנת לתקן את העוול שנגרם להם באי רישום זכויותיהם במקרקעין, ועם כל הצער ללא הצלחה".

 

           עוד נטען בעתירה כי "גורמים קיצוניים מטעם המשיבים הקימו ומ[י]מנו פעולות של תנועה ימנית קיצונית בשם 'תנועת רגבים'", אשר פועלת לפינוי העותרים מהמקרקעין; זאת, בהתייחס לבג"ץ 3455/18 רגבים נ' רשות מקרקעי ישראל – עתירה שנמחקה ביום 17.4.2019 ועניינה פינוי קרקעות. העותרים טענו כי התנהלותם של המשיבים נגועה בהפליה פסולה, וכי לאור החזקתם הנוגדת במקרקעין החל משנות השלושים של המאה הקודמת, זכאים העותרים "לזכויות של בעלות ו/או זכות קדימה ו/או חזקה נוגדת ו/או זכויות של יושר" במקרקעין.

 

3.        בהחלטתי מיום 5.6.2019 הוריתי למשיבים להגיב לעתירה עד ליום 7.7.2019  (ובהמשך הוארך המועד עד ליום 28.7.2019). ביני לביני, ביום 10.6.2019, הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים בדמות הקפאת פינוי המקרקעין הקבוע ליום 5.8.2019. מכיוון שהמועד להגשת תגובת המשיבים קדם למועד פינוי המקרקעין, בהחלטתי מיום 11.6.2019 דחיתי את הבקשה לצו ביניים והוריתי למשיבים להתייחס בתגובתם גם לסוגיה זו.

 

4.        תגובת המשיבים הוגשה ביום 28.7.2019, וממנה עולה תמונה שונה למדי מהמתואר בעתירה. המשיבים ציינו כי נושא הזכויות במקרקעין הוכרע זה מכבר בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 8916/00 עלי נ' מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל (10.8.2005) (להלן: ע"א 8916/00), בגדרו נדחה ערעורם של העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בה"פ 131/93 (15.10.2000) (להלן: המרצת הפתיחה). [במאמר מוסגר: המשיבים ציינו כי שמו של העותר 1 שונה משמו של המערער 1 בע"א 8916/00, אך כי ממספרי תעודת הזהות שצורפו להליכים אלו עולה כי מדובר באותו האדם].

 

5.        תמצית ההליכים המשפטיים בעניינם של העותרים היא כדלקמן: בהמרצת הפתיחה נטען כי יש לבטל את פסק הדין משנת 1977 ואת הסכם הפשרה שעוגן בו, בשל פגמים בכריתתו של ההסכם – אך בית המשפט המחוזי דחה את כל טענותיהם של העותרים [יוער, כי בפסק הדין מצוין שמדובר בהסדר קרקע "בגוש 17677", ולא 17627 כמצוין בעתירה, אך מעיון בפסק הדין נראה כי אכן מדובר במקרקעין מושא העתירה]. ערעורם של העותרים על כך נדחה בע"א 8916/00. השופט (כתוארו אז) א' ריבלין קבע כי:

 

"התשתית העובדתית, שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים בעניין שלפנינו, מדברת בעד עצמה: לבית המשפט המחוזי הוגשו הסכם פשרה ומפה, כשאלה חתומים הן בידי עורך דין בקיא ומנוסה בענייני מקרקעין והן בידי המערערים עצמם. על מנת שבית המשפט יכריז על בטלותו של הסכם פשרה כזה הנדון, ברי כי צריכות להתקיים נסיבות חריגות במיוחד. הנטל המוטל על המערערים – לשכנע את בית המשפט כי אין תוקף לחתימות המתנוססות על גבי המסמכים – הינו, אפוא, כבד ביותר. המערערים ביקשו לבסס את טענת הבטלות על מספר אדנים: מצבו הנפשי הרעוע של אביהם המנוח, שמנע ממנו ליתן הסכמה להסכם הפשרה; טעות או רשלנות של בא כוחם דאז, עורך-דין נקארה; והעדר הבנתם את המסמך עליו חתמו, ואולם הם לא הצליחו להוכיח ולו אחת מטענותיהם אלה" (שם, בפסקה 11).

 

           פסק הדין בע"א 8916/00 ניתן, כאמור, ביום  10.8.2005. כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 20.2.2007, הגיש העותר 1 לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה לפסק דין הצהרתי לביטול הסכם הפשרה מושא פסק הדין משנת 1977. ביום 12.2.2008 דחה בית המשפט את התביעה (ת"א (מחוזי נצ') 551/07, כב' השופט ד' צרפתי) בשל מעשה בית-דין. בשולי הדברים ציין בית המשפט כי "מעבר לנדרש יש גם להוסיף את העובדה [שהעותר 1] לא הוכיח כי הוא מוסמך להגיש תביעתו בשם כלל יורשי המנוח, כשלעובדה זו משקל מכביד נוסף לחובת [העותר 1]" (בפסקה 29).

 

           על רקע כל אלה, טענו המשיבים כי יש לדחות את העתירה בכל הנוגע לזכויותיהם הנטענות של העותרים במקרקעין. בנוגע לאי רישום הזכויות שהוקנו למנוח בהסכם הפשרה משנת 1977, טענו המשיבים כי הסכם הפשרה "לא קבע על מי תחול האחריות לרישום הזכויות" במקרקעין, וכי היה על העותרים עצמם לפעול לרישום זכויותיהם במקרקעין.

 

6.        מתגובת המשיבים עולה אפוא, כי שאלת זכאותו של המנוח (ושל העותרים, יורשיו) לזכויות במקרקעין הוכרעה במספר החלטות שיפוטיות. לכך הוסיפו המשיבים כי גם בנוגע לפינוי המקרקעין התנהלו מספר הליכים משפטיים. בפרט, ביום 2.12.2012 הוגשה תביעה לסילוקם של העותרים מחלק מהמקרקעין שלא הוקנה להם בהסכם הפשרה. ביום 20.5.2013 וביום 3.11.2014 ניתנו פסקי דין המורים על פינוי חלק מהמקרקעין ("חלק מחלקה 5" בגוש 17627; ת"א (שלום נצ') 473-12-12); בעקבות פסקי הדין הללו נפתח הליך הוצאה לפועל (תיק 521226-09-17); ובמסגרתו הועברו לנתבעים ביום 15.4.2019 הודעות על פינויה של חלקה 5, אשר נקבע ליום 5.8.2019.

 

           יצוין, כי שמות הנתבעים בהליכים אלו ומספרי תעודות הזהות שלהם אינם תואמים לפרטי העותרים כפי שהובאו בעתירה, אך בבקשתם לצו ביניים מיום 10.6.2019 הפנו העותרים עצמם לצו הפינוי שניתן בתיק ההוצאה לפועל בתור אסמכתא לפינויים הצפוי מהמקרקעין. בהקשר זה טענו המשיבים בתגובתם כי היעדר הזהות בין פרטי העותרים לבין פרטי הנתבעים בהליכי הפינוי מונע את בירור העתירה במתכונתה הנוכחית – מה עוד, שצווי קיום צוואותיהם של העותרים 3-2 "אינם קריאים", ולעתירה לא צורף ייפוי כוח המוכיח כי העותרים הם-הם יורשיו של המנוח.

 

7.        לאור כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות על הסף. כלל ידוע הוא, כי "הגשת עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא נועדה להוות אפיק להשגה על פסקי דין חלוטים שניתנו בבית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור" (בג"ץ 6949/16 עווד נ' בית משפט מחוזי בנצרת, בפסקה 5 (‏27.10.2016); וראו גם בג"ץ 4844/17 חלפון נ' משרד המשפטים, בפסקה 7 והאסמכתאות שם (‏4.7.2017)). שאלת זכויותיהם של העותרים במקרקעין הוכרעה זה מכבר בע"א 8916/00, ואציין כי גם על פסק הדין בת"א 551/07 שצוין לעיל, לא הוגש ערעור מטעם העותר 1. בנוסף, מנספח ו' לעתירה עולה כי ביום 11.7.2007 נערכה פגישה עם נציגי מנהל מקרקעי ישראל, בה נכחו בין היתר העותר 3 ז"ל ובא-כוחם של העותרים ובה נדונו "אדמות משפחת עודה". בסיכום הפגישה צוין כי "הוגש ערעור על ידי המשפחה לבימ"ש העליון שפסק נגד המשפחה. מבקשים להגיע לפשרה חדשה עם המינהל על אף פסיקת בימ"ש. [...] מנהל המינהל הבהיר שלמינהל אין את הסמכות לשנות את החלטת בימ"ש העליון [...] האפשרות היחידה להגיע לפשרה עם המשפחה הייתה לפני מתן פס"ד".

 

           מכל זאת עולה כי העתירה שלפנינו אינה אלא ניסיון לעקוף מספר הכרעות שיפוטיות שניתנו בעניינם של המקרקעין לאורך השנים, וזאת אף אם נניח לטובת העותרים כי הם אכן יורשיו של המנוח. מה עוד, שמעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי העותרים הגישו לבית משפט השלום בנצרת תביעה למתן צו מניעה לפעולות ההריסה והפינוי במקרקעין – זאת, כשבוע בלבד לאחר הגשת העתירה שלפנינו, ובאותו היום בו נדחתה בקשתם לצו ביניים (11.6.2019). בירור התביעה הושעה עד להכרעה בעתירה דנן, ואעיר כי צדק בית משפט השלום בציינו כי "אין הצדקה משפטית, מערכתית או אחרת, לניהול שני ההליכים במקביל באותו עניין בערכאות שונות" (ת"א 23070-06-19, כב' השופטת א' רבהון (החלטה מיום 16.6.2019)).

 

           בכל הנוגע לרישום הזכויות במקרקעין, העותרים לא פירטו מדוע נמנע מהם לרשום את הזכויות במקרקעין על שמם ומהם הצעדים שנקטו בהקשר זה, ומשכך אין די תשתית עובדתית לטענה לפיה המשיבים הפרו הבטחה כלשהי כלפי העותרים בהיבט זה.

 

           בכל הנוגע לעתירת רגבים שנזכרה בעתירה, הרי זו אינה רלוונטית לענייננו באשר עתירה זו נמחקה לאחר שהמדינה הבהירה כי העתירה התייתרה ממילא לאור החלטת רשמת ההוצאה לפועל שקבעה את תאריך הפינוי.

 

8.        ולבסוף, ולא אחרון בסדר חשיבותו. העותרים נמנעו מלפרוס בעתירתם את התמונה המלאה, בלשון המעטה, והלכה עמנו כי "אי גילוי מלא של הליכים קודמים והחלטות שיפוטיות הרלוונטיות לעניין הוא בבחינת חוסר ניקיון כפיים במשמעותו ובנפקותו המשפטית" (בג"ץ 3810/11 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי באשדוד והאסמכתאות שם (29.3.2012)). וכפי שנפסק לא אחת "בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יימנע מלהושיט סעד למי שאינו שוטח בפניו את מלוא התשתית העובדתית הנוגעת לעניין" (בג"ץ 6277/18 טויטו נ' רשות מקרקעי ישראל והאסמכתאות שם (17.12.2018)).

 

9.        לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית על הסף, וממילא מתייתרת הבקשה לצו ביניים.

 

           העותרים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ₪.

 

 

           ניתן היום, ‏כ"ח בתמוז התשע"ט (‏31.7.2019).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים