סלמן חלבי נ. מדינת ישראל – המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

סלמן חלבי נ. מדינת ישראל - המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין

רע"פ 4448/20
תאריך: 05/07/2020

 

 

בבית המשפט העליון

רע"פ  4448/20

 

 

לפני:  

כבוד השופט י' אלרון

 

המבקש:

סלמן חלבי

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

מדינת ישראל - המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה ב-עפ"א 47084-02-20 מיום 1.6.2020 שניתן על ידי כב' השופטת ת' ש' נתנאל

 

בשם המבקש:                        עו"ד דיאן קשקוש

 

החלטה

 

1.            לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' ש' נתנאל) בעפ"א 47084-02-20 מיום 1.6.2020, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגנית הנשיא ט' דמור זמיר) בת"פ 57327-12-16, מיום 19.12.2018 ומיום 5.1.2020 בהתאמה.

 

2.            על פי המתואר בכתב האישום, בתקופה הרלוונטית היה המבקש בעליה של חלקה הסמוכה לדלית אל כרמל בשטח של 1,997 מ"ר, אשר הוכרזה כקרקע חקלאית ונמצאה בתחום גן לאומי (להלן: המקרקעין).

 

           בין השנים 2012–2014 בנה המבקש במקרקעין "מבנה איסכורית בשטח של כ-420 מ"ר" ללא היתר בנייה כדין, ועד לתום שנת 2015 השלים את בנייתה של "גדר רשת" בגובה כ-2 מטרים ובאורך כ-200 מטרים, המקיפה את המבנה (להלן: המבנה).

 

           ביום 1.12.2015 השכיר המבקש את המבנה למשך 5 שנים, לשני הנאשמים הנוספים בכתב האישום אשר עשו בו שימוש למשרדים ולמחסן (להלן: הנאשמים האחרים), בתמורה לדמי שכירות בסך 10,000 ש"ח לחודש בתוספת מע"מ.

 

3.            בהכרעת דינו, הרשיע בית משפט השלום את המבקש, לאחר שמיעת ראיות,  בעבירה של בניה ושימוש ללא היתר כדין, לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה–1965, כנוסחו טרם תיקון 116 (להלן: החוק).

 

           טענת המבקש שלפיה המדובר במבנה ישן אשר עמד במקרקעין קודם לרכישתו אותם בשנת 2012 – נדחתה. זאת, בהתבסס על עדות מפקח בנייה ביחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה, ועל תצלומי אוויר מהשנים 2012–2015, המלמדים כי המבנה הוקם בין השנים 2014–2015.

 

           בהקשר זה צוין גם הסכם רכישת המקרקעין על ידי המבקש מיום 17.1.2012, שבו נכתב כי האחרון רוכש את הקרקע "לרבות המחוברים אליה כמחסן חקלאי", מבלי שהוזכר תיאורם או קיומם של מבנים נוספים מעבר למחסן.

 

           טענת המבקש כי בתקופה הרלוונטית היו המקרקעין בבעלות בנו, נדחתה אף היא. זאת, מפני שהבעלות בהם נרשמה על שם בנו רק ביום 19.4.2017, לאחר הגשת כתב האישום; ומכיוון שלפי הסכם השכירות מיום 19.12.2015 המבנה הושכר לנאשמים האחרים על ידי חברה באמצעות המבקש, וצוין בו שהמשכיר הוא בעל הזכויות בנכס.

 

           לבסוף, נדחו טענות המבקש להגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, "רדיפה אישית" עקב כוונתו להתמודד לתפקיד ציבורי, ושיהוי בהגשת כתב האישום. זאת, משנקבע כי ברוב המקרים עליהם הצביע המבקש הוגש בפועל כתב אישום; טענתו בעניין "הרדיפה" נטענה בעלמא בלי לבססה; ובנסיבות העניין לא נפל שיהוי בהגשת כתב האישום.

 

4.            בתסקיר מיום 12.11.2019, התרשם שירות המבחן כי המבקש "לוקח אחריות פורמאלית" למעשיו, וקיים קושי מסוים ביכולתו לווסת את דחפיו, אולם הוא מתפקד באופן נורמטיבי. משכך, המליץ שירות המבחן להטיל עליו עונשים מותנים וקנס.

 

5.            בגזר דינו, קבע בית משפט השלום כי עניינו של המבקש אינו בא בגדר המקרים  בהם ניתן להימנע מהרשעה, מאחר שהאחרון הורשע בעבר בעבירות תכנון ובנייה ולא הצליח להסביר מדוע דווקא ההרשעה דנן תסב לו נזק; שירות המבחן לא בא בהמלצה שיקומית בעניינו; ולא נטען לקיומה של "פגיעה קונקרטית" בתעסוקתו.

 

           לאחר מכן פנה בית המשפט לסקירת מדיניות הענישה הנוהגת, שלאחריה קבע כי מתחם העונש ההולם את מעשיו של המבקש כולל קנס בסך שבין 50,000 ש"ח ל-200,000 ש"ח, לצד עונשים והוראות נלווים.

 

           בקביעת עונשו של המבקש בתוך המתחם, שקל בית המשפט לחומרה את העובדה שלא נטל אחריות מלאה על מעשיו כעולה מתסקיר שירות המבחן, ואת הרשעתו הקודמת בעבירת שימוש במקרקעין ללא היתר למטרות מסחר (להלן: התיק הקודם).

 

           בהקשר זה צוין, כי ראוי היה במקרה דנן להפעיל את המאסר המותנה שנגזר על המבקש בתיק הקודם, אולם לא ייעשה כן לנוכח עתירת המשיבה להורות על הארכתו; וכי יש להפעיל את ההתחייבות עליה חתם המבקש במסגרת בתיק הקודם, שכן אף לאחר מועד חתימתו עליה נמשך השימוש שלא כדין במקרקעין שבבעלותו.

 

           בסופו של דבר, האריך בית משפט השלום את עונש המאסר המותנה בן 3 החודשים שנגזר על המבקש בתיק הקודם למשך שנתיים נוספות; הפעיל את ההתחייבות בסך 5,000 ש"ח עליה חתם במסגרת התיק הקודם; השית עליו קנס בסך 70,000 ש"ח; הורה להחתימו על התחייבות כספית בסך 100,000 ש"ח לבל יעבור עבירה לפי סעיף 243 לחוק למשך שנתיים; והוציא צו הריסה למבנה מושא האישום.

 

6.            ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו נדחה ברובו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת למעט הסתייגות הנוגעת לצו ההריסה למבנה.

 

           נקבע כי טענות המבקש מופנות בעיקרן נגד ממצאי עובדה שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם.

 

           אף לגוף הדברים, נקבע כי לא נפלה טעות בקביעות בית משפט השלום שלפיהן המבנה הוקם עת שהמקרקעין היו בבעלות המבקש; האחרון היה בעל זיקה למקרקעין והשכיר את המבנה לנאשמים האחרים; ולא קמה הגנה מן הצדק בעניינו.

 

           אשר לגזר הדין, נקבע כי בדין לא בוטלה הרשעת המבקש, משהאחרון לא ציין נימוקים המביאים את עניינו לגדר המקרים החריגים בהם תבוטל הרשעה, ולא הסביר מדוע הרשעתו במקרה דנן תפריע לעתידו בעוד שהרשעתו הקודמת אינה מפריעה.

 

           עוד נקבע, כי בניגוד לטענת המבקש, לא היה צורך להכריע בשאלת מועד הפסקת השימוש במקרקעין; ודי היה בקביעת בית משפט השלום שלפיה חלק מהשימוש במקרקעין נעשה בתקופה בה ההתחייבות הייתה בתוקף כדי להפעילה.

 

           נוסף על כך, נקבע כי מתחם הענישה שקבע בית משפט השלום, וגובה הקנס שהושת על המבקש "הולמים את הענישה המקובלת במקרים דומים"; כי "גזר הדין, בכללותו, לא רק שאינו מחמיר עם המערער, אלא מקל עמו"; וכי אלמלא בקשת המשיבה להאריך את המאסר המותנה מהתיק הקודם, היה מקום להפעילו.

 

           לבסוף נקבע, כי מאחר שבטרם הוצא צו ההריסה בגזר דינו של בית משפט השלום הושלמה העברת הזכויות במקרקעין על שם בנו של המערער – אשר לא היה צד להליך ולא ניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו – האחרון רשאי להגיש בקשה לבית משפט השלום לדון בטענותיו נגד צו ההריסה, ככל שיש בפיו טענות בעניין זה.

 

           מכאן הבקשה שלפניי.

 

7.            בבקשתו שב המבקש על טענותיו כפי שהועלו בפני הערכאות הקודמות.

 

           בפרט נטען, כי לא היה מקום להרשיעו ולהפעיל את התחייבותו, משהבעלות במקרקעין הועברה לבנו טרם הגשת כתב האישום ולפני שחתם על ההתחייבות בתיק הקודם; כי לא ניתן היה להוציא צו הריסה למבנה מאחר שהזכויות בו הועברו לצד שלישי; וכי משנקבע שצו ההריסה הוצא שלא כדין היה מקום לבטל את גזר הדין כולו.

 

           עוד נטען, כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות "כבדות משקל" המצדיקות מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

 

8.            דין הבקשה להידחות.

 

9.            הלכה היא, כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן אך ורק במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או במקרים שבהם עולה חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק קיצוני שנגרם לו.

 

           זאת ועוד, רשות ערעור על חומרת העונש תינתן במקרים חריגים, שבהם העונש שנגזר על המבקש סוטה בצורה מהותית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים (ראו למשל רע"פ 2486/19 נאטור נ' מדינת ישראל (11.4.2019)).

 

           עניינו של המבקש אינו נמנה עם מקרים אלו.

 

10.         חרף ניסיונו לשוות לבקשתו כסות עקרונית, טענות המבקש נסובות על עניינו הפרטני בלבד. הן נידונו ונדחו לגופן בפירוט ובהרחבה על ידי שתי הערכאות הקודמות אשר עסקו בעניינו, ומופנות ברובן ועיקרן נגד ממצאי עובדה שאין דרכה של ערכאת הערעור – וקל וחומר ערכאת הערעור "בגלגול שלישי" – להתערב בהן.

 

           יתירה מכך, ולעניין עונשו על המבקש, הרי שלא זו בלבד שהעונש שנגזר עליו אינו מחמיר עימו מעבר למדיניות הענישה הנוהגת, אלא שהוא חוצה את שורת הדין ומקל עימו, משלא הופעל עונש המאסר המותנה שעמד לחובתו מהתיק הקודם.

 

11.         אשר על כן, הבקשה נדחית.

 

           ניתנה היום, ‏י"ג בתמוז התש"ף (‏5.7.2020).

 

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים