סלימאן חוסיין נ. משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

סלימאן חוסיין נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

בר"מ 7502/18
תאריך: 28/07/2019

בבית המשפט העליון

 

בר"ם  7502/18

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

המבקש:

סלימאן חוסיין

 

 

נ  ג  ד

 

המשיב:

משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה

 

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם) בעמ"נ         53184-03-18 מיום 6.9.2018

 

בשם המבקש:

עו"ד עדי לוסטיגמן; עו"ד אמיר חסן

 

בשם המשיב:

עו"ד רן רוזנברג

 

החלטה

 

1.            המבקש נולד בירושלים בשנת 1945, וקיבל רישיון לישיבת קבע בישראל בשנת 1972. בשנת 1975 – למצער לטענת המדינה – עזב המבקש את ישראל, עבר להתגורר בארצות הברית, וקיבל בה מעמד של אזרח. המבקש נישא בארצות הברית, ושם נולדו ילדיו. כל אותן שנים התגורר בארצות הברית עם משפחתו – ילדיו בגרו, והם שוהים בארצות הברית עם משפחותיהם שלהם. בשנת 1995, הגיע המבקש לביקור ראשון בישראל, שארך 17 ימים. בהמשך, ביקר המבקש בישראל בשנת 2004 למשך מספר חודשים. בין השנים 2016-2010 ביקר המבקש בישראל 7 פעמים נוספות, לתקופות משתנות של חודשים ספורים עד 8 חודשים באחת הפעמים. ביום 11.5.2015 הגיש בקשה לישיבת קבע. המשיב דחה את הבקשה תחילה ביום 13.11.2016, בנימוק שהוא מעולם לא היה תושב ישראל. ערר פנימי נדחה ביום 14.12.2016, בנימוק שהמבקש יצא מהארץ מיד לאחר רישומו ולא שב והשתקע בארץ מעולם.

 

2.            המבקש ערר על החלטת המשיב. בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין) דחה את הערר ביום 17.10.2017. ראשית, נקבע כי תושבתו של המבקש פקעה כדין. שנית, נקבע כי המבקש אינו יכול להיבנות מנוהל משרד הפנים 5.2.0018 "נוהל פקיעת אשרת רשיון לישיבת קבע" (3.1.2008) (להלן: נוהל שרנסקי), שכן הוא לא חל על מי שקיבל אזרחות זרה. שלישית, בית הדין עמד על המדיניות המרחיבה של שר הפנים בענייני השבת תושבות (להלן: המדיניות המרחיבה), שעליה הוצהר בעע"ם 3268/14 אלחאק נ' שר הפנים (14.3.2017) (להלן: עניין אלחאק) ושלפיה ככלל, יושב רישיון קבע שפקע למי ששב והשתקע בישראל אם נשמרו זיקותיו לארץ. עם זאת, נקבע כי המבקש לא שמר על זיקותיו לישראל – הוא השתקע בארצות הברית והתאזרח בה, ובמשך 40 שנים שבהן שהה מחוץ לישראל, ביקר בה לתקופה מצטברת וזניחה של 3 שנים וחצי בלבד. עוד נקבע כי המבקש עזב את הארץ לאחר משך זמן קצר בלבד שבו החזיק ברישיון לישיבת קבע. כמו כן, התייחס בית הדין לטענות המבקש בדבר מקרים רבים אחרים שהציג המבקש שבהם הושבה תושבות קבע וצוין כי המקרים אינם דומים, שכן באותם מקרים דובר במי ששהה בארץ תקופה ארוכה בטרם עזב, ואף שמר על זיקה לארץ לאחר מכן.

 

3.            המבקש ערער על פסק הדין. ביום 6.9.2018 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם) את הערעור. נקבע כי רישיון הקבע של המבקש פקע, בשל העתקת מגוריו לארצות הברית, שהייתו הממושכת בה והתאזרחותו; וכי נשלח לו מכתב בעניין בשנת 2008. בנוגע לבקשה להשבת רישיון הקבע, בית המשפט ציין כי אמנם – כפי שקבע בית הדין – לא חל בעניין המבקש נוהל שרנסקי, אך למשיב קיימת סמכות כללית להשיב רישיון שפקע. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין לא נפל פעם בהחלטת המשיב והיא אינה חורגת ממתחם הסבירות, גם על פי המדיניות המרחיבה. נקבע כי המבקש לא שמר על זיקה לישראל, לא ביסס אותה מחדש ולא קבע את מרכז חייו בארץ. בית המשפט ציין כי תושבות המבקש פקעה לאחר שהיה תושב בפועל לתקופה בלתי-משמעותית – זאת אף לפי טענת המבקש כי עזב את ישראל בשנת 1977, ולא בשנת 1975 כפי שקבע בית הדין. צוין כי המבקש שהה בארצות הברית כ-27 שנים, במהלכן הקים משפחה בארצות הברית וביקר בישראל רק פעם אחת לתקופה של כ-17 ימים. עוד צוין כי אף מאז שנת 2010, עת שב המבקש לבקר בישראל, עד למועד הגשת בקשתו, עיקר חייו התנהלו בארצות הברית והוא שהה בארץ כ-24 חודשים בלבד. נקבע כי מדובר במקרה שונה מעניין אלחאק, שבו נשמרה זיקה מהותית לישראל במשך שנים ארוכות. בית המשפט דחה גם את הטעה לזיקות נוספות לישראל, שכן המבקש לא העמיד תשתית מספיקה להוכיח את הנכסים שעומדים לכאורה לרשותו, וכי ממילא הם לא מלמדים על זיקה מתמשכת לירושלים. עוד דחה בית המשפט את טענת המבקש להפליה, וקבע כי במקרים אחרים שבהם הושבה תושבות שפקעה מדובר לרוב במי ששהה בארץ תקופה ארוכה, ואף שמר על זיקה לארץ. עוד נדחתה טענת המבקש כי מתן אשרת תייר למשך מספר שנים היא מידתית יותר, שכן נקבע כי ניתנות למבקש אשרות באופן שוטף ואין צורך במתן סעד בעניין זה.

 

4.            מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקש טוען כי תושבתו נשללה באופן בלתי תקין – ומבלי שהמדיניות בעניין פורסמה – וכי על המשיב להשיב לו את רשיונו, שכן הוא שמר על זיקות לארץ לאורך שהותו בארצות הברית. המבקשת טוען כי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים קובע רף חדש לזיקה הדרושה להשבת תושבות, המתעלם מהייחוד של תושבי מזרח ירושלים ויוצר נוסחה של כניסות לארץ. נטען כי יישום דווקני של הנסיבות בעניין אלחאק מביאה לצמצום באפשרות של השבת מעמד. בכל מקרה, טוען המבקש כי הוא שמר על זיקות מספיקות לארץ.  המבקש משיג, בין היתר, על ממצאי העובדה של הערכאות קמא, וטוען כי הוא ביקר בישראל 8 פעמים מאז שנת 1995, לתקופה של מספר חודשים בממוצע. עוד נטען כי אין לראותו כמי שהחזיק בתושבותו תקופה לא משמעותית, שכן מרכז חייו היה בירושלים ברציפות משנת 1945 ועד לשנת 1977 (או למצער 1975). לטענתו, מדיניות המשיב מקשה על מבוגרים, משום שאלה נולדו לפני שנת 1967 ועל כן שנותיהם הראשונות אינן נספרות במניין שנות התושבות קודם לפקיעתה. לטענת המבקש, בהתאם לעניין אלחאק, מי ששהה בירושלים תקופה משמעותית אף לפני שנת 1967, יש לראותו כמי שלא עזב מיד עם קבלת הרישיון לישיבת קבע. המשיב טוען כי במקרים דומים רבים, ואף קשים יותר בנסיבותיהם, הושבה תושבות שנשללה. לבסוף טוען המבקש שיש לבטל את פסיקת ההוצאות לחובתו.

 

5.            התבקשה תשובה. המשיב טוען כי הבקשות אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית, וכי הן נטועות בנסיבותיהם הפרטניות של המקרים וביישום של עניין אלחאק. לעניין החריג השני למדיניות המרחיבה, נטען כי משהמבקש עזב את ישראל תקופה קצרה לאחר קבלת הרישיון לישיבת קבע, חל בעניינו החריג השני. עוד נטען כי המדיניות המרחיבה של המשיב כלל אינה חלה על המבקש, שכן הוא לא שמר זיקותיו לישראל. לעניין זה, נטען כי הוא התאזרח בארצות הברית והקים בה את משפחתו; הגיע לביקור ראשון בישראל רק כ-20 שנים לאחר שעזב; ושהה במצטבר בישראל רק כ-3 שנים וחצי מאז שעזב. עוד נטען כי עניינו של המבקש שונה מיתר המקרים שעליהם הצביע בבקשתו, ועל כן אין לקבל את טענתו להפליה.

 

6.            להשלמת התמונה יצוין כי בהסכמת המשיב, הוארך רישיונו של המבקש מסוג ב/2 עד לקבלת החלטה בבקשה.

 

7.            לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בתשובה  לה ובנספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה ליתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטה של בית הדין היא מצמצמת, בשים לב לאופיו של בית הדין ולמידת מקצועיותו ומומחיותו (בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים, פסקה 7 (19.11.2017) (להלן: עניין אסטגוי); בר"ם 3253/16 פיאלקו נ' משרד הפנים, פסקה 4 (5.5.2016)). לא מצאתי כי יש הצדקה להיעתר לבקשות בהתאם לאמת המידה האמורה. כפי שציינתי אך לאחרונה, "הטענה בדבר אי מניית שנות הישיבה בישראל של תושבי מזרח ירושלים עובר לשנת 1967 לצורך בחינת החריג השני למדיניות המרחיבה (...) היא שאלה עקרונית הראויה לעיון" (בר"ם 6686/18 הניני נ' משרד הפנים, פסקה 12 (18.4.2019) (להלן: עניין הניני)). אולם, אף אם אניח כי החריג השני אינו חוסם את דרכו של המבקש, אין בכך כדי לשנות מן התוצאה במקרה זה.

          

8.            מוצא אני לנכון להביא את דבריי בעניין הניני כהווייתם:

כפי שנקבע בעניין אלחאק ההחלטה בשאלה אם אדם שמר על זיקותיו לישראל, אם לאו תוכרע בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. כפי שציינה הנשיאה מ' נאור בחוות דעתה: "תוצאה זו נובעת מיישומה, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפנינו, של המדיניות העדכנית שקבע המשיב בדבר מתן רישיונות לישיבת קבע לתושבי מזרח ירושלים שתושבותם פקעה. מובן כי אין להסיק מכך כי זו תהא המסקנה בכל עניין ועניין, אלא הדבר תלוי בעובדות כל מקרה". ממילא לא נקבעה אמת מידה אחידה וקשיחה, וכך גם במקרים שלפנינו (שם).

 

 

9.            על פי הקביעות העובדתיות של הערכאות קמא, המבקש לא שמר על זיקותיו לישראל: הוא שהה בארצות הברית כ-40 שנים, וביקר בישראל לראשונה רק כ-20 שנים לאחר שעזב; מאז שנת 1995 הגיע לביקור פעמים ספורות – אף אם אניח כי טענותיו לביקורים נוספים נכונות – בהפרשים של מספר שנים ולתקופות של חודשים בודדים לכל היותר בכל פעם. שהותו המצטברת בישראל לאורך כל אותה תקופה היא כ-3 שנים וחצי בלבד. בנתון לכך, השאלה אם המבקש בא בגדריה של המדיניות המרחיבה האמורה, הינה בעלת אופי יישומי ואינה מצדיקה בנסיבות שלפנינו מתן רשות לערער. לא היה במניית השנים עובר לשנת 1967 כדי לשנות מסקנה זו, שכן המבקש לא שמר על זיקותיו לישראל. טענות המבקש המכוונות לשמירת הזיקות לישראל נוגעות להכרעות עובדתיות, או למצער ליישום הדין בנסיבות המקרה. כידוע, טענות ממין זה אינן מצדיקות מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (בר"ם 5861/17 גשר מפעלים חינוכיים ע.ר נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, פסקה 4 (29.10.2017)). כמו כן, אף בענייננו, בדומה לעניין הניני, על אף טענות המבקשים כי הושבה תושבות במקרים אחרים אשר חלקם מוקשים באופן מובהק מעניינם של המבקשים, לא מצאתי כי אכן מדובר במקרים דומים במידה המצדיקה מתן רשות לערער.

 

           הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.  רשיון הישיבה מסוג ב/2, שהוארך בהסכמה בהתאם להחלטה מיום 28.11.2018 יעמוד בעינו עד ליום 28.10.19.

 

          ניתנה היום, ‏כ"ה בתמוז התשע"ט (‏28.7.2019).

 

 

 

 

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך
8
בע"מ 7402/19
החלטה
09/07/2020
10
ע"א 2310/20
פסק-דין
09/07/2020
טען מסמכים נוספים