מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ נ. ברכת הארץ | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ נ. ברכת הארץ

רע"א 4273/19
תאריך: 04/08/2019

 

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  4273/19

 

לפני:  

כבוד השופט י' עמית

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

כבוד השופטת י' וילנר

 

המבקשים:

1. מ.ב. גלאט עוף למהדרין בע"מ

 

2. הרב יוסף לוברבוים

 

3. הרב אברהם אבישי ציינוירט

 

4. הרב משה מינצברג

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבות:

1. ברכת הארץ בע"מ

 

2. ברכת מהדרין בע"מ

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) מיום 26.5.2019 בהפ"ב 5426-06-18 וב-הפ"ב 45409-06-18

 

 

בשם המבקשים:                     עו"ד מרדכי בייץ; עו"ד דוד שמואלביץ

בשם המשיבות:                      עו"ד שני סיון טורג'מן; עו"ד נדב כהן

 

 

פסק-דין

 

השופט ד' מינץ:

          

           השאלה הניצבת לפנינו היא האם בפסק בורר המטיל "סנקציה" על צד להליך אם יפנה לבית המשפט כנגד הפסק, מתקיימת עילה לביטול הפסק בהיותו נוגד את תקנת הציבור או להעברת הבורר מתפקידו בשל כך שהבורר אינו ראוי עוד לאמון הצדדים.

 

           לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) מיום 26.5.2019 בהפ"ב 5426-06-18 שנשמע במאוחד עם הפ"ב 45409-06-18, במסגרתו אושרו פסקי בוררות שניתנו בבית הדין לענייני ממונות "הליכות עם ישראל" (כב' הרבנים ר' ערוסי, ח' והב ו-א' בניסטי (להלן: הבוררים)).


הרקע לבקשה

1.            ענייננו בסכסוך הנסוב סביב שכירות והפעלת משחטה במבנה באזור התעשייה עטרות בירושלים (להלן: המבנה). המשיבות התקשרו עם החברה הכלכלית לירושלים בע"מ (להלן: החברה הכלכלית) בחוזים לשכירת המבנה, מסוף שנות התשעים ועד לשנת 2008, והקימו בו משחטה לשחיטת עופות בהכשר "בד"צ העדה החרדית בירושלים". תחילה, הפעילו המשיבות את המשחטה בעצמן, אך החל משנת 2001 הן התקשרו בהסכם שכירות עם מבקשת 1, שמבקשים 4-2 הם בעלי עניין בה (כולם יכונו להלן יחדיו: המבקשת), להפעלת המשחטה עד שנת 2011 (להלן: הסכם השכירות או ההסכם). במסגרת ההסכם, התחייבה המבקשת לשלם דמי שכירות חודשיים עבור מבנה המשחטה ודמי שכירות חודשיים עבור המכונות והציוד שבה. כן התחייבה המבקשת לספק למשיבות שירותי שחיטה במשך יום בשבוע, לספק הנחה במכירת מוצריה למשיבות ועוד. עוד נקבע בהסכם כי אם ייבצר מהמבקשת להפעיל את המשחטה במבנה מפאת סיבות שאינן קשורות לה, ידאגו המשיבות לספק למבקשת מקום למשחטה חלופית.

 

2.            ביום 30.12.2008 נקנה המבנה על ידי חברת דג דלישס בע"מ (להלן: דג דלישס), חברת בת של המבקשת. מעת רכישת המבנה, הפסיקה המבקשת לשלם למשיבות דמי שכירות. עם זאת, המשיכה המבקשת לעשות שימוש במשחטה ובציוד שבה, ואף השכירה אותה לצד שלישי. המשיבות אשר טענו כי עם רכישת המבנה היה על המבקשת לעשות אחת מהשתיים – או להמשיך לקיים את ההסכם תוך ניכוי דמי השכירות עבור המבנה והמשך תשלום עבור הציוד שבו; או לקיים את ההסכם כפי שהוא במשחטה אחרת – הגישו תביעה נגד המבקשת בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 5639-10-14). במסגרת התביעה עתרו המשיבות בין היתר, לחיוב המבקשת בתשלומים שונים עבור השימוש בציוד המשחטה עד לתום תקופת הסכם השכירות, כמו גם ב"פיצוי בגין הפרת ההסכם" בסך של 500,000 ש"ח. בכתב הגנה שהוגש מטעם המבקשת, בנוסף להכחשת טענות המשיבות, טענה המבקשת כי המשיבות חייבות לה סכומי כסף רבים אשר בכל מקרה יש לקזזם מכל סכום שייפסק לטובתן. תביעת המשיבות הופנתה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, בהסכמת הצדדים, להליך בוררות לפני הבוררים.

 

3.            ביום 4.2.2017 ניתן פסק בוררות תחת הכותרת "פסק דין ביניים", אשר הכריע בטענות הצדדים (להלן: פסק הביניים). בפסק הביניים נקבע כי המבקשת הפרה את הסכם השכירות בכך שהשכירה את המשחטה בשכירות משנה לצד שלישי כבר במהלך שנת 2008 ובכך שהפסיקה באופן חד צדדי לשלם למשיבות דמי שכירות בתחילת שנת 2009. המבקשת חויבה בתשלום דמי שכירות לגבי חלק מהתקופה ודמי שימוש בציוד המשחטה (כאשר התבקש תחשיב מהצדדים כדי לקבוע את סכום החיוב הסופי), והמשיבות מצדן חויבו בתשלום חוב מהעבר למבקשת. עם זאת, נקבע כי אין לחייב את המבקשת בתשלום פיצוי נוסף למשיבות בגין הפרת החוזה (סעד שהועמד כאמור על סך של 500,000 ש"ח) וזאת ככל שהמבקשת תקיים את פסק הביניים במועדו ולא "תערער" עליו לפני בית המשפט. ברם, אם המבקשת "תערער" על הפסק, ידונו הבוררים מחדש בסעד זה.

 

4.            המבקשת הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הביניים (הפ"ב 24365-03-17), במסגרתה נטען בעיקר נגד ה"סנקציה" שקבעו הבוררים לבל תפנה לבית המשפט ונגד הקביעה כי היא הפרה את ההסכם בכך שהשכירה את המבנה בשכירות משנה לצד שלישי. נטען כי מדובר בטענה חדשה אשר לא היה לה זכר במסגרת כתבי בי דין שהוגשו בהליך. ביום 26.11.2017 קבע בית המשפט המחוזי כי בעת ההיא אין עילה לביטול פסק הביניים, וכי כדי לדון בבקשות לביטול הפסק יש להמתין עד תום הליך הבוררות והשלמת הדיון בסוגיות שטרם הוכרעו, זאת בפסק בוררות משלים.

 

           לאחר מתן ההחלטה האמורה, הגישה המבקשת בקשה לבוררים כי "יפסלו עצמם מלדון בהמשכה של הבוררות". ביום 26.12.2017 ניתנה החלטת הבוררים הדוחה את הבקשה, וזאת בין היתר, בהבהירם כי הפסק אינו כולל השתת קנס כספי בסך של 500,000 ש"ח על המבקשת בגין פנייתה לבית המשפט, כטענת המבקשת. הבוררים הסבירו כי כל שנקבע הוא, כי תביעת המשיבות לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם השכירות, שהבוררים נמנעו מלדון בה כ"מוצא של פשרה", תידון על ידם רק במקרה שבו תפנה המבקשת לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הביניים.

 

5.            ביום 1.5.2018 ניתנו שלוש החלטות משלימות על ידי הבוררים. בהחלטה הראשונה, התייחסו הבוררים לטענת המבקשת כי טענת שכירות המשנה לא הועלתה כלל במסגרת טיעוני הצדדים לפניהם. בהחלטה השנייה נקבע הסכום הסופי שעל המבקשת לשלם לפי פסק הביניים, ובהחלטה השלישית נקבע כי אין מקום לחייב את המבקשת בפיצוי בסך של 500,000 ש"ח בגין הפרת החוזה. עם זאת, הוטל על המבקשת תשלום הוצאות משפט למשיבות בסך של 30,000 ש"ח (ההחלטה השנייה והשלישית ייקראו ביחד להלן: פסקי הבוררות המשלימים).

 

6.            על כל פסקי הבוררים, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק בורר לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק או חוק הבוררות) (הפ"ב 45409-06-18). בבקשה נטען בעיקר כי הבוררים חרגו מסמכותם, כי לא ניתנה למבקשת זכות טיעון נאותה וכי הפסק נוגד את תקנת הציבור. נטען כי הבוררים התעלמו מטענת המבקשת שיש לקזז סכום מהתשלום בו חויבה, בגין אי פינוי המושכר על ידי המשיבות, לאחר שזה נקנה על ידי דג דלישס. מנגד, המשיבות הגישו בקשה לאישור פסקי הבוררות המשלימים (הפ"ב 5426-06-18).

 

7.            בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו מיום 26.5.2019 את הבקשה לביטול פסקי הבוררות ואישר את פסקי הבוררות המשלימים, לאחר שמצא כי לא התקיימה אף לא אחת מעילות הביטול המוגדרות בחוק. נקבע כי אין מקום להידרש לעניין ה"סנקציה" אותה ביקשו הבוררים להטיל, משנמנעו הבוררים מלהפעילה בסופו של דבר. עוד נמצא כי הבוררים נימקו היטב כיצד כתבי הטענות שימשו תשתית לדיון בכל הסוגיות שהוכרעו ואין לראות בפסקם כל חריגה מסמכות. נדחתה גם טענת המבקשת כי לא נידונה טענתה לקיזוז. מכל מקום, בהתאם לסעיף 26(א) לחוק, לא נמצא כי נגרם למבקשת עיוות דין ועל כן אף אם הייתה קמה עילת ביטול לא היה מקום לבטל את הפסק.

 

8.            מכאן לבקשה שלפנַי בגדרה חזרה המבקשת על עיקר טענותיה שהעלתה לפני בית המשפט המחוזי לביטול פסקי הבוררות. בעיקר נטען כי בית המשפט המחוזי צריך היה לבטל את פסק הביניים, בשל אותה "סנקציה" שקבעו הבוררים הפוגעת בזכות הגישה שלה לערכאות אף אם בפועל לא יושמה במישרין. עוד חזרה המבקשת על הטענה כי עניין שכירות המשנה לא עלה במסגרת טענות הצדדים, וכי לא נדונה טענתה בדבר קיזוז בגין אי פינוי הציוד על ידי המשיבות.

 

9.            ביום 9.7.2019 ביקשתי את תשובת המשיבות, רק בנוגע לטענת המבקשים בקשר ל"סנקציה" שקבעו הבוררים. בתשובתן טענו המשיבות כי מקרה זה אינו נמנה בגדר המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור, כאשר משהחליטו הבוררים בפסק דינם הסופי שלא להטיל על המבקשת את אותה ה"סנקציה", אין עוד מקום להידרש לסוגיה שהפכה לתאורטית. עוד נטען כי ממילא לא נחסמה בפני המבקשת הדרך להגיש בקשה לביטול פסק הביניים, וכי המבקשת כלל לא פירשה נכונה את הסעיף, אשר כוון לכך שהמבקשת תמלא אחר החלטת הבוררים ולא תתחמק מהתחייבויותיה. זאת ועוד, קביעת בית המשפט המחוזי מיום 26.11.2017 כי אין עילה לביטול פסק הביניים הפכה לחלוטה, ולא ניתן עוד לערער עליה. משכך, לא ניתן עוד לערער על מהלך הטלת ה"סנקציה" האמורה.

 

דיון הכרעה

10.         עיקר טענת המבקשת מופנה נגד סעיף ה"סנקציה" שנקבע במסגרת פסק הביניים, אשר מצדיק לשיטתה, פסילת פסק הביניים והפסקים המשלימים שניתנו. לאור אופייה של הסוגיה וחשיבותה ובהתאם לסמכותי על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור בעניין זה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

 

           תחילה אסלק אבן נגף מהדרך ואציין כי יתר חלקי הבקשה, אינם מצדיקים מתן רשות ערעור בהתאם לאמות המידה הקבועות למתן רשות ערעור על החלטות בית משפט מחוזי בענייני בוררות (ראו למשל: רע"א 6907/18 בנדיאקו בע"מ נ' לורדינה (לובה) צחביראשווילי, פסקה 21 (10.10.2018); רע"א 7104/13 נער נ' נער, פסקה 7 (1.1.2014)), ואת חלקן יש גם לדחות לגופן. כך למשל, הבוררים הבהירו בהחלטה המפורטת מיום 1.5.2018 (ההחלטה הראשונה) כי לטענת "שכירות המשנה", לגביה נטען כי היא לא נזכרה בכתבי בי דין שהוגשו על ידי הצדדים­, קיים עוגן בכתב ההגנה שהוגש מטעם המבקשת במסגרת ההליך בת"א 5639-10-14. גם הטענה כי הבוררים לא הכריעו בטענת הקיזוז שהעלתה המבקשת בשל אי-פינוי ציוד המשחטה, אינה יכולה להתקבל בהתחשב בכך שפסק הביניים התייחס לסוגיה זו באופן מפורש (למשל, סעיפים 102, 109-106 לפסק הביניים).

 

11.         ומכאן לעיקר ענייננו. ככלל, הליכי בוררות מתגבשים כתוצאה ממפגש רצונות אוטונומי בין הצדדים אשר בחרו לפנות לאפיק זה (ראו למשל: רע"א 4839/15 מושקוביץ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ, פסקה 21 (1.12.2015)), והצדדים יכולים להשפיע במידה רבה על הסמכויות שיינתנו לבורר ועל האופי הדיוני של ההליך. עם זאת, לאוטונומיה זו יש גבולות. מרגע שבחרו הצדדים לפנות לאפיק בוררות, על הבוררות להתנהל בהתאם לכללים שנקבעו בחוק הבוררות (סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל 15 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)). הצדדים אינם רשאים להתנות על תחולתו של חוק הבוררות לגבי הסכסוך בעניינם למעט באותם עניינים אשר החוק מאפשר זאת (ראו למשל: רע"א 9651/16 מור נ' רובינשטיין, פסקה 10 (24.1.2017) (להלן: עניין מור)).

 

12.         בין יתר העניינים המוגדרים במסגרת חוק הבוררות, מסדיר החוק במפורש את סמכותו של בית המשפט המחוזי ביחס לביטול פסק בוררות, להשגה על הפסק ולביקורת על התנהלות הבורר. במצב הדברים הרגיל, בידי צד נתונה האפשרות להגיש בקשה לביטולו של פסק, אם מתקיימת אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק שעניינן בעיקר תקינות הליך הבוררות (ראו למשל: רע"א 5229/18 אבידור נ' לביא, פסקה 15 (23.8.2018); אוטולנגי, עמ' 961 ואילך). כמו כן, ברגיל, צדדים לבוררות אינם זכאים לנקוט הליך ערעורי ביחס לפסק הבוררות, אלא אם בחרו להחיל על עצמם מנגנונים ערעוריים הסכמיים לפי סעיף 21א או סעיף 29ב לחוק הבוררות (רע"א 22/17 מכבי שירותי בריאות נ' ד"ר רם מודן, פסקאות 18-16 (23.8.2017)). הצדדים רשאים גם לפנות לבית המשפט בבקשה להעברת בורר מתפקידו, בהתקיים אחת העילות המנויות בסעיף 11 לחוק. הוראות אלה (לרבות הוראות סעיפים 21א ו-29ב לחוק, אם הסכימו הצדדים להחלת המנגנונים שבהן) הן קוגנטיות ולא ניתן להתנות עליהן (ראו למשל: עניין מור, פסקה 10; רע"א 1242/15 מ. אדלר הנדסה בע"מ נ' קטן, פסקה 15 (12.4.2016); רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, פסקה 45 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (4.3.2010) (להלן: עניין כרמל התפלה)).

 

13.         בהקשר זה, הצדדים אינם רשאים להרחיב את מערכת הסמכויות של בית המשפט, ומן העבר השני גם לא לצמצמו (ראו למשל: בש"א 358/89 זלוטי נ' זלוטי, פ"ד מג(4) 41 (1989); רע"א 1465/07 בני וצביקה בע"מ נ' אשתאול מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקאות 14-13 (17.12.2009)). לפיכך, אין בכוחו של סעיף כלשהו במסגרת הסכם בוררות כדי לחסום את דרכו של צד לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול פסק בוררות או להעברת בורר מתפקידו. זאת גם בהיבט של דיני החוזים, לפיהם הסכמה החוסמת את הדרך לבית המשפט או המניחה מכשולים של ממש על דרך זו, עשויה להיתפס כסותרת את תקנת הציבור לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ולפיכך דינה להתבטל (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 875-874 (1994) (להלן: עניין לוין); ע"א 3369/98 מינהל מקרקעי ישראל נ' רוזנטל, פ"ד נה(4) 52, 64-63 (2001); ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769, 789 (2003)).

 

14.         באופן דומה, גם פסק בוררות החוסם את דרכו של מי מהצדדים – או מבקש להקשות עליו באופן ממשי – לפנות לבית המשפט, נתפס כסותר את תקנת הציבור ודינו להתבטל. זאת מכוח עילת הביטול שבסעיף 24(9) לחוק על פיה ניתן לבטל פסק בוררות אם "תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור". אמנם, עילת ביטול זו שמורה למקרים נדירים ולנסיבות חריגות (ראו למשל: רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ, פסקה 28 (6.10.2010) (להלן: עניין עיריית אופקים)), גדריה עמומים ומימושה אינו נפוץ. אך, על בית המשפט ליצוק לה תוכן ומשמעות במקרים המתאימים (השוו: רע"א 3083/10 שירותי בריאות כללית נ' עיריית באר-שבע, פסקה 18 (25.7.2010)). הגבלה של זכות הגישה לערכאות – המוכרת כזכות יסוד בעלת מעמד מיוחד – תיכנס בנסיבות המתאימות לגדריה של עילה זו (ראו עוד על זכות הגישה לערכאות: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 632-631 (1997); עניין לוין, עמ' 874; בג"ץ 2171/06 כהן נ' יו"ר הכנסת, פסקה 19 (29.8.2011); יורם רבין "זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה 217 (2000)).

 

           עם זאת, לא בכל מקרה שבו הועלתה טענה כי בורר ביקש להגביל את זכות הגישה לערכאות של מי מהצדדים, פסק הבוררות ניתן לביטול מכוח סעיף 24(9) לחוק.

 

15.         העילות בסעיף 24 לחוק עניינן בעיקר טענות הקשורות לתקינות הליך הבוררות, ולא ניתן להעלות דרכן טענות ביחס לטעויות שנפלו בתוכן הכרעת הבורר (ראו למשל: בע"מ 8063/14 פלמונית נ' פלמוני, פסקה 21 (13.7.2015)). בחלקן נדרשת זיקה לתוכן הפסק ובחלקן לאו. עם זאת, בשונה מיתר העילות, העילה המוגדרת בסעיף 24(9) לחוק אין עניינה כלל בתקינות ההליך כי אם בתוכן הפסק לבדו.

 

16.         לעומת זאת, סעיף 11 לחוק, אשר גם הוא כפי שנראה להלן קשור לענייננו, מגדיר את סמכותו של בית המשפט "להעביר בורר מתפקידו" בהתקיים אחת מהעילות הקבועות בו המתמקדות בהתנהלות הבורר ולא בגוף הפסק, היינו: אם נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים; אם התנהגות הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין; אם נבצר מהבורר למלא את תפקידו.

 

           ויודגש, כי במקרה זה חרף העובדה שהמבקשת נתלית בעילת הביטול לפי סעיף 24(9) לחוק, בהיות פסק הבוררות לטעמה נוגד את תקנת הציבור, טרוניותיה אינן מופנות לתוכן הפסק כי אם להתנהלות הבוררים. הדבר בא לידי ביטוי הן בבקשה שהוגשה לפני בית המשפט המחוזי לביטול פסקי הבוררות המשלימים שהתמקדה, בקשר לסעיף ה"סנקציה", ב"התנהלות" הבוררים ולא בתוכן הפסק (ראו למשל: "פתח דבר" ופסקה 24 לבקשה לביטול פסק בוררות מיום 19.6.2018 בהפ"ב 45409-06-18) והן בבקשה שלפנינו, במסגרתה הבהירה המבקשת כי הפגם נעוץ בעצם הטלת הסנקציה והוא "פוסל את הבוררים ולא את הפסק. הפגם הוא בגברא ולא בחפצא" (פסקה 66 לבקשת רשות הערעור). על כן, האכסניה המתאימה לבירור השגותיה וטרוניותיה של המבקשת כפי שהיא מציגה היום אינה מצויה בסעיף 24(9) לחוק האמור, אלא בסעיף 11 לחוק. אמנם, במקרים המתאימים התנהלות בוררים הפסולה לפי סעיף 11 לחוק יכולה להשפיע גם על תוכן פסקו ומכאן להביא לבטלותו מכוח סעיף 24(9) לחוק (על כך נרחיב להלן). ברם, אין זו הדרך הרגילה להעלאת טענה נגד התנהלות בורר.

 

17.         דרך המלך להעלות טענה נגד התנהלות בורר לפי סעיף 11 לחוק היא טרם מתן פסק הבוררות. נקודת המוצא, המובנת מאליה, היא כי לאחר שניתן פסק בורר וסיים הבורר את מלאכתו, לא יכול צד לבקש להעביר בורר מתפקידו לפי סעיף 11 לחוק (ראו למשל: רע"א 4974/01 קפלנסקי נ' גולדסיל בע"מ, פ"ד נו(3) 859, 863 (2002) (להלן: עניין קפלנסקי)). זאת בדומה לכך שלא ניתן להגיש בקשת פסלות שופט, לאחר שניתן פסק דין, סיים השופט לישב בדין ונתן את פסק דינו (ע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית, פסקאות 14-13 (7.9.2015); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 368 (2006)). אלא שהשאלה במקרה דנן היא אחרת. לא אם סעיף 11 לחוק ישמש כבמה לפסילתו של בורר לאחר שניתן פסק הבורר, אלא האם ניתן להשתמש בעילה לפי סעיף 11 לחוק כבסיס לבקשה לביטול הפסק לאחר נתינתו לפי סעיף 24 לחוק.

 

18.         נקודת המוצא הזהה כאמור, הן להליכי בוררות והן להליכים בבית משפט, כי לא ניתן להגיש בקשה להעברת בורר מתפקידו (או בקשה לפסילת שופט) לאחר שסיים הבורר (או השופט) לשבת בדין. אלא שבעוד שטענת פסלות שופט ניתן להעלות גם לאחר מתן פסק דין, במסגרת הערעור על פסק הדין (רע"א 5539/15 לנדה נ' ורקשטל, פסקה ל"ה (19.11.2015)), הרי שעל פסק בורר לא ניתן "לערער" (אם לא הסכימו הצדדים למנגנונים ערעוריים המפורטים בסעיפים 21א או 29ב לחוק), כי אם להגיש רק בקשה לביטולו. זאת במסגרת רשימה סגורה של עילות הקבועות בחוק אשר פורשו בפסיקת בית משפט זה באופן מצומצם ודווקני (ראו למשל: עניין כרמל התפלה, פסקה 45). מכאן כי כאשר מדובר בפסק בוררות (להבדיל מפסק דין שניתן בבית משפט) השאלה אם לאחר מתן הפסק ניתן לטעון לאחת מהעילות הקבועות במסגרת סעיף 11 לחוק, כרוכה אפוא בשאלת הזיקה בין העילה הנטענת לבין עילות הביטול שבסעיף 24 לחוק (ראו: רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפירוק) נ' עזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל, פסקה 142 (5.10.2010) (להלן: עניין ארט בי); רע"א 5445/01 זקס נ' אינדיגו טכנולוגיות בע"מ, פ"ד נו(4) 598, 606-605 (2002)).

 

19.         ואכן, בפסיקת בית משפט זה נקבע כי ניתן להיעזר בעילות שבסעיף 11 לחוק בעת הגשת בקשה לביטול הפסק לפי סעיף 24 לחוק. אפשרות זו קיימת כאשר עילות הפסילה שבסעיף 11 לחוק באות "להאיר את טיבן" של העילות שבסעיף 24 שבו (עניין ארט בי, פסקה 96; עניין קפלנסקי, עמ' 863). היינו, אם עולה בידי הטוען כי בידיו עילה לפסילת הבורר, להוכיח את העילה, זו תשפיע ותחזק את העילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24 לחוק. מתוך עשר עילות הפסילה שבסעיף 24 לחוק, ניתן להעלות על הדעת שימוש כאמור בכמה מהן. למשל, זו המופיעה בסעיף 24(4) לחוק בעניין אי נתינת הזדמנות נאותה לבעל דין לטעון טענותיו או להביא ראיותיו, וזו המופיעה בסעיף 24(10) לחוק שעניינה בקיום עילה שעל פיה בית משפט היה מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד. להמחשה, כאשר בעל דין טוען שהבורר לא נתן לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, העובדה שהבורר גרם לאותו בעל דין עינוי דין או כי הוא אינו ראוי לאמונו, עשויה אכן לשכנע שהבורר לא נתן לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו.

 

           כך גם, בעניין עילת הביטול לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות. אמנם, על פי הוראת הסעיף ניתן לבטל פסק בוררות בעילה זו רק אם "תוכנו של הפסק" מנוגד לתקנת הציבור, להבדיל מהתנהלות הבורר (ראו גם: עניין כרמל התפלה; רע"א 10567/08 הוברמן נ' בורוכוב, פסקה 14 (15.5.2009); עניין עיריית אופקים, פסקה 30; אוטולנגי, עמ' 1090)). אולם, אם יתגלה למשל, כי הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים או כי התנהגותו במהלך הבוררות גרמה לעינוי דין, כאשר הדבר מצא את ביטויו במסגרת תוכן הפסק, הפגם אכן עשוי להביא לביטול הפסק מכוח עילה זו. כך גם כאשר בתוכנו של פסק תבוא לידי ביטוי הגבלה על זכות הגישה לערכאות של מי מהצדדים. התנהלות זו, הנוגדת את תקנת הציבור, סופה להביא לידי ביטול הפסק.

 

מהכלל אל הפרט

20.         בענייננו, ההגבלה על זכות הגישה לערכאות באה לידי ביטוי במסגרת סעיף ז' שב"סיכום" פסק הביניים, כדלקמן:

 

"פיצוי – כמוצא של פשרה, הפיצוי המגיע לתובעות בגין הפרת הסכם השכירות ע"י הנתבעת, יהיה במסגרת חיוב הנתבעים לשלם לתובעות את דמי השימוש בציוד בסך של 31,152 ש"ח לחודש, החל מיום 10.10.11 ועד ליום 10.5.16, זאת בכפוף לכך שהנתבעת תקיים את החלטת ביה"ד במועד ולא תערער עליה. במידה והנתבעת תערער על החלטה זו, ידון ביה"ד בתביעת התובעות לחיוב הנתבעת בפיצוי בגין הפרת הסכם השכירות ע"י הנתבעת."

 

           ברי כי חרף השימוש במונח "תערער", הסעיף מבקש להזהיר את המבקשת לבל תפנה לבית המשפט ותנסה להביא לביטול הפסק שניתן (כך אף עולה מהחלטת הבוררים בבקשת הפסילה מיום 26.12.2017). בתוכן הפסק באה לידי ביטוי הגבלה חריפה על זכות הגישה לערכאות בדמות אזהרה ברורה כלפי המבקשת כי אם תעז לפנות לבית משפט לקבלת סעד, אזי הבוררים יבואו עמה חשבון בדמות בחינת סעד אשר באותה עת לא נדון. ההתניה בתוכנו של פסק זה לבל תפנה המבקשת לבית המשפט, נוגדת באופן בולט וקיצוני את תקנת הציבור ואף היה בה באותה שעה כדי לגרום לעיוות דין ודינה בטלות לפי סעיף 24(9) לחוק. לפיכך, נראה כי היה מקום לבטל את פסק הביניים באותה עת (כולו או חלקו) ולא להמתין לבחינת ביטולו לאחר תום הליך הבוררות כפי שהורה בית המשפט המחוזי.

 

21.         ויודגש, כי נוכח התנהלותם הבעייתית של הבוררים, גם בקשה להעברתם מתפקידם לפי סעיף 11 לחוק שהייתה מוגשת לאחר שניתן פסק הביניים, הייתה ככל הנראה מתקבלת (וזאת אף כי מדובר בבקשה להעברת בורר שהייתה מוגשת לאחר מתן פסק ביניים (והשוו: עניין ארט בי, פסקה 98), בהינתן העובדה שהליך הבוררות טרם הסתיים באותה עת). זאת שעה שהגבלת זכות הגישה לערכאות על ידי בורר מהווה התנהלות מוקשית ביותר שיש בה כדי להקים עילה להעברתו בשל ההשלכות שיש לה על האמון שהצדדים רוחשים לו. אין אפוא כל מקום להלום התנהלות בורר אשר מתנה מתן סעד או סנקציה למי מבעלי הדין בהגבלת זכותם לפנות לבית המשפט על פי החוק.  

 

           מכל מקום, ולאחר התלבטות רבה ולא פשוטה, חרף הפגם החמור שנפל בתוכנו של פסק הביניים ובהתנהלות הבוררים כאמור, לא מצאתי כי בנסיבות העניין, בעת הזו, יש עוד מקום להורות על ביטול פסק הביניים כולו, ביטול אשר יש בו כדי להביא מיניה וביה לביטול פסקי הבוררות המשלימים. עם זאת, יש להורות על ביטול סעיף ה"סנקציה" שבפסק הביניים, אשר יש לראותו כבטל ומבוטל לפי סעיף 24(9) לחוק – זאת למרות שאין לתוצאה זו בעת הנוכחית נפקות מעשית.

 

22.         הטעם להבחנה בין דינם של שני חלקי פסק הביניים, למתן תוקף לחלקים האופרטיביים שבמכלול פסקי הבוררות מצד אחד ולביטול סעיף ה"סנקציה" מצד שני, נעוץ במספר סיבות נפרדות. ראשית, חרף הפגם החמור שנפל בפסק הביניים, שעה שאין חולק כי בסופו של יום לא הושתה ה"סנקציה" בפועל, הפגם אינו מצדיק ביטול פסקי הבוררות משלא נגרם למבקשת עיוות דין, וזאת בהתאם להוראות סעיף 26(א) לחוק. שנית, לכך גם מצטרפת העובדה שטענות המבקשת לפנינו, כאמור, לא הייתה כי תוכנם של פסקי הבוררות נוגדים את תקנת הציבור, כי אם התנהלות הבוררים לבדה ("הפגם הוא בגברא ולא בחפצא"), טענה שאין בה די כדי להביא לבטלות לפי סעיף 24(9) לחוק. שלישית, יש ליתן את הדעת לפגיעה שתיגרם למשיבים כתוצאה מביטול פסקי הבוררות, בשלב זה, לאחר סיומו של ההליך, לרבות בפסקי בוררות משלימים. זאת גם בהתחשב בכך שהמבקשת השלימה בשתיקתה לגזירת בית המשפט המחוזי לשמר את טענותיה על אודות כשרותו של פסק הביניים עד לתום הבוררות ואף נמנעה מלנקוט בהליך מתאים לאחר שבקשתה שהוגשה לבוררים לפסול את עצמם – נדחתה.

 

           משכך, ובכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות.

 

ש ו פ ט

 

השופט י' עמית:

 

           אני מסכים.

 

           ש ו פ ט

 

השופטת י' וילנר:

 

           אני מסכימה.

 

ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.

 

           ניתן היום, ‏ג' באב התשע"ט (‏4.8.2019).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

 

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים