משה פוזאילוב נ. מדינת ישראל – משטרת ישראל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

משה פוזאילוב נ. מדינת ישראל - משטרת ישראל

עע"מ 2569/19
תאריך: 03/12/2019

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים

 

עע"מ  2569/19

 

לפני:  

כבוד הנשיאה א' חיות

 

כבוד השופט נ' הנדל

 

כבוד השופט א' שטיין

 

המערער:

משה פוזאילוב

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

מדינת ישראל - משטרת ישראל

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 24.2.2019 בעת"מ 9968-12-17 אשר ניתן על ידי כבוד השופט א' אברבנאל

 

תאריך הישיבה:

ט"ז באלול התשע"ט      

(16.9.2019)

 

בשם המערער:

עו"ד אבנר וינוגרד

 

בשם המשיבה:

עו"ד שלי ערן; עו"ד ליטל סדובסקי

 

 

פסק-דין

 

הנשיאה א' חיות:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (השופט א' אברבנאל) בעת"מ 9968-12-17 מיום 24.2.2019 אשר דחה עתירה שהגיש המערער ובה נתבקש בית המשפט לקבוע כי המערער, המשרת כשוטר במשטרת ישראל (להלן: המשטרה), היה זכאי החל משנת 2001 לדרגת רב פקד (להלן: רפ"ק) ולזכויות הנלוות לדרגה זו.

 

 

 

רקע הדברים והליכים קודמים

 

1.    המערער התגייס למשטרה בשנת 1993 ולאחר סיום קורס קצינים מנהלי מונה ביום 23.12.1999 לתפקיד קצין מחשוב במחוז ירושלים (להלן: המחוז). ביום 8.5.2000 הוענקה למערער דרגת פקד. כשנה לאחר מכן, ביום 23.4.2001, המערער התראיין לתפקיד במחלקה הטכנולוגית במטה הארצי. לטענת המערער, בעקבות הריאיון הוא התקבל לתפקיד בדרגת רפ"ק, אך סגן מפקד המחוז דאז, תנ"צ אילן פרנקו (להלן: תנ"צ פרנקו), לא אישר את העברתו לתפקיד משיקולים זרים. מאז אותו ריאיון ניסה המערער להתקדם לתפקיד בדרגת רפ"ק במשך כ-15 שנים, אך על פי טענתו קידומו נמנע בשל התנכלות נמשכת מצד מפקדיו ובשל מערכת היחסים העכורה ששררה בין השנים     2010-2007 בינו ובין מפקדו הישיר, סנ"צ זאב כץ (להלן: המפקד הישיר או סנ"צ כץ).

 

           במהלך שנים אלה ניהל המערער הליכים משפטיים נגד המשטרה. כך הגיש לבית משפט זה עתירה – שנדחתה בהעדר עילה – לקדמו לתקן רפ"ק (בג"ץ 8052/09 פוזאילוב נ' מפכ"ל המשטרה (16.6.2010) (להלן: העתירה לבג"ץ)). לעומת זאת קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור שהגיש המערער על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959, וקבע כי מחלת הסוכרת שבה חלה המערער נגרמה עקב שירותו במשטרה ונבעה ממערכת היחסים העכורה בינו ובין מפקדו הישיר (ע"ו (מחוזי י-ם) 14947-10-14 פלוני נ' קצין התגמולים (29.12.2015) (להלן: עניין הסוכרת)).

 

           ביום 1.3.2016 הועלה המערער לדרגת רפ"ק ומונה לקצין תשתיות ביחידת התשתיות המבוזרות במנהל הטכנולוגיות (להלן: מנ"ט). אך דעתו של המערער לא נחה והוא הגיש עתירה לבית המשפט קמא על מנת שיקבע כי כבר בשנת 2001 הוא היה זכאי לדרגת רפ"ק ובהתאם הוא זכאי באופן רטרואקטיבי לתנאי השכר ולתנאים הנלווים שהיה מקבל לו הייתה מוענקת לו הדרגה באותו המועד.

 

2.    ביום 24.2.2019 דחה, כאמור, בית המשפט קמא את עתירת המערער וקבע כי אין בסיס לטענה שאי העלאתו בדרגה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. בית המשפט התבסס על ההלכה שלפיה ניהול ענייני כוח האדם במשטרה מסור לשיקול דעתה והתערבות בהם תוגבל לשאלה האם הרשות פעלה על בסיס שיקולים שרירותיים או פסולים. נקבע כי אי קידומו של המערער במשך תקופה ארוכה הוא אמנם מקרה חריג "המעורר חוסר נוחות מסוים", אך בית המשפט לא שוכנע כי הדבר נבע משיקולים לא ענייניים.

 

           עוד דחה בית המשפט את הטענה כי קידום המערער בשנת 2001 נמנע בשל התנכלות מצד תנ"צ פרנקו. זאת, בין היתר בהתבסס על כך שהמערער טען בעצמו בעתירה לבג"ץ כי קידומו לא התאפשר משום שלא נמצא קצין מתאים שיחליפו. בית המשפט הוסיף כי בלאו הכי באותה עת המערער לא עמד בתנאי הסף לקידום לדרגת רפ"ק בהתאם לנוהל אגף משאבי אנוש מספר 05.03.08 בדבר "מסלול הקידום, השיבוץ וההכשרה של קצינים במ"י" (להלן: נוהל אמ"ש). כמו כן, קבע בית המשפט כי בשנים שלאחר הריאיון הנזכר לעיל, מפקדיו של המערער לא חיבלו בניסיונותיו להתקדם ואף סייעו לו במאמצים אלה. עוד קבע בית המשפט כי אי קידומו של המערער נבע מסיבות ענייניות ובראשן הכשרתו המקצועית הצרה, העדפתו לשרת באזור ירושלים והתעקשותו על מעבר לתפקיד בדרגת רפ"ק ולא לתפקיד רוחב בדרגת פקד. לבסוף דחה בית המשפט את טענתו הנוספת של המערער כי העלאתו בדרגה התאפשרה לאחר ש"נתפר" עבורו מכרז ומבלי שחל כל שינוי בתפקידו, ומכל הטעמים שפורטו דחה בית המשפט את העתירה וחייב את המערער בהוצאות משפט בסך 7,000 ש"ח.

 

           מכאן הערעור שבפנינו.

 

טענות הצדדים

 

3.    המערער שב וטוען כי קידומו בשנת 2001 סוכל על ידי תנ"צ פרנקו שלטענתו זעם על כך שהמערער התראיין לתפקיד במטה הארצי "מאחורי גבו". המערער מוסיף כי המשטרה הייתה אמורה להעניק לו דרגת רפ"ק עוד בתפקידו כקצין המחשוב במחוז ירושלים בשנת 2001, וזאת משום שבמחוזות אחרים מדובר היה בתפקיד בתקן רפ"ק וכיום גם במחוז ירושלים תפקיד זה הוא בתקן רפ"ק. באשר לקביעת בית המשפט קמא שלפיה בשנת 2001 המערער כלל לא עמד בתנאי הסף לקבלת תקן רפ"ק, מציין המערער כי נוהל אמ"ש שאליו התייחס בית המשפט פורסם זמן רב לאחר שנת 2001 ולא ניתן להחילו רטרואקטיבית.

 

           המערער טוען כי בניגוד לקביעותיו של בית המשפט קמא, ההתנכלות אליו נמשכה לכל אורך השנים ומצד מפקדים רבים, ולא הסתכמה בהתנכלות מצד מפקד אחד; וכי הוא מעולם לא הגביל עצמו רק לתפקידים באזור ירושלים. המערער מציין כי בפסק הדין שדחה את עתירתו לבג"ץ נתקבלה הטענה כי נגרם לו עוול וניתנה הנחיה למשטרה לתת דעתה למצב שנוצר, וכתוצאה מכך פרקליטות המדינה הנחתה במפורש את המחלקה המשפטית של המשטרה לפתור את עניינו. למרות הנחיה זו, כך לטענת המערער, הוא לא הוצג כמועמד לקידום אלא הועבר לתפקיד רוחב בדרגת פקד, וההתנכלויות אליו רק החריפו מאז שעתר לבג"ץ. המערער מדגיש כי קידומו לדרגת רפ"ק אומנם הוביל לכך ששם התפקיד שלו השתנה, אך בשונה מקביעת בית המשפט קמא, לא חל כל שינוי בתפקידו בפועל. לסיום, המערער סבור כי בית המשפט קמא שגה כשקיבל את הגרסה העובדתית של המשטרה מבלי שהתקיים דיון בעתירה לגופה בנוכחות הצדדים ומבלי שהוגש תצהיר של גורם במשטרה המכיר את נסיבות העניין מידיעה אישית.

 

4.        המשטרה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא וטוענת כי יש לדחות את הערעור. זאת, בהתאם להלכה הקובעת כי לרשות מנהלית שמור מרחב ניכר של שיקול דעת, בפרט בענייני ניהול כוח אדם בגופים היררכיים דוגמת המשטרה. לגופם של דברים מציינת המשטרה, כפי שהובהר למערער עוד בשנת 2001, כי אי העברתו לתפקיד במטה הארצי נבעה מצרכי המערכת ומכך שלא נמצא לו מחליף ראוי. מכל מקום, המשטרה מדגישה כי מסיכום הריאיון שנערך עם המערער במטה הארצי ניתן להתרשם כי לא ניתנה לו כל הבטחה שאם יעבור תפקיד הוא יקודם לדרגת רפ"ק. כמו כן, טוענת המשטרה כי המערער לא עמד בתנאי הסף לקבלת דרגת רפ"ק לפי נוהל אמ"ש, וכי בניגוד לנטען על ידו מועד תחילת נוהל זה הוא ביום 30.12.1999. המשטרה מוסיפה כי במשך השנים נעשו על ידה ניסיונות כנים לקדם את המערער לתפקידים שונים, אך קידומו לא יצא אל הפועל בשל סיבות שונות, לרבות התעקשותו להתמיין לתפקידים בדרגת רפ"ק ולתפקידים באזור ירושלים בלבד, כפי שקבע בית המשפט קמא. לטענת המשטרה, עתירת המערער לבג"ץ כללה טענות דומות לאלו המועלות בהליך דנן אשר נדחו על ידי בית המשפט. בניגוד לטענת המערער, המשטרה גורסת כי בג"ץ לא קיבל אז את טענות המערער בדבר התנכלות, אלא רק המליץ לנסות ולמצוא דרך לסייע לו.

 

5.        למען שלמות התמונה יצוין כי במהלך הדיון שהתקיים בערעור התייחסו הצדדים, במענה לשאלת בית המשפט, גם לסוגיית סמכותו העניינית של בית המשפט קמא לדון בסעדים שנתבקשו על ידי המערער בעתירתו. סוגיה זו הועלתה בפני בית המשפט קמא על ידי המשטרה, שטענה כי לפחות ביחס לסעד הנוגע לזכאות המערער לשכר ולתנאים הנלווים של רפ"ק החל משנת 2001, הסמכות העניינית היא של בית הדין לעבודה ולא של בית המשפט לעניינים מנהליים. המערער מצידו עמד על כך שלפי סעיף 93א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה), עניינים הנוגעים להענקת דרגה לשוטר יידונו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט קמא בחר שלא להתייחס בפסק דינו לסוגייה המקדמית הנוגעת לסמכות העניינית והוא התמקד בטענות הצדדים לגוף העניין.

 

דיון והכרעה

 

6.        לאחר בחינת טענות הצדדים בכתב ובעל-פה הגעתי אל המסקנה כי דין הערעור להידחות.

 

           בפתח הדברים מצאתי להידרש לשאלה המקדמית הנוגעת לסמכותו העניינית של בית המשפט קמא. סעיף 93א לפקודת המשטרה קובע כי:

 

93א.  (א) תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לענין מינויו של קצין משטרה בכיר, קביעת שוטר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו, פיטוריו מן החיל, הארכת שירותו מחמת שעת חירום, עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת המשטרה, או שחרורו מן השירות – לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לענין סעיף 24 לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

      (ב) בסעיף זה, "שוטר" – לרבות שוטר שלא מן המנין.

 

           סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים) מסדיר את סמכויותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ובגדר סמכויות אלה, לפי פרט 37(1) לתוספת הראשונה לחוק, נכללת גם עתירה נגד משטרת ישראל בעניינים המנויים בסעיף 93א(א) לפקודת המשטרה. בהקשר זה נקבע אך באחרונה כי השגות של שוטר על החלטה שלא להעניק לו דרגה, גם אם נכרכים באותו הליך סעדים כספיים, באות בגדרו של סעיף 93א לפקודת המשטרה ולפיכך הסמכות העניינית לדון בהליך כולו היא של בית משפט לעניינים מנהליים (בג"ץ 1052/19 אברהם נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, פסקה 5 (19.8.2019) – להלן עניין אברהם).

 

           נסיבות הערעור שבפנינו שונות במידת מה, משום שהמערער לא דורש להעלותו בדרגה. הדרגה הרי כבר הוענקה לו לבסוף בשנת 2016. עם זאת וכפי שנפסק בעניין אברהם, די בכך שתובענה תעלה כשאלה שנויה במחלוקת את אחד הנושאים המנויים בסעיף 93א לפקודת המשטרה, כדי שהתובענה כולה תצא מתחום הסמכות של בית הדין לעבודה (בג"ץ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 647, 670-669 (3.5.1999); בהקשר קרוב ראו גם חוות דעתו של הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 727/85 נוצר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 589, 602-601 (30.3.1987)). זאת, בשונה ממקרים של תביעות שכר "נקיות" שאינן נוגעות כלל למחלוקת ביחס למינויים או להענקת דרגה, בהן נקבע כי הערכאה המוסמכת היא בית הדין לעבודה (ראו, למשל, עתירות שעסקו בתוספת שכר בגין השכלה אקדמית: בג"ץ 8790/08 דקל נ' משטרת ישראל – המפכ"ל (7.6.2009); ובג"ץ 2501/11 שלום נ' משרד החינוך (25.4.2013)). בערעור שבפנינו אין מדובר בתביעת שכר "נקייה", שכן הזכאות לסעד הכספי הנטען תלויה באופן ישיר בשאלת הדרגה שלה זכאי העותר. לימים הוענקה אמנם למערער דרגת רפ"ק אך עובדה זו אינה מייתרת את הצורך להכריע בטענתו כי הוא היה זכאי לדרגת רפ"ק כבר בשנת 2001 ושאלה זו מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים על פי ההלכה שנפסקה בעניין אברהם. מסקנה זו אף תואמת את הפרשנות המרחיבה לסעיף 93א לפקודת המשטרה אותה אימץ בית משפט זה (ראו, למשל, בג"ץ 2620/12 סלאמה נ' השר לבטחון פנים, פסקה 4 (11.6.2012)).

 

7.        משקבענו כי המערער הביא את עתירתו בפני הערכאה המוסכמת לדון בה, יש להוסיף ולבחון עתה את הטענות שהעלה המערער לגופם של דברים. כפי שנפסק לא אחת וכפי שאף הדגיש בית המשפט קמא, למשטרה מסור שיקול דעת רחב לקבל החלטות בנוגע לענייני כוח אדם בשורותיה, ומידת ההתערבות של בית המשפט בעניינים הנוגעים למינוי לתפקיד או להענקת דרגה היא מצומצמת אך לאותם המקרים שבהם השיקולים שהנחו את המשטרה בהחלטותיה היו פסולים או שרירותיים, או שהיא חרגה ממתחם הסבירות באופן קיצוני (בג"ץ 788/08 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מפכ"ל המשטרה, פסקה ט"ז לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (6.7.2008)).

 

           בענייננו לא עלה בידי המערער להצביע על פגם מסוג זה בהתנהלות המשטרה.

 

8.        מסיכום הריאיון שקוים עם המערער ביום 23.4.2001, ניתן ללמוד כי הובהר לו שהעברתו למטה הארצי כפופה לאישור מפקדיו ולמרות שהריאיון במטה הארצי נערך ללא אישורם של הממונים עליו, ביום 20.11.2001 הבהיר תנ"צ פרנקו למערער כי העברתו תתאפשר אם יאותר מועמד מתאים להחליפו בתפקיד קצין המחשוב במחוז. מועמד כזה לא נמצא באותה עת, וכפי שקבע בית המשפט קמא המערער עצמו טען בעתירתו לבג"ץ כי זו הייתה הסיבה שמנעה את העברתו למטה הארצי. השאיפה לאייש את תפקיד קצין המחשוב במחוז במחליף בעל איכויות דומות לאלו של המערער, אינה מהווה שיקול פסול או שרירותי ולכן צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לא הוכח שנפל בהקשר זה פגם בהתנהלות המשטרה. למסקנה זו ניתן להגיע אף מבלי להידרש לטענה, שנדחתה על ידי בית המשפט קמא, כי עצם תקיפת החלטה מנהלית באיחור של כ-16 שנים נגועה בשיהוי כבד.

 

           המערער הוסיף וטען כי במחוזות אחרים התקן של קציני מחשוב היה בדרגת רפ"ק והדבר מלמד שגם הוא היה זכאי לדרגה זו בתפקידו כקצין מחשוב. טענה זו אף היא דינה להידחות. שיקולי תיקנון מסוג זה הם בליבת שיקול הדעת הנתון למשטרה, ומכל מקום, מסיכומי הריאיונות שנערכו למערער עולה כי הממונים עליו במחוז פעלו לקידומו לתפקיד רפ"ק, אך מאמציהם לא נשאו פרי.

          

           המשטרה הוסיפה וטענה בהקשר זה כי בשנת 2001 המערער כלל לא עמד בתנאי הסף לקידום לדרגת רפ"ק, והיא נסמכה בטענתה זו על נוהל אמ"ש שלדבריה היה בתוקף מאז 30.12.1999. דא עקא, המשטרה לא סיפקה הסבר של ממש לכך שתאריך פרסומו של הנוהל הוא 30.1.2002. על כן, לא מצאתי כי ניתן לקבל את טענת המשטרה בהקשר זה. אך די בטעמים שפורטו לעיל על מנת לדחות את טענותיו של המערער לפיהן יש לראותו כמי שהיה זכאי לדרגת רפ"ק כבר בשנת 2001.

 

9.        זאת ועוד – בפסק הדין שניתן בעתירה לבג"ץ בשנת 2010 נדחתה דרישת המערער להעלאתו לדרגת רפ"ק, ונקבע כי דרישה זו נוגעת ל"שיקולי תיקנון ושיבוץ בשורות המשטרה" שאין מקום להתערב בהם. לפיכך, לכל הפחות ביחס לתקופה שעד הגשת העתירה לבג"ץ, קיימת קביעה מפורשת הדוחה את טענת המערער וזאת מפי הערכאה המוסמכת באותה עת (העתירה הוגשה לפני שנוסף פרט 37(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, שהעביר את הסמכות לדון בעניינים המנויים בסעיף 93א לפקודת המשטרה מבג"ץ לבתי המשפט לעניינים מנהליים).

 

           כמו כן, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה המלצת בית המשפט בעתירה לבג"ץ כי מערך משאבי אנוש במשטרה ייתן דעתו למצב שאליו נקלע המערער, לא נפלה על אוזניים ערלות וכך גם הנחיית פרקליטות המדינה מיום 27.6.2010, לבחון את האפשרות למצוא פתרון לעניינו של המערער. בית המשפט קמא סקר בצורה יסודית את השיחות והריאיונות שהתקיימו עם המערער לאחר העתירה לבג"ץ, ומצא כי נעשו ניסיונות כנים לפתור את המצב הבעייתי שנוצר בין המערער למפקדו הישיר, סנ"צ כץ וכן לסייע לו במעבר לתפקיד אחר. מחומר הראיות שהציגו הצדדים עולה כי הבשלת ניסיונות אלה התעכבה בעיקר בשל חוסר התאמה מקצועית של המערער לתפקידים שאליהם התמיין ובשל היעדר הסכמה מצידו לעבור לתפקידים אחרים שהוצעו לו.

 

           על כל אלה יש להוסיף את קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא, לפיה קיימים 107 קצינים שהמתינו לדרגת רפ"ק מעל 14 שנים, נכון למועד הגשת התשובה לעתירת המערער. נתון זה מלמד כי התקופה הממושכת שהמתין המערער להעלאה לדרגת רפ"ק, אינה מקרה בודד ויוצא דופן ועובדה זו מחזקת אף היא את המסקנה כי התנהלותה של המשיבה לא חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות בכך שלא הוענקה למערער דרגת רפ"ק עד שנת 2016.

 

10.      המערער טען עוד כי קידומו לדרגת רפ"ק בשנת 2016 נבע מהוראה "חיצונית" וכי "נתפר" עבורו מכרז. טענת המערער נשענת בעיקרה על ההשערה כי בעקבות פסק הדין בעניין הסוכרת, משרד הביטחון לחץ על המשטרה להפסיק את קיפוח המערער ועל תמליל שיחת טלפון עם קצינה במנ"ט מיום 14.2.2016, שבה היא מביעה תקווה כי המערער יצליח בהתמודדותו במכרז שבו זכה לבסוף. אינני סבורה כי טענות אלה יש בהן להוכיח כי קידומו של המערער עד אותו מועד עוכב שלא כדין, ובצדק קבע בית המשפט קמא כי מדובר ב"טענה בעלמא, שאין בה להצביע כי יד מכוונת מנעה את קידומו של העותר".

 

11.      לבסוף יש לדחות את טענת המערער כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא קיים דיון בעתירה לגופה בנוכחות הצדדים ובכך שקיבל את תצהיר המשטרה אף שהמצהירה מטעמה לא הכירה את העובדות מידיעה אישית. תקנה 8(3) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כי בדיון מוקדם רשאי בית המשפט למחוק או לדחות את העתירה, כולה או מקצתה, ובפסיקה קודמת התייחס בית משפט זה לתקנה וקבע כי "ניתן גם לדחות עתירה או למחוק אותה, כולה או מקצתה, בעקבות דיון מוקדם... לעניין זה אין בית-המשפט נזקק להסכמת הצדדים כלל ועיקר" (עע"מ 7801/02 מזרחי נ' מלון חוף רון בע"מ, פ"ד נח(4) 728, 735 (22.4.2004)). בית המשפט קמא קיים דיון מוקדם בעתירה ביום 22.3.2018 ובהחלטתו מיום 3.2.2019 אף אפשר לצדדים להוסיף על הטיעונים שהשמיעו בדיון המוקדם ובכתבי הטענות. הדין מאפשר לבית משפט לעניינים מנהליים לדחות את העתירה בשלב זה אף ללא קיום דיון נוסף בעתירה, וכך נעשה.

 

12.      המערער חש כי נגרם לו עוול בעקבות ההמתנה הארוכה לקבלת דרגת הרפ"ק. הוא אף נדרש במהלך שנות שירותו במשטרה להתמודד עם מערכת יחסים קשה בינו ובין מפקדו הישיר ובעקבותיה חלה בסוכרת. על כך יש להצטער, אך עם כל ההבנה לתחושותיו הסובייקטיביות של המערער, לא עלה בידיו להצביע על פגם שנפל בהחלטות המשטרה אשר בגינו יש לקבוע כי היה זכאי לדרגת רפ"ק כבר מאז שנת 2001 ובצדק דחה בית המשפט קמא את עתירתו בהקשר זה.

 

           אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור אך בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין אוסיף ואציע שלא לחייבו בהוצאות בערעור.  

 

                                                                                       ה נ ש י א ה

 

השופט נ' הנדל:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                       ש ו פ ט

 

השופט א' שטיין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                       ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה א' חיות.

 

 

           ניתן היום, ‏ה' בכסלו התש"ף (‏3.12.2019).

 

 

 

ה נ ש י א ה

ש ו פ ט

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
9
עע"מ 1534/21
החלטה
03/03/2021
טען מסמכים נוספים