מרים ויסולי נ. עיריית חיפה | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

מרים ויסולי נ. עיריית חיפה

עע"מ 617/20
תאריך: 25/01/2021

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים

 

עע"מ 617/20

 

לפני:  

כבוד השופט י' עמית

 

כבוד השופטת ע' ברון

 

כבוד השופט י' אלרון

 

המערערת:

מרים ויסולי

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

עיריית חיפה

 

ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים  מיום 8.12.2019 ומיום 3.1.2020 (כב' השופט ר' סוקול, ס"נ) ב-עת"מ            49013-10-19

 

תאריך הישיבה:

ט"ז בטבת התשפ"א       

(31.12.2020)

 

בשם המערערת:

עו"ד אביעד ויסולי

 

 

בשם המשיבה:

עו"ד נמרוד כהן

 

פסק דין

 

השופטת ע' ברון:

 

1.        ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 8.12.2019 ומיום 3.1.2020 (סגן הנשיא ר' סוקול, עת"מ 49013-10-19). בהחלטה כפי שהוכתרה מיום 8.12.2019 שיצוין שבמהותה היא פסק דין (להלן: החלטת הסילוק) סולקה על הסף עתירת המערערת שכללה שתי זרועות: האחת, עתירה לביטול החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חיפה שדחתה ערר שהגישה המערערת על חיובה בארנונה, ולמתן צו הצהרתי שלפיו המשיבה, עיריית חיפה, רשאית לחייב אותה בתשלום ארנונה רק בגין שטח המגורים שמוחזק על ידה (להלן: ועדת הערר, העירייה, ו-עניין הארנונה, בהתאמה); והשנייה, עתירה לביטול קנסות פיגורים שהוטלו על המערערת בשל דוחות חנייה שלא שולמו מהשנים 2010-2001 (להלן: עניין דוחות החנייה). כן חויבה המערערת בתשלום הוצאות בסך 4,000 ש"ח. בהחלטה מיום 3.1.2020 (להלן: החלטת החילוט) התקבלה בקשת העירייה לחילוט ערבות בנקאית שהפקידה המערערת על סך 15,000 ש"ח, לתשלום על חשבון חובותיה לעירייה, וגם על כך נסוב הערעור. יצוין כי המערערת, מרים ויסולי, מיוצגת בהליך זה ובהליכים הקודמים שיתוארו, על ידי בן זוגה, עו"ד אביעד ויסולי.

 

רקע בעניין הארנונה

 

2.        החל מחודש נובמבר 2017 שכרה המערערת דירה בשטח של 62 מ"ר ברחוב ד'ישראלי 36 בחיפה (להלן: הדירה או הנכס), וחויבה בתשלום ארנונה לנכס המשמש למגורים, בהתאם להצהרתה. ביום 6.9.2018, לאחר שלא הצליחה לתאם עם המערערת ביקור בדירה, הודיעה העירייה למערערת על שינוי סיווג הדירה לצורך חישוב דמי הארנונה מ"מגורים" ל"עסקים" וזאת בנימוק שלפיו "מבדיקות שערכנו עלה כי הנכס שבנדון משמש לטעמנו כמשרד עו"ד". בהודעה צוין כי סיווג הדירה תוקן החל מיום 1.11.2017, כך שיתרת חוב הארנונה של המערערת עד לסוף שנת 2018 עמדה על סך של 16,396.18 ש"ח.

          

           ביום 28.10.2018 פנתה המערערת למנהל הארנונה בעירייה והגישה השגה על שינוי סיווג הנכס. מנהל הארנונה דחה את ההשגה ביום 12.12.2018, ובתשובתו נכתב: "מבדיקה שערכנו ובהתאם לפקוח חיצוני שנערך במקום עלה כי קיים שילוט המפנה לעו"ד ויסולי אביעד סמוך לנכס נשוא פנייתך". המערערת לא השלימה עם דחיית ההשגה, וביום 13.1.2019 הגישה ערר לוועדת הערר (ערר 5/19). בערר נטען כי השילוט המתואר בתשובת מנהל הארנונה הוא שילוט ישן, ששימש את עו"ד ויסולי בעת שניהל משרד עורכי-דין בדירה אחרת ששכרה המערערת באותו בניין. עוד נטען בערר כי הדירה משמשת למגורים, למעט חדר אחד בשטח של 13 מ"ר המשמש לפעילות התנדבותית של עמותת "המטה למען ארץ ישראל" ושל "האגודה למניעת עישון פסיבי" (להלן: העמותה ו-האגודה, בהתאמה). לבסוף טענה המערערת כי החלת הסיווג המתוקן החל מחודש נובמבר 2017 היא רטרואקטיבית ופסולה. בדיון שקיימה ועדת הערר הוסכם כי העירייה תערוך ביקור בדירה. לאחר הביקור הגישו הצדדים הודעות מטעמם לוועדת הערר. בהודעה מטעם מנהל הארנונה נטען כי נוסף על כך שהנכס משמש את העמותה והאגודה הוא משמש כמשרדו של עו"ד ויסולי.

 

           ועדת הערר דחתה את הערר בהחלטה מיום 13.8.2019 (להלן: החלטת ועדת הערר), וזאת לדבריה לאחר שהמערערת לא הצליחה לסתור את חזקת התקינות של הרישום בפנקסי העירייה, המהווים ראיה לנכונות השומה ולתוקפה. בהחלטת ועדת הערר צוין בין היתר כי יש לזקוף לחובת המערערת את סירובה לאפשר לנציגת העירייה שערכה את הביקור לצלם את פנים הדירה; וכן כי משורת כתבי בית דין שצירפה העירייה לכתב התשובה עולה כי במסגרת הליכים שונים שבהם נקט בשנים 2018-2017 ציין עו"ד ויסולי את כתובת הדירה ככתובתו להמצאת כתבי בית דין. כן הובהר בהחלטת ועדת הערר כי בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק הערר) אין לוועדה סמכות עניינית לדון בטענה לחיוב רטרואקטיבי, ומשכך נדחתה הטענה על הסף.

 

העתירה לבית המשפט המחוזי

 

3.        על החלטת ועדת הערר הגישה המערערת עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בעתירה שבה המערערת על טענותיה לפני הערכאות הקודמות, ובהן הטענות כי למעט חדר אחד המשמש את העמותה והאגודה, הדירה משמשת למגורים; כי השילוט המפנה למשרדו של עו"ד ויסולי הוא ישן ואינו מתייחס לדירה שבמוקד ההליך; כי תיקון שומת הארנונה החל מחודש נובמבר 2017 מהווה חיוב רטרואקטיבי פסול; וכי דרישת נציגת העירייה לצלם את פנים הנכס מהווה פגיעה בפרטיותה. עוד נטען כי ועדת הערר כלל לא קיימה דיון בערר וכי לא ניתנה למערערת הזדמנות להוכיח את טענותיה. בגין טענות אלה התבקש בית המשפט המחוזי לבטל את החלטת ועדת הערר, וכן לתת סעד הצהרתי שלפיו העירייה רשאית לחייב את המערערת בתשלום ארנונה רק בגין שטח הדירה המשמש למגורים.

 

4.        הזרוע השנייה של העתירה התמקדה בדרישה לתשלום קנסות שקיבלה המערערת עקב 64 דוחות חנייה שנצברו לחובתה בשנים 2010-2001. דרישת התשלום שנשלחה למערערת ביום 11.7.2019, לפי סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיף 4 לפקודת המסים (גבייה), עמדה על סך של 27,395 ש"ח. בעתירה ביקשה המערערת ליתן פסק דין שאוסר על העירייה לנקוט בהליכי גבייה של הקנסות; זאת הן מחמת התיישנות הקנסות הן בשל השיהוי בנקיטת הליכי גבייתם. נוסף על כך המערערת העלתה טענות נגד חוקיות הדוחות, והוסיפה כי החלטת העירייה לנקוט בהליכי גבייה אינה אלא "נקמה" על הליכים משפטיים שונים שבהם נקטה המערערת נגדה.

 

הבקשה לסילוק העתירה על הסף

 

5.        העירייה ביקשה לסלק את העתירה על הסף (להלן: בקשת הסילוק). בנוגע לעניין הארנונה, נטען כי המסלול המתאים להשגה על החלטות של ועדת הערר הוא הגשת ערעור מנהלי ולא עתירה מנהלית; וזאת בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק הערר, ולפי סעיף 5(2) לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מנהליים). בתגובה לבקשת הסילוק טענה המערערת כי ועדת הערר עצמה הנחתה אותה לנקוט בהליך של עתירה מנהלית, והוסיפה כי עתירתה כוללת טענות לעניין החיוב הרטרואקטיבי שאינן בסמכות ועדת הערר.

 

           בעניין דוחות החנייה נטען בבקשת הסילוק כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך לדון בטענות בדבר התיישנות ושיהוי בנקיטת הליכים לגביית קנסות, כי אם בית משפט אזרחי. בתגובה לטענה זו טענה המערערת כי הסעד המבוקש הוא איסור על העירייה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים, וסעד זה מצוי בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים.

 

החלטת הסילוק

 

6.        בהחלטתו מיום 8.12.2019 דחה בית המשפט המחוזי על הסף את העתירה בעניין הארנונה. בהחלטת הסילוק צוין כי טענת המערערת נוגעת לסיווג הנכס, ומשכך היא באה בגדר סעיף 3(א)(2) לחוק הערר. על כן היה על המערערת לפנות להליכי הביקורת המנהלית הכוללים השגה למנהל הארנונה, ערר לוועדת הערר, ולבסוף ערעור מינהלי; והיא לא הייתה רשאית לעבור למסלול הביקורת השיפוטית באמצעות הגשת עתירה. עוד נכתב כי גם טענת המערערת שלפיה היא לא מחזיקה באחד החדרים בנכס אלא העמותה והאגודה, מצויה בסמכות המנהל וועדת הערר כאמור בסעיף 3(א)(3) לחוק הערר. בית המשפט דחה את טענת המערערת שלפיה העתירה עניינה בסעד הצהרתי, וזאת משום שהסעד ההצהרתי שהתבקש היה כרוך בשאלה אם יש לראות במערערת כמי שהחזיקה בחדר המשמש את העמותה והאגודה. ביחס לטענת המערערת לחיוב רטרואקטיבי פסול, ציין בית המשפט כי המערערת לא עתרה לסעד כלשהו הנוגע לחיוב זה, וממילא גם החיוב בסיווג "עסקים" הנוגע לתקופה שקדמה לדרישת התשלום מחודש ספטמבר 2018 מבוסס על הכרעה עובדתית לעניין השימוש בנכס. בהקשר זה הובהר כי מקום שבו עולה טענה לשימוש שונה מהמוצהר בנכס, ועדת הערר מוסמכת לדון בכך ולקבוע מהו השימוש האמיתי שנעשה בנכס בתקופה הרלוונטית.

 

7.        בקשת הסילוק התקבלה גם בעניין דוחות החנייה. בנושא זה נקבע בהחלטת הסילוק כי על פי ההלכה שנקבעה ב-ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל (16.12.1999), הערכאה המוסמכת לדון בהתיישנות של קנסות היא בית משפט אזרחי, וכי הכרעה בנדון עשויה לדרוש בירור עובדתי בנוגע להליכים שנקטה העירייה על מנת לגבות את החוב. עוד צוין בהחלטה כי המערערת לא הפנתה לדין כלשהו המקנה לבית המשפט סמכות לדון בטענותיה בהקשר זה.

 

הטענות בערעור בעניין הארנונה ובעניין דוחות החנייה

 

8.        בערעור שלפנינו עותרת המערערת לביטול החלטת הסילוק ולהחזרת התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בעתירה לגופה. בעניין הארנונה טוענת המערערת כי המסלול לתקיפת החלטות של ועדת ערר לענייני ארנונה שנוי במחלוקת, וקיים לגביו חוסר בהירות בפסיקה. משכך, שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את העתירה על הסף, בהינתן שסעד זה שמור למקרים קיצוניים ויוצאי דופן. המערערת טוענת כי שלוש עילות שציינה בעתירתה כלל אינן מופיעות בחוק הערר, ולכן לא ניתן היה לדון בהן בערעור מנהלי, אלא בעתירה בלבד. עילות אלה כוללות פגיעה בפרטיות הנעוצה בדרישת העירייה לצילום פנים הדירה; פגיעה בזכות הטיעון בשל מתן החלטת ועדת הערר ללא דיון; והחיוב הרטרואקטיבי הנטען. המערערת מוסיפה כי הסכסוך מעורר סוגיות עקרוניות ובעלות חשיבות ציבורית, ולכן היה מתאים יותר להידון במסגרת עתירה ולא במסגרת ערעור מנהלי. לסיום שבה המערערת על הטענה כי ועדת הערר עצמה הפנתה אותה להשיג על החלטתה באמצעות הגשת עתירה.

 

           בעניין דוחות החנייה טוענת המערערת כי משבחרה העירייה לגבות את החוב באמצעי מנהלי, היא מושתקת מלטעון שהאכסניה המתאימה לדיון בדוחות החנייה היא במסגרת הליך אזרחי. לטענת המערערת, פסק הדין בעניין פסי ניתן לפני הקמת בית המשפט לעניינים מנהליים, וההלכה שנקבעה בו אינה רלוונטית לענייננו. לצד זאת צירפה המערערת שורה ארוכה של פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט זה (בין היתר, פסק הדין ב-עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן (31.5.2016) (להלן: עניין קורן)) שבהם נקבע לשיטתה כי הערכאה המוסמכת לדון בטענות נגד החלטות של רשויות מקומיות בכל הנוגע לפקודת המסים (גביה) היא בית המשפט לעניינים מנהליים.

 

9.        בתשובתה לערעור בעניין הארנונה שבה העירייה על הטענה כי הדרך לתקיפת החלטת ועדת הערר היא על דרך הגשת ערעור מנהלי ולא עתירה מנהלית. לשיטת העירייה, סיווג הדירה כנכס בשימוש למגורים או לעסקים וכן זהות המחזיק בנכס, הן סוגיות שמתבררות במסלול הייחודי שנקבע בחוק הערר. משפעלה המערערת שלא בהתאם למסלול הקבוע בדין, צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את העתירה על הסף מכוח סעיף 7(א)(2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים). באשר להסתמכות על החלטת ועדת הערר, מציינת העירייה כי המערערת מיוצגת על ידי בן זוגה, שהוא משפטן הבקיא בסדרי דין ומכיר היטב את ההליך המנהלי. העירייה מוסיפה כי בחינת טענות המערערת לגופן אינה מגלה עילה להתערבות בהחלטת ועדת הערר. כך נטען כי הגורמים המקצועיים בעירייה ובוועדת הערר קבעו שהפעילות בנכס היא פעילות עסקית, והמערערת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה שהדירה משמשת למגורים. עוד נטען כי המערערת לא טענה בעתירתה לאי-חוקיות השומה הרטרואקטיבית, אלא דרשה את ביטול החיוב הרטרואקטיבי באופן אגבי ולצד הטענה העיקרית בהתייחס לסיווג הנכס; וממילא, ככל שהיה מדובר בסעד עיקרי הרי הוא התבקש בשיהוי.

 

           בעניין דוחות החנייה שבה העירייה על הטענה כי מקומה של טענת ההתיישנות שבפי המערערת להתברר בבית משפט אזרחי, ולכן בדין סולקה העתירה על הסף גם בהקשר זה. העירייה הבהירה כי הפסיקה שצירפה המערערת כדי לתמוך בטענתה, ובכלל זה פסק הדין שניתן בעניין קורן, עוסקת בגביית חובות ארנונה ואין מקום לייבא אותה לתחום המשפט הפלילי שבו עסקינן. עוד טוענת העירייה כי טענות המערערת כבר נדונו ונדחו בהליך קודם בין הצדדים, וחל לגביהן מעשה בית דין. כך נטען כי במסגרת תביעה שהגישה המערערת נגד העירייה לבית משפט השלום בקריות היא כפרה בחוקיותם של אותם דוחות חנייה שבהם עוסק הערעור וטענה כי הקנסות בגינם התיישנו. פסק הדין בתביעה זו, שניתן ביום 25.9.2016, דחה את כלל טענות המערערת ביחס לדוחות החנייה, כולל את טענת התיישנות הקנסות ושיהוי בהליכי הגבייה (סגן הנשיא ע' נווה, ת"א 31089-03-12). העירייה טוענת כי יש לדחות את טענת ההתיישנות גם לגופה, וזאת משום שנקטה בהליכי גבייה טרם שחלפו 3 שנים ממועד מתן פסק הדין של בית משפט השלום, לאחר שהייתה מנועה מלנקוט בהליכים כלשהם במהלך ניהול התביעה.

 

הערעור על חילוט הערבות הבנקאית

 

10.      במסגרת ההליכים שהתנהלו לפני בית המשפט המחוזי התקבלה ביום 20.11.2019 בקשת המערערת למתן צו ביניים, שהורה לעירייה להימנע מנקיטת הליכי גבייה של החובות בעניין הארנונה ובעניין דוחות החנייה (להלן: צו הביניים). בהחלטה צוין כי הצו ייכנס לתוקף רק אם המערערת תמציא התחייבות עצמית ללא הגבלה בסכום, וכן תפקיד פיקדון על סך 15,000 ש"ח "להבטחת החוב וכל נזק שייגרם לעירייה כתוצאה ממתן הצו, ולמקרה שהעתירה תמחק או תידחה". התחייבות כאמור הומצאה, והופקדה ערבות בנקאית.

 

           ביום 10.12.2019, לאחר שהתקבלה בקשת הסילוק הן בעניין הארנונה הן בעניין דוחות החנייה, הגישה העירייה בקשה להורות על חילוט הערבות הבנקאית ועל העברת סך של 15,000 ש"ח לידיה, לשם הפקדת הסכום בחשבון הארנונה שבמוקד העתירה. המערערת מצידה הגישה ביום 18.12.2019 בקשה שכותרתה "דרישה להשבת ערבות בנקאית והתחייבות עצמית". בבקשה זו נטען כי משבוטל צו הביניים בהחלטת הסילוק, לבית המשפט אין עוד סמכות בסכסוך נושא העתירה, ולכן ההתחייבות העצמית והערבות הבנקאית מוחזקות על ידי מזכירות בית המשפט בחוסר סמכות. ביום 3.1.2020 נעתר בית המשפט לבקשת העירייה, והורה על חילוט הערבות הבנקאית על חשבון חובותיה של המערערת. בהחלטה זו הובהר כי בית המשפט רשאי להתנות מתן צו ביניים בעתירה מנהלית בהפקדת ערובה שתבטיח את תשלום החובות נושא ההליך, וכי הערבות הופקדה לצורך מימושה במקרה שהעתירה תידחה, כפי שאמנם אירע.

 

11.      בערעור עומדת המערערת על טענתה כי חילוט הערבות היה שלא כדין. נטען כי כבר בעת שהורה בית המשפט על הפקדת הערבות, חרג מסמכותו. זאת לנוכח סעיף 2(א) לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: אכרזת המסים). לעמדת המערערת, מלשון הסעיף עולה כי העירייה לא רשאית לנקוט בהליכי גבייה כלשהם לפני שיוכרע הערעור שהגישה. ומשכך, לא ניתן היה להתנות את צו הביניים בהפקדת ערבות לתשלום החוב לעירייה, והחלטת החילוט ניתנה אפוא בחוסר סמכות. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו כאשר דן בבקשת העירייה לחילוט הערבות לאחר שהורה על סילוק העתירה על הסף וקם מכסאו. יצוין כי בהודעת הערעור התייחסה המערערת להחלטות נוספות שהיו כרוכות בהחלטת החילוט ואולם אלה כולן שלובות בערעור שהוגש נגד החלטת החילוט ואין מקום לייחד להן דיון נפרד.

 

           העירייה סבורה כי אין ממש בערעור גם בכל הנוגע לחילוט הערבות הבנקאית, ומשסולקה העתירה קמה זכותה של העירייה להיפרע ממנה כמפורט בהחלטת החילוט.

 

דיון והכרעה

 

12.      לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם ומשהוספנו ושמענו טיעונים בעל פה, דעתי היא שיש לדחות את הערעור על כל חלקיו. ואבאר.

 

עניין הארנונה

 

13.      המענה למחלוקת שבין הצדדים בעניין הארנונה עולה בבירור מסעיפים 3 ו-6 לחוק הערר. על פי סעיף 3 לחוק הערר, מי שחויב בתשלום ארנונה רשאי להשיג על החיוב לפני מנהל הארנונה על יסוד הטענות המנויות שם, ובכלל זה טענות של שגיאה בסיווג הנכס ושל היעדר החזקה בו. בפסיקת בית משפט זה צוין לא אחת כי הנושאים המפורטים בסעיף 3 נוגעים לעניינים עובדתיים וטכניים, המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בנכס בפועל (ראו למשל עע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל אביב, פסקה יח (5.5.2010)). בעוד השגה על סיווג הנכס מצויה בסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה, טענה של היעדר החזקה בנכס נושא החיוב ניתן להעלות בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט (סעיף 3(ג) לחוק הערר). בפסיקה נקבע כי רשות כאמור תינתן ביתר קלות במקרים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית (ע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, עמ' 781 (6.2.2002)).

 

           כעולה מסעיף 6 לחוק הערר, על החלטה של מנהל הארנונה ניתן לערור לפני ועדת ערר; וניתן אף להשיג על חיוב הארנונה ב"גלגול שלישי" במסגרת ערעור מינהלי. נוסף על מסלול ההשגה שנקבע בחוק, במקרים חריגים הכירה הפסיקה בסמכותו הכללית של בית המשפט לדון בעניינים שבאו לפתחו, שלא במסגרת ערעור על החלטת ועדת ערר. וכך הובהר בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה ב-רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, עמ' 492 (19.9.2000): "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה... עם זאת ראוי לציין כי נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית-המשפט הרגיל או לבג"ץ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר, והוא כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת".

 

14.      ענייננו אינו מצדיק כל סטייה ממסלול ההשגה הרגיל שנקבע בחוק. טענת המערערת באשר לשגיאה בסיווג הנכס מצויה בבירור בסמכות ועדת הערר, ועל החלטת ועדת הערר הייתה המערערת רשאית להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים – ערעור ולא עתירה. לכן, בדין דחה בית המשפט המחוזי את עתירתה. גם הטענה שעוסקת בזהות המחזיק בנכס נמצאת בסמכות ועדת הערר, ולאחר שנדונה לפניה והוכרעה, היה על המערערת לפנות בהליך של ערעור מנהלי ככל שביקשה להשיג עליה.

          

           אשר לטענת המערערת כי עתירתה כללה עילות שאינן נזכרות בחוק הערר – גם טענה זו דינה להידחות. ביחס לפגיעה הנטענת בפרטיות המערערת בשל הדרישה לצילום פנים הדירה, לא מדובר בעילה עצמאית אלא בסוגיה הטפלה לנושא סיווג הנכס והאופן שבו יש להוכיח את טיב השימוש שנעשה בו. העובדה שהמערערת סירבה לאפשר למפקחת לצלם את פנים הדירה היוותה שיקול בהחלטתה לסווג את הנכס בסיווג "עסקים" לצורך תשלום ארנונה, ומשכך גם נושא הצילום היה בסמכות ועדת הערר ו"נבלע" במקרה זה בהוראת סעיף 3(א)(2) לחוק הערר. הדברים כוחם יפה גם ביחס לטענה שלפיה ועדת הערר לא אפשרה למערערת להציג את טענותיה. בהקשר זה יצוין כי המערערת הציגה את טענותיה, ובהן הטענה כי עו"ד ויסולי לא ניהל משרד עורכי דין בדירה, כבר בגוף הערר. כפי שתואר לעיל, ועדת הערר קיימה דיון בערר, ולאחר הביקור בדירה וטרם שקיבלה הוועדה את החלטתה, המערערת חזרה על טענותיה בהודעה שנשלחה מטעמה לוועדה ביום 1.7.2019.

 

           ביחס לטענה כי הוועדה לא הייתה רשאית לחייב את המערערת בארנונה לעסקים באופן רטרואקטיבי, ואף אם היה מקום לדון בעילה זו במסגרת עתירה מנהלית, לא כך הוא משהוגשה העתירה בשיהוי ניכר. שומה היה על המערערת להגיש את העתירה "לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם" (סעיף 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים). בענייננו ההודעה על שינוי הסיווג של הנכס ועל תיקון החיוב נמסרה למערערת במכתב מיום 6.9.2018, וההשגה הוגשה ביום 28.10.2018, כך שהעתירה שהוגשה ביום 29.10.2019 הוגשה בשיהוי ניכר ובדין נדחתה.

 

           ולבסוף, בעניין הארנונה, על אף שהמערערת סבורה כי עניינה מעורר סוגיות עקרוניות, ברי כי הוא מתמצה בנסיבותיה הפרטניות. הערעור נסוב על השאלה העובדתית של אופי השימוש שעושה המערערת בנכס ואינו בעל חשיבות ציבורית המצדיקה חריגה מהמתווה שנקבע בחוק הערר, לא כל שכן דיון ב"גלגול רביעי" לאחר שעניינה נדון אצל מנהל הארנונה, ועדת הערר ובית המשפט המחוזי.

 

עניין דוחות החנייה

 

15.      אף בעניין דוחות החנייה אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. הכרעה בטענת התיישנות דוחות החנייה שניתנו למערערת מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות, ובהן שאלת ההליכים שנקטה העירייה לגביית הקנסות, והשלכתם של הליכים אלה על מירוץ ההתיישנות. בפסיקה נקבע זה מכבר כי שאלות אלה ראויות להתברר בבית המשפט האזרחי (ראו: עע"מ 6848/10 ארז נ' עיריית גבעתיים, פסקה 13 (30.5.2012); רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, פסקה 6 (21.8.2008)). ביחס לטענת השיהוי, בענייננו גם היא דורשת בירור עובדתי בכל הנוגע להליכי הגבייה שנקטה העירייה, שאין זה המקום לבררם. זאת בין היתר בהינתן הליכים משפטיים שונים שנקטה המערערת בעניין דוחות חנייה שנרשמו לחובתה, שבגדרם ביקשה לעכב הליכי גבייה מטעם העירייה. אף הטענה שהליכי הגבייה שבהם נקטה העירייה מהווים אכיפה בררנית ובוצעו כמעשה נקמה בשל הליכים משפטיים שניהלה המערערת – דינה להידחות. טענת המערערת כי העירייה הודתה בכך שהיא דורשת את תשלום הקנסות בעקבות תובענה ייצוגית שהמערערת הגישה נגדה – אין לה תימוכין.

 

עניין חילוט הערבות הבנקאית

 

16.      יש לדחות את הערעור גם ככל שהוא מופנה נגד החלטת החילוט. כאמור, בגדרי החלטה זו התקבלה בקשת העירייה לחילוט ערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח שהפקידה המערערת כתנאי למתן צו הביניים. הערבות נועדה "להבטחת החוב, וכל נזק שייגרם לעירייה כתוצאה ממתן הצו ולמקרה שהעתירה תמחק או תידחה" (החלטה מיום 20.11.2019).

 

           תחילה יצוין כי ספק אם ניתן היה לערער על החלטת החילוט במסגרת הליך זה. דומה שהחלטת החילוט עולה כדי "החלטה בעניין אגרה, עירבון או ערובה" כמשמעה בסעיף 12(ב)(3ג) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, ומכל מקום הינה בגדר "החלטה אחרת" כאמור בסעיף 12(ב)(2) לחוק שערעור עליה טעון רשות. כך או אחרת, גם בנושא זה דין הערעור להידחות. כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי בהחלטת החילוט, בעת שהורה על הפקדת הערבות קבע כי זו נועדה להבטיח לא רק את הוצאות ההליך אלא גם את תשלום החוב נושא ההליך – ועשה כן בתוקף הסמכות המפורשת הנתונה לו בסעיף 9(ה) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים; וזאת למקרה שהעתירה תימחק או תידחה, כפי שאמנם אירע. כפי שציין בית המשפט "במקרה זה סברתי כי על העותרת להפקיד ערבות שתבטיח לא רק את הוצאות ההליך ונזקי הצו, אלא גם שתבטיח תשלום חובות מושא ההליך. הטעם בדבר, היה להבטיח כי אם העתירה תידחה יהיה למשיבה מקור להיפרע ממנו, לפחות לגבי חלק מהחוב". טענת המערערת, כי משסולקה התביעה הערבות פקעה ולא היה זה מסמכותו של בית המשפט להורות על חילוטה, חוטאת למטרת הערבות שלא נועדה אלא לשלב זה של ההליך – קרי: משנדחתה העתירה; וגם הידרשות המערערת לאכרזת המסים אינה ממין העניין. משנדחה הערעור על כל חלקיו אין המערערת יכולה להישמע בטרוניה על כי בית המשפט הורה על חילוט הערבות, כפי שעשה, על חשבון הוצאות המשפט והחוב לעירייה.

 

סוף דבר

17.      אם תישמע דעתי, אציע לחבריי כי הערעור יידחה על כל חלקיו, והמערערת תישא בהוצאות העירייה בסך 10,000 ש"ח.

                            

                                                                             ש ו פ ט ת

 

השופט י' עמית:

          

           אני מסכים.

 

                                                                             ש ו פ ט

 

 

השופט י' אלרון:

 

           אני מסכים.

 

                                                                             ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ברון.  

 

ניתן היום, י"ב בשבט התשפ"א (25.1.2021).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים