מרים הראל נ. דוד קובה | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

מרים הראל נ. דוד קובה

ע"א 8330/17
תאריך: 22/01/2020

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א 8330/17

 

לפני:  

כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

המערערת:

מרים הראל

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. דוד קובה

 

2. יוכבד קובה

 

3. שלום בוזגלו

 

4. אילן כל בו לרכב בע"מ

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' וילנר) ב-ה"פ 48918-01-15 מתאריך 06.08.2017

 

תאריך הישיבה:

י"ד באייר התשע"ט      

(19.05.2019)

 

בשם המערערת:

עו"ד יובל טילינגר

 

בשם המשיבים 2-1:

עו"ד עידן גולדנברג

 

 

 

 

פסק-דין

 

המשנה לנשיאה ח' מלצר:

 

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' וילנר) ב-ה"פ 48918-01-15.

 

2.        בתאריך 19.05.2019 התקיים בפנינו דיון בערעור, ובמהלכו הצדדים הגיעו, בעקבות המלצתנו, למתווה מוסכם – לו ניתן תוקף של החלטה על ידינו (להלן: המתווה המוסכם, או המתווה). במסגרת המתווה הוסכם כי בנוגע לרכיב אחד שעמד במחלוקת – חבות לעבר על שימוש במקרקעין שבמחלוקת – נפסוק על דרך של פשרה, מכוח סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: החוק).

 

           וכך נכתב בפיסקה 8 למתווה המוסכם:

 

"8. הצדדים יטענו בפני בית המשפט לעניין חבות לעבר, אם לתקופה של 7 שנים מהיום, לתקופה של 7 שנים מיום הגשת התביעה בבית משפט קמא, או בכלל, וישאירו לשיקול דעת בית המשפט להכרעה לפי סעיף 79א' את הסכום שיפסק בגין השימוש עד ליום 1.6.2019".

 

 

3.        להלן נביא, איפוא, את השתלשלות העניינים הנדרשת להכרעה מכוח פיסקה 8 הנ"ל על פי סעיף 79א לחוק.

 

רקע והליכים קודמים

 

4.        חלקות 143 ו-144 (בגוש 11604),  הן חלקות הגובלות זו בזו, הממוקמות באזור התעשייה במפרץ חיפה. שתי החלקות נושקות לרחוב השיש בגבולן הדרומי – חלקה 144 לאורך כל קו גבולה הדרומי, וחלקה 143 לאורך כ-4 מטרים בלבד. 4 מטרים אלו מהווים פתח כניסה לרצועת שטח מלבנית שרוחבה כ-4 מטרים ואורכה כ-60 מטרים (להלן: הרצועה). על רצועה זו, השייכת לחלקה 143, נסובה המחלוקת שלפנינו.

 

5.        בחלקה 144 קיימים שני מבנים, ואלו רשומים משנת 1988 כבית משותף המונה 6 תתי-חלקות. על פי נסח מרוכז מלשכת רישום המקרקעין מתאריך 16.08.2016, המערערת היא הבעלים של תתי-חלקות 5-3; המשיבים 4-3 הם הבעלים של תתי-חלקות 2 ו-1 (בהתאמה) ותת-חלקה 6 נמצאת בבעלות צד שלישי, שלא היה צד להליכים המשפטיים דנן.

 

6.        המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) הם הבעלים של חלקה 143, אותה רכשו בשנת 1990 מחברת פיינגולד סיני ובנו בע"מ (להלן: חברת פיינגולד). זמן קצר לאחר שרכשו את החלקה, המשיבים פנו באמצעות בא כוחם דאז אל כל המחזיקים בחלקה 144 באותה העת, בדרישה כי יפסיקו את השימוש ברצועה. בתגובה, המערערת השיבה (יחד עם בעלה המנוח ז"ל) בשלהי שנת 1990, באמצעות בא כוחה דאז, במכתב בו נאמר כי היא קיבלה רשות מבעלי חברת פיינגולד להשתמש ברצועה. בעקבות מכתב התשובה, פנו המשיבים לחברת פיינגולד לקבלת תגובתם, ונענו במכתב שבו הוכחשה הטענה לפיה ניתנה רשות בכתב לבעלי חלקה 144 להשתמש בשטח הרצועה. עוד צוין במכתב כי על פי זכרונו של מר עמי פיינגולד, בנו של בעל המניות העיקרי ב-חברת פיינגולד – בעלי חלקה 144 דאז שילמו בשנים הראשונה והשנייה שכר סמלי עבור השימוש בשטח הרצועה.

 

7.        בסוף שנת 1993 ובראשית שנת 1994 המשיבים פנו במכתבים נוספים אל המשתמשים בחלקה 144, ובתוכם המערערת (להלן ביחד: המשתמשים), בדרישה להפסיק את השימוש בשטח הרצועה, וזאת תוך שהם מציינים כי הם שומרים לעצמם את הזכות לתבוע דמי שימוש.

 

8.        במהלך השנים: 2005-2004 ו-2014-2013 התנהלו מגעים נוספים בין הצדדים בניסיון להסדיר את המחלוקות ביניהם. לאחר שניסיונות אלו לא צלחו, החלו המשיבים לפעול להקמת גדר לאורך חלקה 143. במקביל לסיום תקופת המגעים השניה – פנו המשיבים אל המשתמשים בכתב, בתאריך 18.01.2015, בדרישה נוספת לסלק את ידם משטח הרצועה וכן הודיעו להם על תכנית הקמת הגדר.

 

9.        בתאריך 23.01.2015 הגישו המשתמשים בקשה לצו מניעה האוסר על המשיבים להקים כל גדר או מכשול, אשר ימנעו או יעכבו את המעבר לחלקה 144 מהרצועה. במסגרת דיון בבקשה לצו המניעה הצדדים הגיעו להסכמה כי המשיבים לא ישנו את המצב בשטח עד שתינתן החלטה אחרת על-ידי בית המשפט.

 

10.      בתאריך 19.02.2015 המערערת הגישה, יחד עם המשיבים 4-3 בהליך זה, המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתה הם ביקשו סעדים הצהרתיים הקשורים בהכרה בקיומה של זיקת הנאה ברצועה, או לחלופין בהכרה בכך שניתנה לבעלי חלקה 144 הרשאה בלתי הדירה לעשות שימוש ברצועה.

 

           בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את המרצת הפתיחה תוך שהוא קובע כי המבקשים שבפניו לא הוכיחו שנוצרה זיקת הנאה מכוח שנים לטובת המקרקעין, וכי אף אם ניתן למערערת רישיון בלתי הדיר לעשות שימוש ברצועה – אין כוחו יפה כלפי המשיבים. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הנכבד ביטל את צו המניעה שניתן בהסכמה כאמור.

 

           על פסק הדין הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד הוגש הערעור שלפנינו.

 

11.      כאמור בפיסקה 2 שלעיל, בתאריך 19.05.2019 התקיים דיון בערעור ובמהלכו הגיעו הצדדים בהמלצתנו למתווה מוסכם, אשר במסגרתו הם הסכימו שנפסוק ברכיב שבמחלוקת הנוגע לחבות לעבר על שימוש ברצועה – על דרך הפשרה.

 

           בהתאם לכך הורינו למערערת ולמשיבים להגיש סיכומים בכתב ביחס לסוגיה הנ"ל. הצדדים עשו כן, ועיקרי הטענות שהעלו בגדר סיכומיהם יפורטו מיד בסמוך.

 

טענות הצדדים

 

12.      במסגרת סיכומיה, המערערת טוענת כי המשיבים אינם זכאים לדמי שימוש בסכום העולה על זה שלו היו זכאים, אם היו מגישים כעת תביעה לתשלום דמי שימוש.         בהקשר זה, המערערת טוענת כי במסגרת ההליך שנוהל בפני בית המשפט המחוזי    הנכבד – לא הוגשה על-ידי המשיבים כל תובענה כספית הנוגעת לדמי שימוש, וממילא לא התקיימו כאן תנאי סעיף 5 רישא לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. לפיכך, מירוץ ההתיישנות לא פסק כל משך ניהול התובענה והערעור שלפנינו. בהמשך לכך, המערערת טוענת כי העובדה שלא הועלתה בפניה דרישה לתשלום דמי שימוש ברצועה על-ידי המשיבים, עד לאחר הגשת התובענה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, מקימה שיהוי, היוצר חסם מלתבוע דמי שימוש. נוכח זאת, לשיטת המערערת, המשיבים בכל מקרה אינם זכאים לדמי שימוש בגין התקופה הקודמת לתאריך 30.09.2015 (מועד הגשת כתב התשובה במסגרת ההליך שנוהל בפני בית המשפט המחוזי הנכבד), או לתאריך 23.02.2015 (מועד הגשת התובענה במסגרת ההליך הנ"ל) או לתאריך 25.05.2012 (שבע שנים שנמנות מתאריך הגשת סיכומיה של המערערת במסגרת ההליך שבפנינו). לבסוף, באשר לסכום דמי השימוש, המערערת טוענת כי בנסיבות המקרה יש לנהוג עמה בהתחשבות מירבית.

 

13.      מנגד, המשיבים טוענים כי על פי פיסקה 8 למתווה המוסכם, המועד בו אמורה להתחיל תקופת חיוב דמי השימוש צריכה להיספר שבע שנים לאחור מיום שהושגה ההסכמה למתווה (דהיינו החל מתאריך 19.05.2012), או אפילו שבע שנים בספירה לאחור מיום הגשת הבקשה לסעד זמני על ידי המערערת לבית המשפט המחוזי הנכבד (דהיינו החל מתאריך 23.01.2008). באשר לגובה דמי השימוש, גישת המשיבים היא כי הרף העליון לאלה צריך לעמוד על סך של 3,270 ש"ח לחודש (על פי חישוב של הפסד ישיר בסך של 4,000 ש"ח פחות 730 ש"ח המשולמים על-ידי המשיבים 4-3), בתוספת מע"מ, וכי הרף התחתון אמור שלא להיות פחות מסך של 1,500 ש"ח לחודש (שווי דמי שכירות על פי חוות דעת שמאי, שהמערערת צירפה לבקשתה לצו זמני), בתוספת מע"מ (והפרשי הצמדה וריבית מתחייבים). המשיבים מציינים אף אפשרות ביניים בסך של 2,150 ש"ח לחודש (על פי חישוב של השמאי מר יצחק סיון, שמונה מטעם בית המשפט ובהפחתת דמי השימוש המשולמים על-ידי המשיבים 4-3), בתוספת מע"מ (והפרשי הצמדה וריבית מתחייבים). בנוסף, המשיבים מבקשים להפנות את תשומת לב בית המשפט לכך שהמערערת עשתה שימוש ברצועה במשך עשרות שנים, ולכך שעל פי טענתם, ללא המתווה המוסכם, אליו הגיעו הצדדים במסגרת הליך זה, הם היו זכאים, לגירסתם, לתשלום בגין השימוש החל ממועד תחילת השימוש. המשיבים אף דוחים את טענת המערערת שלפיה "מירוץ ההתיישנות" לא נעצר עם פתיחת ההליך בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, מפני שתובענה לדמי שימוש ברצועה מעולם לא הוגשה. לטענתם, תובענה כזו לא הוגשה משום שהמערערת הגישה את ההליך בפני בית משפט קמא בסדר דין של המרצת פתיחה לפסק דין הצהרתי – הליך שאיננו מאפשר הגשת תביעה שכנגד, ומשום שברי, לשיטתם, כי כל תובענה כספית שהייתה מוגשת, במקביל להליך בבית המשפט המחוזי, הייתה מושהית עד להכרעה בתובענה.

 

הכרעה

 

14.     בשים לב לכך שהצדדים הסכימו, במסגרת פיסקה 8 למתווה, כי נפסוק במחלוקת הנוגעת לדמי השימוש לעבר מכוח סעיף 79א לחוק, ולאחר שקראנו את סיכומי הצדדים שהוגשו ביחס לסוגיה הנ"ל, הרינו מורים כדלקמן:

 

א)   תקופת חיוב דמי השימוש לעבר, שסופה בתאריך 01.06.2019, תחל שבע שנים מלפני כן (דהיינו החל מתאריך 01.06.2012) (להלן: תקופת החיוב), קרי היא תכלול 84 חודשים.

 

ב)   גובה דמי השימוש לעבר החודשיים בעבור תקופת החיוב יעמוד על 2000 ש"ח לחודש (הוא הסכום עליו הסכימו הצדדים בעבור דמי שימוש לעתיד החל מתאריך 01.06.2019 במסגרת המתווה המוסכם), זאת ללא הפרשי הצמדה וריבית (לעיל ולהלן: דמי השימוש לעבר).

 

ג)    המערערת תשלם איפוא למשיבים את הסכום הכולל של תקופת החיוב (84 חודשים) x דמי השימוש לעבר (2000 ש"ח לחודש) ובסה"כ: 168,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישולם בעשרים וארבעה תשלומים חודשיים שווים, החל מתאריך 01.03.2020. פיגור כלשהו בתשלום החודשי הנ"ל מעבר לשבוע ימים – יעמיד את יתרת סכום כל החבות בעבור דמי השימוש לעבר לפרעון מיידי.

 

15.       כל האמור לעיל בא בנוסף לשאר התנאים שנקבעו במתווה המוסכם, שקיבל כאמור תוקף של החלטה.

 

16.     כפי שנקבע במתווה המוסכם – כל צד ישא בהוצאותיו, ולפיכך הערבון שהופקד על ידי המערערת לצורך זה יוחזר לידיה.

 

17.     למען הסר ספק נוסיף כי נוכח הקבוע במתווה המוסכם – עיכוב הביצוע שניתן בהחלטתו של כב' השופט נ' סולברג מתאריך 31.01.2018 מבוטל והאמור במתווה המוסכם בא במקומו. לפיכך אף הערבון שהופקד לצורך זה – יוחזר למערערת.

 

 

          ניתן היום, ‏כ"ה בטבת התש"ף (‏22.1.2020).

          

 

המשנה לנשיאה

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

 

_________________________

הסרת המסמך
3
בע"מ 3704/20
החלטה
26/10/2020
טען מסמכים נוספים