מרים ברטהולץ נ. אחראי על בירור תלונות נגד רשמי ההוצאה לפועל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

מרים ברטהולץ נ. אחראי על בירור תלונות נגד רשמי ההוצאה לפועל

בג"ץ 4878/18
תאריך: 01/08/2019

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  4878/18

לפני:  

כבוד השופט נ' הנדל

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

כבוד השופט א' שטיין

 

העותרת:

מרים ברטהולץ

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. אחראי על בירור תלונות נגד רשמי ההוצאה

    לפועל

 

2. עו"ד האשם עתאמנה

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

א' באייר התשע"ט      

(06.05.2019)

 

בשם העותר:

עו"ד אברהם גולדהמר; עו"ד עמית מוצ'נר

 

בשם המשיב 1:

עו"ד יונתן ברמן

 

בשם המשיב 2:

עו"ד יוסף תוסיה כהן

 

פסק-דין

 

 

השופט נ' הנדל:

 

           מונחת בפנינו עתירה המופנית כנגד החלטתו של משיב 1 – האחראי על בירור התלונות נגד רשמי הוצאה לפועל (להלן: האחראי או האחראי על התלונות) – בגדרה מצא כמוצדקת תלונה שהוגשה כנגד העותרת, המכהנת כרשמת הוצאה לפועל. התלונה עסקה בכך שהעותרת לא העניקה זכות טיעון למשיב 2, עורך-דין במקצועו הוא המתלונן (להלן: עורך הדין), בטרם הוציאה החלטה בתיק הוצאה לפועל בה נקבע כי מהתנהלותו עולים חשדות לכאורה לפלילים או להפרת כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין ושיש להעביר את הנושא לטיפול היועצת המשפטית של רשות האכיפה והגבייה.

 

רקע וטענות הצדדים

 

1.            במסגרת תפקידה ניהלה העותרת תיק הוצאה לפועל אשר נפתח בשנת 2008 והזוכה בו היא חברה בע"מ המיוצגת כעת על ידי עורך הדין. בתחילת שנת 2018 הוגשה לעותרת בקשה מטעם צד ג' לביטול עיקול על נכס שהוטל במסגרת התיק. בבקשה צוין כי החברה המתנהלת כזוכה בתיק פורקה כשש שנים קודם לכן ולמעשה אינה פועלת עוד. בעקבות זאת ערכה העותרת בדיקה שהעלתה שאכן החברה נמצאת בסטטוס "מחוסלת מרצון". עוד התברר כי למרות מצב דברים זה החברה פועלת כזוכה בתיקים נוספים בהוצאה לפועל.

 

           זה הרקע לכך שבתאריך 18.3.2019 הוציאה העותרת החלטה (להלן: ההחלטה הראשונה) ובה היא קובעת כי יש מקום להורות על סגירת התיק שכן חברה שפורקה אינה יכולה לפעול כלל, וכזוכה בתיקי הוצאה לפועל בפרט. בנוסף, ציינה העותרת כי התנהלות החברה כזוכה בתיק והעובדה שנגבו עבורה כספים לאחר שפורקה מעלה חשד. לפי ההחלטה "יש לבחון אם אין בניהול תיקי הוצאה לפועל בשם הזוכה כאמור קבלת דבר במרמה, ניסיון לקבלת דבר במרמה, או עבירה אחרת לרבות עבירה על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין". לבסוף החליטה העותרת כי התיק יועבר ליועצת המשפטית של רשות האכיפה והגבייה (להלן: הרשות) לשם בדיקה של חשדות אלו והחלטה לגבי המשך טיפול. כן ביקשה את תגובתו של עורך הדין תוך 30 ימים ממתן ההחלטה. יומיים לאחר מכן שלח עורך הדין את תגובתו ובה הוא טען כי כל פעולותיו נעשו בתום לב וכי כאשר קיבל על עצמו את ייצוג החברה בשנת 2014 – עת שהתיק כבר התנהל מזה מספר שנים – כלל לא ידע שהחברה פורקה זה מכבר. עוד הודיע המשיב כי הוא מוכן לפעול להחזרת כספים אשר נגבו עבור הזוכה ויפעל לפי הנחיות הרשמת בעניין זה. כמו-כן צירף תצהיר של בעל המניות ומנהלה של החברה שתומך בטיעוניו. בתאריך 27.3.2018 הוציאה העותרת החלטה נוספת (להלן: ההחלטה השנייה) לפיה התיק ייסגר וכספים שנגבו שלא כדין יוחזרו על ידי הזוכה. בנוסף חזרה העותרת על החלטתה לפיה התיק יועבר ליועצת המשפטית של הרשות.

 

2.            לנוכח החלטותיה של העותרת הגיש עורך הדין תלונה כנגדה לאחראי על התלונות. בתלונתו הדגיש כי היה על העותרת לבקש את תגובתו בטרם נתנה את ההחלטה הראשונה בה כתבה דברים קשים הקושרים אותו לחשד לביצוע עבירות פליליות אשר פגעו בשמו הטוב. עוד הוסיף עורך הדין בתלונתו כי בהחלטה השנייה העותרת התעלמה לחלוטין מתגובתו להחלטה הראשונה אשר במסגרתה הוצגו בפניה עובדות שבהן היה להפריך את ההאשמות אשר נכללו בהחלטה. האחראי מצא אפוא את התלונה מוצדקת. בהחלטתו נקבע כי בכך שהורתה על העברת הטיפול בנושא ליועצת המשפטית של הרשות בטרם נתנה לעורך הדין הזדמנות להשמיע את טענותיו פגעה העותרת בכללי הצדק הטבעי. עוד צוין כי נוכח הדברים שצוינו בהחלטה בדבר התנהלותו יש להבין את תחושותיו הקשות של עורך הדין ושגם בהינתן החשד של העותרת להתנהלות לא ראויה מצדו היה ראוי כי תבקש את תגובתו. לבסוף נכתב ביחס להחלטה השנייה של העותרת כי לאחר שעורך הדין הגיש את תגובתו להחלטה הראשונה "במסגרתה נטען כי ההתנהלות הייתה בתום לב ולא כפי שכב' הרשמת סברה מלכתחילה, ראוי היה כי כב' הרשמת תתייחס לדברים, או לכל הפחות תציין אותם בהחלטתה".

 

3.            העותרת העלתה בפנינו שלוש טענות מרכזיות. הראשונה, כי החלטת האחראי על התלונות ניתנה בחוסר סמכות מכיוון שהיא נוגעת לשאלה משפטית אשר ניתנת לערעור – האם קמה לעורך הדין זכות טיעון בנסיבות העניין. השנייה, ובהמשך לראשונה, כי המקרה כלל לא מקים לעורך הדין את זכות הטיעון. לדברי העותרת, ההחלטה אינה פוגעת בו שכן משמעותה הינה העברת הסוגיה לבחינה של היועצת המשפטית של הרשות, מבלי שהחשדות הנזכרים נידונו לגופם ומבלי שהוכרע בהם דבר. הטענה השלישית נוגעת להנחיה של הממונה על רשמי ההוצאה לפועל (להלן: הממונה) אשר לדברי העותרת מחייבת אותה לנהוג כפי שנהגה עת מהתיקים בניהולה עולים חשדות לפלילים או להפרת כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.

 

           המשיבים טוענים כי אין מקום להתערבות בית משפט זה בהחלטת האחראי על התלונות. לעמדת בא כוחה של פרקליטות המדינה, לאחראי מסור שיקול דעת רחב עד מאוד ועל היקף הביקורת השיפוטית בעניינו להיות מצומצם. עוד נטען כי ההחלטה בה עסקינן נשענת הן על תלונתו של עורך הדין והן על תגובתה של העותרת וכי היא מנומקת ומבוססת בצורה בהירה. משכך, אין היא חורגת ממתחם הסבירות הרחב בו רשאי האחראי לפעול. לגופם של דברים עמדת המשיבים היא שאין ההחלטה עוסקת בשאלה משפטית אלא עיקרה בביקורת על האופן בו התנסחה העותרת בהחלטתה ועל המסר שמשתמע ממנה כלפי עורך הדין, מבלי שניתנה לו הזדמנות להפריך מסר זה. כן נטען כי אין בהנחיית הממונה שהעותרת מזכירה בכדי לסתור את מסקנת האחראי.

 

דיון והכרעה

 

4.            העתירה נסובה סביב מהות התפקיד של האחראי על בירור התלונות נגד רשמי ההוצאה לפועל. במשפט אחד – לשם מה נועד התפקיד ומהי תכליתו. יודגש כי אין פסיקה רבה ביחס לכך, וגם מטעם זה נכון להרחיב במידת מה לגבי הטענות המהותיות של העותרת. כזכור, העתירה מעלה שלוש טענות: הראשונה נוגעת לסמכות האחראי לדון בתלונת עורך הדין, או שמא הסמכות נתונה לערכאת ערעור; השנייה נוגעת לשאלה האם אכן קיימת זכות טיעון במקרה הקונקרטי; והשלישית מתייחסת לנפקות נוהל הממונה לגבי התלונה. אתייחס לסוגיות אלו על פי סדרן.

 

           טרם לכך, נפנה לבחון באופן כללי את מישור הסמכות של האחראי על התלונות. המחוקק העניק סמכות רחבה לאחראי על בירור התלונות נגד רשמי הוצאה לפועל. סעיף 3ד לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 שהוסף בשנת 2011 במסגרת תיקון מספר 33 לחוק מגדיר את סמכותו של משיב 1 כמי ש"אחראי לבירור תלונות על התנהגות רשמי הוצאה לפועל במסגרת מילוי תפקידם, לרבות תלונות לעניין דרך ניהול הליכים לפי חוק זה, על ידם". מבלי לקבוע מסמרות בדבר מרחב הסמכות המדויק הנתון לאחראי, ניתן לראות שנוסח הסעיף חל על תחומים רחבים בעבודתם של רשמי ההוצאה לפועל. בהינתן הגדרה רחבה זו של סמכות, שאף לא קבועים לה חריגים פורמליים, יש להסיק כי היקף הביקורת השיפוטית על פעולותיו של האחראי הינה מצומצמת. כך, הן על מנת לכבד את מצוות המחוקק והן על מנת שלא להצר את צעדיו של האחראי עת הוא ממלא את תפקידו. בזאת אין לקבוע כי היקף סמכותו ושיקול דעתו של האחראי על התלונות הינו בלתי מוגבל ומוחלט אלא להדגיש את הריסון שעל בית משפט זה לנקוט בו עת מגיעות לפתחו עתירות הנוגעות לסמכות זו.

 

           בכך קיים דמיון רב בין תפקיד האחראי על בירור התלונות נגד רשמי ההוצאה לפועל לבין תפקיד נציב תלונות הציבור על שופטים. סעיף 2 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 מסמיך את הנציב לדון ב"תלונות על התנהגות שופטים במסגרת מילוי תפקידם לרבות בדרך ניהול משפט על ידם". אמנם, בניגוד לנציב תלונות הציבור על שופטים, בענייננו לא קיים הסדר חוקי נפרד המסדיר את סמכותו של האחראי. תחת זאת, החל משנת 2011 סמכותו מוסדרת כאמור בסעיף 3ד לחוק ההוצאה לפועל. אך נדמה כי החוק הראשון בעניין נציב תלונות הציבור על שופטים השפיע על יצירת המנגנון בענייננו. זאת, בין היתר לאור העובדה כי בשני המקרים סעיפי ההסמכה מנוסחים בצורה דומה. לשון אחר, כשם שיש מנגנון ביקורת על שופט במסגרת עבודתו, כן קיים מנגנון דומה לגבי רשמי הוצאה לפועל. בהקשר זה יובא את האמור בדברי ההסבר לתיקון מס' 33 לחוק ההוצאה לפועל המבחין בין קובלנות נגד הרשם שלא במסגרת מילוי תפקידו בהתאם לסעיף 32 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 החל על כלל עובדי המדינה, לבין "התנהגותו של רשם ההוצאה לפועל במסגרת הפעלת סמכויותיו השיפוטיות והמעין שיפוטיות, שלגביה האחראי בלבד רשאי להגיש קובלנה לתובע על עבירת משמעת".

 

           וממישור הסמכות הכללי, אל נסיבות המקרה שבפנינו. כאן עסקינן בתלונה נגד התנהגותו של רשם במסגרת הפעלת סמכויותיו השיפוטיות או המעין שיפוטיות שלו. העותרת טוענת שאין האחראי מוסמך לדון בשאלות משפטיות שבהן הכריעה במסגרת ניהול ההליך או בעניינים הניתנים לערעור. זאת היא מבקשת ללמוד על דרך של היקש מההסדר המגביל את סמכותו של נציב התלונות על השופטים (סעיף 17(3) ו-(4) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס"ב-2002). לצורך הדיון, ולאור הדמיון שנזכר לעיל בין ההסדרים, מוכן אני לקבל את טענת העותרת כי יש לבצע היקש זה. ואולם, לא ניתן לקבל את טענתה שהחלטתה נשואת התלונה נגעה לשאלה משפטית גרידא – האם זכאי עורך הדין לזכות טיעון בענייננו אם לאו. יובהר, אין מדובר בהחלטה הנוגעת לשאלה משפטית שהתעוררה במהלך ניהול הליך ההוצאה לפועל כגון שאלה ביחס לזכויותיו של אחד הצדדים או שאלה ביחס לנכסים המצויים במחלוקת. ספק אף אם החלטתה של העותרת עוסקת בעניין הניתן לערעור. החלטת העותרת מושא עתירה זו מופנית נגד בא כוח הזוכה ולא כנגד הזוכה עצמה. לאמור, עורך דינו של צד ולא הצד עצמו. לכן, שאלה מורכבת היא האם לעורך הדין זכות להגיש ערעור או רשות ערעור על החלק מההחלטה הנוגע אליו. בהחלטה בה עסקינן הביאה העותרת לסגירת התיק והורתה על העברתו לגורם חיצוני להליך השיפוטי לשם בחינה האם אין בניהול תיקי ההוצאה לפועל בשם הזוכה ביצוע עבירות שונות. עניין זה מעלה חשד נגד עורך הדין ומסלול הבירור הנכון להחלטה שיפוטית או מעין שיפוטית זו הוא אינו הגשת ערעור לבית המשפט אלא הגשת תלונה לאחראי על בירור התלונות נגד רשמי הוצאה לפועל.

 

5.            משנקבע כי המיקוד הוא בדרך ניהול ההליך על ידי הרשמת כלפי עורך דין שאינו צד להליך ועל כן החלטת האחראי ניתנה בסמכות, נעבור לטענה השנייה של הרשמת לפיה לא קמה לעורך הדין זכות טיעון בנסיבות העניין. ואולם, הנסיבות דווקא תומכות, או ליתר דיוק מחייבות, מתן זכות תגובה. מיוחס לו כאמור חשד לביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה, ניסיון לקבלת דבר במרמה או עבירה אחרת לרבות עבירה על פי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. זהו חשד כבד. הפניית הנושא ליועצת המשפטית של הרשות לבירור אינה חלק טבעי או צפוי מההליך השיפוטי וודאי אינה מובנת מאליה. גם אם ההפניה כשלעצמה מוצדקת וודאי יש בה לפגוע בעורך הדין, אף אם אין זו הכוונה.

 

           מכאן, נכון להעניק לו זכות טיעון. ראוי לשמוע אותו טרם יוחלט סופית על העברת העניין לבדיקה חיצונית. כפי שהאחראי ציין בהחלטתו, זהו חלק מכללי הצדק הטבעי. דהיינו, דרישה לזכות הטיעון נובעת מטבעו של הצדק אף ללא עיגון מפורש בדין. הצדק במובן הקונקרטי מעמיד צד מול צד ויש לברר את עמדתם טרם החלטה. הייתי מוסיף כי דרישה זו אינה רק של הצדק הטבעי אלא אף של הצדק המתפתח. רוצה לומר, כי דרישות הצדק כפי שהתפתחו בפסיקה הכירו היטב בחובה לשמוע צד טרם יינקט צעד נגדו (ראו יצחק זמיר הסמכות המנהלית, כרך ב' – ההליך המנהלי עמ' 1147-1150 והפסיקה שהובאה שם; כמו-כן, ראו והשוו לפס' 2 בחוות דעתי בע"פ 6237/12 אברהים ג'ולאני נ' מדינת ישראל). לשם הדיוק נבהיר כי הזכות להשמיע הינה צד אחד של המטבע כאשר הצד השני היא החובה של הגורם המחליט לשמוע. ודוקו, זכות הטיעון אף קמה במקרה כמו כאן בו המיקוד הוא צד מול עצמו, דהיינו פעולותיו של צד אחד – בירור תפקוד עורך הדין. 

 

           נסכם ונאמר כי מן הראוי שהעותרת – טרם גיבוש החלטתה השיפוטית או המעין שיפוטית כי מן הנסיבות שהובאו בפניה עולים חשדות לכאורה לפלילים ובטרם תעביר את התיק לגורם חיצוני להליך תוך העלאת חשדות אלו על הכתב – תשמע את הגורם הנוגע בדבר. מתן זכות טיעון ראוי כשלעצמו ואף יכול להשפיע מבחינה מעשית על מתן ההחלטה המסוימת. כך ראוי גם כאשר מדובר בהחלטה ראשונית שמשמעותה האופרטיבית היא העברת הנושא להמשך בחינה בלבד. במובן הזה החלטת האחראי אינה אלא התווית הדרך הנאותה בה על כל גורם שיפוטי לצעוד בהתנהלותו.

 

6.            לבסוף העותרת טוענת כי קבלת התלונה כנגדה אינה יכולה להימצא מוצדקת וזאת מכיוון שפעלה על סמך הנחייה של הממונה על רשמי ההוצאה לפועל. לפי הנחייה זו עת עולה חשד במהלך ניהול תיק כי ישנם היבטים פלילים או אתיים המצריכים בדיקה יש להעביר את הטיפול בעניין ליועצת המשפטית של הרשות. באופן הזה העותרת אכן פעלה כפי שנדרש ממנה. עם זאת, כפי שציינו המשיבים, אין בהנחיה זו בכדי לכבול את שיקול דעתה במישור הפעולות שעליה לבצע בטרם תפעל כנזכר בהנחיה. החלטה לקבל תגובה לחוד, והחלטה להעביר לבדיקת הגורם החיצוני לחוד. הדרישה למתן הזדמנות לטעון אינה סותרת החלטה להעברת הנושא אלא מהווה שלב ראשון לקראת החלטה אם להעביר אם לאו. החלטת האחראי אפוא לא סותרת את הנחיית הממונה אלא דנה בפעולות אשר ראוי היה לבצע בטרם החלטה כי הנסיבות העולות מן התיק מצריכות את העברת הטיפול בנושא בהתאם להנחיה. 

 

7.            נקודה לסיום. נכון לחדד את הנפקות של החלטת האחראי תוך מיקומה בפרופורציות הראויות. אין ההחלטה קובעת כלל וכלל כי העותרת ביצעה עבירת משמעת כלשהי או הפרה את כללי האתיקה להם מחויבים שופטים ורשמים. המדובר בהחלטה נורמטיבית מטעם האחראי על בירור התלונות המציבה לרשמי ההוצאה לפועל סטנדרטים לאורם יש לפעול. האחראי ראה לנכון להדגיש את החשיבות בשמירה על כללי הצדק הטבעי בעת ניהול ההליך על ידי הרשמים. כאמור לעיל, בסמכותו של האחראי להתוות נורמות אלו באשר לדרך התנהלותם של הרשמים ובמקרה זה עסקינן בנורמה או התווית דרך אשר ראוי שתחול בהליך שיפוטי באשר הוא. זוהי הנחיה ראויה.

 

           חשוב להדגיש כי קבלת תלונה נגד רשם או שופט איננה בגדר הכל או לא כלום. אכן אין זה נעים לגורם שיפוטי או מעין שיפוטי כאשר הגורם המוסמך מקבל תלונה נגדו. אך זאת יש לזכור – תלונות מוצדקות אינן עשויות מקשה אחת. פשיטא כי יש דרגות שונות של חומרה. לעיתים, הקביעה נועדה לכוון או לשנות התנהגות על מנת שהשירות השיפוטי והמעין שיפוטי יהיה ברמה גבוהה יותר. זאת על פי הכלל שתמיד יש מה לשפר. כך יש לגשת לקביעה כי התלונה הייתה מוצדקת במקרה זה.

 

8.            סוף דבר, הייתי מציע לחבריי לדחות את העתירה. לנוכח נימוקי, אין צו להוצאות.

 

ש ו פ ט

 

 

השופט ד' מינץ:

 

           אני מסכים.

 

 

                                                                                                               ש ו פ ט

 

 

השופט א' שטיין:

 

           אני מסכים.

 

 

 

                                                                                                               ש ו פ ט

 

 

 

           אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

 

 

           ניתן היום, ‏כ"ט בתמוז התשע"ט (‏1.8.2019).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך
2
רע"א 476/21
החלטה
22/01/2021
טען מסמכים נוספים