מריה לרנר נ. די בי אס שירותי לווין (1998) בע"מ | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

מריה לרנר נ. די בי אס שירותי לווין (1998) בע"מ

רע"א 1850/19
תאריך: 07/01/2020

 

 

בבית המשפט העליון

רע"א  1850/19

 

 

לפני:  

כבוד השופטת ע' ברון

 

המבקשת:

מריה לרנר

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

די בי אס שירותי לווין (1998) בע"מ

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 14.2.2019 (כבוד השופטת ה' עובדיה) ב-ת"צ  12636-10-16

 

בשם המבקשת:

עו"ד אסף כהן; עו"ד מורן שרביט-מינס;

עו"ד עדי פורת

בשם המשיבה:

עו"ד הדס בקל; עו"ד ניר נורדן;

עו"ד דמיטרי סופוניצקי

 

החלטה

 

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת ה' עובדיה) מיום 14.2.2019, שבגדרה נדחתה בקשה לתיקון בקשת אישור תובענה כייצוגית (ת"צ 12636-10-16; להלן: בקשת האישור).

 

בקשת אישור התובענה כייצוגית והדיון בה

 

2.        בשנת 2004 התקשרה המבקשת, מריה לרנר (להלן: לרנר), עם המשיבה, חברת די בי אס שירותי לווין (1998) בע"מ – בהסכם לקבלת שירותי טלוויזיה בלווין של המותג yes (להלן: המשיבה ו-הסכם המינוי, בהתאמה). בעת סיום ההתקשרות בין הצדדים התברר כי חלק מציוד הקליטה שהושאל ללרנר אבד – לרבות מפענח ("ממיר") וכרטיס חכם (להלן: הציוד); ולרנר חויבה בגין כך בסכום של 912.2 ש"ח, בהתאם למחירון המפורסם באתר האינטרנט של המשיבה תחת הכותרת "אבדן/גניבה של הציוד/ אי יכולת שיקום של ציוד (total loss)" (להלן: המחירון). יבואר כי אין חולק שבעוד "גילו" של הציוד שאבד היה כ-12 שנים, המחירים הקבועים במחירון ושבהם חויבה לרנר על ידי המשיבה מתייחסים לציוד חדש.

 

3.        ביום 10.10.2016 הגישה לרנר את בקשת האישור נגד המשיבה, שבה נטען נגד הפרקטיקה של חיוב לקוחות בתשלום עבור אי השבת ציוד לפי המחירים הקבועים במחירון. ראשית, נטען כי במסגרת הסכם המינוי נדרשים הלקוחות להצהיר כי הם אחראים לכל נזק שייגרם לציוד המותקן בביתם; ולגישתה של לרנר יש להעניק להוראה חוזית זו פרשנות שלפיה חובת השיפוי החלה על הלקוח מוגבלת לשווי הריאלי והאמיתי של הציוד שאבד – דהיינו כציוד ישן ומשומש, ובשים לב לפחת שלו לאורך השנים. בהקשר זה מדגישה לרנר כי כאשר המשיבה נדרשת להשיב ללקוח את הפיקדון שהפקיד אצלה בעת ההתקשרות בין הצדדים, היא עושה כן בניכוי סך של 10% בגין כל שנה מעת שנמסר לידיה – תוך החלת מנגנון הדומה לפחת; ולדברי לרנר מן האמור עולה כי המשיבה עצמה מכירה בכך שאין ערכו של ציוד חדש כשל ציוד ישן. שנית, נטען כי התשלומים שהמשיבה רשאית לגבות מלקוחותיה מפורטים ברישיון שניתן לה מאת משרד התקשורת (להלן: הרישיון), והמשמעות היא שנאסר עליה לגבות תשלומים שלא צוינו בו באופן מפורש – ובכלל זה תשלום עבור ציוד שאבד. לכל היותר, כך לגישת לרנר, המשיבה רשאית להיפרע בגין אובדן הציוד באמצעות חילוט פיקדון שהופקד על ידי הלקוח ובמידה שהופקד.

 

           עילות התביעה המפורטות בבקשת האישור הן הפרת הסכם המינוי וקיומו בחוסר תום לב; עשיית עושר ולא במשפט; הפרת תנאי הרישיון והפרת חובה חקוקה; והטעיה צרכנית. בקשת האישור הוגשה בשמם של לקוחות המשיבה, שבשבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור חויבו בגין אובדן או נזק לציוד ישן בסכום העולה על שוויו הריאלי. הסעדים שנתבקשו הם צו עשה או צו מניעה שיסדירו את התנהלות המשיבה בכל הנוגע לחיוב לקוחות בגין אובדן או נזק לציוד; וכן פיצוי כספי בגין חיוב שלא כדין, שיוערך על ידי רואה חשבון שימונה על ידי בית המשפט.

 

           בתשובתה לבקשת האישור טענה המשיבה כי הסכם המינוי והמחירים הנקובים במחירון אושרו על ידי המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין במשרד התקשורת – שהיא הגוף המנהלי האמון על אסדרה ופיקוח על פעילותה של המשיבה (להלן: המועצה); וזאת לאחר שהמועצה נדרשה בעבר לנושא של חיוב בגין ציוד שניזוק או אבד, והתירה למשיבה לגבות במקרים אלה תשלום בהתאם למחירון. לעמדת המשיבה, מקום שבו המאסדר הפעיל את סמכויות הפיקוח והאכיפה המוקנות לו, כבמקרה דנן, אין מקום לשימוש בתובענה ייצוגית כאמצעי אכיפה נוסף.

 

4.        לאחר שהוגשו התגובות לבקשת האישור, ביום 21.5.2017 ובמסגרת ישיבת קדם משפט ראשונה, הורה בית המשפט המחוזי על קבלת עמדת המועצה בשאלות שבמוקד בקשת האישור. ביום 4.3.2018 הוגשה עמדת המועצה, שלפיה הוראות הרישיון והסכם המינוי אינן מחייבות את המשיבה לגבות מחיר ריאלי בלבד במקרה של אובדן או נזק לציוד; והוא הדין גם בעניינה של המתחרה של המשיבה בשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית, הידועה בשם "HOT". לצד זאת, המועצה הביעה את מורת רוחה מהפרקטיקה המתוארת, וציינה כי בעבר היא אף התבטאה בנדון במכתב מאת יו"ר המועצה שהתריע בפני המשיבה על כוונה להביא לתיקון הסכם המינוי בנוגע לשיעור חיוב הלקוחות במקרה של אובדן או נזק לציוד. עוד ציינה המועצה כי לאחרונה תיקנה המשיבה את המחירון, באופן שהמחיר הנקוב בו עבור אובדן ציוד שונה ומופחת ביחס לרכישה של ציוד חדש דומה (להלן: עמדת המועצה).

 

5.        ביום 8.4.2018 נערכה ישיבת קדם משפט שנייה בבקשת האישור, שבתומה ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בזו הלשון:

 

"לאור העמדה המפורטת שהוגשה ע"י המאסדר ולאור השינוי שנעשה אצל המשיבה כמפורט בין היתר בסעיף 22 לעמדת המאסדר, ראיתי לנכון להמליץ למבקשת (לרנר-ע'ב') לשקול מחדש את התוחלת, הצורך והכדאיות של המשך ניהול ההליכים בכפוף לכך שהצדדים יבואו בדברים ביחס למידת התרומה של התובענה הייצוגית לשינוי התנהלות המשיבה כמפורט בסעיף 22 לעמדת המאסדר והנובע מכך ביחס לזכאותם של המבקשת ובאי כוחה לתשלום גמול ושכר טרחה...".

 

           ביום 21.5.2018 הודיעה לרנר כי היא חפצה בהמשך ניהול ההליך הייצוגי, וביום 22.5.2018 הגישה בקשה לתיקון בקשת האישור על דרך של הוספת שתי עילות משפטיות חדשות (להלן: בקשת התיקון).

 

הבקשה לתיקון והחלטת בית המשפט המחוזי

 

6.        בבקשת התיקון עתרה לרנר להוספת הטענה שלפיה סעיפי המחירון והסכם המינוי, הקובעים כי בגין אובדן ציוד יש לשלם סכום זהה למחירו של ציוד חדש, מהווים תנאי מקפח על פי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים); ולחלופין סעיפים אלה הם בבחינת פיצויים מוסכמים, שמן הדין להפחיתם לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: העילות החדשות). לדברי לרנר, מספר סיבות הובילו אותה להגשת בקשת התיקון. הראשונה שבהן היא עמדת המועצה – שעל פי הנטען אמנם יש בה כדי לתמוך בעמדת המשיבה, שלפיה לשון הסכם המינוי מתירה לגבות תשלום עבור אובדן ציוד בהתאם למחירון; ואולם מבחינה מהותית, ניכר כי המועצה סבורה שמדובר בהתנהלות בלתי ראויה מצידה של המשיבה. טעם נוסף להגשת בקשת התיקון נעוץ בגרסת המשיבה, שלפיה גביית תשלום בהתאם למחירון נועדה לפצות אותה ולהרתיע את לקוחותיה. ולבסוף נטען כי בקשת התיקון הוגשה על רקע פסק דינו של בית המשפט העליון, שבו נקבע כי עמדת מאסדר אינה יכולה לעמוד כהגנה לעוסק בין היתר מפני עילות חוזיות, ובכלל זה לפי חוק החוזים האחידים (ע"א 7115/14 שרון סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ (3.7.2017)).

 

           בתגובה לבקשת התיקון טענה המשיבה כי אין מקום להיעתר לה מאחר שמדובר בהרחבה משמעותית של חזית המחלוקת בבקשת האישור; וכן כי העילות החדשות נטענו על ידי לרנר כבר במסגרת התגובה לתשובה לבקשת האישור, ללא היתר. עוד טענה המשיבה כי בקשת התיקון הוגשה בשיהוי ניכר וכי דבק בה חוסר תום לב דיוני.

 

7.        לאחר שהוגשו התגובות לבקשת התיקון, נערכה ישיבת קדם משפט שלישית – שבמהלכה נדחתה בקשת התיקון בהחלטה מפורטת של בית המשפט המחוזי מיום 14.2.2019, היא ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור שלפניי. תחילה נקבע כי בקשת התיקון הוגשה בשיהוי רב ובחוסר תום לב; ובתוך כך נדחתה טענת לרנר שלפיה עמדת המועצה היא שהולידה את הצורך בתיקון המבוקש. לדברי בית המשפט "אין כל קשר בין 'העילות החדשות' שהוספתן מבוקשת לבין עמדת המאסדר", וכן "דבר לא מנע מהמבקשת לכלול טענותיה הנוספות במסגרת בקשת האישור. אף העובדה שטענות אלה כבר הועלו על-ידה – תוך התנגדות המשיבה להרחבת חזית אסורה - במסגרת התגובה לתשובה לבקשת האישור, ומבלי שהתבקש תיקון בקשת האישור במועד זה, מחזקות את המסקנה כי מדובר בהתנהלות דיונית שאין להסכים לה." יתרה מזאת, בית המשפט סבר כי הגשת בקשת התיקון בשלב מתקדם של הדיון בבקשת האישור, ורק לאחר שהתקבלה זה מכבר עמדת המועצה – שלשיטת לרנר עצמה אינה תומכת בנטען בבקשת האישור – "עשויה לכאורה להראות כהתנהלות טקטית פסולה הנגועה בתכסיסנות דיונית ובחוסר תום לב".

 

           בית המשפט המחוזי הוסיף והבהיר כי לא נראה שהתיקון המבוקש דרוש לבירור השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בבקשת האישור. בהקשר זה סבר בית המשפט כי בנסיבות שבהן המשיבה תיקנה זה מכבר את המחירון והפחיתה את החיוב בגין אי השבת ציוד, ממילא איבדה בקשת האישור מתועלתה במובן צופה פני עתיד; ומשכך נקבע כי "בחינת ה'תועלת הפוטנציאלית' לקבוצה מהתיקון המבוקש אינה נחזית להיות ברף הגבוה של התועלות". נוסף על כך, בהתייחס לטענתה של לרנר שלפיה החיוב בתשלום עבור הציוד בהתאם לקבוע במחירון הוא בבחינת פיצויים מוסכמים שמן הדין להפחיתם לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים – נקבע כי טענה זו "אינה עולה בקנה אחד עם העובדות הקשורות בעניינה של המבקשת עצמה, אשר אין חולק שלא חויבה על-ידי המשיבה במלוא הסכום שנקבע במחירון. ככל שבפועל נהגה המשיבה להפחית מהחיוב המלא נראה שעילת התביעה האישית של המבקשת עצמה מסופקת וייתכן שכלל אין ראשית ראיה לקיומה של קבוצה ביחס לעילה החדשה-החלופית שמבוקש לאשר את הוספתה". סופו של דבר נקבע כי האינטרס הציבורי שבניצול יעיל של משאבי השיפוט, ובניהול תובענות ייצוגיות ראויות, אינו מאפשר להיעתר לבקשת התיקון. יוער כי גם במסגרת החלטה זו הבהיר בית המשפט המחוזי כי בעקבות עמדת המועצה הוא ראה לנכון להמליץ ללרנר לשקול מחדש את התוחלת, הצורך והכדאיות בהמשך ניהולו של ההליך הייצוגי.

 

בקשת רשות הערעור וטענות הצדדים

 

8.        לעמדתה של לרנר החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת התיקון אינה מאוזנת, אינה סבירה, אינה מידתית ואף אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה – שכן יש בה משום התעלמות מוחלטת מן העוול שנגרם ללקוחותיה של המשיבה, ומן האינטרס הציבורי שבאכיפת הדין ובהשבת הכספים שניטלו מהם שלא כדין. לרנר מדגישה כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, בקשת התיקון הוגשה על ידה בשלב מקדמי של הדיון בבקשת האישור, עוד טרם שנקבע מועד לשמיעת הוכחות. ועוד היא מבהירה, כי הבקשה הוגשה בסמוך לאחר קבלת עמדת המועצה ובעקבותיה – כאשר את תוכנה של עמדה זו לא היתה ללרנר לדבריה כל אפשרות לצפות מראש. בהקשר זה מדגישה לרנר כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי עמדת המועצה אינה תומכת בבקשת האישור – וכי ההיפך הוא הנכון; שכן המועצה אישרה בעמדתה כי חיוב הלקוחות בגין אובדן ציוד בסכומים הקבועים במחירון אינו אלא עוול צרכני ברור. מכל מקום, לגישת לרנר ברור כי בקשת האישור אינה בקשת סרק; כי היא העלתה לדיון עוול צרכני משווע; וכי היא נסמכת על טענות מוצקות הנתמכות באופן מהותי בעמדת המועצה – וגם מכל הטעמים הללו לא היה מקום לדחות את בקשת התיקון. נוסף על כך, לרנר סבורה שלא היה מקום לקבוע כי נפל פגם בהתנהלותה הדיונית – מאחר שקודם להגשת בקשת האישור היא פנתה למועצה בפנייה מוקדמת, ונענתה כי הנושא ייבדק על ידה בהמשך. לבסוף נטען, כי לא היה מקום לקבוע שעם תיקון המחירון ניטל עוקצה של בקשת האישור – שכן דחיית בקשת האישור בנסיבות אלה עלולה דווקא לתמרץ הפרה של הדין במקום את הציות לו.

 

           המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת התיקון, ומדגישה כי מדובר בעניין הנוגע באופן מובהק לסדרי הדיון ואין כל הצדקה להתערבות בשיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית בנדון. המשיבה חוזרת על עמדתה שלפיה בקשת התיקון הוגשה בשיהוי ניכר ובלתי מוצדק; ובהקשר זה מובהר כי בניגוד לנטען על ידי לרנר, בקשת התיקון אינה תולדה של האמור בעמדת המועצה – אלא של ישיבת קדם המשפט השנייה, שבמהלכה הבינה לרנר כי בית המשפט אינו שותף לפרשנותה את עמדת המועצה כמחזקת את טענותיה, ואף המליץ לה לשקול הסתלקות מההליך הייצוגי. עוד נטען כי בקשת התיקון נגועה בחוסר תום לב, מאחר שלרנר הסתירה את העובדה שהטענות החדשות כבר נטענו על ידה, שלא כדין, במסגרת התגובה לתשובת המשיבה לבקשת האישור. לבסוף נטען כי התיקון ממילא אינו דרוש להכרעה במחלוקת שבין הצדדים, שכן לגישת המשיבה עמדת המועצה מהווה ראיה מכרעת לכך שאין בהתנהלותה משום אי חוקיות או אי הגינות כלפי מנוייה.

 

דיון והכרעה

 

9.        לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, על הנספחים שצורפו להם, הגעתי לידי מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. ואפרט.

 

           כידוע, בקשה לתיקון בקשה לאישור תובענה כייצוגית תיבחן לפי אמות המידה שהותוו בפסיקה בנוגע לבקשות לתיקון כתבי טענות בהליך אזרחי "רגיל", בשים לב למאפיינים הייחודיים של הליך התובענה הייצוגית. במקרים שבהם בקשת התיקון מוגשת בשלב מוקדם של ההליך, וכאשר בית המשפט מתרשם שמדובר בהליך ייצוגי ראוי על פניו וכי תיקון בקשת האישור יתרום להכרעה במחלוקות שעל הפרק – נטייתו תהא להיעתר לבקשת התיקון. גישה ליברלית זו מגלמת בתוכה את האינטרס הציבורי בניהול תובענות ייצוגיות ראויות. עם זאת, הובהר בפסיקה כי תיקון בקשת אישור תובענה כייצוגית לא נועד להוות פלטפורמה לעריכת "מקצה שיפורים" בבקשת אישור שהוגשה בחופזה וללא שקידה ראויה, או להוספת עובדות או טענות שניתן היה להעלות מלכתחילה במסגרת בקשת האישור. שיקולים נוספים שיש לשקול במסגרת הדיון בבקשה לתיקון בקשת אישור, הם סיבת השיהוי בהעלאת הטענות שהוספתן מבוקשת, מידת הפגיעה שהתיקון המבוקש צפוי לגרום לצד שכנגד ותום ליבו של מבקש התיקון (בר"ם 4303/12 אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר, פסקאות 19-12; (‏22.11.2012); וכן ראו: רע"א 4289/19 ליבוביץ נ' הוט מובייל בע"מ, פסקה 7 (17.12.2019); רע"א 9505/17 ‏רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ נ' כהן, פסקה 8 (2.8.2018)).

 

           בענייננו, אין כל הצדקה להתערב בהחלטתו המנומקת של בית המשפט המחוזי ולסטות משיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית בעניינים הנוגעים לאופן ניהול ההליך – ובכלל זה בהחלטות שעניינן תיקון בקשת אישור תובענה כייצוגית. ויודגש כי על פי ההלכה הנוהגת, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות בעניינים דיוניים אלא במקרים חריגים שבהם ההחלטה מנוגדת לדין או שנגרם למי מהצדדים עיוות דין (רע"א 125/19 קליין נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (בז"ן), פסקה 6 (3.7.2019); רע"א 748/18 אברהמי נ' י. בראון ובניו בע"מ, פסקה 5 והאסמכתאות שם (12.5.2019)). כפי שמיד יבואר, המקרה שבו עסקינן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

 

10.      העילות החדשות שלרנר מבקשת להוסיף לבקשת האישור מהוות חזית טיעון חדשה, ויש בהן משום תוספת לקו הטיעון המשפטי שננקט על ידה לכתחילה בהליך הייצוגי. בניגוד לעמדתה של לרנר לא מדובר במענה ישיר לטענות הגנה שנטענו על ידי המשיבה, ואף אין יסוד לסבור כי העילות החדשות "נולדו" כתוצאה מעמדת המועצה בסוגיות שבמחלוקת. בהקשר זה יצוין, כי עילות אלה נטענו כבר במסגרת התגובה לתשובה לבקשת האישור, שמסיבה כלשהי לא צורפה לבקשת רשות הערעור – ועובדה זו מחלישה עשרות מונים את גרסת לרנר שלפיה מדובר בטענות הנובעות מעמדת המועצה, שאותה על פי הנטען לא ניתן היה לצפות. הנה כי כן, התיקון המבוקש סב על הוספת טענות משפטיות שבשקידה ראויה ניתן היה להעלות לכתחילה במסגרת בקשת האישור – ובדין סירב בית המשפט המחוזי לתת לכך יד.

 

           בית המשפט המחוזי סבר כי בנסיבות המקרה אין מקום להיעתר לבקשת התיקון אף לנוכח השיהוי וחוסר תום הלב שדבקו בה; ואין סיבה לסטות גם מקביעות אלה. בקשת התיקון הוגשה רק לאחר שהתבקשה והתקבלה זה מכבר עמדת המועצה, ולאחר שנערכו שתי ישיבות מקדמיות בבקשת האישור – והצדק עם בית המשפט המחוזי כי לא מדובר "בשלב מוקדם של ההליך". אף אין הצדקה לשיהוי שחל בהגשת בקשת התיקון; וכבר הוברר כי לא נמצא קשר בין עמדת המועצה ובין בקשת התיקון, וכי לא הייתה כל מניעה לכלול את העילות החדשות כבר בבקשת האישור. לא זו אף זו. הרושם הוא שבקשת התיקון אינה אלא ניסיון למקצה שיפורים בבקשת האישור, הנובע מן הספקות שהביע בית המשפט המחוזי בעקבות עמדת המועצה ביחס לסיכוייה של בקשת האישור.  

 

11.      די בכל האמור כדי להביא לדחייתה של בקשת רשות הערעור; ומשכך איני נדרשת לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לתועלת הצפויה מהתיקון המבוקש. יצוין רק כי נראה שלא היה בעילות החדשות כדי לקדם את ההכרעה בבקשת האישור, בראש ובראשונה בהיותן שוליות למוקד המחלוקת – הנעוץ בפרשנות הוראות הרישיון והסכם המינוי. עם זאת יוער, כי איני שותפה לעמדת בית המשפט שלפיה בקשת האישור "איבדה מעוקצה" בנסיבות שבהן המשיבה תיקנה את התנהלותה בכל הנוגע לחיוב לקוחות בגין אובדן ציוד. השימוש בתובענה ייצוגית לתיקון צופה פני עתיד של עוולות צרכניות הוא רב חשיבות; ואולם כפי שמורנו סעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, אין הוא חזות הכל ולכלי הייצוגי מטרות נוספות חשובות לא פחות – ובהן מימוש זכות הגישה לבית המשפט; הרתעה מפני הפרת הדין; ומתן סעד הולם לנפגעים מן ההפרה. יתרה מזאת, הצדק עם לרנר כי דחיית בקשת אישור רק בשל תיקון צופה פני עתיד, עלולה דווקא לתמרץ הפרה של הדין במקום את הציות לו.

 

וטרם סיום יוער עוד , הגם שלמעלה מן הצורך, ביחס למשקל שיש ליתן לעמדת המועצה בהכרעתה של בקשת האישור. במסגרת החלטתו בבקשת התיקון ציין בית המשפט המחוזי כי "כאשר נמצא כי עמדתו של המאסדר סבירה ומתיישבת עם לשון הנחיותיו, ברירת המחדל תהיה לאמץ עמדה זו וסטייה מברירת מחדל זו תתאפשר רק בהתקיים טעמים כבדי משקל"; וזאת תוך הפניה ל-רע"א 9778/16 זליגמן נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ (31.5.2018); להלן: עניין זליגמן). יש להבהיר כי בניגוד למשתמע מן האמור, ההלכה שנקבעה בעניין זליגמן מגבילה עצמה למקרים שבהם עמדת המאסדר ניתנה ביחס לפרשנות הנחיות שנוסחו על ידו ושהוא אף אמון על אכיפתן – ואינה פורשת כנפיה על כל מקרה שבו ניתנה עמדה של המאסדר בשאלות המתעוררות בבקשת אישור תובענה כייצוגית. בענייננו, מן הראוי להבחין בהקשר זה בין עמדת המועצה בנוגע לפרשנות הוראות הרישיון שניתן למשיבה מאת משרד התקשורת, לבין עמדת המועצה בשאלת פרשנות הסכם המינוי שבין המשיבה ובין לקוחותיה (ראו והשוו: רע"א 7169/17 פלאפון תקשורת בע"מ נ' פירט, פסקה 10 (3.2.2019)). מכל מקום, ברי שאין באמור בהלכה שנקבעה בעניין זליגמן כדי לגרוע מן הכלל שלפיו בית המשפט הוא האמון על פרשנותם של הסדרים נורמטיביים, ואין באפשרותו להתפרק מסמכות זו בדרך של האצלתה לידי המאסדר (רע"א 7600/19 בירון-ביטון נ' גוטקס מותגים, פסקה 6 (30.12.2019)). ועוד יצוין למען הסדר, כי בשלב זה תלויה ועומדת בבית המשפט העליון בקשה לדיון נוסף בהלכה שנקבעה בעניין זליגמן (דנ"א 4960/18).     

 

12.     סופו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. לרנר (המבקשת) תישא בהוצאות המשיבה בסך 8,000 ש"ח.

 

           ניתנה היום, ‏י' בטבת התש"ף (‏7.1.2020).

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים