מליסרון בע"מ נ. הרשות הממשלתית למים וביוב | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

מליסרון בע"מ נ. הרשות הממשלתית למים וביוב

בג"ץ 4421/16
תאריך: 11/12/2019

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  4421/16

 

לפני:  

כבוד השופט נ' סולברג

 

כבוד השופט מ' מזוז

 

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

העותרת:

מליסרון בע"מ

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבות:

1. הרשות הממשלתית למים וביוב

 

2. מועצת הרשות הממשלתית למים וביוב

 

 

עתירה למתן צו על-תנאי

 

בשם העותרת:

עו"ד ליאור שלזינגר

 

בשם המשיבות:

עו"ד ליאורה וייס-בנסקי

 

פסק-דין

 

השופט נ' סולברג:

 

1.        עניינה של עתירה זו – כללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב), התשע"ד-2014 (להלן: כללי שפכי מפעלים), ואופן יישומם ביחס לעותרת, חברת מליסרון בע"מ (להלן: מליסרון).

 

2.        בתמצית שבתמצית, אלו העובדות הצריכות לענייננו: במסגרת עסקיה מחזיקה מליסרון, בעצמה ובאמצעות תאגידים בשליטתה, ב-19 מרכזים מסחריים ברחבי ישראל, בהם פועלים בתי עסק רבים, להם היא משכירה שטחי מסחר. בתקופה שקדמה להגשת העתירה, חויבה מליסרון על-ידי תאגידי המים השונים, בגין הזרמת שפכים תעשייתיים. על רקע זה פנתה מליסרון לרשות הממשלתית למים וביוב (להלן: רשות המים והביוב), בבקשה לחדול מחיובה, בטענה כי לא היא זו שמייצרת את השפכים, וכי יש לחייב במקומה את יצרני השפכים התעשייתיים עצמם – חלק מבתי העסק השוכרים שטחי מסחר במרכזים המסחריים שבבעלותה. משנדחו פניותיה, הגישה מליסרון את העתירה דנן, בגדרה ביקשה צו על-תנאי שיורה למשיבות, רשות המים והביוב ומועצת הרשות הממשלתית למים וביוב (להלן: המועצה), לבוא וליתן טעם מדוע לא תחדלנה מהחלת כללי שפכי מפעלים ביחס אליה. לחלופין ביקשה מליסרון, להורות למועצה לתקן את כללי שפכי מפעלים בחקיקה, כך שיובהר כי הגדרת 'מפעל' בכללים אלו, מתייחסת לגורם המייצר את שפכי התעשייה, ולא לגופים דוגמתה.

 

3.        נקדים אחרית לראשית: ביום 4.3.2019 עדכנו המשיבות על אודות התפתחויות שאירעו מאז שהוגשה העתירה, ובפרט על תיקון לכללי שפכי מפעלים, אשר נכנס לתוקף בחודש מאי 2017. במסגרת התיקון נקבעו הסדרים שעניינם באופן הטלת החיובים על 'מפעל משותף', שהוגדר בסעיף 2 לכללי שפכי מפעלים כ"מתחם המקרקעין המשרת כמה מפעלים המצויים בתחומו, אשר לו מד-מים משויך או מד-מים ראשי". על-פי התיקון, בהעדר הסכמה בין בעל המפעל המשותף לבין המפעלים שבתחומו, יוטלו החיובים על סמך ההבחנה אם מותקנים במפעלים מדי מים משויכים אליהם, או שמא קיים רק מד מים ראשי המשויך למפעל המשותף. לעניין זה נקבע, כי מפעלים שבהם מותקנים מדי מים 'אישיים' – ישאו בחיובים בהתאם להיקף פעילותם; המפעל המשותף יהא אחראי לחיובים בגין יתרת השפכים, שנוצרו על-ידי מפעלים שלא משויך אליהם מד מים, או על-ידי המפעל המשותף עצמו. נוכח האמור טענו המשיבות, כי התייתרה העתירה, וביקשו להורות על מחיקתה. ביום 21.5.2019 הגישה מליסרון את תגובתה, במסגרתה הסכימה למחיקת העתירה, וזאת נוכח הבהרת עמדת המשיבות, כי "החיובים בגין הזרמת השפכים צריכים להיות מושתים על העסקים המהווים את המקור לשפכים ולא על המרכז המסחרי". מליסרון הסבירה, כי "בכך קיבלה רשות המים את הטענה העיקרית שנטענה בעתירה ביחס לכללים, והיא, בפשטות כי מן הדין להשית על הגורם המייצר בלבד את שפכי התעשייה את החיובים בגינם". כמו כן עדכנה מליסרון, כי בתקופה שחלפה פעלה בהתאם להצעתן של המשיבות, ופנתה בפניות פרטניות לתאגידי המים באזורים שבהם ממוקמים המרכזים המסחריים שבבעלותה, על מנת שיחדלו מהחיובים כלפיה. מליסרון ציינה, כי נותרו לה השגות על התיקון לכללי שפכי מפעלים, ועל עמדת המשיבות ביחס ליישום הכללים, אולם הסכימה כי לא יהיה זה מועיל לעמוד על השגות אלו במסגרת העתירה דנן.

 

4.        בצד הסכמתה למחיקת העתירה, הגישה מליסרון בקשה לפסיקת הוצאות, בטענה כי השתלשלות האירועים מלמדת על כך שהשינויים שבוצעו – הבהרת עמדת המשיבות, ותיקון כללי שפכי מפעלים – נעשו הודות להגשת העתירה. לדברי מליסרון, עובר להגשת העתירה, דחו המשיבות שתי פניות מקדימות שהגישה; הפניה הראשונה נדחתה באופן לקוני, במכתב מטעם רשות המים והביוב שנשלח ביום 9.3.2015, ואילו הפניה השנייה לא נענתה כלל. רק לאחר שהוגשה העתירה, ביום 28.9.2016 שלחו המשיבות מכתב למליסרון, ובו נפרשׂה לראשונה עמדתה של רשות המים והביוב, לפיה במצבים שבהם לכל אחד מן המפעלים המצויים במקרקעין מסוימים משויך מד מים, יש לחייבם בנפרד, ולא לחייב את המרכז המסחרי שבשטחו הם פועלים. באותו מכתב, הוצע למליסרון לבצע בדיקות פרטניות לגבי אופן החיוב בכל אחד מהמרכזים המסחריים שבבעלותה, בשים לב לקיומם (או להעדרם) של מדי מים המשויכים למפעלים. לטענת מליסרון, אמנם אין בעמדתה-זו של רשות המים והביוב כדי לייתר את העתירה לחלוטין, אך למעשה, בכך קיבלה הרשות את הטענה העיקרית שנטענה בעתירה – "כי מן הדין להשית על הגורם המייצר את שפכי התעשייה את האחריות עליהם בבחינת 'המזהם משלם'". מליסרון סבורה, כי אילו מלכתחילה התייחסו המשיבות לגופן של הטענות אשר טענה בפניותיה המקדימות, ניתן היה למנוע את הגשת העתירה. אשר לסעד החלופי שנתבקש בעתירה, שעניינו הגדרת המונח 'מפעל' בכללי שפכי מפעלים, ציינה מליסרון כי במכתב מיום 28.9.2016 הכירו המשיבות בכך שהמרכזים המסחריים שבבעלותה אינם בהכרח 'מפעל', וככל שאינם 'מפעל', הרי שאין להחיל עליהם את כללי שפכי מפעלים באופן אוטומטי. עוד בהקשר זה טענה מליסרון, כי התיקון לכללי שפכי מפעלים, בגדרו נוספה הגדרת 'מפעל משותף' והובהרו הכללים לחיובים של מפעלים שכאלה – נושאים הניצבים בליבת העתירה – בוצע רק לאחר הגשת העתירה.

 

5.        המשיבות מתנגדות לבקשה לפסיקת הוצאות. לטענתן, הסעדים הספציפיים שהתבקשו על-ידי מליסרון – לא ניתנו לה; ומכל מקום, העתירה לא הובילה לשינויים שבוצעו. אשר לסעד הראשון, שעניינו חדילה מהחלת כללי שפכי מפעלים בעניינה, מסבירות המשיבות כי הכללים חלים על המרכזים המסחריים שבבעלות מליסרון עד היום, ומכאן שהסעד לא התקבל. לטענתן, הגשת העתירה לא הביאה לעדכון עמדת רשות המים והביוב, שכן עמדה זו היתה קיימת עוד קודם לכן, ורק הובהרה במכתב מיום 28.9.2016. אשר לסעד השני, שעניינו בתיקון לכללי שפכי מפעלים, טוענות המשיבות כי "הליך תיקונם נעשה ללא קשר להגשת העתירה". לגופו של עניין מדגישות המשיבות, כי מליסרון ביקשה לתקן את נוסח כללי שפכי מפעלים, באופן שיבהיר כי "הגדרת 'מפעל' כוללת את הגורם המייצר את שפכי התעשייה, ולא גופים כדוגמת העותרת" (ההדגשה במקור – נ' ס'). בהקשר זה נטען, כי אמנם כללי שפכי מפעלים תוקנו, ונוספה הגדרה של 'מפעל משותף', אולם "הגדרה זו אינה מוציאה מגדרה גופים כדוגמת העותרת, אלא דווקא מבהירה את העמדה כי גופים כאלו הם בהכרח סוג של מפעל". בהמשך נטען, כי התיקון שנעשה שונה מזה שהתבקש בעתירה, ולא נעשה בעקבותיה.

 

דיון והכרעה

6.        המבחנים לפסיקת הוצאות נקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון (25.5.1994), ואלו הם: האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם העותרת מיצתה הליכים בטרם הגישה את עתירתה; האם נפל שיהוי בהגשת העתירה; והאם הסעד המבוקש התקבל כתוצאה מהגשת העתירה. בשים לב לאמות המידה הללו, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי יש מקום לפסוק הוצאות לטובת מליסרון. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגע לתנאי האחרון – אם התקבלו הסעדים המבוקשים, וככל שכן, אם הגשת העתירה היא אשר הביאה לקבלתם. כפי שיפורט להלן, סבורני כי התשובה לשתי השאלות הללו – חיובית. בתגובתן לבקשה לפסיקת הוצאות, נאחזות המשיבות בפרשנות דווקנית של נוסח הסעדים שנתבקשו בעתירה, ובכך חוטאות לעיקר – מהות הסעדים.

 

7.        אשר לסעד הראשון, אין חולק כי זה לא התקבל במלואו, שהרי מליסרון עודנה כפופה לכללי שפכי מפעלים גם בנוסחם העדכני, בהיותה 'מפעל משותף'. אולם הסעד התקבל בחלקו, ודי בכך לצורך הבקשה שלפנינו. כפי שעדכנה מליסרון בתגובתה מיום 21.5.2019, חלק מתאגידי המים נעתרו לפניותיה, וחדלו מהשתת חיובים על המרכזים המסחריים שבבעלותה. אמנם לא התקבלה הכרעה עקרונית בטענותיה של מליסרון, אולם בנסיבות העניין, אין לזקוף לחובתה את בחירתה להעביר את בירור המחלוקת מהזירה המשפטית-כללית (העתירה דנן), לזירה הביצועית-מקומית (פניות לתאגידי המים). אפשרות זו יצאה אל הפועל בעקבות הצעת המשיבות במכתבן מיום 28.9.2016, שנשלח לאחר הגשת העתירה; היה בכוחן של המשיבות להקדים תרופה למכה, להציע הצעה ברוח זו עוד קודם לכן, במענה לפניות המקדימות של מליסרון. בהקשר זה, גם אם צודקות המשיבות בטענתן, שלפיה עמדתן בנוגע לאופן החיוב של מרכזים מסחריים היתה ונשארה זהה, דומני כי עמדה זו לא היתה בהירה דיה עובר להגשת העתירה, והתבהרה רק בעקבותיה. במכתב רשות המים והביוב מיום 9.3.2015, שנשלח כתגובה למכתבה הראשון של מליסרון, נדחו טענותיה של מליסרון באופן גורף, והובהר כי לעמדת הרשות "קניון עונה על מלוא התנאים לצורך הגדרתו כמפעל". רק במכתב מיום 28.9.2016, הובהר כי לעמדת המשיבות, המודל המתאים לחיוב הוא מודל של הטלת אחריות שיורית על המרכזים המסחריים, במצבים שבהם אין מד מים המשויך למפעלים הפועלים בתחומם. הנה כי כן, העתירה הביאה את המשיבות להבהיר את עמדתן, והובילה לפתרון מעשי בדמות פניות פרטניות לתאגידי המים.

 

8.        אשר לסעד השני, אין בידי לקבל את טענת המשיבות, כי התיקון שבוצע בפועל, איננו התיקון שהתבקש במסגרת העתירה. שורש הדברים זהה – הצורך בהסדרת כללי חיוב שפכי מפעלים במתחמי מקרקעין המשרתים מספר מפעלים; ובפרט – קביעה כי במצבים שבהם ניתן לזהות 'מפעל' ספציפי המייצר את שפכי התעשייה, באמצעות מד מים המשויך לו, יוטלו החיובים על אותו מפעל. ומה לנו אם הוסדר הדבר בדרך של תיקון הגדרת 'מפעל' ממש, או בדרך של הוספת הגדרת 'מפעל משותף' וקביעת תבחינים לחיוב? בדומה לאמור לעיל ביחס לסעד הראשון, לא נדרש כי הסעד המבוקש ימומש במלואו, היינו שגופים דוגמתה של העותרת יוחרגו לחלוטין מגדרי כללי שפכי מפעלים. די בכך שהעתירה הניעה את המשיבות לדון בנושא, לשקול את עדכון הכללים ולבסוף לעדכנם; התיקון שנקבע בסוף התהליך קרוב לפתרון שהיה בעיני רוחה של מליסרון בעת הגשת העתירה, גם אם אינו תואם במלואו. כמו כן, לא שוכנעתי מהטענה לפיה הליך תיקון הכללים נעשה בלא כל קשר לעתירה, ולפיכך הגשת העתירה כשלעצמה לא הביאה לתיקון. תזמון התיקון מעלה תמיהה. עתירת מליסרון הוגשה ביום 2.6.2016; טיוטת התיקון לכללי שפכי מפעלים אושרה לפרסום חודשים ספורים לאחר מכן, ביום 3.11.2016. קיומו של הליך לתיקון הכללים לא הוזכר במענה לפניותיה המקדמיות של מליסרון, גם לא במכתב מטעם רשות המים והביוב שנשלח ביום 28.9.2016, כמענה ראשוני לעתירה. המשיבות ראו צורך בתיקון כללי שפכי מפעלים, ופעלו להסדרת הנושא לאחר הגשת העתירה, ועל פני הדברים – בעקבות העתירה.

 

9.        סוף דבר – נוכח הסכמת הצדדים, העתירה נמחקת בזאת. המשיבות ישאו בהוצאותיה של העותרת בסך של 10,000 ₪.

 

           ניתן היום, ‏י"ג בכסלו התש"פ (‏11.12.2019).

 

 

 

ש ו פ ט

    ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים