מחמד אבו זאייד נ. שב"ס – מדינת ישראל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

מחמד אבו זאייד נ. שב"ס - מדינת ישראל

רע"ב 7397/19
תאריך: 01/12/2019

 

 

בבית המשפט העליון

 

רע"ב  7397/19

 

לפני:  

כבוד השופטת י' וילנר

 

המבקש:

מחמד אבו זאייד

 

 

נ  ג  ד

 

המשיב:

שב"ס - מדינת ישראל

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 4.11.2019 בעת"א 16515-07-19, שניתן על ידי כב' השופט א' משניות

 

בשם המבקש:                        עו"ד מוטי אזולאי

בשם המשיב:                         עו"ד אילנית ביטאו

 

החלטה

 

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' משניות) בעת"א 16515-07-19 מיום 4.11.2019, בגדרו נדחתה עתירת המבקש לשחרור מינהלי מכוח הוראות סימן ט1 לפרק ב' לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה).

 

2.        המבקש הוא אסיר אשר נדון לשש שנות מאסר החל מיום 26.5.2013 (להלן: תקופת המאסר הראשונה), ובמהלך ריצוי עונשו זה נגזרו עליו בתיק נוסף 23 חודשי מאסר ו-23 ימי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (העומדים על 14 חודשים ו-23 ימים), ובמצטבר לתקופת המאסר הראשונה (להלן: תקופת המאסר השניה). יצוין כי בנוסחו המקורי של גזר הדין השני נקבע כי המבקש ירצה תשעה חודשים מתקופת המאסר השניה במצטבר לתקופת המאסר הראשונה, ואת היתרה בחופף. ואולם, שלושה חודשים לאחר מכן תוקן נוסח גזר הדין כאמור, בהסכמת הצדדים. המבקש עתיד לסיים את ריצוי תקופת המאסר השניה ביום 23.2.2020.

 

           ביום 19.5.2019, מספר ימים לפני תום תקופת המאסר הראשונה, הגיש המבקש לגורמי המשיב בקשה ליידעו מהו מועד שחרורו המינהלי מתקופת המאסר השניה. ביום 28.5.2019 הובהר למבקש כי הוא אינו זכאי לשחרור מינהלי מאחר שיש לראות בשתי תקופות המאסר אשר הושתו עליו כתקופה אחת רצופה, אשר עולה על תקופת המאסר המירבית שבמהלכה זכאי אסיר לשחרור מינהלי על-פי הוראת סעיף 68א(1) לפקודה – היא ארבע שנות מאסר.

 

3.        המבקש עתר לבית המשפט המחוזי נגד החלטת גורמי המשיב בעניינו, וטען כי יש לראות בתקופת המאסר השניה כתקופת מאסר עצמאית ונפרדת, וכי תקופה זו אינה עולה על תקופת המאסר המאפשרת שחרור מינהלי בהתאם לפקודה. המשיב שב, בעיקרו של דבר, על העמדה אשר הובעה בהודעה שנשלחה למבקש ביום 28.5.2019, וטען כי יש לדחות את העתירה.

 

4.        בפסק דינו מיום 4.11.2019 דחה בית המשפט המחוזי את עתירת המבקש, וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 8(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי), החלה על שחרור מינהלי מכוח סעיף 68ה לפקודה, ולפיה תקופת מאסר תחושב כסך כל תקופות המאסר שעל האסיר לשאת בזו אחר זו, למעט תקופת מאסר בשל ביטול שחרור על תנאי. מאחר שתקופת המאסר השניה איננה משום מאסר בשל ביטול שחרור על תנאי, נקבע כי שתי תקופות המאסר אשר הושתו על המבקש נחשבות לתקופה אחת רצופה בכל הנוגע להוראות הדין בעניין שחרור מינהלי, ומשכך המבקש אינו עומד באמות המידה לשחרור מינהלי כאמור. את מסקנתו זו תמך בית המשפט המחוזי אף בהוראת סעיף 45(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפיה "מי שנידון לשתי תקופות מאסר או יותר שאחת מהן חופפת בחלקה את האחרת, אין עליו, לאחר שנשא תקופת המאסר האחת, אלא שארית תקופת המאסר האחרת שאינה חופפת".

 

           כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי מסקנתו האמורה מתיישבת אף עם תכלית השחרור המינהלי, אשר נועד להתמודד עם עומס בתפוסת האסירים, אך זאת מבלי לפגוע באינטרס הציבורי ובשלום הציבור. לפיכך, כך צוין, קבע המחוקק כי אסיר המרצה מעל ארבע שנות מאסר לא ישוחרר בשחרור מינהלי, וזאת כאבן בוחן לחומרת העבירה שביצע ולמסוכנות הנשקפת ממנו. אשר למבקש, צוין כי שתי תקופות המאסר המצטברות אשר נגזרו עליו מעלות תמונה כוללת של מסוכנות, אשר אינה מאפשרת להתייחס לתקופת המאסר השניה כאל תקופה עצמאית. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש אשר ביקש לתמוך את עמדתו בשינוי שנעשה בנוסח גזר הדין השני שניתן בעניינו, ונקבע כי מדובר בסמנטיקה גרידא, אשר אין בה כדי לשנות את מהות הדברים.

 

           על פסק דין זה נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

 

5.        בבקשה דנן נטען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס בפסק דינו לטענות שונות שהעלה המבקש בפניו. בתוך כך, נטען כי עמדתם של גורמי המשיב מפלה בין המבקש לבין אחיו, אשר נדון אף הוא לשתי תקופות מאסר לצד המבקש, ושוחרר בשחרור מינהלי תוך חישוב תקופות המאסר שהושתו עליו כתקופות נפרדות. כן נטען כי המשיב התייחס לתקופות המאסר שמרצה המבקש כאל תקופות מובחנות לשם קביעת מועד התייצבותו בפני ועדת השחרורים לשם קיצור שליש; כי תקופות מאסר נמנות במובחן זו מזו בכל הנוגע ליציאותיהם של אסירים לחופשה; כי שינוי נוסחו של גזר הדין השני מחזקת את טענת המבקש לפיה עסקינן בתקופות מאסר נפרדות; וכי חישובן של תקופות מאסר מצטברות כתקופת מאסר אחת תכביד על מערכת המשפט. המבקש טוען עוד כי יש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן הבקשה דנן מעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית, וכן על מנת למנוע פגיעה בזכויותיו.

 

6.        בתגובה טוען המשיב כי בקשת רשות הערעור עוסקת בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ולכן אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור על הכרעה בעתירת אסיר. לגופם של דברים, סומך המשיב ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומוסיף כי לאסירים לא עומדת זכות קנויה לשחרור מינהלי. כן נטען כי יש לדחות את טענת המבקש להפליה בינו לבין אחיו, שכן המבקש ריצה את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו, בעוד שאחיו נדון בנפרד לשתי תקופות מאסר – אשר כל אחת מהן אינה עולה על ארבע שנים.

 

דיון והכרעה

 

7.        לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

 

           הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה ייתן רשות לערער על הכרעותיו של בית המשפט המחוזי בעתירות אסיר אך במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ראו: רע"ב 6390/19 עמיר נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 16 (6.10.2019); רע"ב 6298/19 פלוני נ' מדינת ישראל הממונה על עבודות השירות מחוז מרכז, פסקה 9 (10.10.2019) (להלן: רע"ב 6298/19); רע"ב 6255/19 עמר נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 11 (24.10.2019)). אני סבורה כי המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן הלכה למעשה, עסקינן אך ביישום הוראות החוק הרלוונטיות על עניינו הפרטני של המבקש. מסקנתי זו עומדת בעינה אף לנוכח הגישה לפיה יש לנקוט באמות מידה מקלות יותר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שני" (ראו: ראו: חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009); רע"ב 6298/19, שם). אבאר את דבריי.

 

8.        סעיף 68ג לפקודה קובע כי כאשר תפוסת האסירים בבתי הכלא עולה על תקן הכליאה, יורה הנציב על שחרורם של אסירים העומדים בתנאים מסוימים, וזאת בטרם ריצו אסירים אלה את מלוא תקופת מאסרם. בין היתר, נקבע בסעיף 68א(1) לפקודה כי אסיר הזכאי לשחרור מינהלי הוא "אסיר השפוט לתקופת מאסר שאינה עולה על ארבע שנים" (למען שלמות התמונה יצוין כי אסירים אשר תקופת מאסרם עולה על ארבע שנים ישוחררו בשחרור מינהלי אך אם ועדת שחרורים החליטה לשחררם על תנאי בהתאם לסעיפים 3, 4 או 5 לחוק שחרור על תנאי; ראו: סעיף 68א(2)).

 

9.       כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, פקודת בתי הסוהר אמנם אינה מתייחסת לאופן חישוב תקופת המאסר לשם בדיקת זכאותו של אסיר לשחרור מינהלי על-פי סעיף 68א(1) לפקודה. ברם, סעיף 68ה לפקודה קובע כי "שחרור מינהלי, יראוהו כשחרור על-תנאי כמשמעותו בחוק שחרור על-תנאי... והוראות החוק האמור יחולו על שחרור מינהלי, בשינויים המחויבים" (וראו בהקשר זה: אלי שרון שחרור מוקדם ממאסר 82-81 (2003)). ואכן, חוק שחרור על תנאי מתייחס לאופן חישובה של תקופת מאסר וקובע בסעיף 8(א) כי "תקופת המאסר לענין שחרור על-תנאי, תהיה סך כל תקופות המאסר שעל האסיר לשאת בזו אחר זו, למעט תקופת מאסר שעל האסיר לשאת בשל ביטול שחרורו על-תנאי" (ההדגשה הוספה, י.ו.; וראו: שרון, בעמודים 43-42). ביישום לענייננו, נמצאנו למדים כי אף לשם בחינת זכאותו של אסיר לשחרור מינהלי על-פי סעיף 68א(1) לפקודה, יש לסכום את כל תקופות המאסר שעליו לשאת בזו אחר זו, וביניהן – תקופות מאסר מצטברות שהוטלו עליו בתיקים פליליים שונים (ראו סעיף 1 לפקודה).

 

          עוד מעניין להפנות בהקשר זה לפסק הדין בבג"ץ 353/65‏ מזרחי נ' ועדת השחרורים, שירות בתי הסוהר, פ"ד כ(1) 171 (1966), בו נקבע כי נוכח הכלל הפרשני (אשר עוגן בסעיף 5 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981), לפיו האמור בחוק בלשון יחיד – משמיענו אף לשון רבים, "הרי שאין לראות מאי נפקא מינה אם התקופה הזאת [תקופת מאסר מינימלית לשם שחרור על תנאי, י.ו.] נקבעה בגזר-דין אחד או שהיא מצטרפת ממספר ענשי מאסר מצטברים" (ראו שם, בעמוד 173).

 

10.      בנוסף, יצוין כי יש טעם רב אף בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה יישומן של הוראות החוק האמורות על תקופות מאסר שמרצה אסיר בזו אחר זו, עולה בקנה אחד עם תכליתו של התנאי הקבוע בסעיף 68א(1) לפקודה.

 

           כאמור לעיל, השחרור המינהלי מהווה כלי להתמודדות עם עומס בתפוסת בתי הסוהר, ולמעשה, בתחילה לא נכללה בפקודה כל התייחסות למשך מאסרו של אסיר הזכאי לשחרור מינהלי או לחומרת העבירה בה הורשע (ראו: שרון, בעמוד 81). ואולם, בשנת 2012 ראה המחוקק להוסיף לפקודה, בין היתר, את הוראת סעיף 68א(1), המגבילה את אוכלוסיית האסירים אשר ישוחררו בשחרור מינהלי אך לאותם אסירים השפוטים לתקופת מאסר שאינה עולה על ארבע שנים. זאת, לשם שמירה על שלום הציבור ועל תכליות הענישה, וכן מתוך תפיסה הרואה במשך המאסר כמדד לחומרת העבירה שביצע האסיר ולמסוכנות הנשקפת ממנו (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 42) (שחרור מינהלי), התשע"ב-2011, ה"ח הממשלה 142; רע"ב 1049/15 ניזרי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 5 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל ופסקאות 27-21 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג (18.6.2015)).

 

11.     תכליות אלה, של שמירה על שלום הציבור ועל תכליות הענישה, יפות אף בכל הנוגע לאסיר המרצה שתי תקופות מאסר בזו אחר זו, שכן ברי כי בגזירתו של מאסר נוסף על אסיר, בעודו מרצה עונש מאסר, יש כדי להעיד על מסוכנות הנשקפת מאותו אסיר, ועל הצורך בגמול הולם על העבירות שביצע – וזאת, מבלי להפחית מן העונשים שהושתו עליו.

 

לא למותר להוסיף ולציין כי הדברים האמורים נכונים ביתר שאת כאשר עסקינן בעונשי מאסר מצטברים, וזאת נוכח ברירת המחדל הקבועה בחוק העונשין, לפיה עונשי מאסר ירוצו בחופף, אלא אם קבע בית המשפט אחרת (ראו: סעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). בהתאם לכך, נקבע בפסיקה כי בית משפט אשר גוזר את דינו של אדם המרצה זה מכבר עונש מאסר, יורה על הצטברותם של עונשי המאסר בנסיבות בהן "שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים" (ראו: ע"פ 6535/01‏ קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562, 569 (2003); וכן ראו: ע"פ 6294/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 182-180 (20.2.2014)). הנה כי כן, למסוכנות הנלמדת ממשכה של תקופת מאסר כוללת העולה על ארבע שנים, מצטרפת אף המסוכנות הנשקפת מהצטברותם של העונשים המרכיבים תקופת מאסר זו – נתונים אלה מלמדים כי אין הצדקה לשחרר בשחרור מינהלי אסיר המרצה בזו אחר זו תקופות מאסר שמשכן הכולל עולה על ארבע שנים, והדברים ברורים.

 

12.     לבסוף, אציין כי לא מצאתי ממש אף בטענות המבקש להפליה בינו לבין אחיו. לא זו בלבד שטענה מעין זו היא טענה פרטנית במובהק, אשר אינה ראויה להתברר במסגרת של בקשת רשות ערעור על הכרעה בעתירת אסיר; אלא שמתגובת המשיב עולה כי אחיו של המבקש היה נתון במאסר מיום 26.5.2013 ועד ליום 13.10.2016, וכי רק ביום 2.11.2016 – כשלושה שבועות לאחר סיום ריצוי עונשו הראשון – נדון הוא יחד עם המבקש לעונש מאסר נוסף. אחיו של המבקש לא ריצה, אפוא, את תקופות המאסר אשר הושתו עליו "בזו אחר זו", ומשכך לא היתה מניעה לשחררו בשחרור מינהלי מעונש המאסר השני, שמשכו לא עלה על ארבע שנים, כאמור בסעיף 68א(1) לפקודה.

 

13.      נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

 

           ניתנה היום, ‏ג' בכסלו התש"ף (‏1.12.2019).

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים