מועצה אזורית משגב נ. רחש דפוס אופסט חיפה | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

מועצה אזורית משגב נ. רחש דפוס אופסט חיפה

בר"מ 4061/19
תאריך: 21/01/2020

בבית המשפט העליון

 

בר"ם  4061/19

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

המבקשות:

1. מועצה אזורית משגב

 

2. קולחי משגב בע"מ

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבות:

1. רחש דפוס אופסט חיפה בע"מ

 

2. י.ש.ר. שולמן אחזקות בע"מ

 

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר) בעמ"נ 53643-05-18 מיום 12.5.2019

 

בשם המבקשות:

עו"ד דפנה חצור

 

בשם המשיבות:

עו"ד רנין חלבי; עו"ד עמיקם אור-זך

 

בשם הרשות הממשלתית למים וביוב:

 

עו"ד שרון הואש-איגר

 

החלטה

 

1.            מנהלת בר לב בע"מ (להלן: מנהלת בר לב או המנהלת) היא חברה בשליטת עיריית כרמיאל, מועצה אזורית מטה אשר ומועצה אזורית משגב (המבקשת 1 לפנינו; להלן: המועצה), המנהלת את אזור תעשייה בר לב (להלן: אזור התעשייה). בין משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (כפי שכונה אז; יכונה גם להלן: משרד הכלכלה והתעשייה או המשרד) לבין המנהלת נחתם הסכם שבמסגרתו התחייבה האחרונה – בין השאר – לפתח ולדאוג לתחזוקת תשתית הביוב באזור התעשייה, וניתנה לה הזכות לשווק את המגרשים באזור זה ליזמים ולגבות מהם תשלום עבור עבודות הפיתוח שביצעה. המועצה האזורית משגב פועלת בתחום משק המים והביוב באזור שיפוטה באמצעות קולחי משגב בע"מ (להלן: קולחי משגב) – היא המבקשת 2. כל אחת מהמשיבות שלפנינו ביקשה להקים מפעל במגרש שהוקצה לה באזור התעשייה, וכאשר פנו האחרונות לקבלת היתר בנייה, הוצאו להן דרישות תשלום עבור היטל ביוב על ידי קולחי משגב (ששולמו, חלקן תחת מחאה; להלן: דרישות התשלום). כמו כן, על פי הסכם שנערך בין המשיבות לבין מנהלת בר לב (להלן: הסכם הפיתוח), הקצאת השטח למשיבות כפופה לתשלום על חלקן בתשתיות הציבוריות (להלן: דמי פיתוח). כן סוכם כי דמי הפיתוח האמורים אינם כוללים את עבודות הנחת מערכת הביוב שבוצעו או יבוצעו על ידי קולחי משגב, שאת ההיטל בגינן יש לשלם ישירות לה. יצוין כי תשתית הביוב הציבורית בתחום המועצה האזורית משגב כוללת שלושה רכיבים: ביב ציבורי, ביב מאסף ומתקן לטיהור שפכים (להלן: המט"ש).

 

2.            המשיבות הגישו עררים על דרישות התשלום (פרט לדרישה אחת שהופנתה למשיבה 1). ביום 10.4.2018 ועדת הערר בחיפה לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (כב' סגן הנשיא ר' חדיד והחברים י' אמור וא' מסמי) (להלן: הוועדה והחוק) קיבלה חלקית את העררים. הוועדה קבעה כי על פי הוראות החוק שהיו תקפות נכון למועד הוצאת דרישות התשלום, הרשות המקומית רשאית לגבות היטל ביוב רק במקרים שבהם היא רכשה או התקינה את הביוב המשמש את הנכסים הרלוונטיים, והיא נשאה או עתידה לשאת בעלותו (וזאת גם אם העבודות בוצעו על ידי גורם אחר מטעמה של הרשות). יישום כללים אלה על המקרה דנן הביא את הוועדה למסקנה כי המבקשות לא היו רשאיות לגבות מהמשיבות את היטל הביוב (למעט בקשר למט"ש, אשר המשיבות לא השיגו על החיוב בגינו), וזאת מן הטעם שעבודות הביוב שנעשו באזור התעשייה מומנו בפועל על ידי המשרד ולא על ידי המבקשות; וכן מכיוון שלא הוכח שהמבקשות רכשו את מערכת הביוב ממשרד הכלכלה והתעשייה. בהתאם למסקנה זו, נקבעו הסכומים שעל המבקשות להשיב למשיבות כשהם נושאים הפרשי הצמדה בלבד. יוער כי הוועדה קבעה כי יש לאבחן את המקרה דנן מן המקרה שנדון בעמ"נ (מינהליים חי') 14629-04-11 מועצה אזורית מטה אשר נ' סאיקלון מוצרי תעופה בע"מ (20.11.2012) (להלן: עניין סאיקלון) בשל כך שנקודת המחלוקת שעמדה במוקד אותו עניין נגעה אך לשאלה אם מערכת הביוב שירתה את המשיבות באותו הליך (וממילא על פסק דין זה הוגש ערעור שהסתיים בפשרה בין הצדדים, ראו בר"ם 9280/12 אלביט מערכות – סאיקלון בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר (12.6.2014) (להלן: בר"ם 9280/12)).

 

           למען שלמות התמונה יוער כבר בשלב זה כי בפסק הדין בעניין סאיקלון, קבע בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופט ר' סוקול) שלמשיבות בעניין זה הייתה זיקה לתשתיות הביוב שבגינן נגבה ההיטל. בנוסף, צוין כי לתוצאה זו היה ניתן להגיע גם בדרך אחרת, נוכח הקביעה כי אין בעובדה שהמשרד נשא בעלויות מימון עבודות תשתיות הביוב כדי למנוע מן המועצה לגבות היטל בגין אותן תשתיות.

 

3.            המבקשות ערערו על החלטת הוועדה והמשיבות הגישו ערעור שכנגד. ביום 12.5.2019 בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר) דחה את הערעור וקיבל חלקית את הערעור שכנגד. בית המשפט קיבל את קביעות הוועדה באשר לתנאים שהציב החוק דאז לצורך גביית היטל הביוב. נקבע כי המבקשות לא מימנו את ההתקנה של תשתית הביוב (ביב ציבורי וביב מאסף) או רכשו אותה ומשכך יש לבדוק את שאלת ביצוע העבודות בפועל על ידי קולחי משגב, אשר המשיבות חויבו בתשלום עבורן לפי הסכם הפיתוח. בעניין אחרון זה נקבע כי לא הוכח שהמבקשות ביצעו את עבודות הביוב באזור התעשייה, ואלו בוצעו על ידי משרד הכלכלה והתעשייה. לגבי הערעור שכנגד, בית המשפט קבע שהרשות החזיקה בכספי ההיטל זמן רב והגם שאין מקום להשית ריבית פיגורים בנסיבות העניין, יש להשיב את הסכום שנגבה ביתר כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. לשלמות התמונה יוער כי בית המשפט ציין – בבחינת למעלה מן הצורך ובהתייחס לטענת המבקשות כי יש לגבות מהמשיבות היטל ביוב עבור תשתיות הביוב של המועצה כולה – כי תנאי להטלת היטלי ביוב הוא זיקת הנאה אלמנטרית, וכי אין אפשרות לגבות היטלים מנישום שכלל לא נהנה מהתשתיות שבגינן ההיטל נגבה.

 

4.            מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה נטען כי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים סותר את הקביעות בעניין סאיקלון, שבו נקבע כי על אף שהמדינה מימנה את העבודות על תשתיות הביוב, היה על המשיבות שם לשלם היטלי ביוב למועצה האזורית מטה אשר. לטענת המבקשות, פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים שאינו מחייב את המשיבות בתשלום היטל עבור כלל תשתיות הביוב במועצה מבטא גישה שלפיה התשלומים על תשתיות הביוב יערכו לפי שיטת "דמי השתתפות", שאינה נוהגת עוד. בנוסף, המבקשות טוענות כי קביעות בית המשפט בנושא האפשרות לגבות תעריף אחיד, לא תואמות את הפסיקה בנושא. לפיכך נטען, כי ישנה חשיבות ציבורית לבירור הטענות בבקשה. עוד נטען כי אין בפסק הדין התייחסות למסמכים שהוגשו על ידי המבקשות לתמיכה בטענותיהן; וכי בהליכים הקודמים לא הייתה התייחסות מספקת לטענות בדבר חזקת התקינות המנהלית העומדת לזכותן של המבקשות.

 

5.            ביום 18.8.2019 התבקשה תשובת המשיבות והתייחסות מטעם הרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: המדינה). המשיבות סבורות כי הבקשה נטועה בעובדות המקרה ואינה מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים. זאת במיוחד נוכח העובדה שהדיון בענייננו מתבסס על נוסח חוק ששונה מאז, כך שהכרעה בעניינם לא תהיה רלוונטית למקרים נוספים. עוד טוענות המשיבות כי ההכרעה בעניין סאיקלון היא בודדת, ואיננה יוצרת מצב של הכרעות סותרות המקים עילה להתערבות בית משפט זה, וממילא אותו הליך הסתיים בפשרה בין הצדדים במסגרת בר"ם 9280/12, כאמור לעיל. לגופו של עניין, המשיבות סבורות כי על מנת לגבות היטל, נדרשת זיקה מימונית רופפת בין ההוצאות של התקנת הביוב לבין ההיטל שגובה הרשות המקומית, שאיננה מתקיימת בענייננו מקום שבו המשרד – ולא הרשות המקומית – מימן את תשתיות הביוב. עוד נטען כי טענת המבקשות באשר לקביעת תעריף אחיד אינה מתעוררת בעניין דנן, מכיוון שממילא המבקשות לא יכולות לגבות היטל בגין התקנת הביוב (בשל היבט המימון). אשר לעניין סאיקלון, המשיבות מתנגדות לקביעות באותו עניין שלפיהן רשות מקומית יכולה לגבות היטל ביוב אף אם לא השתתפה בהוצאות התקנת התשתיות. מכל מקום נטען כי עניין סאיקלון הכריע בשאלות הנוגעות לזיקת ההנאה לתשתיות הביוב במקרה הפרטני שם, כך שהקביעות בעניין היכולת הכללית של רשות מקומית לגבות היטל ביוב בגין התקנות שלא נעשו במימונה לא היו הכרחיות להכרעת המקרה.

 

6.            המדינה טוענת כי תשתיות הביוב לא הועברו לרשות המקומית לאחר התקנתן, אלא הן היו בבעלות הרשות המקומית בעת התקנתן, כאשר ההתקנה נעשתה עבור הרשות המקומית. מכאן, המדינה סבורה כי אין בכך שתשתיות הותקנו בסיוע מדינתי כדי לשנות מסמכות וחובת הרשות המקומית לגבות היטל בגין התקנות שנעשו בתחומה. המדינה מציינת כי כך הוכרע בעניין סאיקלון וכי אף במסגרת בר"ם 9280/12 הכרעה זו לא בוטלה. עוד סבורה המדינה כי מקור המימון אינו רלוונטי לשאלת החבות בתשלום היטל, הנעשה לפי תחשיב לגבי העלויות להקמת תשתיות הביוב בתחום הרשות המקומית ומחולק באופן שוויוני בין כלל הנישומים. לבסוף, טוענת המדינה כי מדיניות הרשות היא להעדיף – היכן שהדבר מעשי וסביר – קביעת תעריפים אחידים לכלל שטח המועצה האזורית, ועל כן בבחירתה של המועצה בענייננו לקבוע תעריפים אחידים לא נפל פגם.

 

7.            לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123, 128-126 (1982)). כפי שנקבע כבר בפסיקתנו, אמת מידה זו יפה גם בהתייחס לבקשות רשות לערער שעניינן קביעות של ועדה לפי החוק (בר"ם 1046/13 המועצה המקומית מגדל נ' יורשי ראובן דרוקמן ז"ל, פסקה 8 (12.5.2013)). לוז טענות המבקשות נוגע לסתירה, לפי הטענה, בין פסק הדין נושא הבקשה לבין הכרעת מותב אחר בבית המשפט לעניינים מינהליים בעניין סאיקלון. איני סבור כי טענה זו מקימה עילה למתן רשות ערעור. גלגולו הראשון של ההליך באותו עניין נדון לפני בית משפט זה בבר"ם 5751/08 המועצה האזורית מטה אשר נ' סאיקלון מוצרי תעופה בע"מ, פסקה 8 (31.12.2008). בהחלטה זו נדחתה בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט לעניינים מינהליים להחזיר את הדיון בהיטלי ביוב שגבתה הרשות המקומית שם, לצורך הכרעה בשאלה נקודתית לגבי קיומה של זיקת הנאה לתשתיות הביוב שבגינן נגבה ההיטל שם (שם, פסקה 9). זו הייתה גדר המחלוקת שנדרשה להכרעה בעניין סאיקלון, ועל כן, גם אם יש סתירה בין הקביעות בפסק דין נושא הבקשה לבין קביעות אחרות בעניין סאיקלון, אשר כמפורט לעיל לא נדרשו לצורך ההכרעה באותו הליך, אין בכך כדי להקים עילה למתן רשות ערעור. בנוגע לטענה כי יש לגבות מהמשיבות היטלים עבור תשתיות הביוב ברחבי המועצה כולה, יש להבחין בין הקמת החבות לשלם היטל, לבין גובה ההיטל משקמה חבות זו. אכן, משקמה החבות לשלם היטל בגין תשתיות ביוב, "ההיטל אינו מחושב בזיקה מימונית לעלות הקונקרטית של הקמת תשתית ספציפית, אלא מחושב כנגזרת מתחשיב מקצועי המבוסס על אומדן של כלל עלויות התשתית שאותו סוג של היטל נועד לממן בתחומי הרשות המקומית כולה" (עע"ם 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ, פסקה 15 (24.6.2012)). מכל מקום, הדיון שערך בית המשפט לעניינים מינהליים בתעריף האחיד שהנהיגה המועצה, נעשה בבחינת למעלה מן הצורך נוכח הקביעות במישור החבות. יתר הטענות בבקשה מכוונות ליישום הדין במחלוקת הפרטנית שנתגלעה בין הצדדים ואינן מצדיקות בירור ב"גלגול שלישי".

 

           הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏כ"ד בטבת התש"ף (‏21.1.2020).

 

 

 

 

ש ו פ ט

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים