מדינת ישראל נ. מרואן הישאם | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

מדינת ישראל נ. מרואן הישאם

רע"ב 8220/19
תאריך: 13/07/2020

בבית המשפט העליון

 

רע"ב 8220/19

 

לפני:  

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

המבקשת:

מדינת ישראל

 

 

נ  ג  ד

 

המשיב:

מרואן הישאם

 

צד קשור:

הסנגוריה הציבורית

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.11.2019 בעת"א 39692-10-19 שניתן על ידי כב' השופט יוסף בן-חמו

 

תאריך הישיבה:

כ"ו בכסלו התש"ף (24.12.2019)

 

 

בשם המבקשת:

עו"ד סיגל אבנון

 

בשם המשיב:

עו"ד יוסף פרחי

 

 

בשם הסנגוריה הציבורית:

עו"ד גיל שפירא; עו"ד מיכל רובינשטיין

 

 

 

פסק-דין

 

 

השופט ע' גרוסקופף:

 

           בשנת 2012 נחקק סעיף 51ח1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בגדרו נקבע כי אדם המרצה עונש מאסר בדרך של עבודת שירות אינו רשאי לצאת מן הארץ במהלך תקופת ריצוי עונשו, אלא באישור הממונה על עבודת שירות. מהי הפרשנות הראויה לאיסור הקבוע בסעיף זה, ומהם השיקולים הצריכים להנחות את הממונה על עבודת שירות בעת הפעלת סמכותו לחרוג מאיסור זה? אלו הן השאלות העיקריות העומדות במוקד בקשת רשות הערעור שלפנינו.

 

רקע והשתלשלות העניינים

 

1.            המשיב, מר הישאם מרואן (להלן: "המשיב"), הורשע בביצוע עבירות של נהיגה בשכרות, וכן עבירות של נהיגה בזמן פסילת רישיון וללא ביטוח חובה (אותן ביצע המשיב לאחר פתיחת ההליכים המשפטיים נגדו, ולאחר שהוחלט על פסילת רישיונו באופן זמני עד לתום ההליכים). בשל כך, נגזרו עליו 4 חודשי מאסר בדרך של עבודת שירות (להלן: "עבודות השירות"), 6 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 2,000 ש"ח, וכן נפסל רישיונו לתקופה של 21 חודשים בפועל ו-6 חודשים נוספים על תנאי (תת"ע (חי') 1541-03-15). ביום 2.10.2019 החל המשיב בריצוי עבודות השירות.

 

2.            מספר ימים לאחר תחילת ריצוי עבודות השירות, ביום 13.10.2019 פנה המשיב לממונה על עבודת שירות (להלן: "הממונה"), בבקשה להתיר את יציאתו מהארץ מעת לעת בסופי שבוע, במהלך תקופת ריצוי עבודות השירות, לצורכי עבודתו. זאת בהתאם לסעיף 51ח1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק" או "חוק העונשין"), הקובע כי "עובד שירות לא יצא מהארץ במהלך תקופת עבודת השירות, אלא באישור הממונה". עוד באותו יום, נענה המשיב כי על מנת שבקשתו תישקל על ידי הממונה, עליו לצרף את כל המסמכים התומכים בבקשה ואשר רלוונטיים לצורך בחינתה. מספר ימים לאחר מכן, הגיש המשיב בקשה נוספת, במסגרתה ביקש כי הממונה תבטל את האיסור על יציאתו מהארץ למשך כל תקופת ריצוי עבודות השירות, בכל יום חמישי מהשעה 19:00, ועד ליום שבת בשעה 12:00. לבקשה זו צורף מכתב מטעם חברה טורקית עמה מצוי המשיב בקשר, ולפיו היא מזמינה אותו לפגישה באיסטנבול נוכח התעניינותו בהשקעות נדל"ן בעיר ובשיתוף פעולה עמה. בנוסף, צירף המשיב חוזה לביצוע עבודות תשתית ובנייה בישראל, אשר נחתם בין חברת א. ארזים חברה לבניה והנדסה בע"מ לבין חברת ביג בילדינג בע"מ – חברה קבלנית אשר המשיב שימש כמנהל הכללי שלה (להלן: "החברה"). במסגרת חוזה זה, בגדרו נתן המשיב התחייבות אישית להתחייבויות החברה, התחייב המשיב להשתמש ב"אבן טבעית מטורקיה" לשם ביצוע העבודות (ראו עמ' 36 לנספח 7 לבקשת רשות הערעור).

 

3.            ביום 22.10.2019 נדחתה בקשתו של המשיב על ידי הממונה. בנמקה את החלטתה, ציינה הממונה כי לאחר בחינת הבקשה והמסמכים שצורפו אליה, הגיעה לכלל מסקנה כי אין מדובר במקרה חריג ויוצא דופן, אשר יש בו כדי להצדיק מתן היתר יציאה מהארץ בזמן ריצוי עבודות השירות (להלן: "החלטת הממונה").

 

4.            בעקבות כך, ביום 24.10.2019 הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בנצרת התוקפת את החלטת הממונה. בתמצית, טען המשיב כי סעיף 51ח1 לחוק העונשין מקנה לממונה שיקול דעת להתיר לאדם המרצה עונש מאסר בעבודות שירות לצאת לחו"ל לפרק זמן קצר. לשיטתו, שיקול הדעת שהפעילה הממונה במסגרת ההחלטה בעניינו איננו סביר, שכן נסיעתו לחו"ל חיונית לצורך עסקיו, ומשכך ישנה הצדקה להתערבות שיפוטית.

 

פסק דינו של בית המשפט קמא

 

5.            ביום 11.11.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא (כב' השופט יוסף בן חמו), במסגרתו התקבלה עתירתו של המשיב. בנמקו את החלטתו, ציין בין המשפט קמא כי קיים שוני מהותי בין מי שמרצה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, לבין מי שמרצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות (להלן: "עובד השירות") – בעוד שמהראשון נשללת החירות לחלוטין במהלך כל שעות היום, הרי שהאחרון נותר בן-חורין. אומנם, חירות זו כפופה לחובתו של עובד השירות לבצע את עבודות השירות בהתאם לנדרש ובשעות שנקבעו, אך ביתר חלקי היום, לאחר שהוא מסיים את עבודתו, וכן בימי המנוחה, ובכלל זאת בסופי השבוע, עובד השירות הוא בן-חורין לכל דבר ועניין.

 

6.            עוד ציין בית המשפט קמא כי בכל הנוגע לריצוי מאסר בעבודות שירות, עמדה הפסיקה על החשיבות שבריצוין הרציף של העבודות. בהתאם לגישה זו, הרציונל העומד מאחורי איסור היציאה מהארץ, הקבוע בסעיף 51ח1 לחוק העונשין, עניינו בהבטחת ביצוען הרציף והתקין של עבודות השירות. משכך, סבר בית המשפט קמא כי יש להבחין בין מקרים בהם יציאתו של עובד השירות מהארץ מובילה להפסקת הריצוי הרציף של עבודות השירות, לבין מקרים בהם היא אינה כרוכה בהפסקת העבודות – בעוד שבמקרים מהסוג הראשון תאושר הבקשה ליציאה מהארץ רק בנסיבות חריגות ביותר, במקרים מהסוג השני הנטייה תהיה לאפשר לעובד השירות לצאת מהארץ. כפועל יוצא, קבע בית המשפט קמא כי הסמכות הנתונה לממונה במסגרת סעיף 51ח1 לחוק העונשין להגביל יציאה לחו"ל של עובדי שירות, נועדה אך לצורך הבטחת ביצוען הרציף והתקין של עבודות השירות, ולא לצרכים אחרים.

 

7.            לבסוף, העיר בית המשפט קמא כי בניגוד לטענות המדינה, הוא איננו סבור כי קיים חשש אינהרנטי להימלטות מהארץ ומאימת הדין כאשר מדובר בביצוע עבודות שירות, וכי מדובר בחשש תיאורטי בלבד.

 

8.            נוכח דברים אלו, החליט בית המשפט קמא לקבל את העתירה, וקבע את ההסדר הבא: "העותר יעדכן את הממונה על עבודות השירות לפחות 5 ימים לפני המועדים שהוא מבקש לצאת לחו"ל ובכפוף לכך שיפקיד ערובה מתאימה להנחת דעתו של הממונה להבטחת חזרתו ארצה, יש לאפשר לעותר לצאת מהארץ לצרכי עיסוקיו, ככל שהיעדרותו לא תפריע לביצוע הרציף של עבודות השירות" (עמ' 6 לפסק הדין).

 

9.            ביום 10.12.2019 הגישה המדינה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. ביום 24.12.2019 התקיים דיון לפניי במעמד הצדדים, אשר בסופו הוחלט, על פי הסכמת הצדדים, כי המשיב יגיש לממונה בקשה נוספת ומנומקת לאישור יציאתו לחו"ל, וכי הסוגיות העקרוניות העולות מבקשת רשות הערעור ייבחנו בנפרד, ויוכרעו על סמך טיעונים בכתב, לאחר שהצדדים יגישו את התייחסותם לעניין. מספר ימים לאחר מכן, הודיעה המדינה כי לפנים משורת הדין, החליטה הממונה לאשר את בקשתו של המשיב. משכך, היות שהתייתר הצורך במתן הכרעה בעניינו הפרטני של המשיב, יידונו במסגרת פסק דין זה רק השאלות העקרוניות אשר התעוררו בבקשת רשות הערעור.

 

טענות המדינה

 

10.         לטענת המדינה, בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלו מספר פגמים מהותיים. ראשית, נטען כי קביעתו של בית המשפט קמא כי עובד שירות רשאי לצאת מן הארץ בעודו מרצה עונש מאסר בעבודות שירות, ככל שהדבר אינו מפריע לריצוי הרציף של העבודות, מנוגדת להוראתו של סעיף 51ח1 לחוק העונשין. לשיטת המדינה, יש לפרש סעיף זה כך שעל דרך הכלל, יציאתו של עובד שירות מהארץ בתקופת ריצוי עונשו אסורה, וסמכותה של הממונה לסטות מכלל זה שמורה למקרים חריגים בלבד.

 

           בהקשר זה, טוענת המדינה כי פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר על פניו מחייב מתן אישור כללי ליציאות של עובדי שירות לחו"ל ככל שאינן פוגעות ברציפותן של העבודות, מוביל לכבילת שיקול הדעת המנהלי של הממונה באופן משמעותי, והלכה למעשה שולל את הסמכות הנתונה לה בחוק להפעיל שיקול דעת עצמאי בבקשות כגון דא, בהתאם לנסיבותיהן הפרטניות. המדינה סבורה כי בכך סטה בית המשפט קמא מההלכה ביחס לאופייה של הביקורת השיפוטית על החלטותיהן של רשויות מנהליות, ועיקרון אי-החלפת שיקול הדעת.

 

11.         שנית, המדינה טוענת כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי על עובד השירות חלות מגבלות רק בזמן שעות ביצוע עבודות השירות, וכי ביתר הזמן הוא נותר בן-חורין לכל דבר ועניין. לשיטתה, קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, תכליתו וההלכה הפסוקה, כמו גם עם הרציונליים העומדים בבסיס החוק, הנובעים מאופיו של עונש המאסר בעבודות שירות ותנאיו. בתוך כך, טוענת המדינה כי על פי החוק והפסיקה, דינו של עובד השירות כדין מי שנדון למאסר מאחורי סורג ובריח, למעט העובדה שהראשון מרצה את עונש המאסר שנגזר עליו בדרך של עבודות שירות. משכך, על עובד השירות מוטלות מגבלות לאורך כל תקופת המאסר, ולא רק בשעות בהן הוא מבצע בפועל את עבודות השירות. המדינה תומכת טענה זו בסעיף 51(ו)(א) לחוק העונשין, הקובע כי ימי המנוחה בהם לא יעבוד עובד השירות, יבואו אף הם במניין תקופת עבודות השירות. מכאן מסיקה המדינה כי גם האיסור על יציאה מהארץ חל במשך כל תקופת ריצוי עבודות השירות, ובכלל זאת בשעות ובימים בהם לא מבוצעות עבודות השירות בפועל.

 

12.         שלישית, מציינת המדינה כי אומנם לנשיאת עונש בדרך של עבודות שירות ישנה תכלית שיקומית, שהרי בתקופת ריצוי העונש יכול עובד השירות לשמור על מסגרת חייו במשפחה ובקהילה, ולהימנע מהנזקים הכרוכים בריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח. ואולם, אין בכך כדי לשנות את מעמדו של עובד השירות כמי שהורשע ונגזר עליו עונש מאסר, ואת המגבלות החלות עליו בשל כך במשך כל תקופת ריצוי עונשו. לשיטת המדינה, דווקא אופיו של ריצוי המאסר בעבודות שירות, המאפשר לעובד השירות להמשיך את חייו בביתו לצד משפחתו, מחייב אמת מידה קפדנית. לפיכך, קביעות בית המשפט קמא אינן עולות בקנה אחד עם מעמדו המשפטי של עובד השירות, המחויב בראש ובראשונה לריצוי עונשו. כן נטען כי יציאות חוזרות ונשנות לחו"ל של עובד שירות אינן עולות בקנה אחד גם עם מטרות הגמול וההרתעה, ומביאות לכך שמאסר בעבודות שירות לא יהווה תחליף הולם למאסר מאחורי סורג ובריח.

 

13.         לבסוף, נטען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, האיסור על יציאה מהארץ לעובד השירות נובע גם מקיומו של חשש מפני הימלטותו מן הדין או מפני חזרה מאוחרת של עובד השירות, אשר תפגע בעמידתו בתנאים שנקבעו. בתוך כך מציינת המדינה כי לפי נתוני הממונה, מצויים כיום כ-90 חבי מאסר הנעדרים מריצוי עונשם בעבודות שירות, מתוכם 21 אשר יצאו מחוץ לגבולות הארץ באישור, אך לא שבו ארצה לריצוי יתרת עונשם.

 

תשובת המשיב

 

14.         בתשובתו, סומך המשיב את ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא, וחוזר על הנמקותיו. כך, גורס המשיב כי אכן יש מקום להבחין בין יציאה מהארץ אשר גוררת הפסקה של עבודות השירות הרציפות, לבין כזו שאיננה פוגעת ברציפות העבודות. המשיב סבור כי כפי שקבע בית המשפט קמא, בשעות ובימים בהם לא מחויב עובד השירות בביצוע העבודות, הרי שהוא בן-חורין לכל דבר ועניין. משכך, במקרים בהם יציאתו של עובד השירות מן הארץ איננה חורגת מזמנים אלו, ככלל יש לאפשר את יציאתו ככל שקיים נימוק המצדיק זאת. נוכח דברים אלו, טוען המשיב כי בקשתה של המדינה איננה מצדיקה מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא.

 

עמדת הסנגוריה הציבורית

 

15.         נוכח אופייה העקרוני של הסוגיה שהתעוררה במסגרת בקשת רשות הערעור דנן, בהחלטתי מיום 13.5.2020 נתבקשה הסנגוריה הציבורית (להלן: "הסנגוריה") להציג את עמדתה בנושא. במסגרת התייחסותה, מביעה הסנגוריה התנגדות לעמדה שהציגה המדינה במסגרת בקשת רשות הערעור, שכן לטענתה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 51ח1 לחוק העונשין, ומבטאת פרשנות המצמצמת יתר על המידה את שיקול דעת הממונה להתיר יציאה מהארץ לעובדי שירות. לשיטת הסנגוריה, תכליתו של סעיף 51ח1 לחוק עניינה להבטיח כי עובד השירות לא יחמוק מריצוי עונשו וכי רציפות ריצוי העונש לא תיפגע. לפיכך, לדידה, ראוי כי שיקול הדעת של הממונה יתבסס בעיקרו על שיקולים המתמקדים בבחינת השאלה האם יציאת עובד השירות מהארץ תביא לפגיעה ממשית בביצוע עבודות השירות או ברציפותן מחד גיסא, ועל טעמים המצדיקים את יציאת עובד השירות מהארץ לאור נסיבותיו הפרטניות מאידך גיסא. ודוק – במקרים בהם לא מתקיים חשש להימלטות עובד השירות או לפגיעה ברציפות ביצוען של עבודות השירות, סבורה הסנגוריה כי על הממונה להפעיל את שיקול דעתה באופן העולה בקנה אחד עם התכלית השיקומית של עונש המאסר בעבודות שירות, לרבות יכולתו של עובד השירות להתפרנס למחייתו, כמו גם עם מעמדה של הזכות החוקתית לחופש התנועה וליציאה מהארץ. יתרה מכך, לטענת הסנגוריה, אף ייתכנו מקרים בהם חשיבות שיקולי השיקום עשויה להצדיק מתן היתר יציאה מהארץ גם במחיר של פגיעה ברציפות ביצוען של עבודות השירות.

 

           לשיטת הסנגוריה, פרשנות זו של סעיף 51ח1 לחוק ושל שיקול דעת הממונה מתבקשת הן מתכליתו האמורה של הסעיף, הן ממעמדה החוקתי של זכותו של אדם לצאת מן הארץ, והן מהחובה המוטלת על הממונה לבחון כל מקרה באופן פרטני על פי מכלול נסיבותיו.

 

16.         זאת ועוד, הסנגוריה טוענת כי העמדה שמציגה המדינה ביחס לסמכות המוקנית לממונה במסגרת סעיף 51ח1 לחוק מערבת שיקולים שאינם ממין העניין. כך למשל, סבורה הסנגוריה כי טענת המדינה, לפיה במסגרת השיקולים שעל הממונה להביא בחשבון בעת הפעלת סמכותה נמנים גם שיקולים של גמול והרתעה – שגויה. לשיטתה, מדובר בשיקולים שאינם רלוונטיים לאיסור על יציאתו של עובד שירות מהארץ, שכן איסור זה נועד להבטיח כי הלה יעמוד בתנאי עונשו, ולא מהווה אמצעי ענישה משלים. כך גם אין זה מתפקידה של הממונה – המופקדת על יישום עונש עבודות השירות ועל הפיקוח על ביצועו – לשקול שיקולים מעין אלו, המהווים שיקולי ענישה ששמורים לבית המשפט. הסנגוריה מוסיפה וטוענת כי פרשנות המדינה לסמכות הממונה מביאה לפגיעה עודפת בזכויות הפרט של עובד השירות, ועומדת בסתירה לעקרון היסוד בשיטתנו לפיו אין להתיר פגיעה נוספת בזכויות האסיר מעבר לפגיעה המתחייבת מעצם מאסרו. לבסוף, סבורה הסנגוריה כי קשה להלום את עמדתה של המדינה, השואפת להשוות את מעמדו של מי שמרצה עונש מאסר מאחורי סורג ובריח למי שמרצה עונש מאסר בעבודות שירות, שכן לא ניתן להתעלם מההבדלים המשמעותיים בין דרכי הריצוי הללו.

 

17.         לצד טענות אלו, מוסיפה הסנגוריה כי גם האופן בו קוראת המדינה את פסק דינו של בית המשפט קמא – שגוי. בתוך כך, טוענת הסנגוריה כי בניגוד לטענת המדינה, פסק הדין לא הופך את ברירת המחדל, שכן הוא אינו קובע כי אין להגביל כלל את יציאתו של עובד השירות מהארץ בזמנים בהם הוא אינו מבצע עבודות שירות. אלא, כל שקבע בית המשפט קמא הוא שככל שהיציאה מהארץ אינה צפויה לפגוע בביצוע הרציף של עבודות השירות, ואין חשש להימלטות של עובד השירות מריצוי עונשו, הרי שאם קיים שיקול המצדיק את יציאתו מהארץ, הנטייה תהיה לאפשר זאת. זאת ועוד, לשיטת הסנגוריה פסק דינו של בית המשפט קמא לא כבל את שיקול דעתה של הממונה, אלא אך הפעיל ביקורת שיפוטית ראויה ביחס להחלטתה במקרה הספציפי.

 

 

 

 

תשובת המדינה

 

18.         במסגרת תשובתה, חוזרת המדינה על הטענות שהעלתה במסגרת בקשת רשות הערעור. לטענתה, אומנם צודקת הסנגוריה בכך שבמסגרת שיקול דעת הממונה, עליה לבחון בכל מקרה קיומם של טעמים פרטניים המצדיקים מתן אישור ליציאה מהארץ. ואולם, בחינה זו צריכה להיעשות לאור הוראת סעיף 51ח1 לחוק, האוסרת ככלל על יציאתם של עובדי שירות מהארץ, ומעניקה לממונה את הסמכות לאשר זאת במקרים חריגים בלבד, ורק ככל שהשתכנעה כי אין חשש להפרת תנאי עבודות השירות או להימלטות עובד השירות מהארץ. עוד מוסיפה המדינה כי טענת הסנגוריה, לפיה שיקולי גמול והרתעה חורגים מהשיקולים אותם על הממונה לשקול, לוקה בסתירה פנימית. זאת מאחר שלצד טענה זו, טוענת הסנגוריה כי במסגרת הפעלת סמכותה, על הממונה להתחשב בשיקולי שיקום. ואולם, ככל שסבורה הסנגוריה כי אין מקום לשקול שיקולים כלליים העומדים בבסיס עונש המאסר בעבודת שירות, הרי שמכך נובע כי אין להתחשב גם בשיקולי שיקום. לבסוף, נטען כי הסנגוריה טועה בקריאתה את פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר לשיטת המדינה מגביל באופן בוטה את שיקול הדעת הפרטני של הממונה בבקשות עתידיות של עובדי שירות ליציאה מהארץ.

 

דיון והכרעה

 

19.         הלכה היא כי בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעת בית המשפט המחוזי הדן בעתירות אסירים, אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטני של האסיר (ראו: רע"ב 4779/17 אבו-צעלוק נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 32 (22.3.2020); רע"ב 5754/15 חטיב נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 34 (2.7.2017); רע"ב 4644/15 ראעי נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 7 (15.6.2016)). לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובות לה, ושקלתי את הטענות שהעלו הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי למסקנה כי נוכח הסוגיה העקרונית המתעוררת בבקשה והשלכות הרוחב הטמונות בה, יש מקום לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כערעור.

 

20.         בהתייחס לערעור גופו, אציין כבר בפתח הדברים כי עמדתי היא שיש לקבל את הערעור, ככל שהוא נוגע לסוגיה הכללית של פרשנות האיסור על יציאה מהארץ לעובד שירות, הקבוע בסעיף 51ח1 לחוק העונשין (כאמור בפסקה 9 לעיל, עניינו הפרטני של המבקש בא על פתרונו, ולכן התייתר הצורך להכריע בכך). להלן אפרוט נימוקיי.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

21.         במוקד ענייננו מצוי סעיף 51ח1 לחוק העונשין. סעיף זה נחקק בשנת 2012 במסגרת תיקון מס' 116 לחוק העונשין (להלן: "התיקון"), ובמסגרתו נקבע כי "עובד שירות לא יצא מהארץ במהלך תקופת עבודת השירות, אלא באישור הממונה".

 

המצב המשפטי עובר לחקיקת התיקון

 

22.         עובר לחקיקת התיקון, לא הייתה בנמצא כל הוראת חוק המסדירה את סוגיית יציאתו של עובד שירות מגבולות הארץ במהלך תקופת ריצוי עונשו. בשל כך, ככל שהתעוררה סוגיה זו, נהגו בתי המשפט לבחון אותה על פי הוראות החוק הכלליות העוסקות בהיעדרויות של עובד השירות מעבודתו, לכל צורך שהוא, ובפרט – סעיף 51ז(ג) לחוק העונשין ותקנה 10(2) לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודות שירות), התשע"ב-2011 (להלן: "תקנות נשיאת מאסר בעבודות שירות") (יצוין כי תקנה זו החליפה את תקנה 10(2) לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודת שירות), התשמ"ח-1987, אשר נוסחה כמעט זהה) (ראו: רע"ב 10509/06 פרידמן נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (4.2.2007) (להלן: "עניין פרידמן"). ראו גם: עת"א (מחוזי י-ם) 7707-09-10 עותרים נ' מדינת ישראל, פסקאות 5 ו-7 (6.9.2010); עע"א (מחוזי חי') 430/07 שחאדה נ' מדינת ישראל שירות בתי הסוהר, פסקה י"ג (9.8.2007)).

 

23.         סעיף 51ז(ג) לחוק העונשין קובע כדלקמן:

 

עובד שירות לא יעדר מעבודתו אלא באישור הממונה, רכז עבודת השירות או מפקח, ואם נעדר מסיבות רפואיות – גם באישור רופא; האישור יהיה לפי כללים שיקבע השר לביטחון הפנים בתקנות.

 

 

           בהתאם לסעיף זה, הותקנה תקנה 10 לתקנות נשיאת מאסר בעבודות שירות, אשר מונה את המקרים בהם ניתן לאשר לעובד שירות להיעדר מעבודות השירות. ההוראה הרלוונטית לענייננו היא תקנת משנה (2), הקובעת כי הממונה, רכז עבודת שירות או מפקח רשאים לאשר או להורות לעובד שירות להיעדר מעבודת שירות "מסיבה מיוחדת אחרת ובלבד שההיעדרות לא תעלה על עשרה ימים רצופים".

 

           לצד הוראות חוק אלו יש לציין גם את נוהל שב"ס מס' 03-1008 שעניינו "מניעת יציאה מהארץ לעובדי שירות – רישום בביקורת הגבולות" (להלן: "נוהל היציאה מהארץ"), שנכנס לתוקף החל מיום 18.6.2009, ובמסגרתו נקבע כי "עובד שירות המרצה מאסר בעבודות שירות הינו במעמד של אסיר פעיל, ולכן מוגבלת יציאתו מן הארץ כל עוד לא הסתיימה תקופת ריצוי עונשו" (סעיף 1.1 לנוהל היציאה מהארץ).

 

24.         מכוחן של הוראות החוק האמורות, בצירוף נוהל היציאה מהארץ, שאב הממונה באותה עת את סמכותו להגביל את יציאתם של עובדי שירות מהארץ. סמכות זו של הממונה הוכרה גם במסגרת פסיקתו של בית משפט זה עובר לחקיקת התיקון, וזאת על אף שלא הוקנתה לו באופן מפורש בחוק. כך למשל, בעניין פרידמן נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות עתירה שהגיש עובד שירות, במסגרתה השיג על החלטת הממונה שלא להתיר לו לצאת מהארץ לצורך עסקיו בתקופת ריצוי עונשו. באותו עניין, קבע השופט (כתוארו אז) אשר גרוניס כדלקמן:

 

עובד השירות מרצה עונש ואין הוא יכול להיעדר מן העבודות כל אימת שיחפוץ, כשם שאין ביכולתו של אסיר המרצה את עונשו בבית הכלא לצאת ולבוא בשעריו כרצונו. האסיר המרצה עונשו בעבודות שירות זקוק לאישור מן הממונה (או המפקח) על עבודות השירות אם ברצונו להיעדר מעבודתו. תקנה 10(ב) לתקנות מקנה לממונה שיקול דעת לאפשר היעדרות שכזו. בית המשפט קמא סבר שאין מקום, במסגרת הסעיף האמור, לאפשר למבקש להפסיק את עבודות השירות שנגזרו עליו במטרה לצאת את המדינה לצורך עסקיו. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא. אכן, מטבע הדברים פחותות המגבלות המוטלות על עובד השירות ביחס לאסיר רגיל, אולם עודנו אסיר הוא, המרצה את עונשו. אין מקום לאפשר לאסירים, בין אם מרצים הם את עונשם בין כותלי הכלא ובין אם בעבודות שירות, להפסיק את ריצוי עונשם אך ורק מן הטעם שהתעורר להם צורך עסקי דחוף. אין זו כוונתו של סעיף 10(ב) לתקנות. כפי שציין בית המשפט קמא, היעדרות מעבודות השירות "מסיבה מיוחדת" תאושר רק במקרים חריגים ונדירים, כגון מצב רפואי קשה במיוחד של בן משפחה קרוב. המקרה דנא אינו אחד מן המקרים הללו" (ההדגשה הוספה. עניין פרידמן, פסקה 4).

 

           בדומה, בעניין רביב נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות עתירה נגד החלטת הממונה שלא להתיר לעובד שירות לצאת לחופשה בת חודש ימים בארצות הברית. בדחותו את הבקשה, ציין בית משפט זה (השופט (כתוארו אז) סלים ג'ובראן) כי "עובד המבצע עבודות שירות הינו עדיין בגדר אסיר המרצה את עונשו וכפי שאסיר אינו יכול לצאת לחופשה לפי רצונו, כך אין עובד השירות יכול להיעדר בכל עת שיחפוץ, תהיה הסיבה אשר תהיה" (רע"ב 1781/07 רביב נ' שירות בתי הסוהר (12.3.2007)).

 

25.         הנה כי כן, אף בטרם חוקק התיקון, על אף שלא היה איסור מפורש בחוק המונע את יציאתם של עובדי שירות לחו"ל, המצב המשפטי ששרר דה-פקטו היה הגבלה על יציאת עובדי שירות מן הארץ במהלך תקופת ריצוי עונשם, בכפוף לסמכותו של הממונה לאשר יציאה מהארץ במקרים מיוחדים.

 

המצב המשפטי לאחר התיקון

 

26.         כאמור לעיל, בשנת 2012 נוסף לחוק העונשין סעיף51ח1, אשר עיגן את איסור היציאה מהארץ לעובדי שירות, והסדיר את סמכות הממונה לחרוג מאיסור זה לפי שיקול דעתו ובהתחשב בנסיבות. בהתאם, בשנת 2014 עודכן גם נוהל היציאה מהארץ, ונקבע בסעיף 3.4 כי "עובדי שירות מנועים מלצאת מהארץ במהלך ריצוי עונשם [..]. עם זאת, במקרים חריגים (כגון: מות קרוב מדרגה ראשונה / טיפול רפואי דחוף וכדו'), רשאי הממונה הארצי על עבודות שירות לשקול מתן אישור יציאה מהארץ לזמן מוקצב".

 

27.         מאז חקיקתו של התיקון, הגיעה סוגיה זו לפתחו של בית המשפט המחוזי לא אחת. ואולם, על אף שהיה מצופה כי לאחר חקיקת התיקון יהיה המצב המשפטי בסוגיה זו נהיר דיו, סקירת החלטותיהם של בתי המשפט המחוזיים בשנים שלאחר התיקון, מצביעה דווקא על מגמה הפוכה, ומגלה חוסר אחידות ביחס לפרשנות ההוראה שבסעיף 51ח1 לחוק העונשין: בעוד שבחלק מהמקרים פירש בית המשפט המחוזי את הוראת התיקון כך שרק במקרים חריגים ביותר תאושר בקשתו של עובד שירות לצאת מגבולות הארץ במהלך ריצוי עונשו (ראו, למשל: עת"א (מחוזי י-ם) 32018-11-18 שוויקי נ' הממונה על עבודות שירות – מפקדת גוש דרום וירושלים (25.11.2018) (להלן: "עניין שוויקי"); עת"א (מחוזי חי') 55329-03-18 שמר נ' הממונה על עבודות שירות – מפקדת גוש צפון (25.4.2018) (להלן: "עניין שמר מחוזי") (יוער כי בית משפט זה דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה ביחס להחלטה זו. ראו: רע"ב 3511/18 מדינת ישראל נ' שמר, פסקה 9 (6.5.2018) (להלן: "עניין שמר עליון")); עת"א (מחוזי חי') 18020-12-16 מנסור נ' הממונה על עבודות שירות – מפקדת גוש צפון (18.12.2016) (להלן: "עניין מנסור"); עת"א (מחוזי חי') 53844-02-15 שושנה נ' הממונה על עבודות שירות – מפקדת גוש צפון (16.3.2015) (להלן: "עניין שושנה"); עת"א (מרכז) 42981-08-15 כהן נ' הממונה על עבודות שירות (30.8.2015)); במקרים אחרים, וענייננו ביניהם, ניכרת פרשנות מקלה יותר של הוראות התיקון, במסגרתה מתערב בית המשפט בהחלטת הממונה, ומתיר את יציאתם של עובדי שירות מן הארץ גם כאשר אין בנמצא נסיבות חריגות שיש בהן כדי להצדיק זאת (ראו, למשל: עת"א (מרכז) 29319-07-12 דורי נ' שרות בתי הסוהר (19.7.2012) (להלן: "עניין דורי"); עת"א (מרכז) 1462-05-14 סער נ' הממונה על עבודות שירות מחוז מרכז (4.5.2014); עת"א (מחוזי ת"א) 65585-09-16 סוסר מורנו נ' מדינת ישראל (13.10.2016) (להלן: "עניין מורנו"); עת"א (מחוזי נצ') 39600-10-17 מרואת נ' הממונה על עבודות שירות – מפקדת גוש צפון (13.11.2017) (להלן: "עניין מרואת")). משאלו הם פני הדברים, סבורני כי ישנו צורך בהבהרת הפרשנות הראויה לסעיף 51ח1 לחוק, ובכלל זאת התוויית שיקול דעתה של הממונה בבואה לבחון בקשה של עובד שירות לצאת מהארץ.

 

הכלל – איסור יציאה מהארץ לעובד שירות

 

28.         סעיף 51ח1 לחוק נחקק על מנת ליתן תוקף חוקי לאיסור יציאתם של עובדי שירות מן הארץ, אשר כפי שתואר לעיל היה קיים דה-פקטו גם לפני כן (על כך ניתן ללמוד גם מדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת ביחס לתיקון. ראו: פרוטוקול ישיבה מס' 620 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-18, עמ' 4-2 (4.6.2012)).

 

29.         מטרתו של סעיף זה הייתה לקבוע את ברירת המחדל כך ש"עובד שירות יהיה מנוע מלצאת מהארץ במהלך ריצוי עונשו בעבודות שירות", וזאת בעיקר בשל החשש כי לא ישוב לארץ לריצוי יתרת עונשו או ישוב באיחור (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 116) (איסור יציאה מהארץ לעובדי שירות), התשע"ב-2012, ה"ח הממשלה 754, 754 (2012) (להלן: "דברי ההסבר")).

 

30.         נמצאנו למדים כי לאחר חקיקת התיקון, נקודת המוצא היא קיומו של איסור מפורש על יציאה מהארץ לעובדי שירות במהלך כל תקופת ריצוי עונשם. אכן, גם במסגרת התיקון ניתנה לממונה הסמכות לחרוג מהכלל ולהתיר לעובד שירות לצאת מהארץ, ואולם בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא, סבורני כי אפשרות זו שמורה למקרים חריגים בלבד.

 

31.         כפי שתואר לעיל, לגישתו של בית המשפט קמא, כמו גם לגישת המשיב והסנגוריה הציבורית, הרציונל הבלעדי העומד בבסיס איסור היציאה מהארץ לעובדי שירות הוא השאיפה לנוע התחמקות מביצוע עבודות השירות והצורך להקפיד על ריצוין באופן רציף, ולכן ככל שהיציאה לחו"ל איננה מעוררת חשש להימלטות, ואינה פוגעת ברציפות העבודות, ככלל יש להתירה. בית המשפט קמא אף הוסיף כי בימים ובשעות בהם לא נדרש עובד השירות לבצע עבודות, הוא בן-חורין לכל דבר ועניין.

 

           אין בידי להסכים עם גישה זו. אומנם, כפי שאבהיר בהמשך, אני סבור כי הריצוי התקין והרציף של עבודות שירות הוא אכן שיקול מרכזי בעת בחינת בקשתו של עובד שירות לצאת מן הארץ, ואולם אין בכוחו של שיקול זה כדי להפוך את החריג לכלל ואת הכלל לחריג. זאת ועוד, אינני סבור כי התפיסה לפיה עובד השירות הוא בן-חורין בימים ובשעות בהם אינו נדרש לעבוד, עולה בקנה אחד עם אופיים ותכליתם של עבודות שירות כאמצעי עונשי.

 

32.         סעיף 51ב(א) לחוק העונשין קובע כי "בית משפט שגזר על נאשם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על תשעה חדשים, רשאי להחליט, בגזר הדין, שהנידון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו, בעבודת שירות". חלופה זו מעניקה לנאשם אשר נגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה קצרה, את הפריבילגיה לרצות את מאסרו בתנאים פתוחים, מחוץ לכותלי בית הסוהר, וזאת מקום בו ניתן להשיג את המטרות העונשיות של המאסר בדרך מועילה יותר לחברה ופוגענית פחות לעבריין (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 25) התשמ"ו-1986, ה"ח הממשלה 76, 76 (1986). ראו גם: רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר, פסקאות 10-9 (12.3.2006) (להלן: "עניין חווא"); רע"ב 8648/04 הרץ נ' נציב שירות בתי הסוהר, פסקה 6 (23.9.2004)). בית משפט זה עמד על כך שחלופה עונשית זו, תכליתה לאזן בין הצורך להטיל על נאשם עונש מאסר בגין עבירה שעבר, לבין הרצון לסייע בשיקומו ולהימנע מההשלכות המזיקות הנלוות לריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח (ראו, למשל: רע"ב 2955/11 אזבארגה נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 10 (8.5.2011) (להלן: "עניין אזבארגה"); עניין חווא, פסקאות 10-9). עם זאת, כבר נקבע כי חלופה זו איננה סוג נוסף של עונש, אלא אך צורה מיוחדת לנשיאתו של עונש מאסר, אשר אליה נלווים כלל שיקולי הענישה החלים ביחס לעונש מאסר, ובראשם שיקולי ההרתעה (ראו: רע"ב 8430/09 אברג'יל נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (3.1.2010) (להלן: "עניין אברג'יל"); רע"ב 10509/06 פרידמן נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 4 (4.2.2007) (להלן: "עניין פרידמן"); ע"פ 1242/90 דנוך נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 319, 322 (1991) (להלן: "עניין דנוך"); ע"פ 42/89 מדינת ישראל נ' ועקנין, פ"ד מג(1) 511, 515 (1989) (להלן: "עניין ועקנין")). כן נקבע כי נידון אשר התנהלותו מלמדת עליו כי אינו מבצע ברצינות ובאחריות את עבודות השירות שהוטלו עליו, מסתכן באובדן הפריבילגיה האמורה ובריצוי יתרת עונשו מאחורי סורג ובריח (ראו: עניין אזבארגה, פסקה 10; עניין אברג'יל, פסקה 11; עניין חווא, פסקה 10).

 

33.         עינינו הרואות, אסיר המרצה את עונש המאסר שנגזר עליו בדרך של עבודות שירות, דינו כמי שמבצע עונש מאסר בפועל (עניין דנוך, עמ' 322; עניין ועקנין, עמ' 515). אומנם, מטבע הדברים, המגבלות המוטלות על חירותו של עובד השירות פחותות ביחס לאלו המוטלות על אסיר המרצה עונשו מאחורי סורג ובריח – בניגוד לאחרון, לעובד השירות ניתנת הפריבילגיה להישאר לצד משפחתו ובתוך קהילתו בתקופת ריצוי עונשו. ואולם, כיאה לעונש מאסר, פריבילגיה זו איננה בלתי-מוגבלת, ולבטח אין משמעה כי בימים ובשעות המנוחה הוא בן-חורין לעשות ככל העולה על רוחו (ראו: עניין פרידמן, פסקה 4). על עובד השירות, כמו על אסיר רגיל, נגזר עונש מאסר בפועל לתקופה קצובה. משכך, עובד השירות, כמו אסיר רגיל, יהיה מצוי תחת הגבלות על חירותו (חמורות יותר או פחות) במשך כל תקופת המאסר, ללא יוצא מן הכלל. כך למשל, עובד השירות אינו רשאי לבחור את מקום עבודתו ואת השעות בהן יבצעה (ראו סעיפים 51ג ו-51ו לחוק. כן ראו: רע"פ 10002/17 איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ע"ר נ' מור, פסקה 27 (18.7.2018) (להלן: "עניין מור")); הוא אינו יכול להיעדר מעבודתו אלא באישור הממונה וחלה עליו חובת דיווח לממונה (ראו סעיפים 51ז(ב) ו-(ג) לחוק); וכן הוא נתון לפיקוח שרות בתי הסוהר לאורך כל תקופת ריצוי עונשו, אשר בסמכותו להחליט על הפסקת עבודות השירות וריצוי יתרת עונש המאסר מאחורי סורג ובריח (ראו: סעיף 51ט לחוק. ראו גם: עניין מור, פסקה 27).

 

34.         ויובהר, מעמד של עובד שירות, כמו מעמד של אסיר, אינו מצב דברים עובדתי גרידא, המתקיים רק כאשר אדם מצוי מאחורי סורג ובריח או במקום עבודת השירות, לפי העניין, אלא מצב משפטי המתקיים לאורך כל תקופת ריצוי עונש המאסר בדרך זו. לפיכך, כפי שלא יעלה על הדעת שאסיר המרצה את עונשו מאחורי סורג ובריח יחשב כ"בן חורין לכל דבר ועניין" בעת שהוא מצוי בחופשה מחוץ לכותלי בית הסוהר, כך גם לא יעלה על הדעת שאסיר המרצה את עונשו בדרך של עבודות שירות יהיה בן-חורין בזמנים בהם הוא אינו מצוי בעבודה (השוו, לעניין מעמדו של אסיר בחופשה, ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 421 (1980). כן השוו, לעניין מעמדו של קטין המוחזק במעון נעול כאשר אינו נמצא פיסית במעון, ע"פ 2212/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (21.6.2017)).

 

           הערה: מפסק דינו של בית משפט זה ברע"ב 11834/05 אמבאו נ' מדינת ישראל (3.4.2006) (בקשה לדיון נוסף נדחתה. דנג"ץ 3277/06 מיום 25.6.2006) עולה כי אדם נכנס למעמד של עובד שירות מהמועד שנקבע להתייצבותו לעבודות השירות, וזאת אף אם לא התייצב בפועל באותו מועד. זאת בשונה מההלכה המנחה ביחס לכניסה למעמד של אסיר, אליו נכנס אדם רק מהמועד בו התייצב בפועל לריצוי עונשו (ראו ד"נ 5/83 מדינת ישראל נ' סוויסה, פ"ד לח(4) 701 (1984)).

 

35.         בהתאם, גם אין ממש בטענה כי פרשנות המגבילה את זכויות עובד השירות מעבר למה שנדרש כדי להבטיח את ביצוען התקין ורציפותן עבודות השירות, היא בגדר פגיעה עודפת בזכויותיו החוקתיות. הגבלת חירותו של עבריין שנגזר עליו עונש מאסר, בין אם לריצוי מאחורי סורג ובריח ובין אם לריצוי בעבודות שירות, לרבות הגבלת חירותו על דרך של איסור יציאתו מחוץ לגבולות מדינת ישראל, היא האמצעי ההולם שנבחר לצורך הגשמת התכליות הראויות שביסוד הרשעתו וענישתו של העבריין. יישום ההגבלה על יציאה מגבולות הארץ בהתאם להוראות הדין, הוא לפיכך בגדר הדרוש באופן מידתי, על פי חוק, על מנת להגשים את התכליות הראויות אשר לשמן הוטל על עובד השירות עונש המאסר והוגבלה חירותו. במילים אחרות, הכלל האוסר על עובד שירות יציאה מן הארץ איננו מהווה פגיעה נוספת בזכויות חוקתיות, אלא הוא חלק מהפגיעה הגלומה בעצם הטלת עונש המאסר בעבודות שירות במסגרת גזר הדין. לפיכך, הוא יונק את חוקיותו מההצדקה החוקתית להטלת העונש שנגזר בגזר הדין (מאסר לריצוי בעבודות  שירות), ואינו טעון הצדקה נוספת בעת ריצוי העונש (כגון חשש להימלטות).

 

36.         משכך, סבורני כי פרשנותו הראויה של הכלל היא כי האיסור על יציאה מהארץ של עובד שירות יעמוד בתוקפו לאורך כל תקופת ריצוי המאסר בעבודות שירות, ובכלל זאת בזמנים בהם לא מבוצעת עבודת השירות בפועל. חריגה מאיסור זה תיתכן רק במקרים חריגים, ובהתאם לשיקול דעתו הפרטני של הממונה. מסקנה זו מתיישבת הן עם כוונתו של המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר, והן עם התפיסה הכללית ביחס לאמצעי העונשי של מאסר בדרך של עבודות שירות.

 

החריג – היתר יציאה מהארץ לפי שיקול דעת הממונה

 

37.         כאמור לעיל, הסיפא של סעיף 51ח1 לחוק מעניקה לממונה את הסמכות לחרוג מן הכלל האוסר על עובד שירות לצאת מן הארץ, ככל שנסיבותיו הפרטניות מצדיקות זאת (ראו: עניין שמר עליון, פסקה 9). השאלה המצויה במוקד ענייננו היא מהן אותן נסיבות חריגות אשר בהתקיימן ראוי כי תאשר הממונה את בקשתו של עובד שירות לצאת מהארץ, וביתר דיוק – מהם השיקולים אותם ראוי שתביא הממונה בחשבון בבואה לבחון בקשות מעין אלו.

 

38.         לצורך מענה על שאלה זו, נפנה לדברי ההסבר שנלוו לתיקון. שם, צוין כי סמכות הממונה לחרוג מן הכלל ולאשר יציאה מן הארץ של עובד שירות שמורה ל"מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם הוא סבור כי לא מתקיים החשש שעובד השירות יפר את תנאי עבודות השירות או יימלט מריצוי עונשו" (ההדגשות הוספו. עמ' 76 לדברי ההסבר). מדברים אלו ניתן לשאוב שני סוגים של שיקולים: האחד – שיקולים הקשורים לעצם היציאה מהארץ ונסיבותיה; והשני – שיקולים הקשורים לריצוי עבודות השירות.

 

39.                 במסגרת הסוג הראשון, ניתן למנות מספר שיקולים אותם ראוי להביא בחשבון:

 

                  (א)    השיקול הראשון עניינו בנחיצותה ודחיפותה של יציאתו של עובד השירות מהארץ במהלך תקופת ריצוי עבודות השירות. בתוך כך, יש לבחון, בין היתר, האם יכול עובד השירות לדחות את נסיעתו לחו"ל מבלי שייגרם לו נזק משמעותי, וכן האם קיים הכרח שעובד השירות ייסע בעצמו או שמא יכול אדם אחר לנסוע במקומו (ראו: עניין שוויקי, פסקאות 15-14; עניין שמר מחוזי, עמ' 7; עניין מרואת, עמ' 7; עניין מנסור, עמ' 3-2).

 

                  (ב)    השיקול השני נוגע למשך הזמן בו מבקש עובד השירות לצאת מהארץ – ככל ששהותו של עובד השירות בחו"ל צפויה להימשך זמן רב יותר, תידרש הצדקה משמעותית יותר לאישור הבקשה (ראו: עת"א (מחוזי ב"ש) 56033-09-19 מאייר נ' מדינת ישראל, עמ' 3 (26.9.2019) (להלן: "עניין מאייר"); עניין שמר מחוזי, עמ' 8-7; עניין שושנה, עמ' 2).

 

                  (ג)     השיקול השלישי הוא תרומתה הצפויה של היציאה לחו"ל לסיכויי השיקום של עובד השירות – ככל שזו צפויה להיות גדולה יותר, יהווה הדבר שיקול לקבלת הבקשה (ראו: עניין שמר מחוזי, עמ' 7; עניין מרואת, עמ' 7; עניין מורנו; עניין דורי, עמ' 2). שיקול זה משתלב עם חשיבותם הכללית של שיקולי השיקום ביחס לעונש מאסר בעבודות שירות (ראו: רע"ב 4982/14 זולונוב נ' מדינת ישראל, פסקה י' (1.9.2014) (להלן: "עניין זולונוב"); רע"ב 7868/12 אפנג'ר נ' בית המשפט המחוזי נצרת, פסקה 9 (10.11.2013); עניין אזבארגה, פסקה 10; רע"ב 7673/10 טאובר נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (21.10.2010); עניין אברג'יל, פסקה 11; עניין חווא, פסקה 9; עניין דנוך, עמ' 322).

 

40.         באשר לשיקולים מהסוג השני, שעניינם בריצוי עבודות השירות, ניתן להצביע על מספר שיקולים עיקריים:

 

                  (א)    בראש ובראשונה, יש לבחון האם קיים חשש שעובד השירות יימלט מריצוי יתרת עונשו או ישוב באיחור (ראו: עמ' 76 לדברי ההסבר. כן ראו: עניין מאייר, עמ' 2; עניין שמר מחוזי, עמ' 8). בתוך כך, ראוי לתת משקל ליתרת העונש שנותר לריצוי, ולנסיבות אחרות אשר עשויות להשפיע על התמריץ להימלט מהארץ (עת"א (מחוזי ב"ש) 47965-06-19 תקווה נ' שרות בתי הסוהר, עמ' 3 (25.6.2019) (להלן: "עניין תקווה"); ת"פ (מחוזי חי') 9109-02-16 עבאסי נ' מדינת ישראל, עמ' 3 (20.3.2019); עניין שמר מחוזי, עמ' 6; עניין מורנו). עוד יצוין כי בחלק מן המקרים ניתן לצמצם חשש זה באמצעות חיובו של עובד השירות להפקיד ערבויות בטרם נסיעתו (יצוין כי פרקטיקה זו נוהגת כבר כיום, וראוי כי סמכות הממונה לדרוש הפקדת ערבויות במקרים אלו תוסדר בתקנות. ראו: עת"א (מחוזי ב"ש) 59965-09-19 רובינשטיין נ' שירות בתי הסוהר, עמ' 5 (26.9.2019) (להלן: "עניין רובינשטיין"); עניין מאייר, עמ' 3; עניין תקווה, עמ' 3; עניין שמר מחוזי, עמ' 9; עניין מרואת, עמ' 9).

 

                  (ב)    שנית, יש לבחון האם יציאתו של עובד השירות מהארץ צפויה לפגוע ברציפות עבודות השירות (ראו: עניין מאייר, עמ' 3; עניין מרואת, עמ' 8; עניין מורנו). כפי שציין בית המשפט קמא, ישנה חשיבות לריצוין הרציף של עבודות השירות, בהיותן חלופה לריצוי עונש מאסר בפועל (ראו לעניין זה: רע"ב 4124/17 עמאש נ' הממונה על עבודות השירות מפקדת גוש צפון, פסקה 2 (2.7.2017); עניין זולונוב, פסקה ט'; ע"פ 6676/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ח' (27.8.2009); רע"ב 6108/07 חדד נ' הממונה הארצי על עבודות השירות, פסקה 6 (12.7.2007)). משכך, ככל שיציאתו של עובד השירות מהארץ צפויה להוביל להפסקה בריצוי עבודות השירות באופן שיקטע את רציפותן, יהווה הדבר שיקול לדחיית הבקשה (יוער כי שיקול זה חופף במידת מה לשיקול הנוגע למשך השהות בחו"ל שהוזכר לעיל, שכן ככל שמשך השהות ארוך יותר, כך סביר שיוביל לקטיעה בריצוי הרציף של עבודות השירות. עם זאת, מדובר בשני שיקולים נפרדים).

 

                  (ג)     שלישית, יש לתת את הדעת לאורכה של תקופת המאסר שנגזרה על עובד השירות. ככל שמדובר בתקופה קצרה יותר, עשוי הדבר להוות שיקול לדחיית הבקשה ולהיפך (ראו: עניין שושנה, עמ' 2).

 

                  (ד)    לבסוף, ולא אחרון בחשיבותו, יש לבחון את התנהלותו של עובד השירות בריצוי עבודותיו עד למועד הבקשה. בתוך כך, יש לבחון האם עובד השירות נעדר מהעבודה ללא אישור, האם הוא מבצע כראוי את המשימות המוטלות עליו, האם הוא עומד בתנאי עבודת השירות שקבעו בית המשפט והממונה, וכיוצא בזאת (השוו לסעיף 51ט לחוק העונשין, המונה שיקולים אלו כגורמים שעשויים להוביל להפסקה מנהלית של עבודות השירות. ראו גם: עניין שמר מחוזי, עמ' 6; עניין מרואת, עמ' 8).

 

41.         ויודגש – אין מדובר ברשימה ממצה של שיקולים. מטבע הדברים, בהיותן של בקשות כגון דא נטועות בנסיבותיהם הפרטניות של המבקשים, הרי שמקרים שונים עשויים לעורר צורך בשקילת שיקולים נוספים לצורך בחינת הבקשה. עם זאת, סבורני כי די בשיקולים האמורים כדי להתוות את שיקול דעתה של הממונה ולהנחותה ביחס לאופיים וטיבם של השיקולים אותם ראוי שתביא בחשבון בבואה להכריע בבקשותיהם של עובדי שירות לצאת מהארץ.

 

42.         טרם סיום, אציין כי בעמדת הסנגוריה כלולה גם התייחסות למסמך שכותרתו "כללים והנחיות לעובד השירות", תוך שנטען כי מסמך זה אינו משקף באופן ראוי את הסדרי הדין בסוגיה בה עסקינן. המסמך האמור לא עמד במוקד הדיון בבקשה זו, ועל כן לא ראיתי מקום לעסוק בניסוחו. חזקה על המדינה כי תבחן בשנית את האמור בו ביחס ליציאת עובד שירות לחו"ל, ותבצע את ההתאמות הנדרשות לאשר נקבע בפסק דין זה.

 

סוף דבר

 

43.         נוכח האמור, הייתי מציע לחבריי שנדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ונקבל את הערעור לעניין השאלות העקרוניות שהתעוררו במסגרתו, היינו ביחס לפרשנות האיסור על יציאה מהארץ לעובדי שירות וסמכות הממונה לחרוג ממנו (כקבוע בסעיף 51ח1 לחוק העונשין), וזאת כמפורט בפסקאות 41-36 לעיל.

 

 

השופט ע' פוגלמן:

 

           אני מסכים.

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופט ד' מינץ:

 

           אני מסכים.

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף.

 

           ניתן היום, ‏כ"א בתמוז התש"ף (‏13.07.2020).

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים