מדינת ישראל נ. מוחמד זידאן | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

מדינת ישראל נ. מוחמד זידאן

ע"פ 3725/19
תאריך: 27/01/2020

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  3725/19

ע"פ  3887/19

 

לפני:  

כבוד השופט מ' מזוז

 

כבוד השופטת י' וילנר

 

כבוד השופט א' שטיין

 

המערערת בע"פ 3725/19 והמשיבה בע"פ 3887/19:

 

מדינת ישראל

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים בע"פ 3725/19 והמערערים בע"פ 3887/19:

 

1. מוחמד זידאן

 

2. טאהא זידאן

 

3. מהראן זידאן

 

4. חאלד זידאן

 

ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 61797-10-15, שניתן ביום 16.4.2019 על-ידי כב' השופט ע' עיילבוני

 

תאריך הישיבה:

ה' בטבת התש"ף      

(2.1.2020)

 

בשם המערערת בע"פ 3725/19 והמשיבה בע"פ 3887/19:

 

עו"ד חיים שוייצר

 

בשם המשיבים בע"פ 3725/19 והמערערים בע"פ 3887/19:

 

עו"ד אביגדור פלדמן

 

 

פסק-דין

 

 

השופטת י' וילנר:

 

1.        לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ע' עיילבוני) מיום 16.4.2019 בת"פ 61797-10-15, בגדרו נגזרו על ארבעת המערערים בע"פ 3887/19 (להלן יחד: המערערים) עונשים שונים בגין מעשי זיוף ותרמית שבוצעו על-ידיהם בנסיבות מחמירות, כפי שיפורט להלן.

 

           ערעורם של המערערים נסוב על חומרת העונשים שנגזרו עליהם וכן על גובה סכום החילוט שנקבע. המדינה אף היא הגישה ערעור על גזר הדין (ע"פ 3725/19) ובו טענה, בעיקרו של דבר, כי היה מקום לחלט סכום גבוה יותר מזה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי.

 

רקע וכתב האישום המתוקן           

 

2.        ביום 17.11.2015 הוגש כתב אישום נגד המערערים ונאשמים נוספים. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למתן צו זמני לחילוט רכושם של המערערים לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.

 

           בהמשך לכך ובמסגרת הסדר טיעון, הוגש ביום 12.2.2018 נגד המערערים כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום המתוקן), המונה שבעה עשר אישומים בנוגע לשורה ארוכה של מעשי זיוף ותרמית שבוצעו על-ידי המערערים בנסיבות מחמירות במסגרת פרשת הונאה רחבת-היקף כלפי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) ורשויות המס. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי קודם לשנת 2008, המערערים קשרו קשר עם נאשם נוסף בפרשה, ישראל תמיר (להלן: תמיר), מנהל חשבונות במקצועו המספק שירותי הנהלת חשבונות למעסיקים שונים, וזאת במטרה להונות את המל"ל ואת רשויות המס על-ידי הצגת דיווחים כוזבים. על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, תפקידם של המערערים היה לאתר גורמים המעוניינים לרכוש מסמכים מזויפים (תלושי שכר, אישורי העסקה, מכתבי פיטורים וכיו"ב) אשר באמצעותם יוכלו להגיש תביעות כוזבות למל"ל ולזכות בהטבות ובגמלאות (להלן: הרוכשים). תמיר היה אמון על הנפקת המסמכים המזויפים, אותם העביר לידי המערערים לצורך מכירתם לרוכשים שאיתרו. תמיר והמערערים גזרו עמלה בסך של 200 ש"ח ו-150 ש"ח, בהתאמה, עבור כל מסמך מזויף שנמכר. במקביל, תמיר רשם את הרוכשים תחת שמותיהם של מעסיקים אמיתיים, אשר כתוצאה מכך זכו להטבות מס עקב תוספת פיקטיבית של עובדים לעסקיהם והעמסת הוצאות מלאכותית. אציין כי מעסיקים אלה הואשמו אף הם במסגרת כתב האישום המתוקן (להלן: המעסיקים). בכך, על-פי כתב האישום המתוקן, פעל תמיר, בצוותא חדא עם המערערים, להסוואת מקורו של הרכוש האסור אשר הושג במרמה, זהות בעלי הזכויות בו והפעולות שנעשו בו.

 

           על-פי כתב האישום המתוקן, היקף העלמות המס אשר בוצעו במסגרת פרשה זו נאמד בסך של כ-30 מיליון ש"ח. כן צוין כי הקצבאות ששולמו בכזב על ידי המל"ל לרוכשים עומדות על סך של 12,381,541 ש"ח. עוד עולה כי סך התקבולים שהגיעו לידי המערערים עומד על כ-2.8 מיליון ש"ח. ואולם, לאחר התחשבנויות עם תמיר והעברת חלק מהתקבולים לידיו, נותר בידי המערערים סך של כ-1.2 מיליון ש"ח (רווח של 237,750 ש"ח למערער 1; 454,200 ש"ח למערער 2; 410,100 למערער 3; ו-101,700 ש"ח למערער 4).

 

3.        המערערים הודו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשעו, על יסוד הודאתם, בריבוי עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977; שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420 בנסיבות סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; ומרמה לפי סעיפים 220(1), (4) ו-(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה); וכן, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; איסור הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין (המערערים 3-1 בלבד); בידוי ראיה לפי סעיף 238 לחוק העונשין (המערערים 2-1 בלבד); ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין (המערער 1 בלבד).

 

4.        עוד יש לציין כי במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המערערים יטענו לעונש כראות עיניהם וכי המדינה תטען לעונשי מאסר בפועל כדלקמן: למערער 1 – 9 חודשי מאסר; למערערים 2 ו-3 – 26.5 חודשי מאסר לכל אחד; ולמערער 4 – 16.5 חודשי מאסר. זאת, בנוסף לעונש מאסר על תנאי אשר הוסכם כי יוטל על המערערים לפי שיקול דעת בית המשפט.

 

5.        לעניין החילוט, הוסכם בהסדר הטיעון כי המדינה תעתור לחילוט או לקנס המצטרפים יחד לסכום של עד 4 מיליון ש"ח, וזאת אף אם שווי הרכוש שנתפס מכוח הצו הזמני שניתן (להלן: הרכוש התפוס), יעלה על סכום זה. עוד הוסכם כי ככל ששווי הרכוש התפוס יהיה נמוך מ-4 מיליון ש"ח, המדינה תטען להשתת קנס כספי בגובה יתרת הסכום.

 

6.        בהתאם לכך, במסגרת הטיעונים לעונש, טענה המדינה כי על-פי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, ברירת המחדל היא חילוט מלוא הרכוש בשווי הרכוש שבו נעברה עבירת הלבנת ההון. משכך, עתרה המדינה לחילוט סכום בסך של 3.13 מיליון ש"ח – הוא שווי מלוא הרכוש התפוס, וכן להטלת קנס בסך של 869,370 ש"ח (המהווה השלמה לסך כולל של 4 מיליון ש"ח, בהתאם להסדר הטיעון) וזאת בחלוקה פנימית שיקבע בית המשפט בין המערערים.

 

           המערערים טענו מנגד כי אין לגזור את היקף סכום החילוט מכלל הנזק הכלכלי שנגרם לקופה הציבורית, אלא אך מהסכומים שגרפו לכיסם בפועל, בניכוי רווחיו של תמיר, עקב מכירת המסמכים המזויפים – היינו, סך של כ-1.2 מיליון ש"ח.

          

גזר הדין

 

7.        במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט המחוזי על חומרת פרשת ההונאה והיקפה, וקבע כי המערערים פגעו במעשיהם בערכים חברתיים מוגנים – ובראשם, פגיעה בקופה הציבורית, ומשכך פגיעה בעקיפין גם בכיסו של האזרח, ברשויות המדינה ובגופים שייעודם לקדם אינטרסים חברתיים וציבוריים, וכן באמון הציבור במוסדות המדינה ובמינהל תקין. עוד עמד בית המשפט המחוזי על היקף הנזק שנגרם (עשרות מיליוני ש"ח), ועל כך שהמעשים בוצעו באמצעות קשירת קשר של מספר גורמים יחד לביצוע המעל, באופן שיטתי ובמשך זמן רב. בית המשפט המחוזי אף סקר את מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים של עבירות כלכליות, וקבע, בשים לב לחומרת העבירות ולנסיבות ביצוען, כי מתחם העונש ההולם הכולל נע בין 8 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות לבין 36 חודשי מאסר בפועל, וזאת בצירוף עונשים נלווים. עוד סבר בית המשפט המחוזי כי לא מתקיימת הצדקה במקרה הנדון לסטות מן המתחם האמור, לקולא או לחומרא.

 

8.        בית המשפט המחוזי ציין בגזר דינו את עיקרי תסקירי שירות המבחן אשר הוגשו בעניינם של המערערים 4-2 בלבד, ובהם הומלץ כי יוטל על כל אחד מהם עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות לצד ענישה נוספת (לגבי המערער 3 הומלץ גם על שילוב בהליך טיפולי). בהתייחס להמלצות אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי הן לא פורטו די הצורך וכי הן אינן עולות בקנה אחד עם התרשמותו של שירות המבחן המתוארת בגוף התסקירים ביחס לגורמי הסיכון הנשקפים מהמערערים להישנות ההתנהגות העבריינית.

 

9.        לבסוף, בבואו לגזור את עונשו של כל אחד מהמערערים בתוך מתחם הענישה שנקבע, הביא בית המשפט המחוזי במניין שיקוליו את נסיבותיהם האישיות של כל אחד מהמערערים, ובתוך כך את השלכות הענישה עליהם ומידת מעורבותם בעבירות בהן הורשעו.

 

10.      בהתחשב בכל האמור לעיל, גזר בית המשפט המחוזי את עונשם של המערערים כדלקמן: על המערער 1 נגזרו 9 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות וקנס בסך של 60,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו; על המערערים 2 ו-3 נגזרו 20 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך של 200,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו; ועל המערער 4 נגזרו 14 חודשי מאסר בפועל וקנס בסך של 100,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו. כן, הוטלו על כל אחד מן המערערים 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעברו איזו מבין העבירות שבהן הורשעו (למעט עבירות של שיבוש ובידוי ראיה ושל מרמה לפי פקודת מס הכנסה), ו-6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעברו עבירות של שיבוש ובידוי ראיה או עבירה של מרמה לפי פקודת מס הכנסה.

 

11.      אשר לסוגיית החילוט – בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המדינה וקבע כי יש להורות על חילוט רק ביחס לכספים שהושגו כתוצאה מביצוע העבירות, ולא על חילוט בשווי מלוא הנזק שנגרם לקופה הציבורית – ובפרט משעה שאותם כספים מהמל"ל ומרשויות המס לא הגיעו ולא אמורים היו להגיע לידי המערערים, במישרין או בעקיפין. זאת, לקביעת בית המשפט המחוזי, במובחן מרכיב הקנס, אשר ראוי כי ייקבע בהלימה לגובה הנזק שנגרם לקופה הציבורית. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה אף את עמדת המערערים לפיה יש לחלט רק את הרווח שגרפו לכיסם – היינו, סך של 1.2 מיליון ש"ח – וקבע כי על-פי הדין ניתן לחלט את כלל התקבולים אשר הגיעו לידי המערערים עקב מכירת המסמכים המזויפים, טרם חלוקת הרווחים עם תמיר (סך של 2.8 מיליון ש"ח).

 

12.      עם זאת, על-אף קביעתו כי הסכום שניתן להורות על חילוטו עומד כאמור על סך של 2.8 מיליון ש"ח, קבע בית המשפט המחוזי כי לנוכח הנסיבות ובראי מכלול הענישה, יש להעמיד את סכום החילוט על סך של 1.4 מיליון ש"ח. זאת, כך נקבע, בשים לב להיות הנאשמים בני משפחה אחת במובן זה שהשלכות החילוט על כלל המשפחה עלולות להיות כבדות יותר, וכן בהתחשב בכך שהמדינה לא עמדה על חילוט ביחס לרכושו של תמיר (בהליך הפלילי שנוהל בעניינו, כמפורט להלן), הגם שגרף לכיסו רווחים גדולים בהרבה. עוד נקבע כי החילוט יתבצע מתוך נכסיו של האב בלבד, וזאת מאחר שהמערערים כולם הם בני אותה משפחה וכן לאור המשקל המשמעותי שקיבל החילוט במסגרת גזירת עונשו.

 

 

ההליך בעניינו של תמיר

 

13.      להשלמת התמונה, יצוין כי נגד תמיר הוגש כתב אישום נפרד, וכי ההליך בעניינו התנהל בפני מותב אחר (ת"פ 61743-10-15; כב' השופט י' אברהם). על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון, הורשע תמיר, בין היתר, בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה, הלבנת הון, קשירת קשר לביצוע פשע, שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיה. עוד יש לציין כי במסגרת הסדר הטיעון עמו הודיעה המדינה כי לא תעתור לחילוט רכוש.

 

14.      ביום 10.10.2018 ניתן בבית המשפט המחוזי גזר הדין בעניינו של תמיר, בגדרו הושתו עליו 30 חודשי מאסר בפועל, עונש מאסר על תנאי וקנס בסך של 300,000 ש"ח. ביום 29.4.2019 ניתן פסק הדין בערעור שהגיש תמיר על גזר דינו (ע"פ 8159/18; להלן: פסק הדין בערעורו של תמיר). בפסק הדין צוין כי גזר הדין בעניינו של תמיר הוא "מאוזן ומתון", ואולם, בעקבות גזר הדין שניתן בינתיים בעניינם של המערערים, נקבע כי יש להקל במידת מה בעונשו של תמיר ולהפחית 6 חודשים מעונש המאסר בפועל שנגזר עליו, כך שיועמד על 24 חודשים. בית משפט זה ציין כי מעורבות המערערים נושאת דרגת חומרה דומה לזו של תמיר, וכי עונשו צריך להיות בהלימה לעונש שנגזר עליהם.

 

הערעורים דנן

 

15.      כאמור, המערערים הגישו ערעור על גזר הדין שניתן בעניינם, ובו הם משיגים על חומרת העונשים אשר הושתו עליהם ועל גובה סכום החילוט שנקבע. המדינה אף היא הגישה ערעור על גזר הדין, ובו טענה, בעיקרו של דבר, כי סכום החילוט שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי הוא נמוך וכי קביעותיו בעניין זה אינן מתיישבות עם הדין. להלן אעמוד בתמצית על עיקרי טענות הצדדים.

 

טענות המערערים

 

16.      טענתם העיקרית של המערערים ביחס לעונשים שנגזרו עליהם היא כי חומרתם אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון אחידות הענישה, וכי ראוי היה להטיל עליהם עונש קל באופן משמעותי מהעונש שהוטל בסופו של יום על תמיר, שהיה "האדריכל" שהגה את תכנית ההונאה המורכבת והפעיל אנשים רבים לצורך הוצאתה אל הפועל. בדיון שהתקיים לפנינו, נטען עוד כי משפסק הדין בערעורו של תמיר הפחית את עונשו מ-30 חודשי מאסר ל-24 חודשי מאסר בפועל, הרי שיש להפחית אף את עונשי המאסר בפועל שנגזרו על המערערים כך שהפער ביניהם יגלם את עיקרון אחידות הענישה וייתן ביטוי למדרג הענישה ביניהם לבין תמיר. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי לא התייחס במסגרת גזר הדין אף למדרג הענישה ביחס למעסיקים, אשר לא הושת עליהם עונש מאסר מאחורי סורג ובריח אלא מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות המלווה בקנסות, וזאת בעוד הם גרפו לכיסם רווחים גבוהים בהרבה מאלו שהפיקו המערערים.

 

           כמו כן, מעלים המערערים טענות נוספות לעניין חומרת עונשיהם, ומשיגים, בין היתר, על כך שבית המשפט המחוזי לא נתן בגזר דינו משקל לקולא לנסיבות הקשורות בביצוע העבירות; לנסיבות חייהם ולמצוקתם הכלכלית של המערערים 4-2 אשר עמדו ברקע לביצוע העבירות; להסרת מחדליהם כלפי רשויות המס; וכן לכך שהפנימו את מעשיהם השליליים והביעו חרטה כנה ונכונות להשתלב במסגרת טיפולית. עוד טוענים המערערים כי בקביעתו את מתחם העונש ההולם, התבסס בית המשפט המחוזי על גזרי דין שניתנו במקרים שאינם דומים דיים לענייננו, בעוד שלא נתן משקל לפסקי הדין אשר הוגשו לעיונו מטעמם של המערערים שבהם הוטלה ענישה מתונה בהרבה על נאשמים אשר שימשו "ככלי משחק בידי העבריינים העיקריים". לכך, מוסיפים המערערים כי המלצת שירות המבחן להשית עליהם עונשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות – לא נבחנה ונשקלה כראוי על-ידי בית המשפט המחוזי בגזר דינו. המערערים טוענים עוד כי הקנס אשר הוטל עליהם, המצטרף יחד לסך של 560,000 ש"ח, הוא עונש מחמיר בשים לב לכך שבא בצדו של עונש מאסר בפועל.

 

17.      אשר לסוגיית החילוט, טוענים המערערים כי היקף פרשת ההונאה אמנם נאמד בעשרות מיליוני ש"ח, אך סכום זה רחוק מן הרווחים שגרפו לכיסיהם – אשר מצטרפים יחד, לאחר ניכוי חלקו של תמיר, לסכום של כ-1.2 מיליון ש"ח בלבד. עוד מציינים המערערים כי כלל לא התבקש חילוט ביחס לרכושו של תמיר, וזאת אף שחלקו בפרשה חמור לאין ערוך. משכך, לטענת המערערים, יש להעמיד את תקרת הסכום לחילוט על סך של 1.2 מיליון ש"ח במקום על סך של 1.4 מיליון ש"ח. לעניין הקביעה כי החילוט יבוצע מתוך נכסי האב בלבד, נטען כי בעלותו בנכסים היא עניין פורמלי בלבד וכי מבחינה מהותית מדובר ברכוש המשפחה.

 

טענות המדינה

 

18.      המדינה, מצדה, טוענת כי פסק הדין בערעורו של תמיר אינו מבטל את מדרג הענישה ביחס למערערים, אלא אך מצמצם אותו וקובע כי יש לקרב את עונשו אל עונשם של המערערים, וזאת נוכח הקביעה כי חומרת מעשיהם דומה. בתוך כך, מדגישה המדינה את חומרת מעשיהם של המערערים, שהיו "רגלי האופרציה", ואת חלקם המרכזי בפרשה. עוד טוענת המדינה כי בכתב האישום המתוקן – בו, כאמור, הודו המערערים במסגרת הסדר הטיעון – אין כל טענה כי תמיר הוא "האדריכל" אבי הפרשה וכי המערערים חברו אליו בשלב מאוחר יותר. משכך, לטענת המדינה, גזר דינו של תמיר וכמו גם פסק הדין שניתן בערעורו אינם מגלים כל הצדקה להפחית מעונשיהם של המערערים. כמו כן, לעניין מדרג הענישה ביחס למעסיקים, מבהירה המדינה כי המערערים הורשעו בסעיפי אישום חמורים יותר של זיוף ומרמה, בעוד שהמעסיקים הורשעו בעבירות מס בלבד.

 

19.      אשר להיקף סכום החילוט שנקבע, טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי יש להורות על חילוט רק ביחס לתקבולים אשר הגיעו לידי המערערים עקב מכירת המסמכים המזויפים (כ-2.8 מיליון ש"ח). לטענתה, בהתאם להוראת סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון ולהלכה הפסוקה, היקף החילוט נגזר משווי הרכוש בו נעברה עבירת הלבנת ההון, גם אם הסכום אשר התקבל כעמלה בידי מבצע העבירה היה נמוך יותר. בענייננו, היקף הלבנת ההון מגיע לסכום של כ-15 מיליון ש"ח – המורכב מן הסכומים שהתקבלו מהמל"ל (מעל 12 מיליון ש"ח) ומתקבולי העמלות שהגיעו לידי המערערים (כ-2.8 מיליון ש"ח). עוד טוענת המדינה להיעדר טעמים מיוחדים המצדיקים לסטות מברירת המחדל הקבועה בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, לפיה יש לחלט את מלוא סכום עבירת הלבנת ההון, ומשכך לטענתה יש להורות על חילוט מלוא סכום הרכוש שנתפס – היינו, 3.13 מיליון ש"ח – המצוי בתוך תקרת הסכום לחילוט עליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון (4 מיליון ש"ח). כמו כן, לטענת המדינה, אין לתת משקל לכך שלא התבקש חילוט ביחס לרכושו של תמיר, שכן כלל לא עלה בידיה לתפוס רכוש בר-חילוט בעניינו, ומשכך ביקשה להטיל עליו קנס בסכום גבוה (גם אם לבסוף בגזר הדין שניתן בעניינו נקבע קנס בסכום נמוך יותר).

 

           אשר לקביעה כי החילוט יבוצע מתוך נכסי האב בלבד, טוענת המדינה כי קביעה זו אינה נותנת ביטוי הולם לתכליות המונחות בבסיס החילוט, ובפרט התכלית ההרתעתית והתכלית של "הוצאת בלעו של גזלן מפיו". לטענת המדינה, העובדה שמדובר במשפחה אחת אינה מהווה הצדקה שלא להורות על חילוט ביחס לרכושם של המערערים 4-2 שביצעו אף הם פעולה ברכוש אסור. עוד טוענת המדינה לעניין זה כי הקנסות אשר הוטלו על כל אחד מן המערערים אינם יכולים להוות תחליף לחילוט רכושם, וזאת בשים לב הן לגובה סכומי הקנס שנקבעו והן לשוני המהותי בין קנס לחילוט ולתכליות העומדות ביסודם.

 

           יוער כי במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו ציינה המדינה כי היא עומדת על טענתה לפיה יש להורות על חילוט של 3.13 מיליון ש"ח מתוך נכסי המערערים, ואולם היא אינה עומדת על כך שיוטל סכום נוסף כקנס (כפי שטענה בבית המשפט המחוזי בהתאם למוסכם בהסדר הטיעון).

 

20.      למען שלמות התמונה, יצוין כי לקראת הדיון בערעורים אשר התקיים ביום 2.1.2020, הוגשו לעיוננו ביום 31.12.2019 תסקירים משלימים מטעם שירות המבחן בעניינם של המערערים 4-2, בהם צוין כי הם מצויים בשלבים שונים של הליך טיפולי (או נכונים לקחת חלק בטיפול כזה).

 

דיון והכרעה

 

21.      לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ערעורם של המערערים להידחות על שני חלקיו – הן ביחס לחומרת העונשים שהושתו עליהם והן ביחס לגובה סכום החילוט שנקבע; וכן, כי דין ערעורה של המדינה בעניין החילוט להתקבל באופן חלקי, הכול כמפורט להלן.

 

(א) חומרת העונשים

 

22.      כלל נקוט הוא עמנו כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בגזר דין שניתן על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או שהעונש שנגזר בגדרם חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 8479/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (30.5.2018); ע"פ 4678/18 אנופרייב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (23.1.2019)). לא שוכנעתי כי ענייננו בא בגדר המקרים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור בכל הנוגע לחומרת העונשים אשר הושתו על המערערים.

 

23.      אפתח ואציין כי העונשים אשר הוטלו על המערערים אינם מחמירים כלל וכלל ובוודאי שאינם חורגים ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות. מעשיהם החמורים של המערערים גרמו לנזק רחב-היקף לקופת המדינה ופגעו באמון הציבור ברשויות המדינה ומוסדותיה, וזאת בשים לב להיקף המרמה, להתמשכותה, לתכנון שקדם לה ולשיטתיות שבביצועהּ.

 

           לכך יש להוסיף כי חומרתה של הפרשה ושל חלקם של המערערים בה מתחדדת נוכח העובדה כי בנוסף לשורה הארוכה של עבירות הזיוף והמרמה, הורשעו המערערים אף בביצוע מתמשך של עבירות הלבנת הון בצוותא חדא עם תמיר, וזאת בהיקפים נרחבים – אשר עליהם אעמוד בהמשך. כפי שקבע בית משפט זה, הלבנת הון היא תופעה חמורה "בעלת פוטנציאל הרס עצום, ובפרט מבחינה כלכלית וחברתית" ו"היא שמאפשרת לעבריינים לבצע ואף להרחיב את מנעד העבירות שבביצוען הם נוטלים חלק" (ראו: ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, פסקה 233 (12.7.2010) (להלן: עניין תענך); כן, ראו: ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 401 (2005); ע"פ 6889/11 מדינת ישראל נ' עובד, פסקה 18 (14.5.2012)).

 

24.      עיון בגזר הדין מעלה כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו לשיקולים הרלוונטיים בגזירת עונשם של המערערים, ובכלל זה בחן את הנסיבות הקונקרטיות של כל אחד מהם, את התרשמותו של שירות המבחן בתסקיריו לרבות גורמי הסיכון הנשקפים מהם, וכן את מדיניות הפסיקה הנוהגת בעבירות בנסיבות דומות.

 

25.      לעניין טענות המערערים בדבר דחיית המלצת שירות המבחן להשית אף על המערערים 4-2 עונשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, הרי שבית משפט זה קבע לא אחת כי המלצת שירות המבחן, כשמה כן היא – בגדר המלצה בלבד, אשר אינה מחייבת את בית המשפט ואינה כובלת את שיקול דעתו. על כך הוטעם כי לנגד עיני שירות המבחן בבואו לגבש את המלצותיו עומדים שיקולים אשר אינם חופפים בהכרח לשיקולים אשר בית המשפט נדרש לאזן ביניהם במסגרת גזירת העונש (ראו, מיני רבים: ע"פ 9117/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (4.7.2013); קדוש נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (17.6.2018)). מכל מקום, עיון בגזר הדין מעלה כי בית המשפט המחוזי עמד בהרחבה על האמור בתסקירי שירות המבחן אשר הוגשו ביחס למערערים 4-2, ואף נימק באופן ממצה את הסיבה לכך שאינו מאמץ את המלצותיו לעניין גזירת עונשם, ונימוקיו מקובלים עלי.

 

26.      בנוסף לאמור, יש לדחות אף את טענת המערערים הנוגעת למדרג הענישה ביחס לתמיר, ובפרט בשים לב לפסק הדין בערעורו. אמנם כן, פסק הדין בערעורו של תמיר הפחית ב-6 חודשים את עונש המאסר בפועל שהושת עליו, ובכך קירב את עונשו אל עונשם של המערערים. עם זאת, אין לומר כי משמעות הדברים היא שיש להפחית בהתאמה גם את עונשם של המערערים. כאמור, פער הענישה ביניהם אכן הצטמצם, אך עודנו קיים ולדידי נותן ביטוי מספק לעיקרון אחידות ומדרג הענישה.

 

           אכן, כפי שטענו המערערים, בית המשפט המחוזי עמד על כך שחלקו של תמיר בפרשה היה מתוחכם ומרכזי יותר – ומשכך מציב אותו במדרג גבוה יותר ביחס למערערים מבחינת חומרת העבירות. ואולם, לצד זאת, אין ספק כי חלקם של המערערים אינו שולי או זניח – ההיפך הוא הנכון. בית המשפט המחוזי קבע כי חלקם של המערערים "היווה חוליה חשובה ובלתי נפרדת מביצוע העבירות" וכן כי "היוו את הכוח המכונן לביצוע העבירות", וזאת בשים לב ל"כמות האישומים המיוחסת להם, מידת מעורבותם בפרשה ביצוע העבירות כחבורה ובנסיבות מחמירות, חומרת המעשים ומהות העבירות, הייחוד על רקע תכיפות ומשך ביצוען". עוד יש לציין בהקשר זה כי בכתב האישום המתוקן, בו הודו המערערים במסגרת הסדר הטיעון עמם, מודגשת שוב ושוב פעולתם המתמשכת של המערערים "בצוותא חדא עם תמיר" במסגרת האישומים הרבים המיוחסים להם, וזאת הן בביצוע פעולות המרמה והזיוף והן בהסוואת מקורו של הרכוש האסור. לפיכך, שוכנעתי כי העונשים שהוטלו על המערערים עומדים בהלימה לעונש שנגזר על תמיר וזאת בשים לב לחלקם המשמעותי של המערערים בפרשת ההונאה. לבסוף, אציין כי יש לדחות בהקשר זה אף את טענת המערערים בעניין אי חילוט רכושו של תמיר, שכן כלל לא עלה בידי המדינה לתפוס רכוש בר-חילוט בעניינו.

 

27.      כמו כן, ראיתי לדחות אף את טענת המערערים הנוגעת להיעדר מדרג ענישה הולם ביחס למעסיקים – אשר, כאמור, נידונו לעונשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. כאמור, המעסיקים הורשעו בעבירות מס בלבד, בעוד שהמערערים הורשעו בסעיפי אישום חמורים יותר של זיוף ומרמה. כמו כן, לא מצאתי להיעתר אף לערעור המערערים ביחס לגובה הקנסות אשר הוטלו עליהם, המצטרפים יחד לסך של 560,000 ש"ח. סכום זה הולם את חומרת העבירות ואינו מצדיק התערבות, ואף מתיישב עם ההסכמות שגובשו בנושא זה במסגרת הסדר הטיעון.

 

28.      נוכח האמור עד כאן, לא ראיתי להתערב בגזר הדין בכל הנוגע לחומרת העונשים אשר הושתו על המערערים, על כל רכיביהם.

 

(ב) החילוט

 

29.      נקודת המוצא לעניין שאלת היקפו של הרכוש בר-החילוט, מצויה בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, המורה כך:

 

חילוט רכוש בהליך פלילי

21(א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא –

(1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;

(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.

(ההדגשות הוספו, י.ו.)

 

           על-פי סעיף זה, במצבים שבהם הורשע אדם בעבירה לפי סעיף 3 (איסור הלבנת הון) או סעיף 4 (איסור עשיית פעולה ברכוש אסור) לחוק איסור הלבנת הון, יורה בית המשפט על חילוט רכוש בשווי הרכוש שנעברה בו עבירת הלבנת ההון או ששימש לביצועהּ (סעיף 21(א)(1)), ולחלופין בשווי הרכוש שהושג במישרין או בעקיפין כשכר העבירה או כתוצאה מביצועהּ (סעיף 21(א)(2)). יתרה מכך, על פי הרישא של סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון חילוט מלוא הרכוש בשווי סכום עבירת הלבנת ההון שנעברה הוא כלל ברירת המחדל, ממנו רשאי לחרוג בית המשפט אך בהתקיים "נימוקים מיוחדים שיפרט".

 

30.      אשר לחלופה הראשונה הקבועה בסעיף 21(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון – הרלוונטית לענייננו – פסק בית משפט זה לא אחת כי ניתן לחלט רכוש בשווי הרכוש בו נעברה עבירת הלבנת ההון כולה, וזאת ללא תלות בשאלה האם הרכוש האמור הגיע, כולו או חלקו, לכיסם של מבצעי עבירת הלבנת ההון (ראו: ע"פ 6145/15 פישר נ' מדינת ישראל, פסקאות 23 ו-27 (25.10.2015); ע"פ 1872/16 דז'לדטי נ' מדינת ישראל, פסקה 59 (18.5.2017) (להלן: עניין דז'לדטי); ע"פ 7701/17 סנדלר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (23.10.2017); ע"פ 6532/17 מדינת ישראל נ' חסידי דוד לעדת הבוכרים, פסקאות 27 ו-38 (8.4.2018); ע"פ 8312/17 ברהמי נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (17.4.2018); ע"פ 6339/18 בלווא נ' מדינת ישראל, בעמודים 96-94 (15.1.2020) (להלן: עניין בלווא)).

 

31.      על כן, בהתאם להוראת סעיף 21(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון ולהלכה הפסוקה, הרי שיש לקבל את טענת המדינה ביחס לאופן חישוב היקף סכום החילוט, ולקבוע כי היקף הרכוש שהוא בר-חילוט הוא בשווי הרכוש בו נעברה עבירת הלבנת ההון (כ-15 מיליון ש"ח), והוא אינו מוגבל אך לתקבולי העמלות שהגיעו לידי המערערים כפי שקבע בית המשפט המחוזי (כ-2.8 מיליון ש"ח). לא זו אף זו, אלא שכתב האישום המתוקן, בו הודו המערערים במסגרת הסדר הטיעון, מגדיר באופן מפורש את היקף עבירת הלבנת ההון ככזה הכולל גם את הכספים אשר התקבלו במרמה מן המל"ל בעבור המסמכים המזויפים (מעל 12 מיליון ש"ח) – וזאת בהתאם לחלופה הקבועה בסעיף 21(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון:

 

"המסמכים המזויפים, כמבטאים זכויות ברכוש, הכספים אשר שולמו עבור קנייתם והכספים אשר התקבלו עבורם במרמה מן המל"ל, מהווים רכוש אסור, שמקורו בעבירה, שאיפשר את ביצוע העבירה ושנעברה בו עבירה, כהגדרתה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון [...] כל זאת עשו [המערערים] ותמיר בצוותא חדא לשם הסתרת מקור הרכוש האסור, זהות בעלי הזכויות בו, מיקומו, תנועותיו והפעולות שנעשו בו" (ההדגשות הוספו, י.ו.).

 

           משכך, יש לקבל את ערעור המדינה ולקבוע כי יש לגזור את היקף הסכום לחילוט מהיקפה של עבירת הלבנת ההון כולה – היינו, פעולתם של המערערים יחד עם תמיר לשם הסוואת מקורו של הרכוש האסור – אשר מורכב מן הסכומים שהתקבלו מהמל"ל (מעל 12 מיליון ש"ח) ומתקבולי העמלות שהגיעו לידי המערערים (כ-2.8 מיליון ש"ח). כלומר, היקף הרכוש בר-החילוט עומד על סך של כ-15 מיליון ש"ח.

 

           אשר על כן, ובהינתן ששווי הרכוש התפוס מסתכם לסך של 3.13 מיליון ש"ח בלבד, הרי שבהיעדר טעמים מיוחדים, ברירת המחדל היא להורות על חילוט מלוא סכום זה.

 

32.      ואולם, כאמור, על-פי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, אשר הובא כלשונו לעיל, מסור לבית המשפט שיקול הדעת להימנע מלהורות על חילוטו של מלוא הרכוש בר-החילוט, וזאת משמצא כי מתקיימים "נימוקים מיוחדים" לסטות מברירת המחדל האמורה. בענייננו, בהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין, ובשים לב למכלול הנסיבות, ובפרט למצוקה הכלכלית שבה מצויים המערערים ומשפחותיהם וכמו גם להיותם בני משפחה אחת במובן זה המשליך על עוצמת פגיעתו של החילוט בהם ובנפשות הרבות הסמוכות על שולחנם, אני סבורה כי יש להעמיד את סכום החילוט על סך של 2 מיליון ש"ח (ראו והשוו: סעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973; עניין תענך, בפסקה 257; עניין דז'לדטי, בפסקה 60; עניין בלווא, בעמודים 108-106).

 

33.      לא ראיתי להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי אשר קיבל את עמדת המערערים כי רישום הנכסים על שמו של האב הוא פורמלי בלבד וכי מדובר ברכוש משותף לכלל המערערים ובני המשפחה, ובהתאם לכך קבע כי החילוט יבוצע מתוך נכסי האב. עם זאת, נוכח העלאת סכום החילוט לסך של 2 מיליון ש"ח, יבוצע החילוט כדלקמן:

 

           (-) חילוט מלוא הרכוש התפוס של האב – העומד על סך של כ-1.7 מיליון ש"ח, בהתאם למסמך הערכת שווי נכסי המערערים אשר הוגש על-ידי המדינה לבית המשפט המחוזי עובר למתן גזר דינו, וסומן כנספח ו לנימוקי ערעורה;

 

           (-) יתרת הסכום לחילוט, המשלימה לסך של 2 מיליון ש"ח – תחולט מתוך רכושם של המערערים 2 ו-4, בחלקים שווים.

 

 

סיכום

 

34.      סוף דבר: אציע לחברי לדחות את ערעור המערערים ולקבל באופן חלקי את ערעור המדינה, כמפורט בפסקאות 33-32 לעיל.

 

           בשולי הדברים, אציע לחבריי לדחות את בקשת המערערים להשלמת טיעון ולצירוף פרוטוקול, אשר הוגשה ביום 22.1.2020. זאת, בין היתר, מאחר שלא עלה בידי המערערים להראות כי לא ניתן היה לעיין בפרוטוקול הדיון שצירופו מבוקש קודם לדיון שהתקיים בערעורים דנן.

 

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

השופט מ' מזוז:

 

           אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופט א' שטיין:

 

           אני מסכים.

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר.

 

           המערער 4, אשר ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו עוכב עד למתן הכרעה בערעורו, יתייצב לריצוי עונשו ביום 23.2.2020 עד השעה 10:00 – בימ"ר קישון, או על-פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודות זהות או דרכון ועותק מפסק דין זה. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.

 

 

           ניתן היום, ‏א' בשבט התש"ף (‏27.1.2020).

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים