לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ נ. שר המשפטים | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ נ. שר המשפטים

בג"ץ 2724/20
תאריך: 19/08/2020

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ  2724/20

 

 

לפני:  

כבוד השופט נ' הנדל

 

כבוד השופט מ' מזוז

 

כבוד השופטת י' וילנר

 

העותרות:

1. לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ

 

2. עמותת טבקה - צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. שר המשפטים

 

2. השר לשירותי דת

 

3. היועץ המשפטי לממשלה

 

4. פרקליט המדינה

 

5. מחלקת עררים בפרקליטות המדינה

 

6. הרב הראשי לישראל ונשיא ומועצת הרבנות הראשית

 

7. הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול

 

8. מועצת הרבנות הראשית

 

9. משטרת ישראל - אגף החקירות והמודיעין

 

10. נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה

 

11. הרב משה הבלין - הרבנות המקומית קריית גת

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

בשם העותרת 1:

עו"ד אליעד שרגא, עוד אדווה בן יוסף, עו"ד תומר ורשה, עו"ד אלמוג ישמח ועו"ד אורי רזניק

בשם העותרת 2:

בעצמה

בשם המשיבים 10-1:

עו"ד דניאל מארקס ועו"ד אבי טוויג

בשם המשיב 11:

עו"ד פרופ' אביעד הכהן

 

פסק-דין

השופטת י' וילנר:

 

1.        בעתירה דנן מבקשות העותרות שורה של סעדים המכוונים נגד רב העיר קריית גת, הוא המשיב 11 (להלן: המשיב). בעיקרו של דבר, וכפי שיפורט להלן, מבקשות העותרות כי בית משפט זה יורה למשיבים 10-1 (להלן ביחד: המשיבים) לפעול לפתיחת הליכים פליליים ומשמעתיים נגד המשיב.

 

רקע

 

2.        העותרת 1, חברת לי-בר קייטרינג יפרח (להלן: החברה), מעסיקה כ-500 עובדים בתחום המזון, רובם עובדי חברת כוח אדם, ובהם עובדים ממוצא אתיופי וממדינות חבר העמים. משרדי החברה ומטבחיה נמצאים בשטח עיריית קריית גת, ולכן היא כפופה לרבנות המקומית קריית גת, שהמשיב עומד בראשה, המעניקה לה את תעודות כשרות המזון (להלן: הרבנות המקומית). העותרת 2, עמותת טבקה – צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה, היא עמותה הפועלת במטרה לסייע לישראלים ממוצא אתיופי להשתלב בהצלחה בחברה הישראלית (להלן: עמותת טבקה).

 

3.        הרקע לעתירה הוא טענות העותרות לפיהן לפני כארבע שנים החלה הרבנות המקומית בראשותו של המשיב לקבל החלטות בדבר הענקת תעודות כשרות על בסיס גזעני ומפלה, באופן הפוגע בעיקר בעובדי החברה ממוצא אתיופי. 

 

4.        בתוך כך, טוענות העותרות, כי מאז חודש מאי 2018 החל המשיב לדרוש מהחברה לחבר את המצלמות המוצבות בה למחשבי המועצה הדתית קריית גת ולטלפונים הניידים של המשגיחים מטעמה, כתנאי למתן תעודת כשרות (הן כשרות למהדרין והן כשרות רגילה), בשל החשש שהתעורר בו לעיסוקם של עובדים שאינם יהודים בבישול, טיגון, צלייה ואפייה (להלן: בישול). העותרות מצביעות על כך שהמצלמות אינן מאפשרות להבחין בדתם של העובדים, אלא במראם החיצוני ובצבע עורם בלבד, ולכן, לטענתן, דרישה זו מבטאת גישה גזענית. העותרות מוסיפות וטוענות כי המשיב ביטא בפני נציגי החברה את עמדתו לפיה קיים ספק בדבר יהדותם של עובדים שעלו לארץ ממדינות מסוימות, ומשכך אין להעסיקם בבישול עד שתבוצע בדיקה אשר תוכיח את יהדותם. עוד נטען כי המשיב אף הרחיק לכת והורה כי כל עובדי החברה ממוצא אתיופי לא יעבדו בתפקידי בישול, בשל הספק שמוטל ביהדותם, וזאת עד שתסופק לרבנות המקומית הוכחה בדבר היותם יהודים.

 

5.        העותרות טוענות כי עקב הנחיותיו של המשיב, בתחילת חודש ינואר 2019, ערכו נציגי הרבנות המקומית "בדיקות יהדות" לעובדי החברה ממוצא אתיופי, שכללה שאלות בנוגע לשנת עלייתם לארץ, מצבם המשפחתי, וכן דרישה להציג תעודות נישואין ומסמכים אחרים. העותרות מוסיפות וטוענות כי בירורים כגון אלו נערכו גם בנוגע לעובד ממוצא רוסי.

 

6.        בסופו של דבר, אכן נשללה מהחברה תעודת הכשרות למהדרין, והיא נותרה עם תעודת כשרות רגילה, אשר גם לגביה הודיע המשיב ביום 12.5.2019 כי בכוונתו לשקול את הענקתה מחדש. לטענת החברה, משמעות צעדים אלה היא חיסולה. 

 

 

הליכים קודמים

 

7.        העותרות מציינות כי החברה הגישה ערר למועצת הרבנות הראשית על ההחלטה לשלול ממנה את תעודת כשרות המהדרין.

 

           כן צוין כי ביום 21.1.2019 פנתה החברה למשיבים הרלוונטיים בדרישה לפתוח בחקירה פלילית נגד המשיב, בטענה להסתה לגזענות, לשימוש לרעה בכוח משרתו הציבורית בתפקידו כרב העיר קריית גת ובטענה כי הוא מחייב את החברה לנהוג בגזענות כלפי עובדיה. בנוסף, התבקשו המשיבים השונים להורות על הפסקת כהונתו של המשיב כרב העיר קריית גת, ולמנות רב אחר תחתיו אשר יהיה אחראי על הנפקת תעודות כשרות לחברה.

 

8.        בתשובה מטעם האגף לחקירות ולמודיעין במשטרה לבא כוח החברה, הנושאת את התאריך 4.2.2019 (לטענת העותרות החלטה זו התקבלה במשרדו של בא כוח החברה רק ביום 28.4.2019), צוין כי "לא התגבש חשד לביצוע עבירות פליליות מצד רב העיר המצדיק פתיחת חקירה פלילית". העותרות קיבלו מכתבי תשובה נוספים מהמשיבים השונים בהתייחס לפנייתן בנדון, ואולם לטענת העותרות במכתבים אלה לא הייתה התייחסות מנומקת ומפורטת לטענותיהן, ומשכך הן הגישו עתירה לבית משפט זה ביום 14.5.2019 (ראו: בג"ץ 3258/19 לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ נ' השר לשירותי דת (4.11.2019) (להלן: העתירה הראשונה)). בעתירה הראשונה, בדומה לעתירה דנן, התבקשה שורה ארוכה של סעדים שעניינם להורות למשיבים לפתוח בהליכים פליליים נגד המשיב ולהעבירו מתפקידו.

 

9.        ביום 3.11.2019 התקבלה החלטת מועצת הרבנות הראשית בערר שהגישה החברה, בגדרה נקבע, בין היתר, מתווה חדש בכל הנוגע לבירור יהדות עובדי מטבח העוסקים בבישול (להלן: המתווה החדש). כן הוחלט כי הצדדים יקבעו תקופת ניסיון למתן הכשר למהדרין לחברה, בתנאים המפורטים בהחלטה, וככל שהחברה תעמוד בתנאים הדרושים תינתן לה תעודת הכשרות למהדרין.

 

10.      למחרת, ביום 4.11.2019, התקיים דיון בעתירה הראשונה במהלכו ציין בית משפט זה בפני העותרות כי עליהן למצות הליכים כנדרש בכל הנוגע לסעדים המבוקשים בעתירה, בין היתר באמצעות הגשת ערר על החלטת המשטרה שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד המשיב. כן צוין כי ככל שלעותרות יש השגות ביחס למתווה החדש ולהחלטת מועצת הרבנות הראשית בערר שהגישה החברה על שלילת תעודת כשרות המהדרין שלה, עליהן להגיש עתירה חדשה בנדון.

 

11.      בפסק דין מוסכם שניתן בסופו של הדיון בעתירה הראשונה נרשמה הצהרתו של המשיב לפיה הוא מחויב לפעול על-פי המתווה החדש. כן צוין כי להוציא אירוע של חשש להימצאות נבלות וטרפות, מוסכם על המשיב כי במקרה שבו יסבור כי יש מקום להטלת סנקציות כלשהן על החברה או מי מטעמה, תינתן לחברה התראה של 72 שעות על מנת שתוכל לנקוט בצעדים שתמצא לנכון. בפסק הדין צוין כי כל הצדדים שומרים על טענותיהם וזכויותיהם.

 

12.      בהמשך לאמור, הגישו העותרות עתירה נוספת כנגד החלטת מועצת הרבנות הראשית בערר שהגישה החברה על שלילת תעודת הכשרות שלה, ובה טענו, בין היתר, כי החלטה זו נותנת תוקף "חוקי" לבדיקות שערך המשיב לעובדי החברה לשם בירור יהדותם (ראו: בג"ץ 7091/19 לי-בר קייטרינג יפרח בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (להלן: העתירה השנייה)).

 

13.      במקביל להגשת העתירה השנייה, פעלו העותרות, לטענתן, למיצוי ההליכים בכל הנוגע לדרישתן לפעול לפתיחת הליכים משמעתיים ופליליים נגד המשיב.

 

           לטענת העותרות, במסגרת פעולותיהן למיצוי ההליכים בכל הנוגע לדרישתן לפתוח בהליך משמעתי בנדון, פנו שתיהן (החברה ביום 1.1.2020, ועמותת טבקה ביום 15.1.2020) לשר המשפטים, וביקשו ממנו להגיש קובלנה משמעתית בבית הדין המשמעתי של רבני העיר נגד המשיב, אשר במסגרתה יידרש בית הדין להורות כי המשיב אינו ראוי להמשיך בתפקידו ויש להעבירו מכהונתו. זאת, מתוקף סמכותו של שר המשפטים לפי סעיף 12א(ג) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן: חוק שירותי הדת היהודיים). כמו כן, החברה אף פנתה אל שר המשפטים, השר לשירותי דת ומועצת הרבנות הראשית וביקשה מהם להורות על מינוי רב עיר אחר, במקום המשיב, אשר יהיה אחראי על הנפקת תעודות הכשרות עבורה. בתגובה לכך, השיבה מועצת הרבנות הראשית לעותרות במכתבה מיום 27.1.2020, כי היא אינה רואה לנכון להיענות לדרישה למינוי רב עיר אחר. ואולם, לטענת העותרות לא התקבלו תגובות נוספות לגופו של עניין לפניותיה בנושא.

 

14.      עוד טוענות העותרות כי הן אף פעלו למיצוי ההליכים בכל הנוגע לבקשתן לפתוח בהליך פלילי נגד המשיב. כך, בחודש ינואר 2020 פנו העותרות למחלקת עררים בפרקליטות המדינה בבקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת המשטרה שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד המשיב, ובקשתן התקבלה. בהתאם לכך, ביום 2.2.2020 הגישו העותרות ערר כאמור, וביום 21.4.2020 התקבלה תגובת המשטרה לפיה הערר התקבל והועבר להמשך טיפול בפרקליטות המדינה.

 

15.      בהמשך לאמור, הגישו העותרות ביום 27.4.2020 את העתירה דנן, היא העתירה השלישית בנדון, זאת משחלפו לטענתן ארבעה חודשים אשר בהם התעלמו המשיבים מדרישת העותרות לפתוח בהליכים פליליים ומשמעתיים נגד המשיב, ולפיכך, הן נאלצו להגיש את העתירה דנן.

 

תמצית העתירה דנן

 

16.      כאמור, עניינם של הסעדים המבוקשים בעתירה הוא פתיחה בהליכים פליליים ומשמעתיים נגד המשיב. לטענת העותרות, העובדות המפורטות בעתירתן מעלות כי המשיב פעל באופן שהביא לפגיעה חמורה ביותר בזכויות האדם ובעקרונות היסוד של הדמוקרטיה. נסיבות אלה, כך נטען, מחייבות את התערבותו של בית משפט זה, באופן שיורה על הגשת קובלנה משמעתית ופתיחת חקירה פלילית נגדו.

 

           העותרות אף טוענות לקיומן של עילות נוספות להתערבותו של בית המשפט, בהן חוסר הסבירות הקיצוני בהתנהלותן של הרשויות המנהליות; היעדרה של הנמקה ראויה להחלטת המשטרה; חוסר עמידתן של הרשויות בלוח זמנים סביר, בניגוד לחובתן המנהלית; והפגיעה בעקרון הצדק הטבעי כתוצאה מהתנהלותן של הרשויות.

 

17.      בתגובתם המקדמית לעתירה טוענים המשיבים כי דין העתירה במתכונתה ובעיתויה הנוכחיים להידחות על הסף, משום שמדובר בעתירה מוקדמת אשר אינה עוסקת בהחלטה מנהלית הטעונה בחינה שיפוטית. המשיבים מוסיפים כי עצם ניהול ההליך משפטי במסגרת העתירה דנן, הכולל השמעת טענות מפורטות לגופו של עניין, בשעה שטרם התקבלו החלטות בדבר פתיחה בהליכים משמעתיים או פליליים עלול לפגוע בהמשך הטיפול על-ידי רשויות החקירה והתביעה.

 

18.      עוד טוענים המשיבים בכל הנוגע לדרישת העותרות כי תיפתח חקירה פלילית נגד המשיב, כי רק ביום 2.2.2020 הוגש הערר על החלטת המשטרה שלא לפתוח בחקירה פלילית, וכי טרם חלף זמן בלתי סביר להשלמת הטיפול בערר. לעניין זה נסמכים המשיבים, בין היתר, על הנחיות פרקליט המדינה המורות כי הטיפול בערר בנוגע לפתיחת חקירה לגבי עבירות שאינן עבירות אלימות או מין מסוג פשע (כבענייננו) יסתיים בתוך שנה מהגעת הערר למחלקת העררים. לתקופה זו מתווסף הזמן המוקצב להעברת חוות דעת המשטרה בצירוף תיק החקירה ותיק יחידת התביעה, העומד על 90 ימים ("לוחות זמנים לטיפול בערר על החלטה לסגירת תיק" הנחיות פרקליט המדינה 1.11, סעיפים 2 ו-15 (התשע"ו) (להלן: הנחיות פרקליט המדינה)). עוד מציינים המשיבים כי מסעיף 65א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, עולה כי המחוקק לא קצב את הזמן להכרעה בערר בנוגע לפתיחת חקירה לגבי עבירות שאינן עבירות מין או אלימות מסוג פשע – אשר בנוגע אליהן הוקצבה חצי שנה. נוכח האמור, לטענת המשיבים, יש לדחות את העתירה שהוגשה טרם זמנה ובחלוף ארבעה חודשים בלבד מיום הגשת הערר.

 

19.      עוד טוענים המשיבים כי יש לדחות על הסף את העתירה אף בנוגע לטענות העותרות במישור המשמעתי. בהקשר זה נטען כי יהיה זה נכון ששר המשפטים יידרש לבקשת העותרות להגשת קובלנה משמעתית רק לאחר מיצוי ההליך הפלילי. הטעם לעמדה זו, לטענת המשיבים, נעוץ בכך שמטבע הדברים מתן מענה לבקשה לפתוח בקובלנה משמעתית במקביל לניהולו של הליך הערר יכול להשפיע ואף לפגום בהליך ההכרעה בערר. עוד נטען כי עמדה זו מתיישבת עם הכלל הנהוג לפיו יש לתת קדימות למיצוי הליכים פליליים על פני הליכים משמעתיים. נוכח האמור צוין כי פנייתן של העותרות לשר המשפטים תיבחן לאחר שימוצה הליך הערר שהוגש כנגד ההחלטה שלא לפתוח בחקירה פלילית בעניינו של המשיב.

 

20.      בתגובתו המקדמית של המשיב לעתירה נטען כי יש לדחותה על הסף באשר היא אינה מגלה אפילו ראשית עילה להתערבותו של בית המשפט, בין היתר בשל אי מיצוי הליכים. לגופן של הטענות, טוען המשיב כי הוראותיו בנוגע לבירור היהדות אינן נובעות ממניעים גזעניים והן נשענות אך ורק על דרישות ההלכה המעוגנות גם בנהלי הכשרות של הרבנות הראשית לישראל, לפיהן על מנת להנפיק לעסק הנדון תעודת כשרות למהדרין על כל עובד העוסק בבישול להיות יהודי. בנוסף לכך, טוען המשיב, כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, משום שהעותרות העלימו מבית המשפט עובדות מהותיות, ובהן העובדה שחלק ממשגיחי הכשרות הפועלים במועצה המקומית ומונו על-ידו הם בני העדה האתיופית, וכן מסמכים אשר מהם עולה כי החברה הפרה באופן מתמשך את נהלי הכשרות, עד כדי הונאה ורמייה ממש.

 

21.      בהחלטתי מיום 22.6.2020 הוריתי לעותרות להבהיר מדוע לא תימחק עתירתן בשל היותה מוקדמת.

 

           ביום 2.7.2020 הגישו העותרות הודעה ובה טענו כי הן עומדות על עתירתן. בהודעה חזרו העותרות על טענותיהן, והוסיפו כי אין מקום לקשור בין ההליך הפלילי לבין ההליך המשמעתי, אשר ביסוד כל אחד מהם תכליות נפרדות. העותרות מדגישות עוד כי מיצוי ההליכים במישור הפלילי עשוי להימשך שנים, והמתנה ממושכת כל כך עלולה למנוע את מימוש תכליתו של סעיף 12א(ג) לחוק שירותי הדת היהודיים, לפיה רב עיר יהיה נתון לשיפוטו של בית דין משמעתי. בנוסף לכך, העותרות מדגישות כי עד שלב הגשת תגובתן, בחלוף חמישה חודשים מהגשת הערר, טרם קיבלו כל התייחסות לגופם של דברים – וזאת אף ששלחו ארבעה מכתבי תזכורת לגופים השונים במשרד המשפטים.

 

           כמו כן, העותרות טוענות כי בניגוד לתשובת המדינה, משך הטיפול בערר שהוגש על החלטת המשטרה שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד המשיב חרג מהנחיות פרקליט המדינה, והתעכב שלא כדין. לטענתן, חומרי החקירה הועברו על-ידי המשטרה למחלקת העררים בפרקליטות המדינה רק ביום 16.6.2020, היינו כעבור 134 ימים מיום הגשת הערר, ולא בתוך 90 ימים כפי שנדרש בהנחיות פרקליט המדינה. עוד נטען, כי הטיפול חורג גם מנהלי המשטרה (נהלי אח"מ 300.05.272 "הטיפול בעררים על החלטת המשטרה שלא לחקור או להעמיד לדין"), לפיהם טיפול המשטרה בערר והעברתו לפרקליטות המדינה יימשך לכל היותר חודשיים. העותרות מציינות כי אף שהנחיות מינהליות אינן מחייבות את הרשות, בפסיקה הובהר כי סטייה מהן היא בגדר יוצא מן הכלל, ותיעשה רק מטעמים סבירים וראויים – אשר לטענת העותרות אינם מתקיימים בענייננו.

 

22.      למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 28.7.2020 הגישו העותרות הודעת עדכון, ובה צוין כי קיבלו מכתב ממחלקת עררים בפרקליטות המדינה שבו צוין כי נפתח תיק ערר במחלקה, אשר החלטה במסגרתו צפויה להתקבל עד ליום 24.3.2021. זאת, באופן שאינו תואם, כך נטען, את הנחיות פרקליט המדינה.

 

23.      כן יצוין כי לצד עתירתן, הגישו העותרות בקשה לאיחוד העתירה דנן עם העתירה השניה (העוסקת כאמור בהחלטת מועצת הרבנות הראשית בערר שהגישה החברה על שלילת תעודת כשרות המהדרין שלה). בהחלטותיי מיום 6.7.2020 ומיום 20.7.2020 דחיתי בקשה זו, וציינתי כי אף שהמסד העובדתי העומד בבסיס שתי העתירות זהה, כל אחת מהן מעוררת שאלות שונות ומבוקשים בגדרה סעדים שונים, ומשכך לא נמצאה הצדקה לאחד את הדיון בהן.

 

דיון והכרעה

 

24.      לאחר שעיינתי בעתירה, בתשובות לה ובהודעת העותרות מיום 2.7.2020, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות על הסף את טענות העותרות במישור הפלילי בשל אי מיצוי הליכים והיות העתירה מוקדמת, וכן כי יש לדחות את טענותיהן במישור המשמעתי בשל היעדר עילה להתערבות בשיקול דעתם של המשיבים לעת הזו.

 

פתיחה בהליכים פליליים

 

25.      כאמור, החברה הגישה ערר על החלטת המשטרה שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד המשיב רק ביום 2.2.2020, בחלוף כ-11 חודשים לאחר שהתקבלה ההחלטה האמורה, וזאת לאחר שבקשת הארכה שהגישו העותרות התקבלה. ההנחיה בדבר משך הטיפול בעררים בעבירות שאינן עבירות אלימות או מין מסוג פשע מצויה בסעיף 15 להנחיות פרקליט המדינה, אשר לפיו "ככל שאין מדובר בעבירות אלימות או מין מסוג פשע, יש לסיים הטיפול בערר תוך שנה לכל היותר ממועד הגעת התיק למחלקה [מחלקת עררים, י.ו]". בענייננו, במכתב שנשלח לעותרות מהאגף לחקירות ולמודיעין במשטרה ביום 21.4.2020 צוין כי הערר הועבר למחלקת עררים בפרקליטות המדינה להמשך טיפול. משכך, ומאחר וטרם חלפה שנה מיום הגעת הערר למחלקת העררים ועד מועד הגשת העתירה (למעשה חלפו 6 ימים בלבד), מובן כי טרם חלף המועד הקבוע בהנחיות פרקליט המדינה לקבלת החלטה בערר (למעמדן של הנחיות פרקליט המדינה ראו: בג"ץ 634/11 באשה נ' מדינת ישראל – התביעה הכללית, פסקה 37 (27.7.2011); ע"פ 1094/17 מסיקה נ' מדינת ישראל, פסקאות 51-49 לחוות דעתי (30.1.2018); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 249-248 ). יתר על כן, מהודעת העדכון שהגישו העותרות עולה כי בכוונתה של מחלקת העררים לעמוד בלוחות הזמנים ואף להקדים את המועד הקבוע בהנחיות האמורות, ולתת החלטה בערר עד ליום 24.3.2021. בנסיבות אלה, לא היה מקום להגיש את העתירה, בכל הנוגע למישור הפלילי, במועד שבו הוגשה, ודין חלק זה בעתירה להידחות בשל אי מיצוי הליכים ובשל היות העתירה מוקדמת (ראו והשוו: בג"ץ 7262/08 סיני נ' פרקליטות מחוז המרכז, פסקה 3 (7.1.2009); בג"ץ 6153/19 אוסטרליץ נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת (15.1.2020)).

 

26.      בהקשר זה אוסיף כי אף לא ראיתי להידרש לטענות העותרות כלפי אופן הטיפול בתיק הערר על-ידי המשטרה. העותרות טוענות, בין היתר, כי המשטרה לא עדכנה אותן בדבר התמשכות הטיפול בתיק הערר על-ידה, וזאת חרף פניות חוזרות ונשנות שלהן בנדון ובניגוד להנחיות פרקליט המדינה ולנהלי המשטרה. כן נטען כי אף אם הערר עצמו הועבר למחלקת העררים בפרקליטות המדינה ביום 21.4.2020, הרי שתיק החקירה הועבר למחלקת העררים רק ביום 16.6.2020.

 

           אכן, ככלל על המשטרה להימנע מעיכובים בטיפול בעררים, ועליה לפעול בהתאם להנחיות פרקליט המדינה והנחיותיה הפנימיות בנדון. לצד זאת, במקרה הנדון תיק החקירה כמו גם המלצת המשטרה הועברו למחלקת העררים בפרקליטות המדינה זה מכבר, ובמובן זה, אף אם חל עיכוב מסוים בטיפול המשטרה בערר שהגישו העותרות, הרי שמדובר ב"מעשה עשוי", אשר אינו מאפשר התערבות שיפוטית בשלב זה (ראו והשוו: בג"ץ 1067/96 המועצה האזורית בני שמעון נ' ממשלת ישראל (22.9.1997); בג"ץ 9163/17 שכטר נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 4 (1.5.2018); בג"ץ 1492/20 איגוד הכדוריד בישראל נ' מועצה להסדר הימורים בספורט, פסקה 9 (5.7.2020); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני כרך ד 398-394 (2017)).

 

פתיחה בהליכים משמעתיים

 

27.      בכל הנוגע לטענות העותרים במישור המשמעתי, מצאתי כי יש לדחותן, לעת הזו, בשל היעדר עילה להתערבות בשיקול דעת המשיבים. כאמור, עמדת המשיבים היא כי ראוי לעכב את קבלת ההחלטה בבקשת העותרות לפתוח בהליכים משמעתיים נגד המשיב עד לאחר מיצוי ההליך הפלילי בעניינו, ככל שייפתח. המשיבים מפנים בעניין זה להוראת סעיף 61א לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 ביחס להליכים משמעתיים כנגד עובדי מדינה הקובע כלהלן:

 

"הוגשה קובלנה על אדם לפי סעיף 32 והוגש בשל אותו מעשה או מחדל גם כתב אישום לבית משפט על עבירה פלילית או שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע לאב בית הדין שבכוונתו שיוגש כתב אישום כזה, יעוכבו, על אף האמור בסעיף 61, ההליכים לפי חוק זה עד גמר ההליכים בפלילים, והוא הדין אם הוגשה הקובלנה לאחר הגשת כתב האישום כאמור."

 

           התכלית העומדת ביסוד סעיף זה היא שמירה על זכויותיו של העובד במסגרת ההליך הפלילי. בהצעת החוק צוין כי:

 

"...דוחים בדרך כלל את ההליכים המשמעתיים עד לגמר ההליכים הפליליים, ורק לאחר ההרשעה בדין הפלילי מחדש בית דין למשמעת את דיוניו ומחליט על האמצעים המשמעתיים שלו .בדרך זו נשמרת זכותו של העובד לשתיקה בדיון הפלילי. זכות זו אינה מוכרת בדיון משמעתי, שבו חייב העובד, אם הוא כופר בגירסת התביעה ,למסור את גירסתו שלו. מכאן, שאם התקיים הדיון המשמעתי לפני הדיון הפלילי, יכולה התביעה להגיש אימרותיו של הנאשם שנמסרו בבית הדין המשמעתי, אפילו בחר הנאשם לשתוק בפני בית המשפט" (דברי ההסבר להצעת חוק שירות המדינה (משמעת) (תיקון מס' 2), התשל"א-1970, ה"ח 912, 42).

 

28.      אף בפסיקת בית משפט זה הוכר הכלל לפיו יש להקדים את ההליך הפלילי להליך המשמעתי, ונקבע כי "סדר עניינים זה מאפשר לעובד להתמודד עם הסיכונים הצפויים לו בהליך הפלילי ולנהל את הגנתו במלואה בלי שנחשפה תחילה בהליך משמעתי. מה גם שלממצאים של הליך פלילי מרשיע יש משקל מכריע בהליך המשמעתי, ובנסיבות מסוימות ההרשעה עצמה היא העילה להליך המשמעתי" (עש"ם 9223/02 זערור נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נז(2) 77, 84 (2003); לעניין המשקל המכריע שיש לממצאי ההליך הפלילי ראו סעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת) הקובע כי "המימצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי שנוהל נגד אדם יראו אותם כמוכחים בדיון נגד אותו אדם לפני בית הדין למשמעת").

 

29.      העותרות טוענות כי כלל זה, המעוגן בסעיף 61א לחוק שירות המדינה (משמעת) אינו חל במקרה הנדון, שכן בשונה מהאמור בסעיף זה, בענייננו לא הוחלט להגיש כתב אישום נגד המשיב, ואנו מצויים בשלב מוקדם שבו ערר בדבר פתיחה בחקירה פלילית נגדו תלוי ועומד בפני מחלקת העררים בפרקליטות המדינה. בנוסף לכך, טוענות העותרות, כי בקשתן לפתיחה בהליך משמעתי נגד המשיב מבוססת על סעיף 12א לחוק שירותי הדת היהודיים, אשר כלל אינו מתייחס למצב שבו מתנהל בעניינו של אותו אדם גם הליך פלילי. מטעמים אלה, לטענת העותרות, אין לגזור גזירה שווה מהאמור בסעיף 61א לחוק שירות המדינה (משמעת) על ענייננו. עוד נטען כי החלטה כאמור עלולה להביא לעיכוב של שנים במיצוי הדין עם המשיב במישור המשמעתי.

 

30.      לאחר שבחנתי את הדברים מצאתי כי אין צורך בשלב זה להכריע בשאלות העקרוניות – אם יש לגזור גזירה שווה מסעיף 61א לחוק שירות המדינה (משמעת) על מקרים שבהם ההליכים המשמעתיים נפתחים מכוח סעיף 12א לחוק שירותי הדת היהודיים, וכן האם הוראות סעיף 61א לחוק שירות המדינה (משמעת) חלות אף במקרים שבהם טרם הוחלט על הגשת כתב אישום בעניינו של פלוני – שכן, על אף עמדתם העקרונית של המשיבים שהובאה לעיל לפיה יש להידרש לבקשה להגשת קובלנה משמעתית רק לאחר מיצוי ההליך הפלילי, הובהר בסעיף 24 לתגובה המקדמית מטעמם, כי פניית העותרות אל שר המשפטים בנוגע לפתיחה בהליך המשמעתי תיבחן כבר בתום מיצוי הליך הערר על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה פלילית בעניינו של המשיב.

 

           משכך, ונוכח הצפי לקבלת החלטה בערר עד ליום 24.3.2021, נראה כי ההחלטה בפניית העותרות לפתוח בהליכים משמעתיים נגד המשיב צפויה להתקבל בתוך פרק זמן שהוא סביר בנסיבות העניין. על כן, ונוכח העובדה שיש בבסיס עמדת המשיבים היגיון המבוסס על הכלל לפיו הבירור המשמעתי יחל לאחר מיצוי ההליכים הפליליים, לא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתם בנדון.

 

31.      סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – דין העתירה להידחות על כל חלקיה.   

 

           אין צו להוצאות.

 

 

           ניתן היום, ‏כ"ט באב התש"ף (‏19.8.2020).

 

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים