יורשי המנוח יצחק בן אביר ז"ל נ. דלתא להשקעות ולמסחר בע"מ | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

יורשי המנוח יצחק בן אביר ז"ל נ. דלתא להשקעות ולמסחר בע"מ

רע"א 2935/20
תאריך: 24/11/2020

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  2935/20

 

 

לפני:  

כבוד השופטת ע' ברון

 

 

המבקשים:

1. יורשי המנוח יצחק בן אביר ז"ל

 

2. דורית בן אביר

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ

 

2. משה קליין

 

3. המינהל האזרחי (אזור יהודה ושומרון), הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי

 

4. גלעד סויסה

 

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 26.4.2020 (כבוד השופטת ר' שמולביץ) ב- ת"א 5783-08-07 ו-ה"פ 5639-12-08

 

בשם המבקשים:

עו"ד דרור ברוטפלד

בשם המשיבים 1 ו-2:

בעצמם

בשם המשיב 3:

עו"ד יעל מימון

 

החלטה

 

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.4.2020 (כבוד השופטת ר' שמולביץ, ת"א 5783-08-07; ה"פ 5639-12-08) בגדרה נדחתה בקשה ליתן תוקף של פסק דין להסכם גישור שנחתם בין הצדדים, בהתאם למנגנונים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 לעניין אישור הסדר פשרה (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק). ויצוין כי בבקשה לרשות ערעור הועלו טענות ביחס להחלטה נוספת שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בו ביום וכן נתבקשו סעדים נלווים, ועל כך בהמשך.

 

הרקע העובדתי הצריך לעניין

 

2.        במוקד הבקשה לרשות ערעור, שני הליכים ייצוגיים שהוגשו לפני למעלה מעשור נגד המשיבה 1, דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ, חברה יזמית שעיסוקה ברכישת קרקעות, פיתוח והקמת בתים ביישוב אורנית שבאזור יהודה ושומרון (להלן: דלתא ו-איו"ש) – כל הליך ביוזמת זוג אחר שרכש מדלתא מגרש באורנית. ההליך ב-ת"א 5783-08-07 נפתח בשנת 2005 (מספר הליך מקורי ת"א 1697/05) על ידי אלן ומלי סויסה ז"ל וכעת מנוהל על ידי בנם ויורשם, גלעד סויסה (המשיב 4) (להלן: סויסה ו-תביעת סויסה); ו-ה"פ 5639-12-08 הוגשה בשנת 2008 על ידי יצחק בן אביר ז"ל ודורית בן אביר (שלפי הנטען היא גם היורשת של בעלה המנוח) – והם המבקשים בבקשה שלפניי (להלן: בן אביר ו-תביעת בן אביר). כל אחת מן התביעות הוגשה יחד עם בקשה לאשרה כתובענה ייצוגית, ויצוין כי בקשת האישור מטעם סויסה הוגשה עוד טרם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות. למען הנוחות, שני ההליכים יכונו יחד התביעות או בקשות האישור, לפי העניין.

 

           חרף השונות בין ההליכים, בהכללה מסוימת ניתן לומר כי התביעות נסבות על סוגית הסדרת הרישום וניהול זכויות המקרקעין של מי שרכשו מדלתא מגרשים ביישוב אורנית, וכן על היקף דמי הניהול שנגבו בשלב מסוים מכל אחד מהם, לרבות דמי הניהול שנגבו מרוכשים ביישובים נוספים באיו"ש. ויצוין כי מאחר שהמקרקעין באורנית הוכרזו כרכוש ממשלתי (בהתאם לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון), התשכ"ז-1967), אלה נוהלו במשך השנים על ידי המשיב 3, הממונה על הרכוש הממשלתי במינהל האזרחי (אזור יהודה ושומרון) (להלן: המינהל האזרחי) – לפי חלוקת אחריות מוסכמת עם דלתא. בהתאם, בתביעת סויסה שהוגשה רק נגד דלתא, האחרונה הגישה הודעה לצד שלישי כלפי המינהל האזרחי (ויצוין כי הודעה זו הוגשה עוד טרם שנקבעה ההלכה כי הודעה לצד שלישי בתובענה ייצוגית מחייבת קבלת רשות מאת בית משפט (רע"א 5635/13 קורל-תל בע"מ נ' רז (1.4.2015)); ובתביעת בן אביר, המינהל האזרחי צורף כנתבע נוסף, יחד עם המשיב 2, משה קליין, המשמש כמנהלה בפועל של דלתא (להלן: קליין; מעתה ואילך, המונח דלתא יכלול גם את קליין). ויוער בנקודה זו כי מעיון בתיק בית המשפט המחוזי, כמו גם מתיאור הדברים בבקשה לרשות ערעור, ניכר כי לסויסה ובן אביר טענות למכביר זה כלפי זה ובדבר אופן ניהול ההליך שהוגש מטעם האחר – ואולם אלה אינן רלוונטיות לענייננו.

 

3.        בשלהי שנת 2007 תביעת סויסה הופנתה לגישור בהמלצת בית המשפט המחוזי, לפני המגשר עו"ד נתן מאיר (לאחר שהתקיימה ישיבת קדם משפט בתיק); ובהמשך היא אוחדה עם תביעת בן אביר (שהוגשה כאמור בסוף שנת 2008), והאחרונה צורפה לשולחן הגישור. בין הצדדים התנהל הליך הגישור ממושך, בין היתר בשל הצורך לקבל אישור מאת כלל הגורמים הרלוונטיים ברשויות המדינה וביישוב אורנית עצמו. בסופו של דבר, בחלוף כעשור, בחודש ספטמבר 2018 הצדדים כולם חתמו על הסכם גישור; ובהמשך לכך הגישו בן אביר וסויסה – כל אחד בנפרד ובהליך שננקט על ידו – בקשות לאישורו לפי הוראות חוק תובענות ייצוגיות לעניין אישור הסדר פשרה בהליך ייצוגי (להלן: הבקשות לאישור הסדר פשרה). ויצוין כבר כעת, שבניגוד לדרוש הבקשות לא הוגשו על דעת כל הצדדים להסכם הגישור. בתמצית ייאמר כי הסכם הגישור נסמך על החלטות שהתקבלו טרם חתימתו, בשנים 2009 ו-2013, על ידי הגורמים המוסמכים בין היתר במינהל האזרחי – החלטות שבגדרן נקבע כי יוקם מרשם הרשאות באורנית, שינוהל על ידי המינהל האזרחי; כי דמי הניהול שנגבים ממשתכנים באיו"ש יוגבלו באופן משמעותי; וכי יושבו לתושבי אורנית ויישובים נוספים באיו"ש דמי הניהול שנגבו ביתר (יכונו להלן: החלטות המינהל). הסכם הגישור מגדיר אפוא מהן הזכויות והחובות של הצדדים בהתאם להחלטות המינהל וכיצד יש לפעול על מנת להגשימן, וכן נותן מענה לטענות נוספות שהועלו בתביעות.

 

           דלתא הצטרפה לבקשות לאישור הסדר פשרה, ועמדה על כך שלנוכח העובדה שהסכם הגישור מעניק פתרון כולל לקבוצות תושבים החורגות מבעלי הדין בתביעות –יש לראותו כהסדר פשרה שהוגש בגדרן של בקשות לאישור תובענה כייצוגית ולאשרו בהתאם. המינהל האזרחי לעומת זאת התנגד בתוקף לאישור הסכם הגישור לפי הוראות חוק תובענות ייצוגיות, ועמד על כך שניתן לאשרו כהליך פרטני בלבד או בגדר בקשת הסתלקות מכוח סעיף 16 לחוק. לדבריו, לכל אורך הליך הגישור המינהל האזרחי הבהיר כי מבחינתו התביעות הן תביעות פרטיות שאין להכיר בהן כתובענות ייצוגיות; ולשיטתו, הבקשות לאישור הסדר פשרה אינן אלא ניסיון להעצים את שכר הטרחה של עורכי הדין על חשבון הקופה הציבורית.

 

4.        לאחר שקיים דיונים בבקשות לאישור הסדר פשרה ומשניסיונות לסיום ההליך בהסכמה נכשלו, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשות בהחלטה מיום 26.4.2020 (להלן: החלטת הדחייה). נקבע כי התנגדותו של המינהל האזרחי לבקשות האישור שהגישו סויסה ובן אביר הייתה ידועה לכל אורך הדרך; תוך שצוין כי "הבקשות לאישור התובענות כתובענות ייצוגיות לא נדונו מעולם ובלאו הכי, לא הוכרעו, ובית משפט לא הכיר בהן כתובענות ייצוגיות, מעולם". עוד צוין כי למרות שהצדדים היו מודעים לקיומן של בקשות האישור, בשום מקום בהסכם הגישור אין קביעה או אמירה כי תוגש בקשה לאשרו כהסדר פשרה בתובענה ייצוגית – ומנוסח הסכם הגישור עולה כי לא מדובר בהשמטה או בשגגה, והרושם הוא שהצדדים לא הסכימו כי כך ייעשה. בהקשר זה נאמר כי בהסכם הגישור צוין במפורש שהצדדים הגיעו להסכמות בהמלצת המגשר מבלי "שהמנהל האזרחי ו/או דלתא מודים בקיומה של סמכות לניהול ההליך במסגרת תובענה ייצוגית, ולצרכי פשרה בלבד, כמפורט בהסכם"; ועוד נאמר כי הסכם הגישור חסר פרטים, נתונים ומאפיינים שיש לכלול בהסכם המהווה הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, מה גם שהבקשות לאישורו לא הוגשו על דעת המינהל האזרחי ובהסכמתו – כפי שעל דרך הכלל מוגשת בקשה לאישור הסדר פשרה. ממכלול האינדיקציות שצוינו הסיק בית המשפט המחוזי כי המינהל האזרחי לא הסכים ולא גמר בדעתו להתקשר ולחתום על הסדר פשרה במסגרת תובענה ייצוגית – וכי כל הצדדים, לרבות המגשר, היו ערים לכך.

 

           בית המשפט המחוזי הוסיף כי העובדה שדלתא הסכימה לבקשות לאישור הסדר פשרה, בשונה מההתנגדות שהביעה בעבר כלפי בקשות האישור, איננה מעלה או מורידה בנסיבות העניין – שכן דלתא הבהירה שמבחינתה העיקר הוא שהסכם הגישור שעליו עמלו במשך 10 שנים לא "יתפוצץ". עוד נאמר כי החלטות המינהל מבוצעות בפועל בשטח ומכאן שמדובר ב"מעשה עשוי על המשתמע מכך לעניין הצורך בהמשך ההליכים". על יסוד כלל האמור, נקבע כי אין בסיס עובדתי ומשפטי לאשר את הסכם הגישור כהסדר פשרה בהליך ייצוגי ולפיכך הבקשות שהוגשו בנדון נדחו, תוך שהודגש כי אין באמור כדי לפגוע בתוקפו המשפטי של הסכם הגישור. לנוכח התוצאה, הצדדים נתבקשו להודיע אם הם מסכימים כי יינתן להסכם הגישור תוקף של פסק דין בתובענות "רגילות", תוך מתן אפשרות לטעון לעניין שכר הטרחה וההוצאות או שברצונם לקיים דיון בבקשות האישור.

 

5.        באותו היום (יום 26.4.2020), בית המשפט המחוזי קיבל בקשה מוסכמת למחוק הודעה לצד שלישי שדלתא הגישה נגד המינהל האזרחי בתחילת הדיון בתביעת סויסה (להלן: החלטת המחיקה). בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, חרף התנגדותו הנחרצת של סויסה – ונקבע כי בהינתן שהמינהל האזרחי הוא צד להסכם הגישור, ולנוכח התחייבויות דלתא והמינהל האזרחי כפי שפורטו בבקשה המוסכמת למחיקת ההודעה, אין במחיקת ההודעה לצד שלישי כדי לפגוע בסויסה; וניתן תוקף של פסק דין להתחייבויות שדלתא והמינהל האזרחי פירטו בבקשה זו. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יצוין כי יום לאחר מכן, ביום 27.4.2020, נדחתה בקשת סויסה לתקן את כתב התביעה כך שהמינהל האזרחי וקליין יצורפו כנתבעים לתביעת סויסה.

 

           תחילה בן אביר ביקשו לעכב את ביצועה של החלטת הדחייה עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור שהגישו בנדון, אולם משבקשתם זו נדחתה בהחלטה מיום 10.6.2020 – הודיעו בן אביר כי "בלית ברירה" הם מבקשים לקיים בירור בבקשת האישור שהוגשה מטעמם, ובמסלול זה מתנהלים ההליכים נכון לעת זו.

 

טענות הצדדים

 

6.        בן אביר טוענים כי מאחר שעסקינן בהליכים שנפתחו כהליכים ייצוגיים, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי ניתן לאשר את הסכם הגישור בגדר "תביעה רגילה" – והדבר חותר תחת חובת הפיקוח המוגברת המצופה מבית המשפט, ואף מגביר את החשש כי מבקשים מייצגים ובאי כוח יבכרו את האינטרס האישי שלהם על פני אינטרס הקבוצה כולה. ויצוין כי לדברי בן אביר, החשש לניגוד עניינים מתעורר גם אם הסכם הגישור יאושר על דרך של "הסתלקות" לפי סעיף 16 לחוק – ובהינתן שהסכם הגישור מתייחס לציבור גדול של אנשים ועתיד לשנות מן הזכויות והחובות שחלים עליהם, יש לאפשר להם להתנגד לו בהתאם למנגנוני אישור הסדר פשרה הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא לקח בחשבון את הזמן הרב שהושקע בהליכי הגישור על ידי בן אביר ובא כוחם, וזהו טעם נוסף לכך שיש לאשרו בהתאם לחוק כך שתינתן להם תמורה הולמת.

          

           כן נטען כי בשונה מקביעת בית המשפט המחוזי, הסכם הגישור כולל את כל הפרטים הדרושים לאישורו כהסדר פשרה בהליך ייצוגי; וממילא העיקר הוא שהושגו הסכמות שמשרתות את טובת הקבוצה המיוצגת, ואין נפקא מינה כיצד הצדדים סברו כי הסכמות אלו יאושרו בסופו של יום. בן אביר מציינים בהקשר זה את החלטת המחיקה, ואף שאינם חולקים על התוצאה האופרטיבית שלה (מחיקת ההודעה לצד שלישי שהוגשה כלפי המינהל האזרחי בתביעת סויסה) – לשיטתם היא שגויה, מאחר שניתן במסגרתה תוקף חלקי להסכם הגישור, בניגוד להוראות הדין ובמיוחד בסתירה לכך שבהסכם הגישור נקבע כי יש לאשרו כמקשה אחת שחלקיה לא ניתנים להפרדה. על יסוד כלל האמור, נטען כי יש לאשר את הסכם הגישור לפי המנגנונים שנקבעו בחוק לעניין אישור הסדר פשרה; ולחלופין כי יש להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיקיים הליך לאישור הסכם הגישור לפי הוראות החוק בנושא, תוך מתן דגשים כיצד עליו לפעול בנדון בפרט לעניין פסיקת גמול ושכר טרחה. כן נתבקש על ידי בן אביר – ויצוין כי לא ירדתי לסוף דעתם בעניין זה – כי לחלופי חלופין אורה על "החלפת באת כוח המייצג בתביעת סויסה, עו"ד טובה כהן, בבא כוח  בן אביר, עו"ד דרור ברוטפלד, וכן החלפת גלעד סויסה בבן אביר תוך מתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור בתביעת בן אביר בלבד מכוח הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק". זאת מאחר שלשיטת בן אביר טענות סויסה נדחו בהסכם הגישור, ובהינתן שלטענתם סויסה ובאת כוחו לא היו שותפים לכינון הסכם הגישור.

 

7.        המינהל האזרחי מתנגד לבקשה לרשות ערעור ועומד על כך שאין כל הצדקה להתערב בהחלטות שביסודה, לא כל שכן בעיצומו של ההליך שעודנו מתנהל; ולדבריו, שיקולי יעילות מחייבים המתנה להכרעה סופית בהליך, שכן כך יתברר כי המחלוקת האמיתית שעל הפרק נוגעת לשכר הטרחה. לטענת המינהל האזרחי, לכל אורך הדרך הוא טען כי לא ניתן לאשר את התביעות כתביעות ייצוגיות, שכן הן מבוססות על עילות תביעה שאינן נמנות עם הפרטים שבגינם ניתן להגיש תובענה ייצוגית – זאת משום שהמינהל האזרחי אינו בגדר "רשות" כהגדרתה בחוק ואף לא נחשב לעוסק שכן פעולתו היא פעילות שילטונית מובהקת. לפיכך לטענתו לא ניתן להגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד המינהל האזרחי, ומדובר בעמדה עקרונית שלדבריו היא בעלת חשיבות החורגת מן ההליך הספציפי; והעובדה שהתביעות הציפו בעיות הנוגעות לציבור, אין די בה כדי להפוך אותן להליך ייצוגי. בהתאם, נטען כי בדין נקבע שלא ניתן לאשר את הסכם הגישור כהסדר פשרה בהליך ייצוגי; ויש לדחות את עמדת בן אביר כי העיקר הוא שהושגו הסכמות עקרוניות בין הצדדים, שכן משעה שהמינהל האזרחי אינו מוכן להתקשר עם חברי הקבוצה שבשמם הוגשו בקשות האישור, אין הסכם עם הקבוצה והוא אינו יכול להיות מאושר ככזה. המינהל האזרחי מוסיף בהקשר זה כי לשיטתו על מנת שתובע יוכל להתקשר בהסדר פשרה בשם קבוצה, נדרש כי בקשת האישור שהגיש תתקבל; ולכן מקום שמבוקש לאשר הסדר פשרה טרם שניתן אישור לניהול התובענה כייצוגית, דרושה הסכמה דו שלבית – הן לעניין עצם ניהול התובענה כייצוגית הן לעניין סיום ההליך בפשרה עם הקבוצה המיוצגת – ומשעה שהמינהל האזרחי איננו מסכים לאף אחת מן הדרישות הללו, אין אפשרות לאשר את הסכם הגישור כהסדר פשרה בהליך ייצוגי.

 

           עוד נטען כי המינהל האזרחי הסכים להתקשרות עם התובעים בהסכם הגישור באופן אישי בלבד, אף שכאמור הדבר לא היה הכרחי לנוכח החלטות המינהל שעיגנו פתרון ראוי לסוגיה, ולכן יש ליתן תוקף להסכם הגישור רק במסגרת התביעות "הרגילות"; ובנסיבות שבהן הקשיים שהועלו בבקשות האישור כבר קיבלו מענה, ממילא בקשות האישור אינן מגלות עילה ויש להורות על מחיקתן או על הסתלקות מהן. לדבריו, מבחינת חברי הקבוצה יש יתרון דווקא להתחייבות חד צדדית של דלתא והמינהל האזרחי, ללא יצירת מעשה בית דין כלפיהם; וזוהי אינדיקציה נוספת לכך שעמידת בן אביר על בקשת האישור ואישור הסכם הגישור בגדרה אינם אלא ניסיון להגדלת היקף שכר הטרחה. נוסף על כך נטען כי בבקשה לרשות ערעור, בן אביר העלו שורה של טענות שכלל לא הועלו לפני בית המשפט המחוזי; וכן כי אין לבן אביר מעמד לטעון כלפי החלטת המחיקה מאחר שהם אינם צד לתביעת סויסה, וממילא מאחר שמדובר בפסק דין למחיקת הודעה לצד שלישי נדרש היה להגיש ערעור בגינו ולא בקשת רשות ערעור.

 

8.        דלתא וקליין הודיעו כי עמדתם כפי שבאה לידי ביטוי בתגובה לבקשות לאישור הסדר פשרה נותרה בעינה, והם הפנו לתמצית הטיעון שהוגשה מטעמם בנושא – שכאמור תמכה בקבלת הבקשות.

 

           סויסה לא הגיש תשובה לבקשת רשות ערעור, ויוזכר כי בגדר החלטת הדחייה נדחתה גם בקשת סויסה לאישור הסדר פשרה.

 

דיון והכרעה

 

9.        לאחר עיון בבקשה לרשות ערעור ובתשובות לה, על הנספחים שצורפו להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

 

10.      נקודת המוצא לדיון היא שמשעה שמוגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית לבית המשפט, עסקינן בהליך ייצוגי – וכל עוד לא נקבע אחרת, יש לנהלו ולבררו לפי ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, שמגדירים פיקוח הדוק מצד בית המשפט. פיקוח זה מתחייב לנוכח המאפיינים הייחודיים של ההליך הייצוגי – ובמיוחד העובדה שמדובר בתובענה שמוגשת ומנוהלת על ידי תובע מייצג ובא כוח מייצג בשם קבוצה של אנשים שלא העניקו הסמכה מפורשת לכך, והחשש פן תתעורר "בעיית נציג" בייצוג האינטרסים של הקבוצה, קרי: שהאינטרס האישי של התובעים המייצגים ובאי כוחם יבוא על חשבון האינטרס של הקבוצה כולה (ראו: דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 45 והאסמכתאות שם (17.12.2019); רע"א 3832/17 לוין נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ, פסקה 12 (4.7.2017)). ויצוין כי פיקוח של בית המשפט נדרש גם כדי למנוע ניצול לרעה של מוסד התובענה הייצוגית על דרך הגשת תובענות סרק (ראו והשוו: ע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 22 (5.8.2018); אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 15-10 (2011) (להלן: קלמנט)).

 

           בהתאם, ניתן לסיים הליך ייצוגי רק לפי המנגנונים הקבועים בחוק, והם: הסתלקות התובע או בא הכוח המייצג באישור בית המשפט (סעיף 16 לחוק); אישור הסדר פשרה שאליו הגיעו הצדדים להליך לפי הפרוצדורה הקבועה בחוק (סעיפים 18 ו-19 לחוק; ראו גם: קלמנט, בעמ' 58-38); אישור הודעת חדילה מקום שבו מדובר בהליך ייצוגי נגד רשות שמוגש לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק (סעיף 9 לחוק); או הכרעה לגופו של ההליך הייצוגי, כאשר במקרים מתאימים וחריגים ניתן להקדים ולקבוע כי יש לסלק את בקשת האישור על הסף (ראו למשל: רע"א 7667/17 רוזנצוויג נ' חזן, פסקה 8 (3.12.2018)). ויצוין כי לעמידה על מנגנונים אלה נודעת חשיבות יתרה, ותפקידם לוודא כי תכליות ההליך הייצוגי הוגשמו בצורה המיטבית בגדר ההליך ובמיוחד בדרך שבה הוא הסתיים – דהיינו, שחברי הקבוצה זכו לסעד הולם כפיצוי על ההפרה הנטענת; כי זכות הגישה שלהם לערכאות לא נפגעה; כי סיום ההליך יביא לאכיפת הדין ולהרתעה מפני הפרתו; וכי מדובר בפתרון יעיל וממצה של התביעות (סעיף 1 לחוק; ראו בהקשר של פשרה: קלמנט, בעמ' 7-6) .

 

11.      בענייננו, לכתחילה תביעת בן אביר הוגשה יחד עם בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, ומכאן שמדובר בהליך ייצוגי על כל המשתמע מכך – ובשונה מאופן הצגת הדברים בהחלטת הדחייה, לא נדרש היה "להכיר" בתביעת בן אביר כהליך ייצוגי על מנת שהוא ייחשב ככזה; ועל פניו הדברים נכונים אף ביחס לתביעת סויסה, אולם אינני קובעת מסמרות בנדון בהינתן שלא הוגשה תשובה מטעמו בבקשה שלפניי. משאלה פני הדברים, לא היה מקום להגדיר את המחלוקת בין הצדדים כנוגעת ל"אופן אישור הסדר הפשרה" – שכן משעה שמדובר בהליך ייצוגי, יש לפעול אך ורק בהתאם למנגנונים הקבועים בחוק. הנגזר מן האמור הוא, כי לא ניתן לסיים את הדיון בבקשות האישור באמצעות מתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור בתובענות האישיות שלפי הנטען הוגשו בד בבד עם בקשות האישור; וככל שזו אמנם הייתה הצעת בית המשפט המחוזי, הרי שהדבר חורג מגדרי הוראות החוק, במיוחד לנוכח תפקיד הפיקוח המשמעותי שמסור לבית המשפט על מנת לשמור על האינטרסים של חברי הקבוצה ותכליות ההליך הייצוגי. ויודגש כי מתן פתרון נקודתי לבעיות שהוצפו בגדרי בקשות אישור על מנת לאיין את בקשות האישור עצמן, משקף את אותם חששות שבגינם נדרש פיקוח הדוק מצד בית המשפט.

 

           כאן המקום לבאר כי אמנם בעבר נהוג היה להגיש לבית המשפט בקשות אישור יחד עם תביעות אישיות, כאשר יצוין שגם אז ראשית דבר נדונה והוכרעה בקשת האישור. ואולם ברבות הימים המצב השתנה והותאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות שלפיהן יש להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית יחד עם נוסח התובענה הייצוגית עצמה כנספח לבקשת האישור, למקרה שבית המשפט יאשר את התובענה כייצוגית (סעיף 5(א)(1) לחוק; סעיף 5 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010). יתרה מזאת, תקנה 9 לתקנות תובענות ייצוגיות מורה באופן מפורש כי "נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית והתובע מבקש לברר את תביעתו האישית, יגיש התובע בשלה תובענה נפרדת לבית המשפט המוסמך". הנה כי כן, לא זו בלבד שמבחינה מהותית לא ניתן בגדר הליך ייצוגי לאשר הסדר פשרה בתביעה אישית להבדיל מאישור הסדר פשרה "ייצוגי", אלא שאף מבחינה פרוצדורלית אין כל אפשרות להגיש תביעה אישית ככזו יחד עם בקשה לאישור תובענה כייצוגית. אשר לטענת המינהל האזרחי כי יש לאשר את הסכם הגישור כהסתלקות – אין לכך יסוד, כך כבר משום שרק הגורמים שיזמו את ההליך רשאים להגיש בקשה להסתלק ממנו.

 

12.      בנסיבות העניין הצדדים ניהלו הליכי גישור במשך שנים – ודומה היה כי פניהם לסיום ההליך בהסכמה, והחתימה על הסכם הגישור היא אינדיקציה מובהקת לכך. אולם, וזה העיקר, פשרה לפי סעיפים 18 ו-19 לחוק תובענות ייצוגיות מעצם טיבה מבוססת על הסכמה של הצדדים לסיים את ההליך בדרך זו, ובהיעדר הסכמה של המינהל האזרחי אין כל אפשרות לעסוק בכך. זאת מבלי להביע עמדה לעניין תוקפו החוזי של הסכם הגישור, והמשמעויות ככל שנובעות ממנו מחוץ להקשר הייצוגי.

 

            בנקודה זו מן הראוי להעיר, כי טענת המינהל האזרחי כי "כל עוד לא אושרה התביעה (הכוונה לבקשת האישור-ע'ב'), לא ניתן לאשר הסכם פשרה בתביעה הייצוגית", היא טענה שאין בה ממש. לפי הוראות החוק, אם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה כייצוגית, בית המשפט נדרש לוודא – לצד יתר השיקולים שעליו לקחת בחשבון בעת אישור הסדר פשרה – כי בקשת האישור "עומדת, לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית הקבועים בסעיפים 3, 4 ו-8(א) [..]" (סעיף 19(א) לחוק). תנאי זה תכליתו למנוע ניצול לרעה של מנגנון הפשרה, בין היתר על דרך הגשת תובענות סרק – ויש לדחות את ניסיון המינהל האזרחי להיתלות בו על מנת לסכל את אישור הסכם הגישור כהסדר פשרה בתובענה ייצוגית. בהתאם, אף אין יסוד לטענה כי הסדר פשרה שמוגש בשלב הדיון בבקשת האישור צריך לכלול גם הסכמה של הצדדים בדבר אישור ניהול התובענה כייצוגית. הסדר פשרה על פי רוב משקף הסכמות של הצדדים לסיום ההליך לנוכח הערכתם את הסיכויים והסיכונים של כל אחד מהם, מבלי שאלה נדרשים להודות בטענות שהועלו בגדר ההליך המשפטי – ומכאן שעל פני הדברים אין לראות בהסכמה לסיים הליך על דרך הפשרה משום הסכמה של הצדדים לו כי מדובר בהליך ייצוגי שראוי היה לבררו בין בכלל ובין כהליך ייצוגי, וודאי שהסכמה כזאת איננה חיונית לצורך פשרה כאמור. מכל מקום, השאלה אם בקשת האישור עומדת באופן לכאורי בתנאים לאישורה (על מנת שניתן יהיה לאשר הסדר פשרה לסיום ההליך הייצוגי), מצויה לפתחו של בית המשפט – ואין בהסכמת הצדדים בהקשר זה (או בהיעדרה) כדי להכתיב את ההכרעה שתתקבל בנדון.

          

13.      די בכך על מנת לדחות את בקשת בן אביר להתערבות בהחלטת הדחייה, כך שיינתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור לפי הוראות חוק תובענות ייצוגיות; ויובהר כי אין באמור משום הבעת עמדה באשר לטיב הסכם הגישור, לרבות בהתייחס לשאלה אם הוא כולל את הפרטים הדרושים לפי החוק אם לאו. כפי שצוין, בגדר הבקשה לרשות ערעור נתבקשו סעדים נוספים, למשל לעניין החלפת התובע ובאת הכוח המייצגת בתביעת סויסה, אולם לסעדים אלה אין קשר לבקשה לאישור הסדר פשרה שהוגשה מטעם בן אביר כמו גם להחלטת הדחייה שהיא נושא הבקשה לרשות ערעור – ועל כן אין מקום להידרש אליהם. וייאמר לעניין החלטת המחיקה, כי בהינתן שבן אביר אינם מלינים על התוצאה של החלטה זו (מחיקת ההודעה לצד שלישי שדלתא הגישה כלפי המינהל האזרחי), אינני רואה צורך לדון בטענותיהם בנושא, מה גם שהם אינם צד לתביעת סויסה – ודומה כי הטענות בנוגע להחלטת המחיקה הועלו אך בניסיון, שלא צלח, "לחזק" את טענותיהם ביחס להחלטת הדחייה.

 

           לאחר כל אלה, ואף על פי שהסכם הגישור נשלם ונחתם, לא ניתן לאשרו כהסדר פשרה בהליכים שבהם עסקינן בהיעדר הסכמת הצדדים כולם; ועל כן הבקשה לרשות ערעור נדחית. הערכאה הדיונית תחליט כחוכמתה לגבי המשך ניהול ההליכים בהתאם לשיקול הדעת הרחב המסור בידה. מבלי להביע עמדה לגופם של דברים, לא כל שכן בנוגע לסיכויי בקשות האישור, ובשים לב להערות שצוינו לעיל לעניין היקף ההסכמה הדרושה לצורך הסדר פשרה בהליך ייצוגי – דומה שבחלוף שנים רבות כל כך, ומשנחתם הסכם גישור, מן הראוי כי ייעשה מאמץ נוסף מטעם הצדדים ובסיוע בית המשפט וייתכן שאף המגשר לנסות לסיים את ההליך הייצוגי על דרך הפשרה.

 

14.      סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

 

           ניתנה היום, ‏ח' בכסלו התשפ"א (‏24.11.2020).

 

 

 

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים