יוסף דעבול נ. מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

יוסף דעבול נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

ע"א 4525/20
תאריך: 22/10/2020

 

 

בבית המשפט העליון

 

ע"א  4525/20 - א'

 

לפני:  

כבוד הרשם רון גולדשטיין

 

המערער:

יוסף דעבול

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

 

בקשה למחיקת הערעור על הסף; תשובת המערער מיום 6.9.2020; תגובת המשיבה מיום 24.9.2020 לתשובת המערער

 

 

החלטה

 

 

 

1.        לפניי בקשת המשיבה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף בטענה כי הוגש באיחור.

 

2.        זהו בתמצית רקע הדברים הדרוש לעניין: המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה לפיצויים כנגד המשיבה (ת"א 64317-12-15) בגין הפקעת זכויותיו בחלקה 4 שבגוש 6611. התביעה הוגשה בהתאם להוראות סעיפים 12 ו-13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה). ביום 10.2.2020 ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' יקואל; להלן: פסק-הדין). בפסק-הדין נקבע כי יש לקבל את התביעה בחלקה ולפסוק למערער פיצויים מכוח הוראת סעיף 13 לפקודה, בגין השנים 1986 עד 1992, ולעניין זה אומצה בפסק-הדין עמדת השמאי המומחה שמונה מטעם בית המשפט לפיה שיעור דמי החכירה יעמוד על 6% לכל שנה בהתאם לערך המקרקעין כפי שנאמד על ידו.

 

           בפיסקאות 45 ו-46 לפסק-הדין סוכמו הקביעות האופרטיביות של פסק-הדין ולמען הנוחות אביאן כלשונן [ההדגשה שלי – ר' ג']:

 

"45. ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו כדי לשנות ממסקנותיי ולאור המקובץ – התובענה מתקבלת בחלקה, במובן זה שנקבעת זכאות התובע לקבלת פיצויי הפקעה בשיעורים שנקבעו על ידי שמאי בית המשפט, ביחס לכל אחת מהשנים שבין 1986 ל-1992 (ועד בכלל). פסיקתה תוגש לחתימתי בתוך 7 ימים.

 

46. בהינתן התוצאה אליה הגעתי, בגדרה נדחתה התובענה בחלקה והתקבלה בחלקה האחר וכן לאור התנהלות התובעים שלקתה בשיהוי – אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו".

 

3.        בית המשפט קמא קיבל אפוא את התובענה בחלקה והורה לצדדים להגיש פסיקתה לחתימתו בתוך שבעה ימים. הצדדים באו במגעים שונים לצורך הגשת הפסיקתה לחתימת בית המשפט אך אלה לא צלחו וביום 25.2.2020 הגיש המערער לבית המשפט קמא בקשה לאישור פסיקתה במסגרתה צוין כי הצדדים חלוקים בנוגע לפרשנות הסעיפים האופרטיביים של פסק-הדין (להלן: הבקשה למתן פסיקתה). על כן עתר המערער למתן פסיקתה בהתאם לפרשנותו שלו, תוך מתן הזדמנות למשיבה להגיש את התייחסותה לנושא. חשוב לציין להבנת רקע הדברים כי המחלוקת המרכזית שנתגלעה בין הצדדים הייתה האם יש להוסיף לסכום הפיצוי ריבית והצמדה כחוק משנת 1992 ועד למועד התשלום בפועל, כפי עמדת המערער, או שמא אין לצרף לסכום הפיצוי תוספת של הפרשי הצמדה נוספים כאמור, כפי עמדת המשיבה.  

 

4.        ביום 17.6.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן פסיקתה (להלן: ההחלטה מיום 17.6.2020). בהחלטתו ציין בית המשפט כי אין זאת בסמכותו להוסיף הוראה לפסק-הדין הנוגעת לאופן חישוב הפרשי ההצמדה והריבית, והדברים יפים ביתר שאת בהינתן העובדה שפסק-הדין כלל התייחסות מפורשת לסוגיה זו ובהקשר זה היפנה בית המשפט לפיסקה 29 בפסק-הדין שם הובהר כי "תשלום על פי המסלול הקבוע בסעיפים 12 ו-13 בפקודה בדמות דמי חכיה אבודים, הוא פיצוי פירותי שאין להוסיף ולפסוק לגביו ריבית" [ההדגשה שלי – ר' ג'].

 

5.        הערעור דנן הוגש לבית משפט זה ביום 2.7.2020 והוא מופנה בעיקרו כנגד הקביעות בפסק-הדין וביתר פירוט טוען המערער שתי טענות מרכזיות: ראשית, כי שגה לטענתו בית המשפט המחוזי בקובעו כי זכאותו של המערער לפיצוי היא אך בגין השנים 1986 עד 1992; ושנית, כי היה מקום לפסוק לטובת המערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. יוער, כי בשולי הודעת הערעור התייחס המערער גם לסוגיה הנוגעת לצירוף הפרשי הצמדה וריבית לסכום הפיצוי (ראו סעיף 77 להודעת הערעור).

 

           ביום 20.8.2020 הגישה המשיבה את הבקשה שלפניי, לסילוק ההליך על הסף בטענה כי נפל איחור בהגשתו. לטענת המשיבה, המועד האחרון להגשת הודעת הערעור על פסק-הדין, אשר ניתן כאמור ביום 10.2.2020, היה בענייננו ביום 21.5.2020. זאת, בהתחשב בתקופת מצב החירום המיוחד שחלה עקב התפשטות נגיף הקורונה (וראו לעניין חישוב מניין הימים להגשת ערעורים בתקופה האמורה, בש"פ 299020 ברלנד נ' מדינת ישראל (11.5.2020)). לטענת המשיבה, אין מקום למנות את מניין הימים להגשת הערעור ממועד מתן ההחלטה מיום 17.6.2020 שכן מדובר בהחלטה הטפלה לפסק הדין ונוגעת אך לביצועו ועל כן לא היה בה כדי להאריך את המועד להגשת הערעור. המשיב מצידו מתנגד לבקשה וסבור כי יש למנות את המועד להגשת הערעור על פסק-הדין מיום מתן ההחלטה מיום 17.6.2020 ולא מיום מתן פסק-הדין. יוער, כי בתשובתו לבקשה למחיקה על הסף עתר המערער לחלופין להארכת מועד להגשת הערעור. המשיבה, בגדר תגובתה לתשובת המערער, מתנגדת לבקשתו החלופית של המערער.

 

6.        על מנת להכריע בטענות הצדדים יש לבחון מהו המועד שבו החל מניין הימים להגשת ערעור על פסק-הדין. לצורך הכרעה בסוגיה זו יש להדגיש כי אין בין הצדדים מחלוקת כי פסק-הדין מיום 10.2.2020 הינו פסק-דין לכל דבר ועניין לצורך דרך ההשגה עליו בערכאת הערעור. כמו כן לא הועלתה על-ידי המערער כל טענה כי פסק-הדין הומצא לצדדים שלא במועד בו ניתן. השאלה העומדת במוקד המחלוקת הינה האם עצם מתן החלטה מאוחרת לפסק-הדין – ובענייננו ההחלטה בבקשה למתן פסיקתה – מאריכה באופן אוטומטי את המועד להגשת ערעור עליו. לטענת המשיבה יש להשיב לשאלה זו בשלילה ועל כן המועד האחרון להגשת הערעור חלף לשיטתה כאמור ביום 21.5.2020 (בעוד שהערעור הוגש ביום 2.7.2020). המערער מצידו סבור כי יש למנות את המועד להגשת הערעור מעת מתן ההחלטה מיום 17.6.2020 בבקשה למתן פסיקתה ומכאן שהערעור הוגש במועד.

 

7.        בחנתי את טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי הערעור שבכותרת אכן הוגש באיחור. מסקנתי זו מבוססת על הטעמים שיפורטו להלן.

 

           לא אחת נטען על ידי בעל-דין המבקש להגיש הליך לערכאת הערעור, כי עצם מתן החלטה מאוחרת לפסק-הדין יש בה כדי להאריך את המועד להגשת ערעור בזכות על פסק-הדין שניתן בענייננו, במובן זה שיש למנות את מניין הימים להגשת הערעור החל ממתן ההחלטה המאוחרת. מקרים טיפוסיים שבהם נטענת טענה מסוג זה הינם כאשר ניתנה לאחר מתן פסק-הדין החלטה בבקשה לעיון חוזר, החלטה בבקשה לתיקון טעות בפסק-הדין או למתן הבהרה, החלטה בבקשה למתן פסיקתה, החלטה בבקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, החלטה בבקשה לפסיקת הוצאות משפט, החלטה בבקשה הנוגעת לביצועו של פסק-הדין, ועוד.

 

           אכן, קיימים מקרים מיוחדים שבהם הוראות הדין קובעות במפורש כי עצם מתן החלטה מאוחרת לפסק-הדין עשוי להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק-הדין. כך קובע הדין ביחס לבקשה לתיקון טעות בפסק-הדין ובלבד שזו התקבלה. סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מורה כי מקום שבו תוקנו פסק דין או החלטה מכוח סעיף 81(א) לחוק, "יראו, לענין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת". ואולם בהתאם לסעיף זה, כאשר הבקשה לתיקון נדחית, אין בהחלטה בבקשת התיקון כדי להאריך את המועד להגשת ההליך (שהרי מסקנה אחרת עשויה הייתה להביא לכדי שימוש לרעה בכלי של בקשה לתיקון פסק דין כדרך לקבלת הארכת מועד בלתי מוצדקת לצורך הגשת ערעור; וראו, בש"א 902/20 מועצה אזורית מגילות ים המלח נ' המוסד לביטוח לאומי, פיסקה 19 (18.2.2020)). הוראת דין מפורשת נוספת הקובעת כי יש בהחלטה מאוחרת לפסק-הדין כדי להביא להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין עצמו מצויה בתקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין), הקובעת כי מניין הימים להגשת הליך ערעורי על פסק דין שניתן במעמד צד אחד, חל מיום מתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק-הדין. תכליתה של תקנה זו היא קידום היעילות הדיונית באמצעות מיצוי האפשרות של ביטול החלטה שניתנה בערכאה הדיונית קודם לפנייה לערכאת הערעור. עם זאת, גם הארכת מועד זו אינה מוקנית באופן "אוטומטי" ובפסיקה הודגש בהקשר זה כי הארכת המועד הסטטוטורית תחול רק במקרים בהם הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה לערכאה הדיונית בתום לב, כאשר היא איננה בקשת סרק ואין תכליתה להביא בעקיפין להארכת מועד להגשת ערעור (ראו, בש"א 7955/19 וגאדה נ' פקיד שומה פתח תקוה - רשות המיסים, פיסקה 9 (8.12.2019) והאסמכתאות שם).

 

8.        מכל מקום במרבית המקרים, ובאין הוראת דין מפורשת הקובעת הארכת מועד סטטוטורית, טענה שלפיה יש בה בהחלטה המאוחרת למתן פסק-הדין כדי להאריך באופן אוטומטי את המועד להגשת ערעור עליו – דינה להידחות. כך נפסק למשל פעם אחר פעם בנוגע לבקשות לעיון חוזר, כי העובדה שהוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה שיפוטית מסוימת אינה מאריכה את המועד להגשת הערעור עליה (ראו למשל: רע"א 1743/17 סובול נ' חברה לביטוח דקלה – שנהב (11.6.2017); בש"א 4928/18 טכנולוגיות סטארוויז בע"מ נ' אלביט מערכות יבקשה ותקשוב בע"מ (26.6.2018); כן ראו, חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 162 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). באותה רוח נקבע כי מתן החלטות מאוחרות לפסק-הדין הנוגעות לביצועו האופרטיבי ואשר טפלות לפסק-הדין, אינו מאריך את המועד להגשת הערעור על פסק-הדין (ראו, ע"א 1318/19 שגב נ' אזוגי (8.12.2019)). אשר להחלטות בבקשות למתן פסיקתה – גם כאן הפסיקה קבעה במפורש כי עצם מתן החלטה בבקשה למתן פסיקתה אינה מאריכה את המועד להגשת הערעור על פסק-הדין. כך, בע"א 3832/10 מיטראני נ' מחלוף (10.8.2010) (להלן: עניין מיטראני) עמד כב' הרשם (כתוארו דאז) ג' שני על האבחנה המקובלת בפסיקה בין פסיקתה "משקפת" לבין פסיקתה "מבהירה" או "מתקנת". כפי שהודגש בעניין מיטראני, את הפסיקתה "המשקפת" רואים כטפלה לפסק הדין וכהחלטה שכל עניינה בביצועו של פסק-הדין. לפיכך, כאשר מדובר בפסיקתה משקפת, אין בעצם מתן הפסיקתה כדי להשפיע על המועד שבו יש להגיש את ההליך הערעורי על פסק הדין המקורי. לעומת זאת, הפסיקתה "המבהירה" או "המתקנת" יוצקת תוכן חדש להכרעה המקורית ומכאן שמקום בו ניתנה פסיקתה מסוג זה עשוי הדבר להקים "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת הליך ערעורי על פסק הדין המקורי. לצד זאת הודגש והובהר כאמור כי עצם מתן פסיקתה "מתקנת" אינו מאריך אוטומטית את המועד להגשת הליך ערעורי על פסק-הדין המקורי, אלא נדרשת בקשה להארכת מועד (ראו גם רע"א 498/12 רבהון נ' גולדנברג (30.1.2012); בש"א 7334/14 דדבקש נ' מוסי, פיסקה 2 (26.11.2013); בש"א 7449/18 שיר משכנות ותיקים בע"מ נ' הליגה למניעת מחלות ריאה תל אביב, פיסקה 3 (26.12.2018); ע"א 2719/19 עזבון המנוח פריד מוסטפא ח'טיב באמצעות יורשיו נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל, פיסקה 6 (6.1.2020) (להלן: עניין ח'טיב)).

 

9.        דיוננו עד כה מובילנו אל המסקנה שלפיה לא היה במתן ההחלטה המאוחרת לפסק-הדין במקרה דנן כדי להאריך את המועד להגשת ערעור עליו. עסקינן כאמור בהחלטה בבקשה למתן פסיקתה. כפי שצוין לעיל, רק כאשר מדובר בפסיקתה מתקנת עשוי הדבר להקים "טעם מיוחד" למתן ארכה ובלבד שהוגשה בקשה להארכת מועד, דהיינו אין מדובר בארכה אוטומטית. יצוין כי השאלה האם עניין לנו בפסיקתה מתקנת או משקפת אינה קלה תמיד להכרעה והיא מעוררת מחלוקת (ראו, ע"א 4768/15 בן דב' נ' רייכבך, פיסקה 1 (29.1.2016)) ועל כן כבר היו מקרים בעבר שבהם העדיף בית המשפט להכריע בסוגיית סיווגה של הפסיקתה בהתאם למבחני הסיווג הרגילים הנוגעים לאבחנה בין פסק-דין להחלטה אחרת (ראו, למשל לאחרונה, ע"א 1044/20 י.ש. נצר (1999) בע"מ נ' פלוני (29.6.2020)). בענייננו איני רואה צורך להידרש לסוגיה שכן בסופו של דבר יש לזכור כי במקרה דנן כלל לא ניתנה על ידי בית המשפט פסיקתה. יוזכר, כי הבקשה למתן פסיקתה נדחתה למעשה על ידי בית המשפט המחוזי אשר לא הוציא תחת ידיו פסיקתה כלשהי. אכן, בית המשפט קבע בפסק-הדין כי על הצדדים להגיש בתוך שבעה ימים פסיקתה לחתימתו, ולא נעלמה מעיניי העובדה שבפסק-הדין ואף לאחר מכן לא נקבע במפורש הסכום המדויק שעל המשיבה לשלם למערער. ברם, אין בנתונים אלה כשלעצמם כדי להצדיק סטייה מסדרי הדין ומתן הארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין אך בשל מתן החלטה מאוחרת לפסק-הדין. אינני סבור אפוא כי המערער הצביע על טעם מבורר המלמד כי המועד להגשת ערעור בזכות על פסק-הדין הוארך באופן אוטומטי אך בשל כך שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי החלטה מאוחרת לפסק-הדין.

 

10.      יובהר כי בחינת החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסיקתה לגופה מלמד כי עסקינן ב"החלטה אחרת" לצורך דרך ההשגה עליה, והדבר מחזק את המסקנה כי לא היה בעצם מתן החלטה זו כדי להאריך באופן אוטומטי את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין. בהקשר זה יצוין כי מבחני הסיווג של החלטות שיפוטיות לצורך בחינת דרך ההשגה הערעורית עליהן, מתמקדים בדרך כלל בשאלה אם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים (ראו, ע"א 226/61 דורון נ' צחובל, פ"ד טז 1911, 1919 (1962); ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 362 (1997)). בהתאם ל"מבחן סגירת התיק" (הוא המבחן הראשון שנבדק בדרך כלל במקרים אלה) – כאשר ההחלטה השיפוטית העומדת לבחינה הובילה לסגירתו של התיק, כך שלא נותר עוד דבר באשר לבירור המחלוקת, הרי שמדובר ב"פסק-דין" ואילו ככל שההחלטה לא סגרה את התיק כאמור הרי שמדובר ככלל ב"החלטה אחרת". מבחן זה שהינו פורמלי במהותו אינו יכול לחול מעצם טיבו על החלטות הניתנות לאחר סיום הדיון שהרי התיק לכאורה כבר "סגור" (ראו, בש"א 8455/17 עוז קרמיקה בע"מ נ' אלקוקין, פיסקה 14 (13.11.2017); בן-נון וחבקין, בעמ' 104). לעניין סיווגן של החלטות המאוחרות לפסק-דין נקבע אפוא בפסיקה מבחן עזר מהותי שעיקרו בשאלה האם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת – שאז מדובר ב"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור; או שמא מדובר בהחלטה הנוגעת לחיוב עצמו ואשר יש לראות בה משום פסק דין משלים או נוסף – שאז היא נתונה לערעור בזכות (ראו, ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 157 (1993); בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד, פ"ד מט(1) 299, 307 (1995); בש"א 7697/95 אבנר – איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מט(5) 78, 82-81 (1996); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 768-766 (מהדורה שביעית, 1995); בן-נון וחבקין, בעמ' 106-103, 136-135)). כך עמדה הפסיקה על השאלה האם הוטלה על מי מהצדדים, במקרים הרלוונטיים, חובת תשלום מיידית ובהקשר זה נקבע על ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו (ט) 104, 109 (2002) כי:

 

"גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית. החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית".

 

           במקרה דנן הרי שגם אם לא נקבע בפסק-הדין סכום הפיצוי המדויק שעל המשיבה לשלם למערער, אין בכך כדי לשנות מסיווגה של ההחלטה בבקשה למתן פסיקתה כ"החלטה אחרת", שכן גם בהחלטה זו לא נקבע כל סכום מדויק וכפי שצוין לעיל למעשה עד היום לא ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי פסיקתה במסגרת ההליך שהתנהל בין הצדדים.

 

11.      המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי הערעור שבכותרת אכן הוגש באיחור. בנסיבות אלה יש להידרש לבקשתו החלופית של המערער להארכת מועד (בדיעבד) להגשת ערעור על פסק-הדין. על מנת להיעתר לבקשתו-זו של המערער יש לבדוק אם קיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקם את מתן הארכה (ראו, תקנה 528 לתקנות סדר הדין). מן העבר האחד, צודקת המשיבה בטענתה כי ספק אם הטעות שבדין שנפלה בענייננו מגבשת כשלעצמה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד בדיעבד ובצדק טוענת המשיבה בעניין זה כי האבחנה בין פסיקתה משקפת לפסיקתה מתקנת היא מוכרת וידועה, וכך גם הכלל שלפיו אין במתן החלטה בבקשה למתן פסיקתה כדי להאריך אוטומטית את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין (ראו והשוו, עניין ח'טיב, פיסקה 10). ברם, מן העבר השני שיקולים שונים מושכים, בהצטברם, לעבר קבלת הבקשה להארכת מועד: ראשית, עסקינן בערעור בזכות ובכגון דא יש ליתן משקל מוגבר לזכות הגישה לערכאות; שנית, לא שוכנעתי כי המערער או בא-כוחו פעלו תוך זלזול בסדרי הדין; שלישית, וכאן עיקר, בתגובה שהוגשה על-ידי המערער לבית המשפט קמא ביום 16.3.2020, לאחר מתן פסק-הדין ובמסגרת ההתדיינות בבקשה למתן פסיקתה, הדגיש בא-כוח המערער כי בכוונתו להגיש לבית משפט זה ערעור על פסק-הדין. בכך יש כדי להחליש את אינטרס ההסתמכות של המשיבה על סופיותו של פסק-הדין. יצוין כי לא נעלמה מעיניי טענת המשיבה כי במועד בו הוגשה התגובה האמורה טרם חלף המועד להגשת הערעור. ואולם, המשיבה לא הצביעה – פרט להעלאת טענה לקונית בהקשר זה – כי אכן הסתמכה על כך שלא יוגש ערעור גם לאחר שחלף המועד לכך.

 

12.      מטעמים מצטברים אלה ואף שבצדק טענה המשיבה כי הערעור הוגש באיחור, ראיתי לנכון להאריך בדיעבד את המועד להגשת הערעור, תוך פסיקת הוצאות לטובת המשיבה. לנוכח מסקנה זו לא ראיתי להידרש לבקשתו החלופית הנוספת של המערער "להמיר" את הודעת הערעור לבקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 17.6.2020 אך למען הסר ספק יובהר כי מהלך דיוני של "המרת" ערעור בזכות לבקשת רשות ערעור אינו אפשרי בהתאם להוראות הדין (ראו לעניין זה, ע"א 1985/19 אורתם סהר הנדסה בע"מ נ' פרויקט אורנים בע"מ, פיסקה 9 (28.1.2020) והאסמכתאות שם).

 

13.      תוצאת הדברים היא שהבקשה למחיקה על הסף נדחית, וניתנת הארכת מועד בדיעבד להגשת הערעור. עם זאת נוכח קבלת טענת המשיבה כי ההליך הוגש באיחור יישא המערער בהוצאות המשיבה בסך של 2,000 ש"ח ואלה ישולמו עד ליום 8.11.2020. עד למועד האמור יוסיף המערער ויפקיד את העירבון בסכום המלא שנקבע על ידי המזכירה הראשית שאחרת יירשם ההליך לדחייה ללא צורך בהודעה נוספת.

 

           המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים.

 

           ניתנה היום, ‏ד' בחשון התשפ"א (‏22.10.2020).

 

 

 

 

רון גולדשטיין, שופט

 

 

ר ש ם

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
4
בש"א 8186/20
פסק-דין
02/12/2020
טען מסמכים נוספים