יוסף אלבז נ. בית הדין הארצי לעבודה | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

יוסף אלבז נ. בית הדין הארצי לעבודה

בג"ץ 4306/19
תאריך: 26/09/2019

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  4306/19

 

לפני:  

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

כבוד השופטת ע' ברון

 

כבוד השופטת י' וילנר

 

העותר:

יוסף אלבז

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. בית הדין הארצי לעבודה

 

2. המוסד לביטוח לאומי

 

עתירה למתן צו על-תנאי

 

בשם העותר:

עו"ד יצחק יערי  

 

 

בשם המשיב 2:

עו"ד ניר מילשטיין, עו"ד נתן לרנר

 

 

פסק-דין

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

 

1.       העתירה שבפנינו מכוונת כלפי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 12.6.2019 (ע"ע 14241-10-18, השופטים ל' גליקסמן, ח' אופק-גנדלר ו-א' סופר, ונציגי הציבור ר' קידר ו-ע' שטרייט). בית הדין הארצי דחה ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה מיום 21.8.2018 (ת"צ 22654-03-16, השופט א' שגב).

 

רקע עובדתי וההליכים עד כה

 

2.       ההליכים שהתנהלו בערכאות הקודמות, ובהמשך לכך אף העתירה, נסבו על עניינם של עובדים שכירים המועסקים אצל יותר ממעסיק אחד ולא פעלו ביוזמתם לעריכת תיאומים בכל הנוגע לדמי הביטוח המנוכים משכרם ומועברים למוסד לביטוח לאומי, הוא המשיב 2 (להלן בהתאמה: דמי ביטוח ו-המל"ל). תיאום מסוג זה מועיל לשכירים שעובדים כאמור אצל שני מעסיקים או יותר וששכרם הכולל עולה על הסכום המרבי החייב בתשלומי ביטוח לאומי (ראו: סעיף 348 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק) ולוח י"א לחוק זה), ובלעדיו נעשית ביחס לעובדים אלה גביית יתר. במועדים הרלוונטיים להליך דנן עמד הסכום המרבי על כ-40,000 שקלים לחודש. אין מחלוקת על כך שבמקרה אשר בו פונה עובד למל"ל ומראה כי נגבו ממנו תשלומים ביתר חלה חובה להשיב לו סכומים אלה. אולם, טענותיו של העותר התמקדו בכך שעל המל"ל ליזום בדיקה כזו בעצמו, כך שהימנעות מכך ראויה לשמש בסיס לאישורה של תובענה ייצוגית בעניין.

 

3.       במרכז הדיון עמדו שאלות הנוגעות לפרשנותן ויישומן של הוראות בחוק הביטוח הלאומי והתקנות שהוצאו מכוחו בעניין זה. בעיקרו של דבר, נבחנו סעיף 362 לחוק הקובע את חובתו הכללית של המל"ל להשיב תשלומי יתר, ולצדו סעיף 342 לחוק הקובע את חובתו הספציפית להחזיר סכומים ששולמו ביתר על-ידי עובד המקבל שכר מיותר ממעסיק אחד (בסעיף קטן (ד)) ומסמיך את השר לקבוע את ההסדרים הנוגעים לכך בתקנות (בסעיף קטן (ה)). להשלמת התמונה יצוין כי תקנות כאמור אמנם הותקנו – תקנות הביטוח הלאומי (תשלום וניכוי דמי ביטוח משכר מבוטח העובד אצל מעבידים שונים) התשנ"ז-1997, (להלן: התקנות)) – וכי המל"ל התבסס עליהן בתגובתו. באופן יותר ספציפי, תקנה 3ג לתקנות אלה קובעת כי לצורך קבלת החזר כאמור על העובד הנוגע בדבר להגיש בקשה, בטופס שקבע המל"ל, בצירוף אישור מכל אחד ממעבידיו, הכולל את שכרו החודשי, את התקופה שבעדה שולם השכר ואת הסכומים שנוכו ממנו.

 

4.       העותר עצמו עבד בעבר (בשנים 2014-2013) אצל שני מעסיקים ולא ערך תיאום של דמי הביטוח. כתוצאה מכך נוכו משכרו סכומים החורגים מתקרת התשלום החודשית המקסימלית החייבת בדמי ביטוח. לאחר שהתגלה לו הדבר הגיש העותר תביעה אישית לבית הדין האזורי לעבודה נגד המל"ל להשבת הסכומים שנגבו ממנו ביתר, וכן הגיש בקשה לאשר אותה כתובענה ייצוגית לפי סעיף 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. ככלל, העותר ביסס את טענותיו על סעיף 362 לחוק הקובע את חובתו של המל"ל להשיב כספים שנגבו ביתר.

 

5.       בעיקרו של דבר, העותר טען כי הדיווח החודשי של המעסיקים בגין ניכוי סכומים משכרם של עובדים והדיווח השנתי שנעשה על-ידם מספקים למל"ל את המידע הנדרש לצורך איתור העובדים המועסקים אצל יותר ממעסיק אחד ונגבים מהם בשל כך דמי ביטוח ביתר. לעומת זאת, כך נטען, העובדים עצמם לא תמיד מודעים לבעיה. לשיטת העותר, ביודעו נתונים אלה ובהימנעותו מהשבת הכספים מיוזמתו, המל"ל מפר את החובות המוטלות עליו בדין.

 

 6.      בית הדין האזורי לעבודה קבע כי לעותר אין עילת תביעה אישית נגד המל"ל, ובהתאם לכך כי אין מקום לאישורה של התובענה הייצוגית. בתמצית, בית הדין האזורי לעבודה הסביר כי סוגיית ההשבה של דמי הביטוח מוסדרת בחוק הביטוח הלאומי ובתקנות שהותקנו מכוחו, ואלה קובעים במפורש כי המל"ל חב בהשבתם של תשלומי היתר רק לאחר שמבוטח הגיש בקשה בעניין בצירוף כל המסמכים והאסמכתאות הנדרשים. בית הדין האזורי לעבודה דחה את פרשנותו של העותר לחוק הביטוח הלאומי, והטעים כי ציפייתו שהמל"ל יפעל מיוזמתו, מקום שבו הפרט הנוגע בדבר חדל מלפעול על-פי דין בעניין, אין לה על מה לסמוך.

 

7.       העותר הגיש כאמור ערעור על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה, וזה נדחה. בית הדין הארצי לעבודה אישר את החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה במלואה, ודחה את טענת העותר כי לצד הוראות הדין שפורטו מוטלת על המל"ל חובה עצמאית ליזום הליך של השבת דמי ביטוח ששולמו ביתר. 

 

העתירה וטענות הצדדים

 

8.       עתירה זו מכוונת כלפי פסיקתן של הערכאות הקודמות, ונטען בה כי קביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה, שאושרו במסגרת פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, נגועות בטעות משפטית מהותית וכי הצדק מחייב התערבות בהן. בעיקרו של דבר, העותר טוען כי ההסדר הקבוע בתקנות אינו ממצה את חובות המל"ל לפעול בעניין השבתם של דמי ביטוח ששולמו ביתר. לטענת העותר, תקנה 3ג לתקנות רלוונטית רק ביחס למבוטח המועסק על-ידי מעסיקים שונים אשר יודע כי נוכו משכרו דמי ביטוח בסכום העולה על הנדרש ומבקש לממש את זכותו להשבת תשלומי היתר. לעומת זאת, כך נטען, כאשר מדובר בעובד שכיר שאינו מודע לתשלום ביתר חלה על המל"ל חובה לנקוט פעולה אקטיבית ולהשיב לו את התשלום העודף.

 

9.         מנגד, המל"ל טוען כי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וכי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים לעשות כן. המל"ל סומך את ידיו על קביעותיהם של בתי הדין לעבודה. בתוך כך מדגיש המל"ל כי טענתו של העותר שלפיה קמה במקרה זה חובה ליזום את השבת הכספים למבוטחים משוללת יסוד ואינה עולה בקנה אחד עם שורה של פסקי דין של בית משפט זה. בהמשך לכך נטען כי תקנה 3ג לתקנות אינה מבחינה בין מי שמודע לתשלומים העודפים שנגבו ממנו לבין מי שלא מודע לכך, וזאת בין היתר בשל הלשון שנוקטת בה התקנה והתכליות שעומדות בבסיסה.

 

דיון והכרעה

 

10.      לאחר שעיינו בעתירה, בנספחיה ובתגובה לה, מצאנו כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

11.      כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינו של בית הדין הארצי לעבודה. אמת המידה להתערבות בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה היא מצומצמת, וזו נעשית במקרים חריגים בלבד – כאשר נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית ששיקולי הצדק מחייבים את תיקונה, והכול תוך מתן משקל לחשיבות הציבורית הנודעת לעניין (ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 686, 692 (1986); בג"ץ 742/19 שקולניק נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 12 (2.5.2019)). בנוסף לכך, מיוחסת חשיבות לשאלה האם עסקינן בסוגיה הנמצאת בתחומי מומחיותם המובהקת של בתי הדין לעבודה (ראו: בג"ץ 798/15 המר נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, פסקה 12 (28.4.2015)). העתירה דנן אינן מקיימת אמות מידה אלה. היא נסבה על שאלה הנוגעת לפרשנותם של חוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו מכוחו, עניין מובהק המסור לשיפוטם של בתי הדין לעבודה.

 

12.      למעלה מן הצורך יוער, כי אכן, לכאורה איתור יזום של מצבים אשר בהם בוצעה גביית יתר על-ידי המל"ל היה יכול להיות צעד מבורך. אולם, בהינתן ההסדר הסטטוטורי הספציפי אין לומר שהמל"ל הפר חובה המוטלת עליו על-פי דין. ההפך הוא הנכון – דומה שהעותר, ככל שאכן לא דיווח על פרטי עבודתו אצל כלל המעסיקים, הוא זה שהפר חובה כזו (ראו: סעיף 2א לתקנות). יתר על כן, ככל שהעותר סבור שיש מקום לשנות את המצב החוקי, דומה שהיה עליו לנקוט צעדים המכוונים לכך – למשל, על דרך פנייה למתקין התקנות. זאת הוא לא עשה. כן יוזכר, גם אם בשולי הדברים, כי מלכתחילה הבעיה אינה נחלתם של כלל העובדים המועסקים על-ידי יותר ממעסיק אחד, אלא רק של אותם עובדים ששכרם חורג מהתקרה שנקבעה לתשלומי ביטוח לאומי. עוד נציין, מבלי לנקוט עמדה, כי אלה הם עובדים שממילא מטפלים בהיבטים הנוגעים לחיובי יתר במישורים נוספים, וכדי להימנע מהם נדרשים לפעולות יזומות (כדוגמת "תיאום מס" מול רשות המסים).

 

13.      העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו הוצאות.

 

           ניתן היום, ‏כ"ו באלול התשע"ט (‏26.9.2019).

 

 

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט ת

                    ש ו פ ט ת

_________________________

 

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים