יואב קריל נ. סטפן ריטיקר | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

יואב קריל נ. סטפן ריטיקר

רע"א 3746/20
תאריך: 12/11/2020

 

 

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א 3746/20

 

לפני:  

כבוד השופטת י' וילנר

 

המבקש:

יואב קריל

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. סטפן ריטיקר

 

 

המשיבים הפורמליים:

2. לייף ווטש טכנולוגיות בע"מ

 

3. אגנס מקדשי

 

4. טקשימה יאסוקאזו

 

5. יעקב בן אפרים

 

6. פרמה לייף בע"מ

 

7. טומל אוברסיז קורפ

 

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 2.4.2020 בת"א 46379-07-17 שניתנה על-ידי כבוד השופט ג' גונטובניק

 

 

בשם המבקש:                        עו"ד תמר צחר; עו"ד עמירם גיצלטר

 

בשם המשיב 1:                      עו"ד אסף ביגר; עו"ד נירן דוד

 

 

פסק-דין

 

 

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ג' גונטובניק) בת"א 46379-07-17 מיום 2.4.2020, אשר בגדרה התקבלה בקשת המשיב 1 (להלן: המשיב) לחייב את דבורה קריל ז"ל, אשתו המנוחה של המבקש (להלן: המנוחה), המשמש כחליפהּ, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המשיב בסך של 70,000 ש"ח. 

 

רקע בתמצית

 

2.        המשיבה 2 (להלן: חברת לייף ווטש) הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המנוחה והמשיבות 7-6, ואילו המנוחה הגישה תביעה שכנגד נגד המשיבים 5-1 (להלן בהתאמה: התביעה הראשית והתביעה שכנגד). 

 

3.        ביום 12.1.2020 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לחייב את המנוחה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בתביעה שכנגד בסך של 125,000 ש"ח, וזאת לטענתו, בהיותה תושבת זרה אשר כתובתה לא צוינה בכתב התביעה שכנגד. כמו כן, טען המשיב כי סיכויי התביעה שכנגד להתקבל קלושים וכי תביעה זו עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי גם מטעמים אלה מוצדק לחייב את המנוחה בהפקדת ערובה כאמור. עוד טען המשיב כי אלמלא תופקד ערובה מתאימה להבטחת הוצאותיו ייאלץ הוא לנקוט בהליכי אכיפה במקום מושבה של המנוחה, ארצות הברית, ממקום מושבו בשווייץ. לבסוף טען המשיב כי סכום הערובה המבוקש הוא מידתי בנסיבות העניין.

 

4.        בתשובתה לבקשת המשיב טענה המנוחה כי סיכויי התביעה שכנגד להתקבל טובים; כי הבקשה להפקדת ערובה היא בקשת סרק אשר לא נתמכה בתצהיר; וכי ייפוי הכוח שניתן לבאי-כוח המשיב הוגבל רק לשם ביטול היתר ההמצאה של כתב התביעה שכנגד מחוץ לתחום ישראל (להלן: היתר ההמצאה), ולכן לא היה בכוחם להגיש את הבקשה להפקדת ערובה כלל. עוד טענה המנוחה כי ככלל לא מחויבים תובעים בהפקדת ערובה, להבדיל מחברות אשר אחריות בעלי מניותיהן מוגבלת; וכי לא די בעובדה שהיא תושבת חוץ כדי לחייבה בהפקדת ערובה. מכל מקום, נטען כי המנוחה היא אזרחית ישראל וארצות הברית כאחד, וכי היא ובן זוגה-המבקש הם בעלים של נכס בישראל, אשר שוויו מוערך ביותר מ-7 מיליון ש"ח (להלן: הנכס), ואשר ניתן יהיה להיפרע ממנו את הוצאות המשיב, אם התביעה שכנגד תידחה.

 

5.        בתגובתו לתשובת המנוחה טען המשיב כי בקשתו להפקדת ערובה נסמכה על עובדות אשר אינן שנויות במחלוקת ועל כתבי הטענות שהוגשו במסגרת התביעות הנדונות, ומשכך לא היה מקום לתמוך בקשה זו בתצהיר. עוד נטען כי ייפוי הכוח שניתן לבאי-כוח המשיב לשם הגשת הבקשה לביטול היתר ההמצאה מסמיך אותם אף להגיש בשמו אף את הבקשה להפקדת ערובה. המשיב טען עוד כי המנוחה לא ביססה את טענתה בדבר שווי הנכס; כי הנכס אינו מצוי בבעלותה הבלעדית – עובדה אשר תקשה על מימושו לשם כיסוי הוצאות המשיב; כי הוטל על הנכס עיקול לטובת חברת לייף ווטש; וכי לא מדובר בבטוחה נזילה וזמינה. לפיכך, שב המשיב וטען כי יש לחייב את המנוחה בהפקדת ערובה נזילה להבטחת הוצאותיו.

 

6.        ביום 18.3.2020 הוגשה לבית המשפט המחוזי הודעה לפיה, למרבה הצער, הלכה המנוחה לעולמה.

 

החלטת בית המשפט המחוזי

 

7.        בהחלטתו מיום 2.4.2020 קיבל בית המשפט המחוזי, כאמור, את בקשת המשיב באופן חלקי, וקבע כי על המנוחה להפקיד ערובה בסך של 70,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב. בתוך כך, נקבע כי סיכויי התביעה שכנגד אינם משופרים ומטים את הכף לעבר קבלת הבקשה להפקדת ערובה. בנוסף לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי בכתב התביעה שכנגד לא צוינה כתובתה של המנוחה, שהיא כאמור תושבת זרה המתגוררת בארצות הברית; וכי הנכס מוחזק על-ידי המנוחה בשיתוף עם המבקש וכן מוטל עליו עיקול. לכן נקבע כי הנכס אינו מהווה ערובה נזילה אשר תבטיח תשלום מהיר של הוצאות המשיב בתביעה שכנגד, אילו ייפסקו לטובתו הוצאות. לצד כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי המחלוקת בין הצדדים מצומצמת יחסית, ומשכך הועמד סכום הערובה על 70,000 ש"ח (חלף 125,000 ש"ח שביקש המשיב).

 

8.        למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 7.4.2020 הוגש לבית המשפט המחוזי ייפוי כוח המסמיך באופן מפורש את באי-כוחו של המשיב להגיש את הבקשה להפקדת הערובה. עוד יצוין כי בעקבות ההודעה על פטירת המנוחה כאמור, בית המשפט המחוזי התיר למבקש לשמש כחליפהּ, וזאת בהחלטה שניתנה ביום 1.6.2020 (לאחר מתן ההחלטה מושא הבקשה דנן). בהמשך לכך, הוגשה לבית המשפט המחוזי הודעה על מתן צו קיום צוואת המנוחה, שבה צוין כי המבקש הוא יורשה היחיד.

 

9.        ביום 9.6.2020 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה להפקדת ערובה – היא הבקשה שלפניי.

 

הבקשה דנן

 

10.      בבקשה דנן נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שסיכויי התביעה שכנגד אינם משופרים, וכי מכל מקום לא נקבע שסיכויי התביעה שכנגד נמוכים או שמדובר בתביעת סרק. עוד טוען המבקש כי המנוחה לא הייתה מחויבת לציין בכתב התביעה שכנגד דווקא את מענה בארצות הברית, וכי כתובת ביתה בישראל הייתה ידועה לצדדים בתיק, עקב החלפת כתבי בי-דין ביניהם, ומשום שזוהי גם כתובת הנכס אשר עליו הוטל עיקול במסגרת ההליכים המשפטיים בין הצדדים. על כל פנים, נטען כי אף אם נפל פגם באי-ציון מענה של המנוחה בכתב התביעה שכנגד, הרי שמדובר בפגם טכני, הניתן לתיקון בקלות, ואשר אין די בו כדי לחייב את המנוחה (וכעת את המבקש) בהפקדת ערובה. זאת, לטענת המבקש, בייחוד משבית המשפט המחוזי התיר למשיב להגיש ייפוי כוח מתוקן. כמו כן, מציין המבקש כי כתובתו מופיעה בבקשה למינויו כחליף של המנוחה ומשכך היא ידועה למשיב ולשאר הצדדים בתיק.

 

           עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר חייב את המנוחה בהפקדת ערובה, שכן היא החזיקה בנכס בישראל, וכעת המבקש אף מחזיק בנכס באופן בלעדי. בהקשר זה נטען עוד כי העיקול שהוטל על הנכס נוגע רק לסך של 2 מיליון ש"ח מסך כל שוויו העומד, כאמור, על למעלה מ-7 מיליון ש"ח. כמו כן, נטען כי הנכס מהווה ערובה נזילה כשלעצמו, משום שאינו משמש למגורי המבקש; כי המשיב כלל לא טען, וממילא לא נקבע, שהמנוחה מצויה במצב כלכלי ירוד; וכי אף כאשר עסקינן בתובע שהוא תושב זר ואינו מחזיק בנכסים בישראל, אין הכרח לחייבו בהפקדת ערובה, שכן יש בכך משום פגיעה בקניינו ובזכות הגישה שלו לערכאות.

 

           בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקבלו את בקשת המשיב אף שזו לא נתמכה בתצהיר, בעוד שבעיקרה נסמכה על טענות עובדתיות. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר העמיד את גובה הערובה על סך 70,000 ש"ח, אף שהמשיב לא הציג פירוט של ההוצאות הצפויות לו.

 

11.      בתשובתו סומך המשיב את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוען כי מדובר בהחלטה דיונית במהותה, אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה. עוד נטען כי השיקול הנוגע לסיכויי התביעה שכנגד הוא משני בלבד, וכי השיקולים העיקריים בענייננו נוגעים לעובדה שהמנוחה ואף המבקש, שהוא חליפהּ, הם תושבי חוץ, וכי הללו לא ציינו בכתב התביעה שכנגד את מענם העדכני. בהקשר זה נטען כי אין להסתפק במען בישראל, שכן זה אינו עדכני ונמצא במדינה שהמנוחה והמבקש כלל אינם מתגוררים בה; וכן כי לא מדובר בפגם טכני, אלא בפגם מהותי, המלמד על כוונה להתחמק מתשלום הוצאות המשפט. כמו כן, טוען המשיב כי המבקש לא טען שאין ביכולתו להפקיד את הערובה הנדרשת, או שהפקדתה תפגע בזכות הגישה שלו לערכאות; כי הנכס אינו מהווה בטוחה ראויה, משום שמדובר בנדל"ן המצוי בבעלות משותפת, ומוטל עליו עיקול; וכי הערכת שווי הנכס על-ידי המבקש אינה מבוססת. המשיב מוסיף וטוען כי לא היה צורך בהגשת מסמכים המעידים על ההוצאות הצפויות למשיב עקב ההליך המשפטי; כי סכום הערובה שנקבע הוא נמוך ביחס להוצאות אלה; וכן שב על הטענה כי לא היה עליו לתמוך את בקשתו להפקדת ערובה בתצהיר, וטוען כי אף המבקש לא תמך את תשובתו בתצהיר כדין.

 

12.      למען שלמות התמונה יצוין כי בהחלטה מיום 14.10.2020 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב 4 להורות למבקש להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו בתביעה שכנגד. בית המשפט המחוזי התייחס לשוני בין ההחלטה האמורה לבין ההחלטה מושא הבקשה דנן, וציין כי השוני נובע מההבדלים בסיכויי התביעה נגד שני משיבים אלה. בתוך כך, נקבע כי בעוד טענות המנוחה נגד המשיב ניצבות בפני משוכה גבוהה, אין לומר כי סיכויי טענותיה נגד המשיב 4 הם נמוכים. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי הנכס הוא רב ערך, והמשיב 4 יוכל להיפרע ממנו את הוצאותיו במידת הצורך, אף שהליך הפירעון לא יהיה מהיר.

 

דיון והכרעה

 

13.      לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, ולאחר שנתתי לצדדים הזדמנות לטעון בעניין החלת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ושוכנעתי כי לא ייפגעו זכויותיהם כבעלי דין אם אנהג בהתאם לאמור בתקנה זו, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. אקדים ואומר כי דין הערעור להתקבל, כמפורט להלן.

 

המסגרת הנורמטיבית

 

14.      תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי מקנה לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה לשם הבטחת תשלום הוצאותיו של נתבע. בפסיקה נקבע כי תכליתה של סמכות זו היא יצירת איזון בין זכות הגישה לערכאות של התובע, לבין הגנה על זכות הנתבע לקניין, כמו גם על זכותו שלא תוגשנה נגדו תביעות סרק, ועל האינטרס הציבורי בחיסכון במשאבים ובזבוז זמן שיפוטי יקר. עוד נקבע בפסיקה כי ברירת המחדל היא שתובע לא יחויב בהפקדת ערובה (להבדיל מחברה אשר אחריות בעלי מניותיה מוגבלת, ראו סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999), וזאת מתוך שאיפה לצמצם את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות, המהווה זכות חוקתית. לכן, נפסק לא אחת כי בית המשפט יפעיל את סמכותו לפי תקנה 519 אך במקרים חריגים (ראו: רע"א 6562/14 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פסקה 5 (4.12.2014); רע"א 4128/17LAUDERBAIE YACHTS LTD  נ' טאוב, פסקאות 14-12 (29.6.2017); רע"א 1779/20 הולנדר נ' משרד עורכי דין עמית פולק מטלון, פסקה 10 (23.6.2020)).

 

15.      בנוסח התקנה אומנם לא הותוו אמות המידה להחלתה, ולכן בפסיקה נמנו שיקולים שונים המנחים את בית המשפט בבואו להורות על הפקדת ערובה;

 

(-)       השיקול המרכזי אשר עליו עמדה הפסיקה הוא היעדר מען של התובע בישראל, משום שבמקרה כזה עולה חשש כי הנתבע לא יוכל להיפרע מהתובע את הוצאותיו במידת הצורך, לרבות בעזרת מנגנוני האכיפה והגבייה. חשש זה מתעורר באופן מובהק מקום שבו התובע הוא תושב חוץ, אשר אין בידיו נכסים בישראל שעליהם יוכל הנתבע להסתמך לצורך החזר ההוצאות (ראו: רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פסקה 7 (13.11.2014); עניין הולנדר, בפסקה 11). ואולם, בפסיקה נקבע עוד כי שיקול זה אינו עומד לבדו על מנת לחייב תובע בהפקדת ערובה (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון איברהים, פ"ד נח(5) 865, 869 (2004); רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 6 (27.6.2010)).

 

(-)       שיקול נוסף נוגע למצבו הכלכלי של התובע. מחד גיסא, ככל שמצבו הכלכלי של התובע קשה יותר, כך עולה החשש כי חיובו בהפקדת ערובה יפגע בזכות הגישה שלו לערכאות; ומאידך גיסא, עולה גם החשש לפגיעה בקניינו של הנתבע, שיתקשה להיפרע את הוצאותיו במידת הצורך (ראו: עניין נעמאת, בפסקה 7; עניין הולנדר, בפסקה 11). על רקע זה, נקבע בפסיקה כי אומנם מצבו הכלכלי של התובע יכול להוות שיקול רלוונטי אך "לא תיחסם גישתו של תובע דל אמצעים לערכאות רק מחמת עוניו" (עניין הולנדר, פסקה 11; וראו גם: רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן, פסקה 6 (16.1.2013); עניין נעמאת, פסקה 7), ומכך עולה כי אף שיקול זה אינו עומד לבדו.

 

(-)       שיקול חשוב נוסף נוגע לסיכויי התביעה. כך, ככל שסיכויי התביעה מוערכים כקלושים יותר, גובר הסיכוי שהתובע יחויב בסופו של ההליך בתשלום הוצאות הנתבע, וממילא אף גובר הצורך בהפקדת ערובה – וכן להיפך. בפסיקה נקבע בהקשר זה כי יש לבחון את סיכויי התביעה באופן מקדמי בלבד; כי אין הכרח (ולעתים אף לא ניתן) להעריך את סיכויי התביעה במדויק לשם הכרעה בבקשה להפקדת ערובה; וכי מכל מקום, אף השיקול הנוגע לסיכויי התביעה לא יהווה שיקול בלעדי לחיוב בהפקדת ערובה. זאת, למעט במקרים אשר בהם הבקשה מוגשת בשלב מתקדם בהליך המשפטי, שבו לבית המשפט יש היכרות נרחבת דיה עם הפרשה המאפשרת לו לאמוד את סיכויי התביעה באופן מעמיק, או אם מדובר בהליך סרק מובהק (ראו: עניין הולנדר, בפסקה 11).

 

מן הכלל אל הפרט

 

16.      יישום אמות המידה שלעיל על ענייננו מוביל לכלל מסקנה כי לא היה מקום לחייב את המנוחה בהפקדת ערובה, וממילא אף אין לחייב את המשיב – חליפהּ, להפקיד ערובה כאמור.

 

17.      בית המשפט המחוזי קבע אומנם כי המנוחה, שהינה תושבת חוץ, לא ציינה את מענה בכתב התביעה שכנגד, ואולם, המבקש ציין כי כתובתו שלו בארצות הברית ידועה למשיב משום שצוינה על הבקשה למינויו כחליף, והמשיב מצדו לא חלק על כך. יתירה מכך, כאמור, שיקול זה אינו עומד לבדו, ונדמה כי החשש שמא המשיב יתקשה להיפרע מהמנוחה (וכיום מחליפה – המבקש) בשל העדר מען פוחת נוכח העובדה שהמנוחה הייתה בעלים של מחצית מנכס מקרקעין הנמצא בישראל – ואשר מצוי כעת בבעלות המבקש. נכס זה הוערך על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 14.10.2020 כבעל ערך רב, ועל כך ניתן ללמוד גם מגודלו של הנכס (413 מ"ר) וממיקומו במרכז הארץ. לעניין זה יש לציין כי לא אחת נקבע שבמקרים אשר בהם התובע הוא תושב חוץ שמחזיק בנכסים בישראל, יש מקום להימנע מחיובו בהפקדת ערובה (ראו והשוו: ת"א (מחוזי י-ם) 7509-04-16 כהנא נ' דיבון, פסקאות 21-19 (8.10.2018)); ת"א (מחוזי ת"א) 26199-04-19 זרמון נ' MALYSHEV, פסקאות 45-34 (5.1.2020)). עוד יצוין כי העיקול שהוטל על הנכס בענייננו עומד על סך של 2 מיליון ש"ח בלבד. על יסוד המקובץ יש להניח, אפוא, כי המשיב יוכל להיפרע מהנכס את הוצאותיו במידת הצורך (והדברים אמורים ביתר שאת משסך הערובה שבה חויבה המנוחה עומד על 70,000 ₪ בלבד).

 

18.      עוד יצוין כי המשיב לא טען כלל כי המנוחה סבלה מקשיים כלכליים כלשהם, וודאי שלא במידה המצדיקה חיובה בהפקדת ערובה.

 

19.      זאת ועוד, בהחלטתו מיום 14.10.2020 ראה בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המשיב 4 לחייב את המבקש בהפקדת ערובה, וציין כי ההבחנה בין המשיב 4 לבין המשיב טמונה אך בשוני בין סיכויי טענות המבקש נגד השניים. ואולם, אף שבית המשפט המחוזי קבע כי טענות המנוחה נגד המשיב בתביעה שכנגד ניצבות למול משוכה גבוהה ומעוררות אתגרים לא מבוטלים (ולא ראיתי להביע עמדה בנדון), הרי שלא נקבע כי מדובר בטענות סרק. לפיכך, לא די בשיקול זה של סיכויי התביעה כדי להבחין בין עניינה של המנוחה לבין עניינו של המשיב 4.

 

20.      מכל האמור, מתבקשת המסקנה כי המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים שהצדיקו לחייב את המנוחה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב, ובכך לפגוע בזכות הגישה שלה לערכאות.

 

21.      אשר על כן, הערעור מתקבל, והחלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה מבוטלת בזאת.

 

           המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך של 3,000 ש"ח.

 

           ניתן היום, ‏כ"ה בחשון התשפ"א (‏12.11.2020).

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
10
רע"א 6745/20
החלטה
23/11/2020
טען מסמכים נוספים