טל יגרמן נ. שירות בתי הסוהר | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

טל יגרמן נ. שירות בתי הסוהר

ע"א 5166/18
תאריך: 06/08/2019

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  5166/18

 

 

לפני:  

כבוד השופט י' עמית

 

כבוד השופט נ' סולברג

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

המערער:

טל יגרמן

 

 

נ  ג  ד

 

המשיב:

שירות בתי הסוהר

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק א 043215-02-18 שניתן ביום 23.05.2018 על ידי כבוד השופט ר' אמיר

 

בשם המערער:

עו"ד אילן מוריאנו, עו"ד ירון לוי ועו"ד חן ביטון

בשם המשיב:

עו"ד נעמי זמרת

 

 

פסק-דין

השופט י' עמית:

 

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט ר' אמיר) בת"א 43215-02-18 מיום 23.5.2018, בגדרו נדחתה על הסף תביעתו של המערער בה נתבקש, בין היתר, סעד הצהרתי לפיו חוות דעת שהגישו עובדים סוציאליים מטעם המשיב 1 (להלן: שב"ס) לוועדת השחרורים הן מוטעות.

 

1.        עיקר העובדות הצריכות לעניין הובאו בהחלטתה של השופטת ע' ברון ברע"ב 6676/18 יגרמן נ' ועדת השחרורים שליד בית הסוהר השרון (‏8.11.2018) (להלן: רע"ב 6676/18). בתמצית, המערער הינו אסיר המרצה עונש של 6 שנות מאסר החל מיום 10.10.2013 בגין עבירות מרמה וזיוף. אין זה מאסרו הראשון של העורר, וקדם לו מאסר אותו ריצה משך ארבע שנים וחודשיים בגין הרשעתו בעבירות מרמה וזיוף.

 

           בקשתו של המערער לשחרור מוקדם נדחתה ביום 2.10.2017, אך ועדת השחרורים המליצה לשקול לשלב את המערער באגף שיקום או להעניק לו טיפול. עתירת אסיר שהגיש המערער על כך נדחתה, וכך גם בקשה לרשות ערעור לבית משפט זה (ראו, בהתאמה: עת"א 30985-10-17, כב' הנשיא א' טל והשופטים ש' בורנשטיין וד' עטר (13.2.2018); רע"ב 1741/18, כב' השופט מ' מזוז (19.6.2018)). בקשתו של המערער לדיון חוזר בהחלטתה של ועדת השחרורים נדחתה ביום 30.4.2018, ואגב כך נדחתה גם בקשתו של המערער לקיים בנוכחותו את הדיון בבקשה לדיון חוזר (וש"ר 11936-12-15).

 

           במקביל הגיש המערער שתי עתירות אסיר נוספות הרלוונטיות לענייננו:

 

           (-) עת"א 20145-11-17, שהוגשה ביום 9.11.2017, ובגדרה ביקש המערער מבית המשפט להורות לשב"ס להבהיר "האם יש טיפול נוסף שאותו יכול לקבל [המערער] במהלך תקופת ריצוי המאסר ואם כן מה הוא". לאחר דיון שהתקיים ביום 9.1.2018, המליץ בית המשפט לעניינים מנהליים לשלב את המערער במסגרת טיפולית "בהתאם לשיקול דעתם של גורמי הטיפול ובהתאם לצרכי [המערער]".

 

           (-) עת"א 11969-07-18, שהוגשה ביום 4.7.2018, ובגדרה השיג המערער על כך שוועדת השחרורים דנה בבקשתו לדיון חוזר שלא בנוכחותו. העתירה נדחתה ביום 16.8.2018, ובקשת רשות ערעור שהגיש המערער על כך נדחתה ברע"ב 6676/18. בהחלטתה קבעה השופטת ע' ברון כי:

 

"לאסיר לא מסורה זכות קנויה לשחרור מוקדם ממאסר, וממילא לא קמה לו הזכות לקיום דיון חוזר בהחלטה שלא להעניק לו שחרור כזה [...] מקל וחומר שלא קמה לו זכות לקיום דיון בנוכחותו בבקשה לדיון חוזר; כך, אף אין בסיס לטענת המבקש שלפיה מסורה לו זכות לקיים חקירה נגדית של כותבי חוות הדעת, זאת בהינתן שעל החלטותיה של ועדת השחרורים חלים כללי המשפט המנהלי, והיא אינה כפופה לרף ההוכחה הנדרש בפלילים (רע"ב 5153/18 פלוני נ' מדינת ישראל שירות בתי הסוהר (13.8.2018))" (בפסקה 9; ההדגשה במקור – י"ע).

 

 

2.        התביעה מושא ענייננו הוגשה ביום 19.2.2018, ובגדרה ביקש המערער את הסעדים הבאים:

 

           א.      סעד הצהרתי לפיו חוות דעת שהוגשה על ידי עובדים סוציאליים מטעם שב"ס ביום 22.8.2017 "ניתנה שלא כדין". זאת, מכיוון שהמסקנה בחוות הדעת, לפיה המערער התקשה בהשגת יעדי הטיפול, "שונה מהותית, ללא כל שינוי נסיבות" מהאמור בחוות דעת קודמת שהוגשה ביום 8.12.2015 – בה צוין כי המערער לוקח חלק בהליך טיפולי.

 

           ב.      סעד הצהרתי עקרוני, לפיו בטיפול  שיקומי הניתן לאסיר יש לבחון "האם השתנו דפוסי ההתנהגות של המטופל", ולפיו "השאלה האם המטופל מודה בביצוע העבירות איננה סוגיה טיפולית, אלא סוגיה עובדתית";

 

           ג.      סעד הצהרתי לפיו העובדים הסוציאליים מטעם שב"ס "גרמו נזק" למערער בכך שלא העניקו לו טיפול מאז חודש אפריל 2016;

 

           ד.      סעד הצהרתי לפיו חל שינוי בהתנהגותו של המערער, וכי חוות דעת פרטית שהוכנה ביוזמתו משקפת שינוי זה.

 

3.        בית המשפט קמא דחה את התביעה על הסף, בציינו כי הסעד השלישי שנתבקש כלל אינו סעד הצהרתי, וכי יש להגיש בעניינו תביעה כספית. באשר ליתר הסעדים, נקבע כי "כל תכליתם ומטרתם היא להביא, בסופו של יום, לכך שוועדת השחרורים תקבל את עמדת התובע, ותורה על שחרורו המותנה והמוקדם". בית המשפט קבע כי נושא זה מסור לסמכותה הבלעדית של ועדת השחרורים, ולכן אין מקום לתביעה אזרחית "שנועדה לעקוף את ועדת השחרורים".

 

           מכאן הערעור.

 

4.        המערער הדגיש כי הוא "איננו טוען לפגם בהתנהלותה של הרשות המנהלית" ואיננו מבקש כי יינתן כלפי הרשות צו כלשהו, שכן למעשה "לא ניתנה כלל החלטה כלשהי ע"י הרשות המנהלית". הובהר כי הערעור הוגש על מנת שתינתן "הכרעה עובדתית במחלוקת מקצועית", כמו גם אמירה עקרונית לפיה גם לאסירים עומדת "הזכות השמורה לכל אזרח במדינת ישראל להביא מחלוקת עובדתית להכרעת בית המשפט". לכן, נטען, שגה בית המשפט קמא בקבעו כי המסלול המתאים לבחינת טענותיו של המערער הוא במסלול המנהלי, בדרך של פנייה לוועדת השחרורים והשגה על החלטתה באמצעות עתירת אסיר.

 

           יוער, כי על פי הנטען בערעור ובסיכומי המערער עולה כי הוא זנח את טענותיו בנוגע לסעדים השני והשלישי, וערעורו ממוקד בסעדים הראשון והרביעי בלבד.

 

           המערער הוסיף וטען, כי כאשר מתגלעת מחלוקת עובדתית בנוגע לחוות הדעת המוגשות לוועדת השחרורים, ראוי להכריע במחלוקת זו "בטרם הדיון בוועדת השחרורים", וכי אין ליתן הכרעה שכזו "מבלי שניתן לכל אחד מהצדדים יומו בבית המשפט, להציג את ראיותיו ולעמת את הצד השני עם הנטען על ידו בחקירה נגדית". המערער טען כי בית המשפט קמא הוא המוסמך להכריע במחלוקות עובדתיות כגון דא, וכי עליו להכריע בתביעת המערער לגופה על מנת שפסק הדין "ישמש כבסיס עובדתי לצורך קבלת החלטה מנהלית של ועדת השחרורים".

 

5.        בקדם-ערעור שנדון בפניי ביום 8.1.2019 המלצתי למערער לחזור בו מערעורו, בין היתר מאחר שאין זכות מוקנית לחקור בחקירה נגדית את הגורמים המספקים המלצות בעניינו של בעל דין; זאת, בין אם מדובר בעובדים סוציאליים, בשירות המבחן, בפסיכיאטר, או בגורם אחר מטעמו של בית המשפט או שב"ס. המערער הודיע כי הוא עומד על טענותיו, ובהתאם לכך ניתן צו להגשת סיכומים.

 

           בסיכומיו העלה המערער טענות כלליות בנוגע לזכות הטיעון, ובתגובה לנאמר בישיבת קדם הערעור טען כי "ביהמ"ש הנכבד בישיבת קדם הערעור מרחיק לכת ואף קובע שגם לחשוד [...] נשללת זכות בסיסית זו המוענקת לכל אדם". עוד נטען, בנוגע לחשודים בפלילים, כי יש טעם לפגם באי מתן היתר לחקור את עורכי התסקירים "על אף שבית המשפט הנכבד בעצמו מודע לאפשרות שיכול והתסקיר הוא מוטעה ושגוי". כך גם בנוגע לבעלי דין שאינם חשודים בפלילים, "שכן, כיצד ייתכן שאזרח תמים, יכול למצוא עצמו מאושפז בכפייה במחלקה פסיכיאטרית סגורה מבלי שתהיה לו אף את היכולת לטעון נגד אותה חוו"ד [...]". בסיכומי התשובה מטעמו אף הוסיף המערער וביקש מבית המשפט "לקבוע בפסק דינו היכן בהוראות החוק נקבע שמאוכלוסיות מסוימות, כמו לדוגמא אסירים, נשללת הזכות הבסיסית לאפשר להם להוכיח את טענותיהם בבית משפט כאשר מדובר במחלוקת עובדתית".

 

           בנוגע לעניינו הפרטני, הדגיש המערער כי הוא "איננו טוען לפגם בהתנהלותה של הרשות המנהלית", ולכן יש לברר את תביעתו במסגרת הליך אזרחי ולא מנהלי.

 

6.        המשיב תמך יתדותיו בפסק דינו של בית המשפט קמא, והדגיש כי המערער "מיצה וממצה" את זכות הטיעון בכל הנוגע לחוות הדעת שגובשו בעניינו, שכן טענותיו נדונו בפני הערכאות המוסמכות לכך ונדחו.

 

7.        דין הערעור להידחות.

 

           על אף הניסיון המתפתל של המערער לנתק בין שאלת נכונותן של חוות הדעת לבין החלטתה של ועדת השחרורים, ברי כי המערער מבקש הלכה למעשה להשיג, בדרכי עקיפין, על החלטותיה של ועדת השחרורים בעניינו. למעשה, בכתב הערעור אף מצוין במפורש כי מטרת ההכרעה בנוגע לחוות הדעת היא לשמש "כבסיס עובדתי לצורך קבלת החלטה מנהלית של ועדת השחרורים". חוות הדעת אינן עומדות אפוא בפני עצמן, ולכן הכתובת לבחינת טענותיו של המערער היא ההליך המנהלי ולא האזרחי.

 

           אוסיף כי טענתו של המערער בדבר שלילת זכות הטיעון זכתה להתייחסות בהחלטתה של השופטת ברון ברע"ב 6676/18, כדלהלן:

 

"נסיבות המקרה מלמדות כי אין מקום לטענה כי נשללה מן המבקש זכות הטיעון: המבקש הגיש את בקשתו המנומקת לוועדה, צירף אליה חוות דעת פרטית ואף הגיש תשובה לתגובת המשיבה. ועדת השחרורים התייחסה בהחלטתה בפירוט לטיעוני המבקש ולחוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעמו; ולאחר כל אלה קבעה כי לא חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטת הדחייה שמצדיק קיומו של דיון חוזר; זאת בהינתן שהמבקש סירב להשתלב בקבוצות טיפול שהוצעו לו ולא עבר מאז החלטת הדחייה כל כברת דרך טיפולית. עם זאת, הוועדה הדגישה כי אם יסכים המבקש להשתלב בתהליך טיפול משמעותי הוא יהיה רשאי לשוב ולפנות בבקשה נוספת וזו תשוב ותיבחן. לא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים בעניין זה, גם לא בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים" (שם, בפסקה 9).

 

 

8.        המערער לא נימק מדוע ראוי לסטות עתה ממסקנה זו, וגם בשל כך ניתן לדחות את הערעור שלפנינו. הרבה למעלה מן הצורך, אעיר כי טענותיו הכוללניות של המערער בדבר חקירה נגדית של "קציני בית המשפט" נדונו והוכרעו זה מכבר. נקבע כי ישנן הצדקות מערכתיות ומהותיות לכך שלבעלי דין לא ניתנת האפשרות לנהל "הליך בתוך הליך על הליך" ולחקור את הגורמים שסיפקו המלצות בעניינם. כך, לדוגמה, בע"פ 3472/11 פלוני נ' מדינת ישראל, (‏3.9.2012) נדחתה בקשת נאשם-קטין לעיין בחוות דעת המומחים המקצועיים (הפסיכולוג והפסיכיאטר) ששימשו את שירות המבחן לצורך הכנת התסקיר בעניינו. וכך נאמר שם, על ידי השופט צ' זילברטל (פסקאות 16 ו-23):

 

"ניתן למנות כמה הבדלים בין קצין המבחן לבין עד מומחה [...] אדגיש, כי אף אם לצורך איסוף המידע וניתוחו לשם מתן המלצה לעניין העונש, משתמש קצין המבחן במומחיותו המקצועית והטיפולית, לא נובע מכך כי יש לראות בו עד מומחה, אלא, כאמור, כזרועו הארוכה של בית המשפט, המאפשרת לקיים ולממש הלכה למעשה את מכלול עקרונות הענישה המקובלים. כך הם פני הדברים גם כשקצין המבחן נועץ באנשי מקצוע, על-פי שיקול דעתו. [...]

 

מאחר שקצין המבחן הוא בעל מעמד מיוחד, החב חובת אמון לבית המשפט, ואינו עד מטעם הצדדים, לא עולה הצורך בחקירתו הנגדית (עניין לוי, בעמ' 632). יצוין, כי כאשר המחוקק ביקש לאפשר חקירה נגדית של גורם מקצועי (בשונה מעד מומחה) המגיש תסקיר או הערכה לבית המשפט, צוין הדבר במפורש. כך, סעיף 7 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006 מחיל במפורש את סעיף 26(א) לפקודת הראיות על עדותו של מעריך המסוכנות שהערכתו מוגשת לבית המשפט. כך גם סעיף 5(א) לחוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), תשט"ו-1955 קובע מפורשות כי בית המשפט רשאי לצוות חקירת עובד סוציאלי שמונה מכוח חוק זה לערוך תסקיר בעניינו של קטין".

 

 

           הנה כי כן, שירות המבחן אינו עומד לחקירה. בדומה, נדחתה גם בקשה לחקירת גורמי הפיקוח על פי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (בש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (6.1.2011)). כן נדחתה בקשה לחקירת רופאים בוועדת השחרורים תוך שהשופטת (כתוארה אז) מ' נאור מציינת כדבר מובן מאליו: "אשר לטענת המבקש לפיה יש לאפשר לו לחקור את הרופאים בועדת השחרורים – לכך אין מקום, שכן מדובר בועדה מינהלית" (רע"ב 7773/09 שוורץ נ' ועדת השחרורים - כלא איילון‏, בפסקה 25 (11.3.2010)). החלטה אחרונה זו יפה גם לענייננו, שמא אף על דרך של קל וחומר. ברי כי אם נתיר את הרצועה הרי שאין לדבר סוף, וההליך בפני ועדת השחרורים יהפוך למצעד של נחקרים – החל מרופאים דרך עובדים סוציאליים וכלה בעורכי תסקירים בוועדת גילוי עריות (וג"ע).

 

9.        זאת ועוד: ועדת השחרורים ממילא איננה מחויבת לדיני הראיות או לרף ההוכחה הנדרש בפלילים, אם כי עליה להתבסס בהחלטותיה על ראיות מנהליות ב"רמת הוכחה גבוהה" (רע"ב 10031/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פ"ד נט(5) 305, 311-310 (2005); ראו גם רע"ב 9444/17 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 והאסמכתאות שם (9.1.2018)). כמפורט לעיל, למערער ניתנה הזדמנות לטעון בפני ועדת השחרורים בנוגע למהימנות חוות הדעת שהוכנו בעניינו. משדחתה ועדת השחרורים את בקשתו לדיון חוזר, ניתנה למערער הזדמנות להעלות את השגותיו גם בפני בית המשפט לעניינים מנהליים ובפני בית משפט זה. גם אילו היינו נדרשים לטענותיו של המערער לגופן, הערעור אינו מגלה פגם כלשהו בהליך בעניינו של המערער (ויוזכר כי המערער עצמו אינו טוען לפגם בהליך המנהלי).

 

10.      סיכומו של דבר, שאין למערער זכות לחקור את העובדים הסוציאליים שנתנו חוות דעת בעניינו, ויש לראות את תביעתו של המערער כהליך שנועד "לעקוף" את ההליך המנהלי, וליצור התדיינות כפולה ומשולשת באותו נושא.

 

           אשר על כן, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות אוצר המדינה בסך 15,000 ₪.

 

 

           ניתן היום, ‏ה' באב התשע"ט (‏6.8.2019).

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

 

 

_________________________

הסרת המסמך
2
בע"מ 1645/21
החלטה
08/03/2021
טען מסמכים נוספים