טכנולוגיות סטארוויז בע"מ נ. אלביט מערכות יבשה ותקשוב בע"מ | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

טכנולוגיות סטארוויז בע"מ נ. אלביט מערכות יבשה ותקשוב בע"מ

בש"א 2998/20
תאריך: 17/06/2020

בבית המשפט העליון

 

בש"א  2998/20

 

לפני:  

כבוד השופט ד' מינץ

 

המערערים:

1. טכנולוגיות סטארוויז בע"מ

 

2. יהודה (אודי) רייטר

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

אלביט מערכות יבשה ותקשוב בע"מ

 

ערעור על החלטת הרשמת ש' עבדיאן מיום 29.3.2020 בע"א 1207/18

 

בשם המערערים:

עו"ד גיא דוד; עו"ד אבי סרוסי

 

בשם המשיבה:

עו"ד יוחאי שלף; עו"ד אור רז

 

 

פסק-דין

          

           לפנַי ערעור על החלטת כב' הרשמת ש' עבדיאן מיום 29.3.2020 במסגרת ע"א 1207/18, בגדרה הוחלט כי על המערערים להגיש הודעת ערעור מתוקנת לאחר מחיקת כל התייחסות למסמך מיום 23.6.2008, לגביו קבע בית המשפט המחוזי כי לא ישמש ראיה בתיק (להלן: המסמך).

 

הרקע לערעור

1.            ביום 27.12.2017 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת צ' צפת, סג"נ) את תביעת המערערים בת"א 37336-06-12, אשר במסגרתה טענו כי מיזם צבאי-טכנולוגי שניסו לפתח השתכלל לכדי הסכם שותפות מחייב בינם לבין המשיבה. בין היתר, ביקשו המערערים להסתמך על המסמך שהונפק לטענתם על ידי אגף המבצעים של צה"ל ומצביע לכאורה על כינון יחסים עסקיים בינם לבין המשיבה. אגב דחיית התביעה, קבע בית המשפט כי לא ניתן להתייחס אל המסמך כראיה בתיק, משום שלא הוגש ולא נחתם על ידי עורכו.

 

2.            המערערים הגישו ערעור על פסק הדין. לטענתם, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי לא נכרת הסכם שותפות מחייב בין הצדדים. במסגרת הערעור נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי המסמך אינו קביל. נטען כי אף אם ניתן לסבור כי המסמך אינו קביל כראייה לאמיתות תוכנו, הרי שבוודאי שאין להתעלם ממנו כראיה המעידה על עצם שליחת המסמך בזמן אמת אל המערערים. יתר על כן, הואיל והמשיבה ועדיה התייחסו למסמך פעמים רבות בעדויותיהם, גם בקשר לתוכנו, הרי שיש בכך אף ראיה חיצונית לאמיתות תוכנו. לצד הערעור הגישו המערערים בקשה להוספת ראיה בדמות תעודת עובד הציבור של עורכת המסמך, שלטענתם תוכל להעיד על מהימנותו.

 

3.            ביום 27.11.2018 הגישה המשיבה בקשה למחיקת סעיפים מהודעת הערעור המתוקנת (אשר הוגשה ביום 24.10.2018 בשל טעויות סופר בהודעת הערעור המקורית) (להלן: בקשת המחיקה), אשר נגעה בחלקה לטענות מתוך הודעת הערעור המתוקנת אשר עסקו במסמך. ביום 29.3.2020 קיבלה הרשמת את בקשת המחיקה והורתה להחזיר למערערים את הודעת הערעור לשם תיקונה והגשתה מחדש תוך השמטת הסעיפים המתייחסים למסמך. בנימוקיה, עמדה הרשמת על הכלל האוסר על בעל דין לכלול בכתבי הטענות שבערעור התייחסות לראיה שלא התקבלה כדין בערכאה הדיונית, אלא אם כן התירה זאת ערכאת הערעור. במקרה זה בית המשפט המחוזי קבע בלשון מפורשת כי אין לראות במסמך כראיה בתיק, ואילו המערערים לא הגישו בקשה להוספת ראיה בהתאם לתקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).

 

           מכאן הערעור שלפנַי.

 

טענות הצדדים

4.            לגישת המערערים שגתה הרשמת כשהורתה למחוק את ההתייחסויות למסמך מהודעת הערעור. תחילה, נטען כי הרשמת לא נתנה דעתה לכך שההתייחסויות למסמך נעשו במסגרת השגות על קביעת בית המשפט, לפיה המסמך אינו קביל כראיה. לשיטת המערערים, מקומן של השגות כגון דא הן בנימוקי הערעור, ולא בבקשה להוספת ראיה כפי שקבעה הרשמת. כמו כן, המשיבה התייחסה לתוכנו של המסמך בכתב הגנתה, כמו גם במסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה. גם במסגרת פסק הדין הייתה התייחסות למסמך. עובדות אלו מקימות למערערים זכות להתייחס למסמך במסגרת הודעת הערעור. ברם, החלטת הרשמת מעמידה אותם בפני שוקת שבורה, בחוסמה את דרכם לערער על חלק מפסק הדין.

 

           לדעת המערערים הרשמת אף שגתה כאשר התעלמה מכך שהמערערים התייחסו למסמך כראיה לעצם קיומו ולא לאמיתות תוכנו. אף אם המסמך נפסל כראיה המעידה על עמדת צה"ל ביחס למיזם, הוא עדיין קביל כראיה המלמדת על עמדת הצדדים באותה עת, ומשכך אין מניעה כי יתייחסו אליו בערעור. כמו כן טוענים המערערים כי שגתה הרשמת כאשר התעלמה מקיומה של בקשה להוספת הראיה בדמות תעודת עובד ציבור ביחס למסמך, אשר מסירה כל ספק בעניין קבילותו ומהימנותו של המסמך.

 

           לבסוף נטען, כי הרשמת שגתה כאשר לא נתנה את דעתה על כך שלשון פסק הדין אינה מלמדת על פסילה פוזיטיבית של הראיה. המערערים סבורים כי מדובר בהחלטה במישור המשקל ולא הקבילות, כפי שנחזה מהתייחסותו של בית המשפט אל המסמך בהמשך פסק הדין.

 

5.            מנגד טוענת המשיבה כי אין ממש בערעור מההיבט המשפטי, שכן בעל דין אינו רשאי לסמוך בערעורו על ראיה שהערכאה הדיונית סירבה לקבל כקבילה. לשם כך, נדרשת בקשת רשות מאת ערכאת הערעור. בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי המסמך אינו קביל ולמערערים טרם ניתנה הרשות להביא ראיות נוספות. מכאן, שבצדק קבעה הרשמת כי אין לאזכר את המסמך בהודעת הערעור.

 

           עוד נטען כי יש לדחות את טענות המערערים לפיהן שגתה הרשמת כשלא התייחסה למסמך כראיה קבילה. קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה המסמך אינו קביל, הינה פוזיטיבית וברורה. זאת ועוד, עדויות המשיבה, שלטענת המערערים אישרו את המסמך כקביל, אינן אלא התייחסויות למסמך בהיבט הלכאורי המלוות בהסתייגויות רבות. על כן, אין לראות בעדויות אלה כהסכמת המשיבה לקבילותו של המסמך. לפיכך, יש לדחות את הערעור.

 

דיון והכרעה

6.            לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

 

7.            תקנה 457(א) לתקנות קובעת בזו הלשון:

"בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות".

 

           מכך נובע הכלל האוסר להביא במסגרת כתבי הטענות בערכאת הערעור ראיות נוספות שלא התקבלו כדין על ידי הערכאה הדיונית, אלא ברשות ערכאת הערעור (ראו למשל: בש"מ 6614/17 קפלן את לוי בע"מ נ' החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ, פסקה 13 (3.9.2017); ע"א 6018/03‏ אוליאור נ' מסא א.א. ייזום ונהול נכסים בע"מ, פסקה 13 (21.1.2007); ע"א 19/82 וקסמן נ' גונן, פ"ד לח(1) 553 (1984)).

 

8.            על פי פשוטו של מקרא, התקנה קובעת כי אין לצרף לערעור ראיות נוספות – בין אם מדובר בראיות חדשות אשר לא עמדו לנגד עיני הערכאה הדיונית ובין אם מדובר בראיות אשר נפסלו על ידי הערכאה הדיונית לאחר שנבחנו על ידה. ברם, כאשר עסקינן בשאלה האם ניתן להתייחס במסגרת הודעת הערעור לאותן ראיות נוספות, יש להבחין בין שני המצבים. בעוד שמערער אינו רשאי לכלול בכתבי טענותיו התייחסות לראיה חדשה אשר לא הוגשה לבית המשפט המחוזי, הרי שלא ניתן לומר כי מערער אינו רשאי להתייחס במסגרת נימוקי ערעורו לראיה שהערכאה הדיונית ראתה אותה וקבעה כי אינה קבילה.

 

9.            זאת ועוד. פרשנות המשיבה, לפיה חל איסור מוחלט להתייחס במסגרת ערעור לראיות הנוספות ללא קבלת רשות מערכאת הערעור, אף מקעקעת את זכות הערעור העומדת למערער על פסק דין. זכות הערעור על פסקי דין של ערכאה דיונית קבועה בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיפים 41 ו-52 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. זכות זו ממלאת שורה ארוכה של תכליות מן המעלה הראשונה (רע"א 10044/09 עו"ד יהונתן בוטח נ' עו"ד שלמה ובר, פסקה ז' (11.4.2010); בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(4) 443, 464 (2003); בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353, 363 (1988)). על אופייה של זכות הערעור עמדתי זה לא מכבר במסגרת בש"מ 1656/20 חדד נ' מנהל הארנונה – עיריית חיפה (22.3.2020), עת נקבע כי:

 

"אין גם מקום להפריז בחשיבותה של הזכות להביא עניין שהוכרע בערכאה מבררת לפתחה של ערכאת ערעור... היא מיועדת לתקן טעויות של הערכאה המבררת; לפתח את המשפט; לסייע לבעלי הדין לקבל על עצמם את הדין. היא זכות יסוד. היא זכות טבעית" (שם, פסקה 9).

 

           אין חולק אפוא על מעמדה הרם של זכות הערעור כזכות מהותית (ע"א 22/56 כהן נ' קצין התגמולים, משרד הביטחון, פ"ד י 1375 (1956); בג"ץ 245/81 שדה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 193 (1982); בע"מ 8194/08 פלונים נ' פלוני, פסקה ה' (10.12.2018)). לצד הזכות המהותית ניצב ההסדר הדיוני המסדיר את האמצעים והדרכים למימוש הזכות והוצאתה מן הכוח אל הפועל. ככזה, ההסדר הדיוני אינו יכול לעקר מתוכן את הזכות המהותית אותה הוא מבקש להסדיר, אלא הוא עומד לצידה (לעניין ההבחנה שבין הוראה מהותית להוראה דיונית ראו: מרים בן־פורת מבחנים לסיווג הוראה בדין כמהותית או דיונית הפרקליט לח 5 (1988); בג"ץ 162/80 פלוני נ' בית הדין הצבאי המיוחד, פ"ד לה(1) 292, 300 (1980)).

 

10.         למערער עומדת אפוא הזכות המהותית לערער על קביעת בית המשפט המחוזי בפסק דינו ביחס לאי-קבילות המסמך. לצד זכות מהותית זו מצויים הסדרים דיוניים אשר קובעים כיצד ובאיזה אופן ניתן לממש את הזכות. בענייננו, תקנה 457(א) לתקנות היא ההוראה הדיונית המסדירה את אופן הבאת הראיות הנוספות בערעור. פרשנות לפיה התקנה אוסרת התייחסות כלשהי לפסילת המסמך ללא נטילת רשות, מקעקעת את זכות הערעור והופכת הלכה למעשה את הערעור מערעור בזכות לערעור ברשות.

 

11.          בסיכומם של דברים, יש להבחין כאמור בין הבאת הראיה והצגתה לפני ערכאת הערעור – האסורה לפי התקנה, לבין התייחסות לראיה והעלאת טיעונים באשר לקבילותה וכשרותה, המותרת על פי התקנה.

 

12.          בשולי הדברים יצוין כי תקנה 144 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (להלן: התקנות החדשות), הנחזית כמקבילתה של תקנה 457(א) לתקנות (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1024-1023 (מהדורה 13, 2020)), משמיעה בזו הלשון:

 

"בעל דין אינו רשאי להגיש ראיות חדשות לבית המשפט שלערעור; אולם בית המשפט רשאי להתיר הגשת ראיות חדשות אם שוכנע שהן עשויות להשפיע על תוצאות הערעור..." (ההדגשה אינה במקור – ד.מ.).

 

           דהיינו, בעוד שתקנה 457(א) מתייחסת הן לראיות חדשות שברצון המערער להגישן במסגרת ערעורו והן לראיות אשר הוצגו לפני הערכאה המבררת, תקנה 144 לתקנות החדשות מתייחסת רק ל"ראיות חדשות", לגביהן חלה על המערער חובה להצטייד ברשותה של ערכאת הערעור כדי שיוכל להציגן לפניה. על פניו, גם על פי התקנות החדשות, לא תחול מגבלה על התייחסות לראיות אשר הוצגו לפני הערכאה הדיונית.

 

13.         הערעור מתקבל אפוא ואני מורה על ביטול החלטת הרשמת בכל הנוגע להשמטת התייחסותם של המערערים למסמך. בהתאם לאמור המערערים יגישו עד ליום 30.6.2020 הודעת ערעור מתוקנת. המשיבה תישא בהוצאות המערערים בסכום של 2,500 ש"ח.

 

           ניתן היום, ‏כ"ה בסיון התש"ף (‏17.6.2020).

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
8
בע"מ 5827/19
החלטה
23/10/2020
10
בע"מ 5827/19
החלטה
23/10/2020
טען מסמכים נוספים