חיים אהרון נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

חיים אהרון נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה

עע"מ 5504/18
תאריך: 18/08/2019

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים

 

עע"מ  5504/18

 

לפני:  

כבוד השופט נ' סולברג

 

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

כבוד השופט י' אלרון

 

המערערים:

1. חיים אהרון

 

2. אל-גר (ש.י) חברה להנדסה ובנין בע"מ

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה

 

2. ועדת ערר מחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז

 

3. דור הדר ואיציק

 

4. וייס זהבה ומוטי

 

5. לבנון רוית ואיתי

 

6. גוילי רות ואריה

 

7. יעקבי חדוה

 

8. רחל זולט'ק

 

9. רענן ג'ימס

 

10. קנטור אליעזר ואסתר

 

11. פסטרנק שלמה ועדנה

 

12. לנציאנו דני ודניאל

 

13. אלקוס עמי וג'ודי

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"מ 25854-01-18 מיום 6.6.2018 שניתן על ידי כב' השופטת ו' מרוז – סג"נ

 

תאריך הישיבה:

ה' בתמוז התשע"ט      

(08.07.2019)

 

בשם המערערים:

עו"ד יגאל יוסף; עו"ד איל ד. מאמו

 

בשם המשיבה 1:

עו"ד רונן הורוביץ; עו"ד עירית גל

 

בשם המשיבה 2:

עו"ד נטע אורן

 

המשיבים 5-3, 9 ו-13:

בעצמם

 

בשם המשיבים 8-6 ו-12-10:

אין התייצבות

 

 

פסק-דין

 

השופט י' אלרון:

 

1.            לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגנית הנשיא ו' מרוז) בעת"מ 25824-01-18 מיום 6.6.2018 במסגרתו התקבלה עתירת המשיבה 1 (להלן: הוועדה המקומית) לבטל את החלטת המשיבה 2 (להלן: ועדת הערר) להורות לוועדה המקומית ליתן למערערים היתר בניה מכוח תכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה (להלן: תמ"א 38).

 

2.            המערער 1 הוא בעליו של מגרש בשטח רשום של 875 מ"ר הידועים כגוש 6580 חלקה 173 (להלן: המקרקעין). על המקרקעין בנוי בית מגורים חד קומתי בשטח של 122.6 מ"ר שנבנה לפי היתר שנתקבל לפני יום ה- 1.1.1980 (להלן: הבית).

 

           המערערת 2 היא חברה קבלנית יזמית שהתקשרה עם המערער 1 לצורך הריסת הבית והקמת בנין חדש תחתיו (להלן: המבנה).

 

           המשיבים 13-3 הם דיירי הרחוב וסביבתו, אשר הגישו התנגדויות למתן היתר הבנייה לבנין החדש (להלן: התושבים המתנגדים).

 

3.            תחילתה של הפרשה בשנת 2013, אז הגישו המערערים בקשה לוועדה המקומית לקבלת היתר בניה מתוקף תמ"א 38 להריסת הבית והקמת בנין בן 7 קומות ובו 10 יחידות דיור. הוועדה המקומית דחתה בקשה זו בהחלטתה מיום 17.10.2013.

 

           בשנת 2014 הגישו המערערים בקשה חדשה לקבלת היתר בניה מתוקף תמ"א 38, בגדרה ביקשו להקים חלף הבית הקיים מבנה בן 4 קומות מעל "קומת קרקע חלקית" (קומת עמודים), ובו 8 יחידות דיור. הוועדה המקומית דחתה בהחלטתה מיום 27.8.2014 גם בקשה זו, בין היתר מאחר שסברה כי המבנה המתוכנן יהיה "חריג באופן קיצוני" לסביבתו ולאופי השכונה; כי בנסיבות העניין היה על המערערים להגיש בקשה להיתר בניה לפי תב"ע רע/2000 החלה על המקרקעין, ולא לפי תמ"א 38; וכי אין הצדקה להעניק למערערים את התמריצים המוענקים ליזמים במסגרת תמ"א 38, שכן הבקשה לא הוגשה במטרה להביא לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה.

 

4.            המערערים הגישו ערר על החלטה זו לוועדת ערר, אשר בהחלטתה מיום 25.3.2015 קיבלה את הערר והורתה לוועדה המקומית להעניק למערערים היתר בניה (להלן: הערר הראשון).

 

           ועדת הערר קבעה כי המבנה זכאי לקבלת תמריצים מתוקף סעיף 12 לתמ"א 38, וכי משלא התקיימו תנאי סעיף 23 לתמ"א 38, ובהיעדרה של תכנית מפורטת החלה על האזור, לא היה בסמכותה של הוועדה המקומית לשלול באופן גורף את התמריצים מתוקף תמ"א 38.

 

5.            הוועדה המקומית הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, במסגרתה ביקשה את ביטולה של החלטת ועדת הערר, בנימוק שאין להעניק למערערים את מירב התמריצים הכלכליים בנסיבות העניין, מאחר שתמ"א 38 נועדה לעודד בעלי מבנים ישנים לחזקם מפני רעידות אדמה ולא לתמרץ בנייה רוויה תחתם (להלן: העתירה הראשונה).

 

6.            עובר לדיון בעתירה הראשונה, ביום 23.11.2015, פרסם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה הנחיה באשר לאופן שבו יש לשיטתו לחשב את תוספות זכויות הבניה מתוקף תמ"א 38 במסלול של הריסה ובניה מחדש. על פי הנחיה זו, צומצמו היקפי השטחים שניתן להוסיף ולבנות מתוקף תמ"א 38 במסלול זה. כמו כן צומצמה תוספת הבניה האפשרית בהשוואה לזו שהייתה נהוגה ערב פרסום ההנחיה.

 

           בעקבות זאת קבע בית המשפט לעניינים מינהליים בפסק דינו מיום 4.7.2016, כי יש להשיב את הדיון לוועדת הערר לצורך בחינת אופן חישוב זכויות הבנייה ועל מנת לקבוע אם לאמץ את עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בעניין – וזאת בהתאם לבקשת ועדת הערר ובהסכמת הוועדה המקומית.

 

7.            לאחר שמיעת הצדדים, אימצה ועדת הערר (בהרכבה החדש) בהחלטתה מיום 13.11.2016 את עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, וקבעה על כן כי "על העוררים [המערערים – י' א'] לתקן את בקשתם על מנת שתתאם את חישוב השטחים". זאת, מאחר שהיקף השטחים המותרים לנוכח המלצת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ובהתאם לתמ"א 38 ולתכנית רע/2000, הוא 871.5 מ"ר שטחים עיקריים ו-468.1 מ"ר שטחי שירות, בעוד שבבקשת המערערים נתבקש היתר לבניית 966.4 מ"ר של שטחים עיקריים ו-501.78 מ"ר של שטחי שירות.

 

8.            עוד בטרם הוגשה בקשה מתוקנת על ידי המערערים, חלו מספר שינויים במדיניות התכנון כלפי בקשות למתן היתר בניה לפי תמ"א 38.

 

           ראשית, ביום 23.11.2016 פורסם ברשומות דבר הפקדתה של תכנית מפורטת רע/מק/1010א אשר הגבילה את תחולת תמ"א 38 במגרשים בהם מבנים צמודי-קרקע במקרקעין השוכנים בעיר רעננה (להלן: תכנית 1010א) וזאת מתוקף סעיף 23 לתמ"א 38.

 

           במסגרת ההודעה בדבר הפקדת תכנית 1010א נקבע כי עד אשר יינתן לה תוקף, לא יינתנו היתרים להריסה ובניה מחדש של מבנים צמודי-קרקע אשר חלות עליהם תכניות מאושרות לבנייה רוויה, אלא במקרים שבהם הבקשה להיתר תואמת את התנאים הנדרשים לפי התכנית המופקדת – וזאת בכפוף לשיקול דעתה של הוועדה המקומית.

 

           שנית, ביום 8.12.2016 אושר תיקון 3/א לתמ"א 38 במסגרתו אומצה בין היתר עמדת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה באשר לאופן חישוב השטחים, וכמו כן צומצמו היקפי השטחים שניתן להוסיף ולבנות מכוחה (להלן: תיקון 3/א).

 

9.            ביום 22.2.2017 הגישו המערערים לוועדת הערר בקשה מתוקנת לקבלת היתר. הבקשה נדחתה מ"טעמים דיוניים", תוך שנקבע כי על המערערים להגיש בקשה זו לוועדה המקומית.

 

10.         ביום 25.5.2017 הגישו המערערים את הבקשה המתוקנת לוועדה המקומית. גם הפעם נדחתה הבקשה, שכן נקבע כי מדובר בבקשה חדשה, אשר חל עליה המצב התכנוני-משפטי הקיים ביום הגשתה. וכי הבקשה לא עומדת בהוראות תכנית 1010א וכי חישובי השטחים המפורטים בה חורגים מהחישובים שנערכו בהחלטת ועדת הערר.

 

           כמו כן נקבע כי הוראות המעבר הקבועות בתיקון 3/א, המאפשרות בתנאים מסוימים להחיל את הוראות תמ"א 38 ערב התיקון כך שניתן יהיה להוסיף על הבניה הקיימת 2.5 קומות, לא חלות על הבקשה בנסיבות העניין. עם זאת, אפשרה הוועדה המקומית למערערים להגיש בקשה חדשה להיתר על פי התיקון, ובגדרה להוסיף 1.5 קומות על בסיס שטח קומה קיימת ובנויה בפועל.

 

11.         המערערים הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית, אשר התקבל על ידי ועדת הערר בהחלטתה מיום 30.11.2017.

 

           בהחלטה, אשר צוין בה כי היא מהווה "השלמה" להחלטה בערר הראשון, נקבע כי אין כל מניעה תכנונית לאשר את הבקשה המתוקנת על סמך תכנית רע/2000 וכי יש לתת "משקל מסוים" גם לאינטרס ההסתמכות של המערערים אשר בקשתם להיתר בניה אושרה במסגרת ההחלטה בערר הראשון.

 

           עוד קבעה ועדת הערר כי הוראת המעבר המנויה בתיקון 3/א לתמ"א 38 חלה בנסיבות העניין באופן המחיל על הבקשה את הוראות תמ"א 38 ערב התיקון. זאת, מאחר שהבקשה מהווה 'בקשה מתוקנת' שאושרה עובר ליום תחילתו של תיקון 3/א להבדיל מ'בקשה חדשה', וכן בשים לב לאינטרס ההסתמכות של המערערים כאמור. בהתייחס לכך נקבע כי בית המשפט לעניינים מינהליים לא ביטל את ההחלטה שניתנה בערר הראשון, אלא השיב את הדיון לוועדת הערר לצורך השלמת ההחלטה בלבד.

 

           כמו כן צוין כי אין בשינוי המצב המשפטי שחל עם הפקדת תכנית 1010א כדי להשפיע על הבקשה להיתר. זאת, מאחר שהוועדה המקומית נתנה את הסכמתה העקרונית להחרגת הבקשה מהמשטר התכנוני החל עקב הפקדת התכנית וכן לנוכח אישורה של ועדת הערר לחרוג מתכנית זו על פי הוראות סעיף 97(א)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

 

           יתר על כן, נקבע כי אף לפי המצב התכנוני-משפטי החדש, שאינו חל בעניין הבקשה כאמור, עדיין ניתן היה לאשר בנייתו של מבנה גבוה יותר מזה שהתבקש במקרה דנן; וכי החרגת הבקשה מהמצב התכנוני החדש לא צפויה לגרור השלכות רוחב בראיה כלל עירונית.

 

12.         על החלטה זו הגישה הוועדה המקומית עתירה לבית המשפט קמא.

 

           בית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבותו בהחלטת ועדת התכנון. זאת, בין היתר מאחר שהבקשה המתוקנת תיצור שינוי "דרמטי" בשטח ביחס לבקשה הקודמת, ומאחר שהיא מחייבת "תכנון חדש ביחס למבנה כולו" וככזו מהווה 'בקשה חדשה' עליה חל משטר תכנוני-משפטי שונה. בהקשר לכך, עמד בית המשפט קמא על כך שאף אם יש לסווג את הבקשה כ"בקשה ותיקה", הרי שכל עוד היא לא אושרה, "על מוסדות התכנון לבחנה בהתאם למצב התכנוני והמשפטי התקף ביום מתן האישור".

 

           כמו כן נקבע כי לא היה על ועדת הערר לשקול את הסתמכותם של המערערים על ההחלטות הקודמות של מוסדות התכנון; וכי "השימוש בתמ"א 38 בנסיבות המקרה למיצוי תמריצים שהועמדו לרשות הציבור, לצורך חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה, נעשה באורח בלתי סביר, שאינו עולה עם התכלית לשמה הותקנה התמ"א".

 

           מכאן הערעור שלפנינו.

 

תמצית טענות הצדדים

 

13.         לטענת המערערים וועדת הערר, שגה בית המשפט קמא כשקבע כי מדובר בבקשה חדשה להיתר והחיל עליה את המשטר התכנוני-משפטי נכון ליום הגשת הבקשה המתוקנת, ובפרט את הוראות תיקון 3/א לתמ"א 38.

 

           לשיטתם, החלטתו של בית המשפט קמא – לפיה בין הבקשות קיים פער "דרמטי" – התבססה על תשתית עובדתית שגויה, משנקבע בה כי השטח העיקרי בבקשה המקורית להיתר עומד על 1,468.18 מ"ר במקום 966.4 מ"ר; וכי השטח העיקרי בבקשה המתוקנת עומד על 966.4 מ"ר במקום 871.5 מ"ר.

 

           עוד נטען בהקשר זה כי השוני הקל הקיים בפועל בין הבקשה המקורית (966.4 מ"ר) לבין הבקשה המתוקנת (871.5 מ"ר), העומד על כ-10% בלבד, אינו תומך בקביעת בית המשפט שלפיה מדובר בבקשה חדשה להיתר.

 

           אשר לתחולתה של תכנית 1010א נטען כי הוועדה המקומית נתנה את הסכמתה העקרונית לחריגה מתכנית זו, וכי ועדת הערר "הבאה בנעליה" רשאית היתה להעניק היתר בניגוד לאמור בתכנית המופקדת, וזאת מכוח סעיף 97(א)(1) לחוק התכנון והבניה.

 

14.         ועדת הערר מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט קמא כשהתערב בהחלטה שעניינה אופן חישוב השטחים, המצויה בליבת שיקול הדעת המקצועי של מוסד התכנון, ואשר לא נפל בה פגם מן הפגמים המשפטיים המצדיקים התערבות.

 

           לגופו של עניין, טוענת ועדת הערר כי הנימוקים התכנוניים ביסוד החלטתה מצדיקים אף הם את קבלת הערעור, מאחר שהמקרקעין ממוקמים באזור מרכזי בעיר רעננה בו קיימת חשיבות להעלאת צפיפות האוכלוסייה; התכנון המאושר כיום בשטח מאפשר בנייה רוויה בהתאם לבקשה להיתר בניה; צפיפות יחידות הדיור על-פי הבקשה אינה גבוהה ביחס לבקשות אחרות לפי תמ"א 38 בעיר; הבקשה תואמת את מגמות התכנון שנקבעו בתכנית המתאר הכוללנית לעיר; וההיתר שנתבקש תואם את המגמה התכנונית לאשר בניה גבוהה, בהתאם לתב"ע החלה במקום.

 

           זאת ועוד, נטען כי ההיתר המבוקש תואם את התכלית העומדת בבסיס תמ"א 38 – עידוד חיזוק של מבנים מפני רעידות אדמה על-ידי הריסה ובניה מחדש, בדרך של מתן כפל הטבות – גם כאשר מדובר במבנים צמודי-קרקע כבענייננו.

 

15.         מנגד, הוועדה המקומית מבקשת לדחות את הערעור, וטוענת כי החלטתה לאשר למערערים להגיש בקשה חדשה ומצומצמת יותר להיתר בניה על בסיס התמריצים הקבועים בתיקון 3/א לתמ"א 38, אשר היה בתוקף במועד הדיון בפני ועדת הערר, היא החלטה סבירה, ולוועדת הערר לא הייתה כל סיבה מוצדקת להתערב בה.

 

           אמנם מסכימה הוועדה המקומית שנפלה טעות חישובית בפסק דינו של בית המשפט קמא, אך לשיטתה נתונים אלו לא היוו "נימוק עיקרי ומרכזי" לקביעתו של בית המשפט לפיה מדובר בבקשה חדשה להיתר. במקביל, נטען כי גם שינוי של כ-10% בגודל השטח העיקרי, כפי שטוענים לו המערערים, הוא שינוי משמעותי המחייב תכנון מחדש.

 

           מכל מקום, טוענת הוועדה המקומית כי בין אם יש לסווג את הבקשה לאחר תיקונה כ"בקשה מתוקנת" או "ותיקה" ובין אם יש לסווגה כ"בקשה חדשה", בדין היא נבחנה בהתאם למצב התכנוני והמשפטי התקף ביום מתן האישור, וממילא לא נפל כל פגם בהחלטתה לפיה תיקון 3/א חל על הבקשה, ולפיה בהתאם לתנאי הפקדת תכנית 1010א לא היה מקום להיעתר לה.

 

           אשר לטענת ההסתמכות טוענת הוועדה המקומית כי היא כלל לא הועלתה על ידי המערערים בהליך בפני ועדת הערר, וזו לא הייתה מוסמכת להעלות סברות בכל הנוגע להסתמכות המערערים על קבלת ההיתר, וקל וחומר שלא להכריע על בסיסה.

 

16.         התושבים המתנגדים טוענים כי יש לדחות הערעור ולהותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה. לשיטתם, בניית הבנין המתוכנן על המקרקעין תפגע בצביונו של הרחוב, שהוא רחוב צר וחד-סיטרי.

 

 

 

דיון והכרעה

 

17.         דין הערעור להתקבל.

 

18.         כידוע, בית המשפט אינו יושב כ"מוסד תכנון על" ואינו מחליף את שיקול דעת רשויות התכנון בשיקול דעתו שלו, למעט במקרים חריגים שבהם הוכחה אחת מן העילות המצדיקות התערבות, בהן חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (ראו, בין היתר: עע"מ 7310/16 עיריית בת ים נ' ועדת המשנה לעררים המועצה הארצית לתכנון, בפסקה 18 לפסק דיני (23.10.2018); עע"מ 9387/17 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית, בפסקה 13 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (14.10.2018)).

 

           להבדיל, בעת בחינת ערר על החלטת הוועדה המקומית על ידי ועדת הערר, רשאית האחרונה לבוא בנעליה של הוועדה המקומית ולהחליף את שיקול דעתה בשיקול-דעתה התכנוני שלה. כן רשאית היא לבחון את נסיבות העניין מחדש, ואין מקום להתערב בהחלטתה אם היא ראויה ומצויה במתחם הסבירות וזאת אף אם החלטתה של הוועדה המקומית סבירה גם היא (עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת (לשכת המסחר) נ' ועדת ערר לתכנון ולבנייה מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199, 215 (2004); עע"מ 8256/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' נאות מזרחי בע"מ, בפסקה 10 (31.7.2014))).

 

           משכך, השאלה המרכזית בערעור שלפנינו היא אם נפל פגם בהחלטת ועדת הערר אשר הצדיק את התערבותו של בית המשפט קמא מהטעמים שפורטו לעיל.

 

19.         עיקרה של המחלוקת בשאלת המשטר המשפטי והתכנוני החל על הבקשה למתן היתר.

 

           מחד גיסא טוענים המערערים כי מדובר בבקשה העומדת בהוראות המעבר המנויות בתיקון 3/א לתמ"א 38 אשר לפיהן יש להחיל את הוראות תמ"א 38 כנוסחן ערב השינוי ולאשר את הבקשה להיתר; ומאידך גיסא, לטענת הוועדה המקומית מדובר בבקשה חדשה שהוגשה לרשויות התכנון לאחר יום תחילתו של התיקון, אשר עליה יחול המשטר התכנוני-משפטי העדכני לרבות הוראות תיקון 3/א לתמ"א 38 – וזאת בהתאם לקביעת בית המשפט קמא.

 

20.         הוראת המעבר הקבועה בסעיף 10 לתיקון 3/א לתמ"א 38 קובעת כדלקמן:

 

"על בקשה להיתר מכוח תכנית זו לעניין הריסת בנין קיים בן קומה אחת והקמתו מחדש, שהתקבלה לגביה החלטת הועדה המקומית למתן היתר לפני יום תחילתו של שינוי זה (שינוי 3/א), או שהוגש ערר התלוי ועומד על החלטת הועדה המקומית לסרב לתת היתר לבקשה כאמור, ימשיכו לחול הוראות תכנית זו כנוסחן ערב השינוי".

          

 

           על כן, השאלה שלפנינו היא למעשה האם בנסיבות העניין התקבלה החלטה "למתן היתר" עובר ליום תחילתו של התיקון, אם לאו. בהקשר זה, ישנה חשיבות מכרעת לאופן סיווג הבקשה: האם מדובר בבקשה "מתוקנת" שאושרה זה מכבר או בבקשה "חדשה" שהוגשה לאחר תחילת התיקון. אני סבור כי בנסיבות העניין, הפרשנות הראשונה היא הנכונה.

 

21.              הבקשה המקורית למתן היתר אושרה הלכה למעשה עוד בהחלטת ועדת הערר בערר הראשון מיום 25.3.2015. אין לראות את החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים להשיב את הבקשה לוועדת הערר לצורך בחינת חישוב השטחים משום דחייה של הבקשה למתן היתר.

 

                           בית המשפט לעניינים מינהליים נמנע מפורשות מלהורות על ביטול החלטת ועדת הערר, וחלף זאת קבע כי הדיון יוחזר לוועדת הערר על מנת שזו תדון בשאלת חישוב השטחים. לנוכח קביעה זו – אשר משמעותה דחיית הסעד שנתבקש על ידי הוועדה המקומית להורות על ביטול ההחלטה – אף הורה בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו שלו.

 

           בהתאם לכך, בהחלטתה המשלימה של ועדת הערר מיום 13.11.2016 צוין כי יש צורך בעדכון היקף שטחי הבניה שלגביהם היא חלה וכי על המערערים להגיש בקשה מתוקנת למתן היתר, להבדיל מבקשה חדשה.

 

22.         השאלה אם חל שינוי בבקשה, לא מצטמצמת לכדי בחינה טכנית בלבד. בחינת היקף השינוי בבקשה כאמור והכרעה אם מדובר בבקשה "חדשה" שיש לאשר או "מתוקנת" שאושרה בעבר, מצריכה עיון מדוקדק בפרטי הבקשה והבנה מקצועית באשר להשלכות השינויים שנערכו בה.

 

           אופן חישוב השטחים לצורך קביעה אם מדובר בבקשה חדשה, מצוי בליבת שיקול הדעת המקצועי של ועדות התכנון, ובפרט ועדת הערר. על כן, היה על בית המשפט קמא להצביע על פגם משמעותי באופן הפעלת שיקול דעתה של ועדת הערר כדי להצדיק את התערבותו בקביעתה המקצועית, ולקבוע, בניגוד לעמדתה, כי בקשת ההיתר מהווה "בקשה חדשה" עליה יש להחיל את המשטר התכנוני-משפטי העדכני.

 

           איני סבור כי עלה בידי בית המשפט קמא להצביע על פגם כאמור.

 

23.         קביעת בית המשפט קמא שלפיה החלטת ועדת הערר לוקה בחוסר סבירות קיצוני נבעה בעיקרה מאופן חישוב הפערים בין היקף הבינוי המבוקש בבקשה המקורית לבין הבקשה המתוקנת. משהצדדים מסכימים כעת כי קביעות אלה של בית המשפט קמא שגויות, וכי הפער בין הבקשות עומד על כ-10% אחוזים בלבד, איני סבור כי היתה הצדקה להתערב בהחלטת ועדת הערר שלפיה השינוי בבקשה המתוקנת אינו מהותי ועל כן אינו עולה כדי "בקשה חדשה".

                   

           משכך, אין כל פגם בהחלטת ועדת הערר להותיר את החלטתה בערר הראשון על כנה, ולהחיל על הבקשה את מדיניות התכנון אשר הייתה בתוקף ערב הגשת הבקשה המקורית בהתאם לאמור בהוראת המעבר בתיקון 3/א.

            

24.         זאת ועוד, אף לגוף הדברים איני סבור כי נפל פגם בהחלטת ועדת הערר לאשר את הבקשה למתן היתר.

 

           כעולה מהחלטת ועדת הערר בערר הראשון ובהחלטתה הנוספת, הוועדה דנה בכל השיקולים הרלוונטיים, לרבות התאמתה של הבקשה למגמות התכנוניות בעיר בכלל ולאפשרויות הבניה על פי תכנית המתאר ברחוב שבו מצויים המקרקעין בפרט; ולא נמצא כי התמריצים הכלכליים המתקבלים מכוח תמ"א 38 חורגים מגדר הסביר ביחס לאישור בקשות אחרות בעיר.

 

           בפרט, אין מקום לקבל את טענת התושבים המתנגדים באשר לפגיעה המסתברת בצביון הרחוב, וזאת בין היתר מאחר שעל פי התכנית החלה ניתן לבנות ברחוב מבנים בגובה דומה למבוקש במסגרת הבקשה להיתר.

 

25.         דברים אלו אמורים גם באשר לתחולת התכנית המפורטת 1010/א על הבקשה, לנוכח האמור בסעיף 97(א)(1) לחוק התכנון והבניה, שלפיו רשאית הוועדה המקומית להחריג בקשה להיתר בפרק הזמן שבין הפקדת התוכנית לבין היום בו ניתן לה תוקף.

 

           בנסיבות העניין, לא זו בלבד שהוועדה המקומית נתנה את הסכמתה העקרונית להחרגת הבקשה מהתכנית המפורטת בכפוף לתנאים מסוימים, אלא שוועדת הערר קבעה אף היא כי מן הראוי להחריג את הבקשה מהוראות תכנית זו, בשל שלושה טעמים עיקריים.

 

           ראשית, כי מדובר בבקשה ותיקה אשר נדונה מזה מספר שנים בפני מוסדות התכנון, ואף אושרה על ידי ועדת הערר בעבר; שנית, כי פער השטחים בין האמור בהצעתה של הוועדה המקומית לתיקון הבקשה לבין הבקשה נשוא הערעור "אינו פער משמעותי" ואף לפי המשטר התכנוני-משפטי העדכני עדין ניתן היה לאשר מבנה גבוה יותר מהמבנה שהתבקש; ושלישית, החרגת הבקשה נשוא הערעור מהוראות התכנית המופקדת לא צפויה לגרור כל השלכות רוחב, שכן מדובר בבקשה היחידה במרחב התכנון התלויה ועומדת בפני מוסדות התכנון.

 

           קביעות מקצועיות אלו של ועדת הערר מצויות במסגרת סמכותה, ואני סבור כי אין כל טעם ממשי להתערב בהן.

 

26.         לבסוף, לא מצאתי מקום להכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים, האם היה על ועדת הערר להתחשב באינטרס ההסתמכות של המערערים, שכן לנימוק זה היה משקל זניח בלבד בהחלטת ועדת הערר.

 

27.         אשר על כן, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור במובן זה שיבוטל פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, והחלטת ועדת הערר תעמוד בעינה כך שיהא על הוועדה המקומית ליתן למערערים את היתר בניה המבוקש על ידם.

 

           הוועדה המקומית תישא בהוצאותיהם של המערערים בסך 10,000 ש"ח.

 

 

ש ו פ ט

 

השופט נ' סולברג:

 

           אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

 

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

           אני מסכימה.

 

ש ו פ ט ת

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון.

 

 

           ניתן היום, ‏י"ז באב התשע"ט (‏18.8.2019).

 

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

 

 

 

 

 

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים