ה.מ.ג.ל נדל"ן שותפות רשומה נ. אבי נימצוביץ | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

ה.מ.ג.ל נדל"ן שותפות רשומה נ. אבי נימצוביץ

ע"א 1220/16
תאריך: 17/06/2019

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  1220/16

ע"א  1622/16

 

לפני:  

כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר

 

כבוד השופט נ' הנדל

 

כבוד השופט ג' קרא

 

המערערות בע"א 1220/16:

1. ה.מ.ג.ל נדל"ן שותפות רשומה

 

2. מכשירי מדידה בינלאומיים ישראל בע"מ

 

3. י.ב גל אור ייזום והשקעות בע"מ

 

המערערת בע"א 1622/16:

החברה הכלכלית קריית שמונה בע"מ

 

 

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים בע"א 1220/16:

1. אבי נימצוביץ

 

2. החברה הכלכלית קריית שמונה בע"מ

 

3. הארגז בע"מ

 

4. הממרח בע"מ

 

5. עיריית קריית שמונה

 

המשיבים בע"א 1622/16:

1. אבי נימצוביץ

 

2. הארגז בע"מ

 

3. ה.מ.ג.ל נדל"ן שותפות רשומה

 

4. מכשירי מדידה בינלאומיים ישר

 

5. י.ב גל אור ייזום והשקעות בע"מ

6. הממרח בע"מ

7. עיריית קריית שמונה

                                          

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ב' ארבל – סג"נ) ב-ת"א 18020-01-09 מתאריך 30.12.2015

                                          

בשם המערערות בע"א 1220/16 והמשיבות 5-3 בע"א 1662/16:

 

 

עו"ד עודד נשר; עו"ד רויה בוקריס

 

בשם המשיבה 2 בע"א 1220/16 והמערערת בע"א 1662/16:

 

 

עו"ד עמי זנטי

 

בשם המשיב 1 בע"א 1220/16 ובע"א 1662/16:

 

עו"ד ריקי בר; עו"ד אבי נימצוביץ

 

בשם המשיבה 3 בע"א 1220/16 והמשיבה 2 בע"א 1662/16:

 

 

עו"ד תמיר כהנוב

 

בשם המשיבה 4 בע"א 1220/16 והמשיבה 6 בע"א 1662/16:

 

 

עו"ד ניתאי דובינסקי

 

בשם המשיבה 5 בע"א 1220/16 והמשיבה 7 בע"א 1662/16:

 

 

עו"ד סיגל מאיו כהן; עו"ד שמואל לנקרי

 

 

 

פסק-דין

 

השופט נ' הנדל:

 

מונח לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 18020-01-09, כב' השופט ב' ארבל), העוסק בחובות ארנונה ומים, אשר הוטלו על נכס שנמכר במסגרת הליך כינוס נכסים וטרם שולמו במלואם.

 

הצדדים לערעור (לפי ע"א 1220/16)

 

1.       מערערת 1, ה.מ.ג.ל נדל"ן, הינה שותפות שהוקמה לשם רכישת הנכס שעומד במרכז הערעור (להלן: השותפות או שותפות המגל); מערערת 2, מכשירי מדידה בינלאומיים בע"מ, הינה חברה שהצטרפה לשותפות בשנת 2007 ועודנה שותפה בה (להלן: מכשירי מדידה); מערערת 3, י.ב. גלאור ייזום והשקעות בע"מ, הינה חברה אשר שותפה בשותפות מיום הקמתה ועד היום (להלן: גלאור); משיב 1 הוא כונס הנכסים שהתמנה על-ידי ראש הוצאה לפועל למכירת הנכס שבמרכז הערעור (להלן: הכונס); משיבה 2, החברה הכלכלית קריית שמונה, הינה שותפה בשותפות מיום הקמתה ועד היום (להלן: החכ"ל); משיבה 3, הארגז בע"מ, הינה חברה שהייתה שותפה בשותפות מיום הקמתה, אך בשלב מסוים מכרה את כל זכויותיה בה (להלן: הארגז); משיבה 4, הממרח בע"מ, הינה חברה שהצטרפה לשותפות בשנת 2007 וכיום היא אינה שותפה בה, אך בעלת זכויות במישרין בנכס (להלן: הממרח); משיבה 5, עיריית קריית שמונה, היא הנושה לה חבים את החובות שסביבם נסוב ערעור זה (להלן: העירייה). מערערות 3-2 ומשיבות 4-2 יכונו להלן הצדדים לשותפות.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

2.       חברת סלילים חולה הייתה הבעלים של נכס המצוי בקריית שמונה, הידוע כחלק מחלקה 1 בגוש 13182 (להלן: הנכס), אשר שועבד לשם בטחון לתשלום חובותיה. בסוף חודש דצמבר 2002 מינה ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב את משיב 1, שהיה עורך הדין שייצג את בנק הפועלים – נושה מובטח של סלילים חולה – ככונס של הנכס לצורך מימושו.

 

בתקופה שבה החזיק הכונס בנכס, החל מיום 1.1.03 ועד ליום 15.12.04 (להלן: תקופת הכינוס), צבר הנכס חובות מים וארנונה לעירייה (להלן: החובות). מאחר שחובות המים זניחים יחסית לחובות הארנונה, הערעור יתמקד באחרונים. באוגוסט 2004, במסגרת הליכי המימוש של הנכס, מכר הכונס את הנכס לחכ"ל ולארגז (להלן: הרוכשות). בהסכם זה (להלן: הסכם המכר) סוכם כי הרוכשות ירכשו את הנכס בכפוף לכך שהן ישלמו, בין היתר, את כל המיסים, הארנונות והתשלומים העירוניים והממשלתיים שיוטלו על הנכס במהלך תקופת הכינוס.

 

הסכם המכר בוצע במסגרת הסכם נאמנות, שהורה כי הנכס יירכש עבור שותפות שהוקמה לשם כך – היא שותפות המגל (להלן: הסכם הנאמנות). החברות השותפות בשותפות לאותה עת היו גלאור, החכ"ל, הארגז וחברת מג הצפון ייזום ובניה בע"מ (להלן: מג הצפון) – אשר נמחקה בשלב מסוים מן התביעה. לאורך הדרך חלו שינוים במערכת הזכויות והחובות בשותפות, כפי שיפורט בהמשך.

 

3.       החובות שרבצו על הנכס לא שולמו לעירייה במועד וגם לא שנים אחריו. בחודש יוני 2004 העירייה דרשה את תשלום חובות הארנונה, הן עבור החובות שנצברו במהלך תקופת הכינוס והן עבור אלו שנצברו עובר לה. מספר חודשים לאחר מכן, משלא שולמו החובות, נשלח לכונס מכתב התראה לפני נקיטת הליכי גבייה, אשר בתורו הודיע לעירייה על הסכם המכר הכולל את התחייבויותיהן של החכ"ל והארגז לשלם את כל חובות הארנונה והמים. בהמשך לכך, פנה מנהל מחלקת הגבייה של העירייה אל מנהלה של הארגז, בדרישה לתשלום החובות, אך היא לא שילמה אותם, ככל הנראה, בעקבות מחלוקת בדבר גובה הסכום הנדרש שנבעה, בין היתר, מכך שהעירייה דרשה את תשלום החובות שנצברו גם עובר לתקופת הכינוס. העירייה חזרה ופנתה אל הכונס במאי 2005 בהתראה לפני נקיטת הליכי גבייה. בשלב זה החלה מסכת ארוכה של התכתבויות בין הכונס לרוכשות וכן בין הכונס לעירייה, תוך פניות שונות לראש הוצאה לפועל. היות שהתכתבויות אלו לא הולידו פרי, הגיש הכונס את תביעתו בפני ערכאות קמא.

 

הליכים קודמים

 

4.       הליך זה "מתגלגל" בבתי המשפט כעשר שנים. לכתחילה, בשנת 2009, הגיש הכונס את תביעתו לבית משפט השלום בקרית שמונה אך בשלב מסוים, משסברו הצדדים כי סכום החובות גבוה מגדר סמכותו של בית משפט השלום, הנחה שהתבררה בדיעבד כשגויה, הועברה התביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת.

 

          תביעתו של הכונס התמקדה בעיקר בסעדים הבאים: הצהרה כי הצדדים לשותפות חייבים בחובות הארנונה והמים שרובצים על הנכס במהלך תקופת הכינוס; קביעת גובה חובות הארנונה שהם חבים; הצהרה כי על העירייה לפנות בדרישות תשלום ובמידת הצורך בהליכי גבייה כנגד הצדדים לשותפות; והפסקת דרישות התשלום והליכי הגבייה שמפעילה העירייה כנגדו.

 

          בהתאם, דן בית המשפט המחוזי בפלוגתות הבאות: תחילה נבחן האם הכונס המחה לרוכשות את החיוב בגין הארנונה החל על הנכס בתקופת הכינוס, באופן אשר מחייב את העירייה שלא לפנות אליו בתביעה לתשלום החוב. לשאלה זו השיב בית משפט קמא בשלילה. סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 קובע כי המחאת חבותו של חייב דורשת את הסכמת הנושה. משלא ניתנה לכך הסכמה מפורשת מטעם העירייה, אין לראות בה כמי שוויתרה על הזכות לתבוע מהכונס את תשלום החובות כלפיה. בהמשך, קבע בית המשפט את גובה חוב הארנונה המוטל על כתפי הכונס. לבסוף, נבחנו הסדרי השיפוי בין הצדדים, תוך שהם חולקו לשלושה שלבים: בשלב הראשון, ישלם הכונס לעירייה את גובה החוב שנפסק בפסק הדין קמא. בשלב השני, הרוכשות (הארגז והחכ"ל) ישיבו לכונס, יחד ולחוד, את החוב האמור ששולם לעירייה על חשבון קופת הכינוס, וזאת בהתאם להתחייבויות שהן נטלו על עצמן במסגרת הסכם המכר. בשלב השלישי, ישאו בחוב הצדדים לשותפות (החכ"ל, הממרח, מכשירי מדידה וגלאור), כל אחד לפי חלקו היחסי בחובות השותפות, כפי שהם התחייבו לעשות במסגרת הסכם הנאמנות והסכמים מאוחרים יותר. צד שישלם מעבר לשיעור שנקבע, יהא זכאי להשבה כדי החלק העודף, באופן שבסך הכללי כל צד יישא בחלקו היחסי.

 

5.       על מנת לעמוד על האופן שבו קבע בית משפט קמא את מערכת היחסים בין הצדדים בשלב השלישי, כאמור, תוצג בקצרה מערכת ההסכמים שעומדת בבסיס הכרעה זו. בחודש פברואר 2007 מכרה הארגז את כל זכויותיה בשותפות לגלאור ולממרח (להלן: הסכם הארגז). באותו החודש גם מג הצפון מכרה את כל זכויותיה בנכס למכשירי מדידה ולממרח (להלן: הסכם מג הצפון).

 

בעקבות הליך קודם, שבמרכזו עמד סכסוך בין גלאור ומכשירי מדידה לממרח והחכ"ל בנוגע לשיעור האחזקות שלהן בשותפות, התרחשו שינויים בזכויות ובחובות של הצדדים. באוקטובר 2010 בית המשפט המחוזי מרכז נתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין גלאור והחכ"ל, אשר קבע, בין היתר, כי חכ"ל תעביר למכשירי מדידה חלק מזכויותיה בשותפות, כך שבסופו של דבר חכ"ל תחזיק 11% מן השותפות (ראו ה.פ 14033-06-09, י.ב. גל אור ייזום והשקעות בע"מ נ' החברה הכלכלית קריית שמונה בע"מ  (3.10.10); להלן: הסדר הפשרה הראשון).

 

מאחר שנותרו חילוקי דעות בין השותפות לממרח, קבע בית המשפט המחוזי מרכז את שיעורי האחזקות של כל אחת מהשותפות דאז לשותפות המגל (ראו ה.פ 14033-06-09, י.ב. גל אור ייזום והשקעות בע"מ נ' החברה הכלכלית קריית שמונה בע"מ  (7.6.12)). על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה, ובמסגרתו ניתן תוקף להסדר פשרה בין גלאור, מכשירי מדידה והממרח, באישורה של החכ"ל (ע"א 6909/12 י.ב גלאור ייזום והשקעות בע"מ נ' הממרח בע"מ (18.5.2014); להלן: הסדר הפשרה השני). בהסדר פשרה זה נקבע כי הממרח תצא מן השותפות, ובתמורה תקבל 33% מהזכויות בנכס במישרין, בעוד שיתר הזכויות יוותרו בידי השותפות על-פי החלוקה הבאה: החכ"ל – 11%; מכשירי מדידה – 31%; גלאור – 25%.

 

בהליך דנא קבע בית משפט קמא, כי הסדר הפשרה השני משקף נכונה את מערכת זכויותיהם של הצדדים בנכס, בין אם במסגרת השותפות ובין אם במישרין. יחד עם זאת, הבהיר בית המשפט כי הסדר זה אינו מעיד, כשלעצמו, על אופן חלוקת האחריות ביחס לחובות שנצברו בגין הנכס במהלך תקופת הכינוס. כדי ללמוד על חלוקה זו, יש להתחקות אחר המערכות ההסכמיות שפורטו לעיל, הכוללות הסכמות ביחס להעברת החובות מצד אחד למשנהו. בהתאם להסכמים אלו, קבע בית משפט קמא את החלוקה הבאה: חברת הממרח תשלם 1.54% מסך כל חובות הכונס. שיעור זה מייצג את שיעור האחזקות שרכשה הממרח במסגרת הסכם מג הצפון, אשר רק במסגרתו התחייבה לשלם את חלקה היחסי בחובות הרובצים על הנכס. היתרה תחולק בין הצדדים על פי הסדר הפשרה השני, כדלקמן: חכ"ל – 11/67 (16.41% בקירוב); מכשירי מדידה – 31/67 (46.26% בקירוב); גלאור – 25/67 (37.31% בקירוב).

 

טענות הצדדים בערעור

 

6.       המערערות והמערערת שכנגד – החכ"ל, מלאות טענות כרימון כנגד קביעותיו של בית משפט קמא. להלן יפורטו עיקרי הטענות המצריכות התייחסות. ראשית, טוענות המערערות והחכ"ל, כי שגה בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לקביעת גובה חוב הארנונה, שכן היה עליו לבטל או להפחית את חיובי הריבית שנצברו בגין החוב, או לקבל טענות בדבר קיומו של פטור מתשלום ארנונה על הנכס בתקופה הרלוונטית. עוד מוסיפה החכ"ל, כי בית משפט קמא לא היה מוסמך לקבוע את גובה חוב הארנונה, משום שהסמכות לדון בשאלה זו נתונה למנהל הארנונה, על-פי סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר).

 

שנית, לגישת המערערות והחכ"ל, שגה בית משפט קמא בכך שדן ביחסים שבין הכונס ובין הצדדים לשותפות וכן בינם לבין עצמם. הכונס לא ביקש סעד כזה בכתב תביעתו, מה גם שלטענתן הגיש הכונס תביעה לסעדים הצהרתיים אשר לא ניתן לדון במסגרתם בסעד אופרטיבי של שיפוי.

 

לחלופין, טוענות המערערות כי במקרה שבו ייקבע שבית המשפט היה מוסמך לדון בטענות שעניינן שיפוי, אזי קיימות שגיאות בחלוקת האחריות לתשלום החובות בינן ובין החכ"ל והממרח. ביחס לחובות החכ"ל, נטען כי על-פי הסדר הפשרה הראשון, החכ"ל צריכה הייתה לשלם 135,000$ מסך החובות, כאשר יתרת החובות תחולק בין הצדדים לשותפות (לרבות החכ"ל) על-פי חלקם היחסי. זאת בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, שלפיה על החכ"ל לשאת רק כחלקה היחסי בשותפות. עוד נטען כי יש לשערך סכום זה.

 

ביחס לחובות הממרח, טוענות המערערות כי בית משפט קמא חייב אותה בשיעור נמוך משיעור החובות שבו היא צריכה לשאת. כך, על-פי בית המשפט המחוזי, הממרח נקשרה בשותפות במסגרת שני הסכמים: הסכם מג הצפון – שהעביר לה 1.54% מהזכויות והחובות בשותפות; והסכם הארגז – שהעביר לה זכויות נוספות בנכס, אך מבלי להעביר לה במקביל גם את החובות הנובעות ממנו, אשר הושתו על חברת גלאור, שהייתה צד להסכם. על כן חויבה הממרח ב-1.54% מהחובות בלבד. ואולם, לטענת המערערות, שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות הסכם הארגז שכן לגישתן הוא מטיל גם חבויות על הממרח, ואף שגה בכך שלא התייחס לזכויות והחובות שעברו לחברת הממרח מכוח הסכמים נוספים – הסכם בינה לבין גלאור (להלן: הסכם הממרח- גלאור) והסכם הפשרה השני.

 

שלישית, לטענת המערערות, שגה בית המשפט בכך שקבע שהכונס איננו נדרש לשאת באשם תורם, על אף שהן סבורות כי הוא נמנע מביצוע פעולות שבגדר אחריותו ככונס – כגון הבהרת גובה החוב במעמד רכישת הנכס והגשת השגות אשר היו יכולות להפחית את גובה החוב.

 

רביעית, המערערות והחכ"ל סבורות כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע שגם העירייה איננה נדרשת לשאת באשם תורם. לגישתן, העירייה אחראית על כך שהחוב לא שולם במועד ולכן צבר ריבית, בין היתר משום שדרשה לכתחילה תשלום עבור חובות ארנונה שנצברו גם עובר לתקופת הכינוס, מה שהתברר בדיעבד כשגיאה.

 

יתר המשיבות סומכות ידן על עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא.

 

דיון והכרעה

 

7.       מדובר בערעור המשלב שאלות עובדתיות, דיוניות ומהותיות. בכל הנוגע לטענות המעלות הסתייגויות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, לא מצאנו לנכון לסטות מהכלל שלפיו בית משפט שלערעור לא יתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, הנהנית מיתרון לאור התרשמותה הישירה מן העדויות ומן הראיות. אשר על כן נפנה ישירות ליתר הסוגיות המצריכות התייחסות.

 

8.       השאלה הראשונה העומדת לדיון בפנינו נוגעת לגובה חוב הארנונה שפסק בית המשפט המחוזי. במישור הדיוני נטען, כאמור, כי בית המשפט לא היה מוסמך לקבוע את גובה החוב, משום שחוק הערר קובע דרך מיוחדת להגשת ערר בעניינים אלו – היא דרך הפנייה למנהל הארנונה. דין טענה זו להידחות. הסעיף המסמיך את מנהל הארנונה לדון בהשגות בגין חיובי ארנונה החלים על נכס מסוים – סעיף 3(א) לחוק הערר – קובע רשימה של עילות שעל בסיסן ניתן להגיש השגה בפני מנהל הארנונה, כדלקמן:

 

מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1)   הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2)   נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3)   הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4)   היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

 

במקרה דנן, הכונס, הוא החייב הרשאי על-פי הסעיף להשיג השגות בפני מנהל הארנונה, כלל לא העלה בפני בית המשפט המחוזי אף עילה מן העילות המפורטות בסעיף. על כן הנושאים שבהם דנה הערכאה קמא בעת שקבעה את גובה חוב הארנונה ממילא לא היו בסמכותו של מנהל הארנונה, וניתן היה להעלותם בפני הערכאה המשפטית הרלוונטית לדיון לגופם. יוער כי בהינתן המסקנה שמנהל הארנונה לא היה מוסמך לדון בסוגיה, אין כל צורך להידרש לשאלה האם ראוי להפעיל את סמכותו הכללית של בית המשפט, המאפשרת לו לדון גם בעניינים שבאו אליו למרות קיומו של מסלול השגה אחר הקבוע בחוק (וראו, למשל, עע"מ 10826/03 מנהל הארנונה עכו נ' קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ (11.06.06)).

 

          במישור המהותי נטען כי היה על בית משפט קמא להפחית את סכום חוב הארנונה שנפסק בגין תקופת הכינוס, בין היתר משום שיש לפטור את הנכס בהיותו נכס שאיננו ראוי לשימוש, על-פי סעיף 330(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש], שזהו לשונו:

 

נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה על כך בכתב, ויחולו הוראות אלה, כל עוד הבניין במצב של נכס הרוס או ניזוק –

(1)   עם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים בשלוש השנים שממועד מסירת ההודעה (להלן – תקופת הפטור הראשונה);

 

ואולם, גם מבלי להביע עמדה בשאלה העובדתית האם הנכס ראוי היה לשימוש או אם לאו, הרי שאין בטענה זו כדי לסייע לצדדים לשותפות. זאת משום שהסעיף קובע כי על מנת להחיל את הפטור האמור, על מחזיק הנכס למסור הודעה בכתב לעירייה בדבר מצב הנכס ובמידה שהוא יימצא מתאים לכך, יינתן בגינו פטור מתשלום ארנונה מרגע מסירת ההודעה ואילך (וראו בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.04.2008), פסקה 6 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). מאחר שהצדדים לשותפות החלו להחזיק בנכס רק לאחר תקופת הכינוס, ואף לא שלחו בתקופה הרלוונטית את הודעתם, אין מקום, על-פי תנאי הסעיף, להעניק להם פטור כבקשתם. עוד טוענות המערערות כי יש להפחית את סכום חוב הארנונה משום שמדובר בנכס ריק המזכה אותן בהנחה על-פי תקנה 13 לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993. טענה זו הועלתה לראשונה בפני בית משפט קמא רק בשלב הסיכומים ועל כן מדובר בהרחבת חזית פסולה. לכך יש להוסיף כי אף לא הונחה התשתית העובדתית הנדרשת על מנת להכריע בטענה זו ולו מטעם זה דינה להידחות.

 

9.       השאלה השנייה הדורשת התייחסות עוסקת בקביעותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע למערכת היחסים שבין הכונס לבין הצדדים לשותפות וכן בינם לבין עצמם. גם כאן השאלה נחלקת לרובד דיוני ומהותי. במישור הדיוני, נטען כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להכריע בסוגיה זו, משום שמדובר בסעד שלא נתבקש בכתב התביעה. ואולם, דין טענה זו להידחות שכן עיון בסעיף 23(ב) לכתב התביעה המתוקן שהגיש הכונס, מגלה כי הוא ביקש סעד מתאים. מעבר לכך, הצדדים קיבלו הזדמנות להתייחס לסוגיה, ואכן עשו זאת בכתבי הטענות שהוגשו לבית משפט קמא, כמו גם במידע שמסרו על-פי החלטת בית משפט קמא מיום 24.11.15, אשר הורתה להם להעביר לבית המשפט ביאורים ביחס לחלוקה הפנימית בינם לבין עצמם. לכך יש להוסיף, למעלה מן הצורך, את העובדה שהצדדים היו מודעים לכך שבית המשפט המחוזי מתעתד לדון בפלוגתא זו, כפי שהבהיר בהחלטה המוזכרת לעיל, אך לא העלו כל התנגדות מתאימה לכך אלא רק לאחר שנתבררה להם תוצאת החלוקה. משנתבקש הסעד המתאים והצדדים התייחסו לסוגיה, ללא הסתייגות, אין למצוא טעם של ממש בטענה האמורה.

 

          ברובד המהותי, טוענות המערערות כי נפלה טעות בשיעור החובות שנקבע שעל הצדדים לשותפות לשלם, ובפרט בשיעור החובות שהוטלו על החכ"ל ועל הממרח. דין טענה זו להתקבל חלקית. ביחס לחלקה של החכ"ל בחובות, נראה כי אכן נפלה טעות בקביעתו של בית משפט קמא, שכן אף לגישתו, נדרש היה לקבוע את מערכת החובות בין הצדדים, בין היתר, בהתאם לאמור בהסכם הפשרה הראשון (וראו את הסיפא של פסקה 83 לפסק הדין קמא). ואולם, נראה כי נשמטה מפסק הדין התייחסות לסעיף 6 בהסכם הפשרה האמור, שלפיו על החכ"ל לשלם תחילה 135,000$ על דרך של נשיאת חובות השותפות בארנונה לעירייה, ורק לאחר מכן להוסיף ולשלם מתוך יתרת החוב לפי חלקה היחסי בשותפות. יצוין כי לגישת החכ"ל מדובר בטענה שהיא בגדר הרחבת חזית, אך אין כך הדבר משום שהטענה נטענה בפני בית משפט קמא במסגרת הודעה מיום 30.11.15 ובה הבהירו המערערות, בהסכמת החכ"ל, כי חלוקת החובות בין הצדדים תהא בהתאם להסכם הפשרה הראשון.

 

          ביחס לחלקה של הממרח בחובות, נראה כי אין טעם של ממש בטענת המערערות. תחילה, משום שלא מצאנו פגם בפרשנותו של בית משפט קמא לחוזה הארגז, אשר אכן קובע במפורש כי "גלאור ישא בכל חובות הארגז בקשר עם הנכס והשותפות" (שם, סעיף 6.2). בהמשך, משום שלא נטענו בפני בית משפט קמא טענות ביחס להסכם הממרח-גלאור והוא אף לא הוגש כראיה, ועל כן אין מקום להידרש אליו בשלב זה של ההליך. לבסוף, משום שהסכם הפשרה השני, אשר המערערות נשענות על החלוקה שנקבעה בו, מסדיר את זכויות הצדדים בנכס ובשותפות, אך לא את חובותיהם (מה גם שהוא איננו מבהיר מה מערך הזכויות והחובות נכון לתקופת הכינוס – היא התקופה הרלוונטית). אף מטעמים אלו אין הצדקה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא ביחס לחלקה של הממרח בחובות.

 

          לפיכך, יש להותיר על כנם את שני השלבים הראשונים של הסדר השיפוי שקבע בית משפט קמא, ולשנות את השלב השלישי באופן הבא: החכ"ל תשלם תחילה 135,000$, בשער דולר של 4.1 ₪ ל-1$, בהתאם לאמור בהסכם הפשרה הראשון. סכום זה ישוערך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, החל מיום 3.10.10 – הוא המועד שבו ניתן להסכם הפשרה הראשון תוקף של פסק דין. יוער כי לא נעלמה מעינינו טענתן של המערערות כי יש לשערך את הסכום כפי שמשוערך חוב הארנונה, דהיינו לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם-1980. ואולם היות והמערערות לא העלו בכתבי טענותיהן הצדקה משפטית לכך ולא הניחו את התשתית המתאימה כדי להכריע בטענה זו, אין מקום לקבלה. יתר חלוקת החוב תבוצע בהתאם לקביעתו של בית משפט קמא: הממרח תשלם 1.54% מיתרת החוב; ולאחר מכן תחולק היתרה כדלקמן: החכ"ל – 11/67 (16.41% בקירוב); מכשירי מדידה – 31/67 (46.26% בקירוב); גלאור – 25/67 (37.31% בקירוב).

 

10.     השאלה השלישית המונחת לפנינו היא האם התנהלותם של הכונס או העירייה מצדיקה את הפחתת חוב הארנונה, בין אם על דרך הפחתת קרן החוב ובין אם על דרך הפחתת גובה הריבית שנצברה. בית משפט קמא קבע כי התשובה לכך שלילית, ולא מצאנו כי יש מקום להתערב בשיקול דעתו בנסיבות מקרה זה. בפרט, העובדה כי העירייה דרשה לכתחילה, שלא בצדק, תשלום עבור חובות ארנונה שנצברו גם עובר לתקופת הכינוס – אינה צריכה לעמוד לחובתה. המערערות יכלו לשלם את הסכום שנצבר בגין תקופת הכינוס, ולאחר מכן להמשיך ולהתדיין על יתר הסכום שנדרש מהן, והן אינן יכולות להיתלות בשגיאתה של העירייה כהצדקה להפחתת החוב. כמו כן, ביחס לכונס, אמנם נפלו ליקויים מסוימים בהתנהלותו, אך הם אינם מצדיקים הטלת אשם תורם על כתפיו, בהינתן התנהלותם של הצדדים לשותפות שסירבו לשלם את החוב במועד, על אף שהתחייבו לעשות כן בהסכם המכר והסכמים מאוחרים יותר. יתר על כן, אין בטענה כי הכונס לא הגיש השגות על גובה החוב שנפסק לו כדי לסייע למערערות, הן משום שלא עלה בידן להוכיח שהשגות אלו אכן היו מתקבלות ומפחיתות את החוב; והן משום שבמסגרת הסכם המכר הרוכשות נטלו על עצמן, במפורש, את האחריות לתשלום החוב במלואו, והעובדה שהכונס יכול היה, לכאורה, לסייע להן בהקטנתו או לשלמו במקומן קודם לכן, איננה מצדיקה הפחתה באחריות שנטלו על עצמן.

 

11.     סוף דבר: דין הערעור שכנגד להידחות, ודין הערעור להתקבל חלקית כך שחלוקת האחריות לתשלום החובות תבוצע בהתאם לאמור בפסקה האחרונה לסעיף 9 לחוות דעתי. פרט לכך פסק הדין של בית משפט קמא בתוקף.

 

בנסיבות העניין, ובהינתן שערעורן של המערערות התקבל חלקית וערעורה של החכ"ל נדחה וכן שהחכ"ל חזרה בה מטענותיה נגד הכונס, המערערות תשלמנה ביחד שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך 6,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים הבאים: העירייה, הכונס, הממרח והארגז. החכ"ל תשלם למערערות שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך 45,000 ש"ח. כן תשלם החכ"ל שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך 6,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבות הבאות: העירייה, הממרח והארגז.

 

                                                                                                               ש ו פ ט

 

 

המשנה לנשיאה ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                              מ ש נ ה  ל נ ש י א ה

 

 

השופט ג' קרא:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                              ש ו פ ט

 

 

           אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

 

 

           ניתן היום, ‏י"ד בסיון התשע"ט (‏17.6.2019).

 

 

מ ש נ ה  ל נ ש י א ה                        ש ו פ ט                                                ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים