הרב אברהם דב חרל"פ נ. מועצת הרבנות הראשית | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

הרב אברהם דב חרל"פ נ. מועצת הרבנות הראשית

בג"ץ 8558/17
תאריך: 15/01/2020

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  8558/17

 

לפני:  

כבוד השופט י' עמית

 

כבוד השופטת ע' ברון

 

כבוד השופט ג' קרא

 

העותר:

הרב אברהם דב חרל"פ

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. מועצת הרבנות הראשית

 

2. הרבנות  הראשית לישראל

 

3. הרב גד אטיאס

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

 

כ' בתמוז התשע"ט (23.7.2019)

י"ב בתמוז התשע"ח (25.6.2018)

 

 

בשם העותר:

עו"ד אשר אקסלרד; עו"ד ציפי אוחנה קפש

 

 

בשם המשיבים 2-1:

עו"ד אבי מילקובסקי

 

 

פסק-דין

 

השופט ג' קרא:

 

           עניינה של עתירה זו בחילוקי דעות מתמשכים בין העותר למשיבות 2-1 (להלן: המשיבות) לגבי הסמכתו של העותר ליתן תעודות הכשר במועצה האזורית מטה יהודה (להלן: המועצה האזורית). עם זאת, אין מחלוקת כי העותר העניק במשך שנים תעודות הכשר לבתי עסק בתחומי המועצה האזורית.

 

העובדות והליכים קודמים

 

1.             ביום 9.1.2001, הודיע מנהל המחלקה לרבנות במשרד לענייני דתות לרב הראל שכיהן כרב המועצה האזורית כי העותר אינו מכהן ברבנות בתחום המועצה האזורית ואינו מופיע ברשימת הרבנים המכהנים הנמצאים במחלקה.

 

           ביום 29.4.2001, קיבלה ועדה אשר מונתה על ידי מועצת הרבנות הראשית (להלן: הוועדה), החלטה בעניין העותר (להלן: ההחלטה משנת 2001). בהחלטה נכתב כי הרב הראל מכהן מכבר כרב המועצה האזורית אשר מתוקף תפקידו על רבני המושבים שבאזור המועצה לדווח לו בענייני הכשרות וכי העותר "ימשיך לכהן כרב המושבים שורש, נוה אילן, מעלה החמישה, קרית ענבים, וימשיך לתת להם את כל שירותי הדת כמקובל אצל רב מושב וגם ימשיך לנהל את הכשרות במקומות הנ"ל כאשר היה עד היום וכפי הבנתו והוא יתן תעודת כשרות" וכי הוועדה ממליצה למועצת הרבנות הראשית למנות את העותר לרב המושבים באופן רשמי.

 

           ביום 19.7.2007, התקבלה החלטה של הוועדה, לפיה הוועדה מאמצת את ההחלטה משנת 2001 וכי יש להביאה לאישורה של מועצת הרבנות הראשית (להלן: מועצת הרבנות). ביום 5.12.2007, התקבלה החלטת מועצת הרבנות, לפיה מועצת הרבנות מאשרת את מסקנות הוועדה ולפיהן: "הרב חרל"פ יחזור לתפקידו, אך עליו לדווח על פעילותו הכשרותית לרב המקומי הרב הראל...".

 

2.             בבג"ץ 5759/08 מועצה אזורית מטה יהודה נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים,  דרשו העותרים שם כי הרבנות הראשית תמנע מהרב חרל"פ (הוא העותר בענייננו) ליתן "תעודות הכשר" בתחומי המועצה האזורית משום שהוא אינו "רב מקומי" ולכן אינו מוסמך לכך. בתגובה המקדמית מטעם המדינה לעתירה בבג"ץ 5759/08, נכתב במפורש כי מועצת הרבנות הסמיכה את העותר "ליתן תעודות הכשר בתחומי המועצה האזורית. כך, כעולה, בין השאר, מהחלטת ישיבת מועצת הרבנות הראשית מיום 5.12.2007" וכן הדגישה כי החלטה זו עניינה מתן תעודות הכשר בתחום מסוים ואין עניינה של החלטה זו הסמכת העותר כ"רב מקומי" שכן הסמכה כזו אינה מצויה בסמכות מועצת הרבנות, אלא מדובר אך בהסמכת העותר ליתן תעודות הכשר באזור מסוים (להלן: הצהרת המדינה בעתירה משנת 2008 בדבר הסמכת העותר) (שם, בס' 6-4). באותו עניין, הוגשה בקשה מוסכמת מטעם הצדדים למחיקת העתירה (תוך שהמדינה הבהירה כי לעמדתה אין להשלים עם מתן שכר ישירות מעסק מקבל הכשר לרב נותן ההכשר והפנתה לעמדתה בבג"ץ 3336/04) והעתירה נמחקה ביום 13.9.2012.

 

3.             ביום 13.12.2011, דנה מועצת הרבנות, בסבב טלפוני, בהסמכת המשיב 3 – הרב אטיאס (במקום הרב הראל שיצא לגימלאות) – למתן תעודות הכשר (ורישום נישואין) בתחומי המועצה האזורית. ביום 19.12.2011, דנה מועצת הרבנות בישיבתה, בהסמכת נותן הכשרות במועצה האזורית וקבעה כי המלצות בעניין הרב האחראי על הכשרות (ורישום הנישואין) במועצה האזורית יוגשו לרבנים הראשיים לישראל, שיחליטו על כך סופית. ביום 1.2.2012, שלח ראש לשכת הרב הראשי לישראל מכתב לרב אטיאס לפיו "בהמשך להחלטת מועצת הרה"ר בישיבתה מיום כ"ג כסלו תשע"ב (19.12.11), ולאור המלצת הוועדה מטעם מועצת הרה"ר בישיבתה מיום כ"ז כסלו תשע"ב (23.12.11), הוחלט ע"י הרה"ר לישראל" כי הרב אטיאס מוסמך למתן כשרות במועצה האזורית וזאת למעט במקומות בהן מכהן רב אזורי במועצה המבקש בעצמו לתת כשרות בתחום מושבו ולמעט המקומות בהם הוסמך העותר לתת כשרות בעבר ע"י מועצת הרבנות (ההדגשה הוספה). המשיבות טוענות בהקשר זה, כי החלטה על הסמכת רב למתן תעודות כשרות צריכה להתקבל על ידי מועצת הרבנות ולא באופן פרטני על ידי רבנים.

 

4.             בשנים 2014-2013, הגיעו לרבנות הראשית תלונות על התנהלות בעייתית ובלתי תקינה של העותר כנותן הכשר במלון מעלה החמישה שבתחומי המועצה האזורית (להלן: המלון). התלונות היו על כך שהעותר דרש תמורה שלא כדין עבור מתן תעודות הכשרות למלון ועל התנכלויות שונות מצדו וכן טענות על כך שהוא פועל בניגוד עניינים בכך שהוא העסיק את בניו כמשגיחי כשרות בבית עסק עליו פיקח. המדינה טענה בדיון בעתירה שיש לה ראיות מינהליות על התנהלותו.

 

           בעקבות תלונות אלו, פנה היועץ המשפטי לרבנות הראשית ביום 1.10.2013 במכתב לעותר, בו כתב כי "על פי רישומי המשרד לשירותי דת, אינך מכהן כרב מקומי עובד ציבור, קרי – רב יישוב או רב אזורי, בתחום השיפוט בו מצוי המלון. כמו כן, למיטב ידיעתנו, מעולם לא הוסמכת על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל ליתן תעודת הכשר למלון הנדון, כמו גם לכל בית עסק אחר" (ההדגשה הוספה). כן התבקשה במכתב התייחסותו בכתב לאמור במכתב זה.

 

           בהמשך לכך ולתלונות שהתקבלו, ביום 7.7.2014, החליטה מועצת הרבנות להסמיך למתן הכשרות במלון את הרב בר זוהר, הרב האזורי וכי "מועצת הרבנות פונה לגורמים המקצועיים למצוא את הדרכים החוקיות להסדיר את מעמדו של הרב חרל"פ כגורם המטפל מטעם המלון בתחום הכשרות..." (להלן: ההחלטה הנתקפת).

 

           העותר עודכן בדבר ההחלטה במכתב ששלח ביום 13.7.2014 מזכיר מועצת הרבנות אל מנכ"ל המלון ואל העותר כמכותב. בנוסף, נכתב במכתב כי "היות ובמשך למעלה משני עשורים תעודת הכשרות של המלון ניתנה ע"י הרב אברהם חרל"פ שליט"א לשביעות רצונה של הרבנות הראשית לישראל ושל כל גורמי הכשרות, מן הראוי שהוא ימשיך להעניק את הכשרות למלון זה" (להלן: המכתב המעדכן). יובהר, כי נוסח זה המופיע במכתב המעדכן לעותר, לא הופיע בהחלטה הנתקפת, עליה היה אמור המכתב המעדכן לדווח (להלן: הפער). המדינה טענה בהודעה מטעמה (בפס' 7 להלן) כי אותר מכתב מאוחר יותר, מיום 24.7.2014, מאת עוזרו הבכיר של נשיא מועצת הרבנות דאז ואשר מבטל במפורש את המכתב מיום 13.7.2014, אך שמכתב זה לא הגיע לידיעת העותר היות שמכתב זה לא מוען לעותר ולא נשלח אליו בהעתק.

          

           ביום 15.7.2014, פנה ראש אגף הכשרות הארצי ברבנות הראשית למנכ"ל המלון והודיע לו במכתב כי הרב בר זוהר הוא הגורם המוסמך להעניק תעודת הכשר במלון וכי לאור העובדה שבמשך שנים רבות העותר טיפל בנושא הכשרות של המקום, אין לרבנות הראשית ולמועצה התנגדות שהעותר יהיה מופקד על תחום השגחת הכשרות במלון (ההדגשה הוספה). העותר כותַב בהעתק למכתב זה.

 

           בעקבות התכתבויות נוספות בין הגורמים האחראים על הפעלת המלון לבין המשיבות, ביום 22.5.2016, הבהיר היועץ המשפטי לרבנות הראשית במכתב למלון, כי העותר "אינו מוסמך לתת תעודת הכשר, וממילא הנכם מנועים מלהציג תעודת הכשר שהוא חתום עליה". התכתבויות נוספות בין הגורמים הנ"ל סוכמו במכתב של היועץ המשפטי לרבנות הראשית לב"כ העותר מיום 20.6.2016, בו נכתב כי העותר "הוא גורם פרטי, והמועצה לא העניקה בידיו כל סמכות בעניין זה, וגם לא התיימרה לעשות כן" וכן כי על תעודת ההכשר של המלון חתומים הרב בר זוהר והעותר, אך הואיל שהעותר "לא הוסמך, לכאורה, לתת תעודת הכשר, חתימתו על גבי התעודה עשויה להוות הטעיית הציבור ולהתפרש כהתחזות...".

 

           ביום 7.8.2016, שלח מנהל היחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות, מכתב לעותר ולרב בר זוהר, בו נכתב כי אין בסמכות העותר לחתום על תעודת הכשר, לרבות אלו הניתנות על ידי הרב האזורי ודרש ממנו לחדול ממתן תעודות הכשר כאמור.

 

           ביום 6.9.2016, הגיש העותר המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 7422-09-16), בה התבקשו סעד הצהרתי לפיו החלטת מועצת הרבנות משנת 2001 תקפה ויש לפעול לפיה וצו מניעה. התובענה נדחתה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית.

 


 

העתירה

 

5.             ביום 2.11.2017 הוגשה העתירה ובגדרה התבקש צו על תנאי המורה למשיבות ליתן טעם מדוע לא יימנעו מנקיטת פעולות היוצרות רושם בפני בתי עסק בתחומי המועצה האזורית כאילו העותר איננו מוסמך להעניק תעודות כשרות לבתי עסק בתחומי המועצה האזורית וכן להורות למשיבות להימנע מפעולות ומפרסומים שימנעו מהעותר להמשיך להעניק תעודות כשרות בתחומי המועצה האזורית.

 

6.             בית המשפט דחה בקשה לצו ביניים שנתבקש במסגרת העתירה. ביום 21.6.2018, הגישו המשיבות תגובתן המקדמית לעתירה. ביום 25.6.2018, התקיים דיון בעתירה. בדיון עלו תמיהות לגבי מידת בהירותה של ההחלטה הנתקפת ומידת העקביות בעמדת המשיבות בעניין העותר במשך השנים. בנוסף, נדון הקושי שיצר הפער בין נוסח ההחלטה הנתקפת לנוסח המכתב המעדכן שנשלח לעותר. בתום הדיון, המליץ בית משפט זה כי מועצת הרבנות תקבל החלטה מפורשת בעניין מעמדו של העותר ליתן תעודות הכשר בתחומי המועצה האזורית, לאחר שייערך לו שימוע.

 

7.             בהודעת המדינה מיום 16.12.2018 (להלן: הודעת המדינה), נמסר כי המלצת בית המשפט נבחנה. המשיבות הודו בהודעה זו כי קיים פער בין ההחלטה הנתקפת למכתב המעדכן וטענו כי למרות הקשיים הכרוכים בקיום הפער, עולה מההחלטה הנתקפת כי לעמדת המשיבות, אין לעותר מעמד לתת תעודות כשרות שכן אחרת לא היה צורך בהסדרת מעמדו. מסיבות אלו, עמדת המשיבות הייתה כי אין צורך בקבלת החלטה נוספת ומעודכנת בעניין. כן נמסר כי ביום 7.7.2014, התקיים שימוע לעותר בישיבת ועדת הכשרות (טרם ההחלטה שניתנה באותו היום) אך כי לא נמצא פרוטוקול או סיכום דברים כתוב של הישיבה הנ"ל שקדמה למתן החלטת מועצת הרבנות.

 

8.             ביום 30.12.2018, ניתן צו על תנאי. ההחלטה קבעה כדלקמן:

 

"בהחלטתנו מיום 25.6.2018 המלצנו כי מועצת הרבנות הראשית תקבל החלטה מפורשת בעניינו של העותר, וזאת לאחר עריכת שימוע כדבעי לעותר ותוך 45 יום. לאחר מספר ארכות שנתבקשו, הוגשה הודעה מטעם המשיבים 2-1, ממנה נמצאנו למדים כי לא נתקבלה החלטה חדשה כאמור, אך נטען כי נתגלה מכתב מיום 24.7.2014 אשר מבטל מכתב מיום 13.7.2014. תמיהה היא מדוע לא ניתן לקבל החלטה מעודכנת בעניינו של העותר... מובן כי המשיבים 2-1 רשאים בכל עת לקבל החלטה מעודכנת בעניינו של העותר".

 

           ביום 11.7.2019, המשיבות הגישו כתב תשובה לצו על תנאי. לפיו, דין הצו על תנאי להתבטל ודין העתירה להידחות. ביום 23.7.2019, התקיים דיון.

 

הסוגיות

 

9.             בעתירה זו עולות שתי שאלות מרכזיות: האם התקבלה החלטה של הגורם המוסמך בעניין העותר, לפיה העותר אינו מוסמך לתת תעודות כשרות וכן מדוע לא תקבל מועצת הרבנות החלטה מעודכנת בעניין העותר.

 

טענות הצדדים

 

10.          העותר טוען בעתירה כי הוא הוסמך כדין לתת תעודות כשרות בארבעה יישובים בכלל ובמלון בפרט. ההסמכה ניתנה כדין ופעלו לפיה שנים רבות ולא ייתכן כי החלטת ההסמכה תיהפך "ביום בהיר אחד לחסרת תוקף והודעה על כך תישלח לעותר במכתב לקוני" ומבלי לערוך לו שימוע בנדון וכל זאת בשל טענה לפגמים בהליך הסמכתו. העותר טוען כי פגם בהסמכה אין נפקותו שההסמכה בטלה. העותר טוען כי הצדדים הסתמכו על ההסמכה ועל המצגים שיצרו המשיבות וכי חלים מניעות והשתק על המשיבות נוכח התנהלותן במשך שנים רבות. העותר טוען שאין שיהוי בהגשת העתירה מכיוון שרק בשנת 2017 החלו המשיבות בפעולות של אכיפה והרתעה כלפי בתי עסק כדי למנוע המשך מתן תעודות הכשרות על-ידו.

 

11.          לעמדת המשיבות, דין העתירה להידחות על הסף בשל הגשתה בשיהוי כבד ובשל היותה מוגשת תוך עשיית דין עצמית ובהעדר ניקיון כפיים. עם זאת, המשיבות מודות כי מדיניותן כלפי העותר במהלך השנים לא הייתה ברורה דיה. בשל הימשכות המצב הבעייתי ובשים לב לתלונות שהצטברו, החליטו הגורמים הרלוונטיים כי העותר אינו מוסמך ליתן תעודות הכשר. לכל הפחות, עמדה זו היא עקבית החל מההחלטה שהתקבלה ביום 7.7.2014 ושלטענתן הכריעה בשאלת מעמדו של העותר ליתן תעודות כשרות. יתר על כן, העותר היה ער במרוצת השנים לבעייתיות שב"הסמכתו" ולכן אף לו הייתה חוסר בהירות, לא ניתן לומר שהעותר הסתמך על מצגים אלו. הגשת תובענה לערכאה נעדרת סמכות (המרצת הפתיחה שהוגשה) לא עוצרת את מירוץ השיהוי. גם ההתכתבויות של העותר עם המשיבות לא גורעות מהשיהוי.

 

           המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות לגופה בהיעדר עילה להתערבות. החלטת הוועדה משנת 2001 התקבלה בחוסר סמכות של מועצת הרבנות להאציל לוועדה את התפקיד שהוענק למועצה על פי דין. מועצת הרבנות לא הסמיכה כנדרש את העותר ליתן תעודות הכשר, בעוד מועצת הרבנות היא הגוף היחיד הרשאי להסמיך רב להעניק תעודות הכשר. ההחלטה על הסמכתו של העותר התקבלה על ידי ועדה שמועצת הרבנות מינתה ולא על ידי מועצת הרבנות עצמה. "הסמכה" אשר איננה עונה על דרישת החוק איננה הסמכה כדין. כמו כן, מועצת הרבנות (או הוועדה) – אינן מוסמכות למנות רב לכהן כרב מקומי. משהמחוקק העניק למועצת הרבנות את שיקול הדעת להסמיך רב למתן תעודות הכשר – מועצת הרבנות איננה רשאית להאציל מתפקידיה לגורם אחר. מדובר בסמכות מהותית בתחום המסור למועצה שהרכבה קבוע בחוק. מינוי רבנים והסמכתם כאמונים על מתן תעודות הכשר אינו מהווה פעולה טכנית, אלא מדובר במערכת שיקולים נרחבת הדורשת הפעלת שיקול דעת, המסור למועצה בלבד. משכך, אין בענייננו החלטה כלשהי של הגוף המוסמך (מועצת הרבנות) אשר מסמיכה את העותר ליתן תעודות הכשר. הגורמים המקצועיים הבהירו כי העותר לא ישמש כנותן הכשר וכי לכל היותר, יוכל לשמש כמשגיח כשרות בכפוף להסכמת הגורמים הרלוונטיים. החל מהשנים 2014-2013 החלה להינקט עמדה חד משמעית וברורה לפיה העותר אינו מוסמך לתת תעודות הכשר. ההחלטה הנתקפת מלמדת כי לעותר אין מעמד לצורך מתן תעודות כשרות משום שאחרת לא היה צורך בהסדרת המעמד.

 

           בנוסף, לעמדת המשיבות, כיום אין מקום לקבל החלטה מעודכנת של מועצת הרבנות בעניינו של העותר משום שמבחינה משפטית, גם אם מועצת הרבנות תקבל החלטה מעודכנת לפיה העותר מוסמך לתת תעודות הכשר – זו תהיה החלטה בלתי חוקית ולפיכך יש אף להימנע מלהעלות את הסוגיה על סדר יומה של מועצת הרבנות. זאת, משום שלא ניתן להסמיך לכהן כנותן תעודות הכשר מי שאיננו עובד ציבור. העותר איננו עובד ציבור אלא הוא גורם פרטי ואין טעמים טובים להעניק בידו סמכות שלטונית ליתן תעודות הכשר כאשר ככלל, סמכות שלטונית מופקדת בידי עובדי ציבור. ניתן להעניק סמכות כזו לעובד ציבור, אשר לרוב הוא עובד מועצה דתית או רשות מקומית. מינוי עובדי ציבור כאמור מקובל בפרקטיקה הנוהגת. עובדי ציבור נתונים למרות הדין המשמעתי והם מקבלים שכרם מקופת הציבור. המדינה איזכרה בהקשר זה את החזקה הפרשנית כנגד הכרה באצילת סמכויות לגורם פרטי (בג"ץ 4113/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ' שר הפנים (26.3.2018)). לעמדת המשיבות, על הגורם המוסמך להעניק תעודת הכשר להיות גורם בלתי תלוי אשר מנותק מהאינטרס הכלכלי-מסחרי של העסק המושגח ואשר ידאג לרמת הכשרות עבור הציבור הצורך מזון כשר. בענייננו, הזיקה הכלכלית בין מפעיל הסמכות לבתי העסק מעלה חשש לשקילת שיקולים זרים מצדו. המדינה מדגישה כי רב הנותן הכשר אינו אמור לעסוק בגביית כספים וכי בית עסק המבקש תעודת הכשר אמור להגיע למשרדי המועצה הדתית או הרשות המקומית ולשלם את האגרה הקבועה בדין. העובדה שהעותר גבה כספים מבתי העסק מחדדת את הקושי שבהסמכת גורם פרטי כנותן הכשר, גם לו הוא היה מוסמך כדין. המשיבות טוענות כי לידיעתן, במהלך השנים שהה העותר ימים רבים (שעולים כדי מספר חודשים בשנה) בחו"ל לצורך מתן השגחה כשרותית בחו"ל עבור גופי השגחה פרטיים, כך שלא מובן כיצד התיימר לפקח בארץ על כשרות בתי העסק שהחזיקו בתעודת הכשר מטעמו. התנהלות העותר אף עלתה לכדי ניגוד עניינים בשל דרישות התמורה מבתי העסק והיעדרויותיו הארוכות מהארץ. העותר אף הציג עצמו בפני הגורמים המושגחים כגורם הבלעדי למתן הכשר וכפה את שירותיו עליהם. כמו כן, ממילא במועצה האזורית מכהן רב שהוא עובד ציבור (הרב אטיאס), המוסמך ליתן תעודות הכשר.

          

דיון והכרעה

 

הרקע הנורמטיבי

 

12.          תחום הכשרות הוסדר בחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: חוק הכשרות), שעיקרו הסמכת גורמים ממלכתיים שתפקידם יהיה אסדרתו של תחום הכשרות ופיקוח עליו (ראו: בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית, בפס' 45-41 לפסק דינו של השופט נ' סולברג ובפס' ה' לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (6.6.2016); העתירה לדיון נוסף נדחתה בדנג"ץ 5026/16 (12.9.2017)). תכליתו של חוק הכשרות היא תכלית צרכנית של מניעת הונאה והטעיה של צרכני הכשרות ביחס לכשרות המוצרים, כלומר לבל יטעה צרכן שומר כשרות לחשוב כי אוכל שאינו כשר הוא כשר.

 

13.          מועצת הרבנות הראשית היא הרגולטור בתחום הכשרות. סעיף 2 לחוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם-1980, קובע מהם תפקידי מועצת הרבנות. סעיף 2(3) לחוק הנ"ל קובע כי:

 

"תפקידי המועצה הם –

 [...]

(3) מתן תעודות הכשר על כשרות;".

 

           סעיף 2(א) לחוק הכשרות קובע את רשימת הגופים המוסמכים לתת תעודת הכשר (לענייננו רלוונטיים סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2)), כדלקמן:

 

"(1) מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך;

(2) רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך;". (ההדגשה הוספה).

 

סעיף 2(ב) לחוק הכשרות מגדיר לעניין אותו סעיף:

 

"'רב מקומי' — מי שבידו אישור בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לישראל שהוא רב בישראל, והוא מכהן כרב עיר, רב מועצה אזורית, רב מושב או רב קיבוץ;".

 

           מהוראות החוק עולה כי למועצה (או רב שהיא הסמיכה לכך) ולרב המקומי יש סמכות מקבילה, במובן הבא: סמכותו של הרב המקומי לתת תעודות הכשר מוגבלת לתחומי המקום שבו הוא מכהן כרב מקומי, ובמובן זה היא מהווה סמכות "מקומית". זאת, להבדיל מסמכותה של מועצת הרבנות או של רב שמועצת הרבנות הקנתה לו סמכות מיוחדת לתת תעודת הכשר – שהיא הסמכה "ארצית" במובן זה שהיא עשויה להתפרס על כל תחומי המדינה (ע"פ 7318/95 ציוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 793, 811 (1996); בג"ץ 7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, בפס' כ"ד (23.10.2007)). מועצת הרבנות מוסמכת לקבוע נורמות אחידות בענייני כשרות בישראל כך שכל רב מקומי כפוף למדיניותה של הרבנות הראשית, המייצגת את ליבת הדין ההלכתי בנושא הכשרות (בג"ץ 11157/03 אירוח גולן בע"מ נ' הרבנות הראשית לישראל, בפס' 8 (5.9.2007)). "ככל גוף המחזיק בסמכות על-פי חוק כן היא הרבנות, ששומה עליה להפעיל את סמכותה על-פי עיקרי המשפט המינהלי..." (בג"ץ 77/02 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד נו(6) 249, 275 וההפניות שם (2002)).

 

סמכותו של העותר ליתן תעודות הכשר

 

14.          מהחומר שהוגש וכפי שפורט בפרק העובדתי שלעיל, עולה כי אין חולק שבזמן מהזמנים העותר היה מוסמך להנפיק תעודות הכשר. לפי הצהרת המדינה בעתירה משנת 2008 בדבר הסמכת העותר, העותר מוסמך ליתן תעודות הכשר. גם בפועל העותר נתן תעודות הכשר לבתי עסק בתחומי המועצה האזורית. המדינה טוענת בהליך הנוכחי כי לעותר אין סמכות ליתן תעודות הכשר. טענה זו סותרת את ההודעה שמסרה המדינה לבית המשפט בעתירה בשנת 2008, לפיה העותר מוסמך ליתן תעודות הכשר.

 

15.          הרבנות הראשית, ככל רשות מינהלית, מוסמכת לשנות החלטות מינהליות שקיבלה ולתקנן (ראו: סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). נבחן האם בענייננו התקבלה החלטה מינהלית של מועצת הרבנות אשר מבטלת את הסמכתו של העותר.

 

           ההחלטה הנתקפת התקבלה על ידי מועצת הרבנות ובמסגרתה הוסמך רב אחר למתן כשרות במלון, תוך שמועצת הרבנות קבעה שיש צורך להסדיר את מעמדו של העותר כגורם המטפל מטעם המלון בתחום הכשרות. ההחלטה דנה בכשרות במלון ולא עולה ממנה במפורש כי העותר איננו מוסמך עוד ליתן תעודות הכשר במלון. כלומר, ההחלטה היחידה לגבי ביטולה הלכאורי של סמכותו של העותר לא ניתנה ישירות לעניין סמכותו של העותר (או הסרתה), אלא היא עסקה בשאלה מיהו הגורם המוסמך ליתן תעודות הכשר למלון. ההחלטה הנתקפת איננה החלטה כללית בעניין מעמדו של העותר ליתן תעודות הכשר בתחומי המועצה האזורית בכלל. על מועצת הרבנות היה לקבל החלטה ספציפית ביחס לעותר ואין די בהחלטה הנוגעת אגב אורחא לעותר ושעיקרה הוא בכלל מינויו של אחר להיות מוסמך ליתן תעודות הכשר.

 

           יוער, כי המכתב המעדכן רק מדווח על ההחלטה הנתקפת והוא אינו מהווה החלטת מועצת הרבנות, אך יש בו כדי ליצור מצג כי מועצת הרבנות רואה בעותר כמוסמך ליתן תעודות הכשר. כמו כן, בשנת 2016, שלח היועץ המשפטי לרבנות הראשית תכתובות בהן הוא הבהיר לעותר כי העותר אינו מוסמך לתת תעודות הכשר. עם זאת, תכתובות מטעם היועץ המשפטי של הרשות המינהלית אינן מהוות החלטה של מועצת הרבנות בסוגיית הסמכתו של העותר.

 

           מן האמור עולה, כי מועצת הרבנות לא קיבלה החלטה אשר מבטלת כדין את הסמכתו של העותר ליתן תעודות כשרות.

 

הפרת כללי הצדק הטבעי בעניין מתן זכות טיעון והפרתה של חובת ההנמקה

 

16.          ההלכה הפסוקה קבעה כי:

 

"על הרשות מוטלת חובה לנהוג בהתאם לעקרונות הצדק הטבעי בהכרעתה בין אינטרסים מתחרים של הציבור ושל הפרט... מכאן הכלל המינהלי בדבר זכות השימוע הנתונה למי שעלול להיפגע מהחלטת הרשות. משמעות עקרון זה היא כי רשות מינהלית לא תקבל החלטה העלולה לפגוע בעניינו של אדם בטרם ניתנה לו הזדמנות נאותה, הוגנת וסבירה להשמיע את טענותיו בפניה" (בג"ץ 8634/08 אלחננוב נ' משטרת ישראל, בפס' 41 (16.11.2010)).

 

 


 

וכן נקבע כי:

 

"בצד האמור, כלל יסוד הוא כי רשות מינהלית לא תפעיל סמכות באופן שיש בו כדי לפגוע באדם אלא אם כן ניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו בפניה (עניין מוסטקי, בעמ' 891-889). חובתה של הרשות היא לאפשר למי שעלול להיפגע מהחלטתה הזדמנות הוגנת וסבירה להשמיע את טענותיו, ולאחרון זכות יסוד להשמיען. העיקרון בדבר זכות הטיעון הינו אחד מכללי ההגינות המנהלית ומסממניו המובהקים של הליך מינהלי הוגן. תכליתה של זכות הטיעון היא להבטיח כי הרשות תתייחס בהגינות לעניינו של האזרח, תוך התחשבות במכלול העובדות והשיקולים הרלוונטיים (ראו: בג"ץ 3495/06 מצגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (30.7.2007) (להלן: עניין מצגר)). לקיומה של זכות הטיעון יש כמובן השלכה ישירה גם על שאלת התשתית העובדתית, עליה עמדנו לעיל, שכן פעמים רבות מידע רב שיכול לסייע לרשות לקבל את ההחלטה הנכונה נמצא בידיו של הפרט שעתיד להיפגע ממנה". (בג"ץ 7289/11 קרייזי וואו בולז בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, בפס' 18 (9.5.2013)).

 

 

17.          החלטה המבטלת הסמכה קודמת של העותר כנותן תעודות הכשר פוגעת ישירות בעותר ומחייבת הענקת זכות טיעון שתאפשר לו הזדמנות הוגנת להשמיע את דבריו בטרם תתקבל ההחלטה בעניינו. יודגש, כי גם אם ההסמכה של העותר הייתה אכן פגומה כטענת המשיבות, מדובר בהסמכה שפעלו לפיה שנים רבות וכדי לשלול אותה יש ליתן לעותר הנפגע ממנה זכות טיעון, ולו למען הסדר הטוב בשל אי בהירותה של ההחלטה הנתקפת. המשיבות עצמן טוענות כי נערך לעותר שימוע, אך לא קיים פרוטוקול של השימוע שנערך לטענתן עובר לקבלת ההחלטה ואין בנמצא סיכום ישיבה כתוב. בכך שהמשיבות אינן מוצאות את מסמכי השימוע, המשיבות לא הצליחו להוכיח שנערך בעניינו של העותר שימוע כדין אך הדבר מצביע כי גם לעמדתן העותר זכאי לזכות טיעון.

 

18.          בנוסף, ההחלטה הנתקפת איננה עומדת בחובתה של הרשות ליתן החלטה מנומקת. כחלק מחובת ההנמקה החלה על הרשות, עליה לחשוף את הטעמים שביסוד ההחלטה (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 424-423 (2010) (להלן: ברק-ארז)). כדי שהפרט יוכל לממש באופן אפקטיבי את זכות הטיעון הנתונה לו, יש להביא לידיעתו את מהות הטענות שהרשות אמורה להחליט בהן (שם, בעמ' 500-499). יש גם חובה לערוך פרוטוקול של הדיון כדי לאפשר ביקורת על ההחלטה שנתקבלה בו (שם, בעמ' 613). בבג"ץ 4845/17 חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.10.2019) (להלן: עניין חמדאן) נאמר בהקשר זה:

 

"ההחלטה בערר איננה עומדת בחובת ההנמקה המינהלית. כדי שההנמקה תוכל לשרת את יעדיה, היא חייבת להיות מפורשת ולהימנע מניסוחים כלליים וסתמיים (ראו: ברק-ארז, בעמ' 424-423). בבג"ץ 5538/09 עו"ד פלג נ' נציבות שירות המדינה, בפס' 13 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (06.07.2010), עמד בית המשפט על חשיבותה של חובת ההנמקה...". (שם, בפס' 26 לפסק דיני).

 

וכן:

 

בג"ץ 7487/15 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' מנכ"ל משרד ראש הממשלה (‏25.1.2016), נדונה היעדרה של החלטה מינהלית כתובה של מנכ"ל משרד ראש הממשלה. נקבע, כי (בפס' 22 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן): 'ראוי שהחלטה מינהלית, בפרט החלטה דוגמת זו שלפנינו, תועלה על הכתב מבעוד מועד. אמנם במקרה דנן התשתית העובדתית והמקצועית העומדת בבסיס ההחלטה, כמו גם ההחלטה עצמה והשיקולים שעמדו בבסיסה, הוצגו בפירוט בתגובה מטעם המדינה, וזו נתמכה – בין היתר – בתצהירו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אולם כאשר מדובר בהפעלת סמכות מכוח החלטת ממשלה, ובפרט נוכח ההיבטים המורכבים שעמדו על הפרק, היה מקום לכך שההחלטה תינתן בכתב' (ההדגשות הוספו – ג'.ק.). ובפסק דינה של הנשיאה א' חיות (שם): 'בעיניי סדרי מינהל תקינים חייבו כי החלטה מנהלית מן הסוג שקיבל מנכ"ל משרד ראש הממשלה במקרה דנן, תינתן בכתב [...] יתרה מכך, במהלך הדיון שהתקיים בפנינו התברר עוד כי אין בנמצא פרוטוקול המתעד את הדיון שהתקיים בפני מנכ"ל משרד ראש הממשלה טרם קבלת אותה ההחלטה. בנסיבות אלה, אין מנוס מן המסקנה כי האופן שבו תועדו הדיון וכן ההחלטה הנ"ל לוקה בחסר ומן הראוי להבטיח כי ליקויים מסוג זה – אף שבמקרה דנן סברנו כי אין בהם כדי להשפיע על התוצאה שאליה הגענו – לא יישנו'". (שם, בפס' 20-19 לפסק דיני).

 

וכך קבעתי באותו עניין:

 

"דברים אלו כמו נכתבו לענייננו. ראו גם: בג"ץ 6241/14 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.5.2016), בו נקבע כי תהליך קבלת ההחלטה של היועמ"ש שלא לפתוח בחקירה מעורר קושי בהעדר תיעוד באשר לדיון שקיים בעניין זה או באשר להחלטה שנתקבלה. נקבע, כי יש פגם בכך שבתגובת הפרקליטות לעתירה פורטו לראשונה הנימוקים שעמדו ביסוד ההחלטה.

מסיבות אלו, אין בקיומן של הישיבות המאוחרות כדי 'למרק' את הפגמים שנפלו בהליך המינהלי, משום שלא ניתן לדעת אם אכן סוגיית ההעמדה לדין נבחנה בכובד ראש ונשקלה שוב. המדינה טענה כי עמדת היועמ"ש נבחנה שוב בישיבות המאוחרות, אך המדינה נמנעה מלספק פרטים נוספים על הישיבות או על תוכנן, כמו באמצעות החלטה בכתב או קיומו של פרוטוקול. לפיכך, אין בידינו ללמוד מה התרחש במהלכן". (שם).

 

19.           לטענת המדינה, לא ניתן למנות מי שאיננו עובד ציבור ליתן תעודות הכשר משום שמדובר בהאצלה של סמכות שלטונית לגורם פרטי. העתירה שבפניי אינה מצריכה הכרעה בסוגיה זו. עם זאת, הנמקה זו לא נזכרה בהחלטות שקיבלה מועצת הרבנות בעניין העותר ומסיבה זו טענה זו איננה יכולה להתקבל כנימוק למנוע מהעותר את זכות הטיעון הנתונה לו או את חובת ההנמקה.

 

קבלתה של החלטה מעודכנת בעניין מעמדו של העותר ליתן תעודות הכשר

 

20.          מכל האמור לעיל עולה, כי ההליך שנעשה בעניינו של העותר לווה בפגמים. מתפקידה של הרשות המוסמכת לקבל את ההחלטה המינהלית תוך שמירה על הכללים הפרוצדורליים שחשיבותם היא בשמירה על חובות ההגינות של הרשות המינהלית. חרף המלצתו של בית משפט זה למשיבות לקבל החלטה מעודכנת בעניין מעמדו של העותר ליתן תעודות הכשר, מסרבות המשיבות כי מועצת הרבנות תשב על המדוכה ותקבל החלטה מעודכנת בעניינו של העותר. מן הראוי הוא כי מועצת הרבנות תקבל החלטה ברורה, מפורשת ומנומקת בעניין מעמדו של העותר ליתן תעודות הכשר בתחומי המועצה האזורית. וכל זאת, לאחר שתינתן לעותר זכות טיעון בנדון, אשר תישמע בלב פתוח ובנפש חפצה.

 

21.          מושכלות יסוד הן, כי על החלטה מתקנת להתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים ובכללם בעובדות שנוצרו לאחר קבלת ההחלטה הקודמת ובתוצאותיהן לרבות במידת הפגיעה הצפויה להיגרם בעקבות הסתמכות על ההחלטה המקורית או ציפיות סבירות שקמו לאורה (ברק-ארז, בעמ' 385). יש גם משמעות למידת חשיבותו של האינטרס הציבורי העומד ביסוד שינוי ההחלטה (שם, בעמ' 399). כפי שנקבע בפסיקה, כדלקמן:

 

"כידוע, במקרים שבהם החלטתה של הרשות אינה חוקית או שיש בה חריגה ברורה מסמכות, תוכל הרשות, בדרך כלל, לשנות או לתקן את ההחלטה האמורה [...]

לכך נוספת העובדה שהטעות גורמת לכאורה לפגיעה שאינה קלה באינטרס הציבורי. כידוע, על מנת לבחון את השאלה האם הרשות רשאית לתקן או לבטל את החלטתה, יש לערוך איזון בין האינטרס הציבורי שבגינו מבקשת הרשות לשנות מהחלטתה לבין האינטרסים הלגיטימיים שצמחו לפרט על יסוד אותה החלטה [...]

ככל שהטעם העומד ביסוד ביטול ההחלטה הוא אינטרס ציבורי חשוב, הנטייה תהיה לאפשר את הביטול, אף אם ההליך שהוביל לכך היה לקוי, ואף במחיר של פגיעה בהסתמכות".

(בג"ץ 6414/15 ענק הבטיחות נ' משרד התקשורת, בפסקאות 38-37 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז וההפניות שם (15.08.2016)).

 

           יובהר, שאין בפסק הדין בעתירה זו כדי למנוע ממועצת הרבנות לשקול שיקולים כאלו ואחרים שאזכרו המשיבות במסגרת העתירה בעת קבלת ההחלטה המעודכנת בעניין מעמדו של העותר (ולרבות, בין היתר, עניין הפקדת הסמכות ליתן תעודות הכשר בידי גורמים פרטיים או הצורך בניתוק הזיקה בין משגיח למושגח. ראו: בג"ץ 3336/04 התנועה להגינות שלטונית נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל (‏9.5.2017)). ההכרעה בסוגיית מעמדו של העותר היא בידי הרשות המוסמכת – היא מועצת הרבנות, ועליה לקבל החלטה בנדון.

 

סוף דבר

 

22.          דין העתירה להתקבל. אציע לחבריי כי נעשה את הצו מוחלט, כמבוקש בעתירה, כך שהמשיבות תימנענה מנקיטת פעולות היוצרות רושם בפני בתי עסק בתחומי המועצה האזורית כי העותר איננו מוסמך להעניק תעודות כשרות לבתי עסק בתחומי המועצה האזורית ומנקיטת פעולות ופרסומים שימנעו מהעותר להמשיך להעניק תעודות כשרות בתחומי המועצה האזורית. אין בקבלת העתירה כדי למנוע ממועצת הרבנות הראשית לקבל כל החלטה שתיראה לנכון בעיניה לעניין מעמדו של העותר (בכפוף למגבלות הדין) ובהתחשב בכללי המשפט המינהלי לרבות זכות הטיעון וחובת ההנמקה, כמפורט בחוות דעתי. בנסיבות העניין, המשיבות 2-1 תישאנה כל אחת בהוצאות העותר בסך של 8,000 ש"ח.

 

 

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

 


השופטת ע' ברון:

          

           אני מסכימה.

  

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

השופט י' עמית:

 

          אני מסכים.

 

1.       התוצאה אליה הגענו אינה משביעת רצון בהינתן התלונות על התנהלות בעייתית ובלתי תקינה של העותר. אולם נושא זה לא עמד בפנינו, הרבנות הראשית לא נקטה בצעדים לגבי אותה התנהלות נטענת וכפי שציין בא כוחו של העותר בדיון בפנינו, ככל שיש טענות כלפי העותר במישור זה, ייכבדו המשיבים יזמנו את העותר, יציגו בפניו את הטענות ויאפשרו לעותר להתגונן.  

 

2.       אכן, רובצת עננת ספק לגבי תוקף הסמכתו של העותר ליתן תעודות הכשר במועצה המקומית מטה יהודה. אך עננה זו ניתן היה להסיר בנקל, אילו קיבלה מועצת הרבנות הראשית החלטה מפורשת בעניינו של העותר, כפי שהמלצנו בהחלטתנו מיום 25.6.2018 וכידוע, אין שמחה כהתרת הספקות. ככל שמועצת הרבנות הייתה קובעת כי החלטות הוועדה משנת 2001 או ההסמכה הנחזית מיום 5.12.2007 (כאשר מועצת הרבנות אישרה את מסקנות הוועדה) אינן תקפות, או שהייתה שוללת במפורש מהעותר את הסמכתו, ספק אם היה לעותר פתחון פה. ככל שמועצת הרבנות הראשית תאשרר את הסמכתו של העותר או תסמיך אותו מחדש במפורש, אזי תעלה השאלה אם "רב שהיא הסמיכה לכך" כאמור בסעיף 2(א)(1) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, חייב להיות  עובד ציבור.

 

יש להצר על כך שמועצת הרבנות הראשית בחרה שלא להחליט, ואין אלא לתמוה על כך שרשות מינהלית מעדיפה כי בית המשפט יחליט עבורה בנושא מובהק שהוא בגדר סמכותה.

 

3.       מכל מקום, העמדה הנוכחית של המשיבים אינה עולה בקנה אחד עם עמדתם בעתירה לבג"ץ משנת 2008. ודי בטעם זה כשלעצמו, כדי לקבל את העתירה, שלא לדבר על "זיג-זג" ההחלטות והתכתובות, שאף הם מוסיפים על הערפל לגבי מעמדו של העותר.

 

4.       אשר על כן אני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט ג' קרא. תיכבד מועצת הרבנות הראשית ותבהיר אחת ולתמיד את עמדתה.

 

  

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' קרא.

 

           ניתן היום, ‏י"ח בטבת התש"פ (‏15.1.2020).

 

 

 

            

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

 

 

_________________________

הסרת המסמך
טען מסמכים נוספים