היועץ המשפטי לממשלה נ. רונית פלג | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

היועץ המשפטי לממשלה נ. רונית פלג

רע"א 4476/20
תאריך: 16/09/2020

 

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  4476/20

 

לפני:  

כבוד הרשמת שרית עבדיאן

 

המבקש:

היועץ המשפטי לממשלה

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. רונית פלג

 

2. מרב גולדשמידט

 

3. ורד קופילר

 

4. יוסף קליימן

 

5. סלוא אבו גזאלה

 

6. שירי מאיר

 

7. פריגו ישראל סוכנויות בע"מ

 

סיווג הליך

 

 

 

 

החלטה

 

 

1.        מהו אופן ההשגה על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 28.5.2020 (ת"צ 22182-10-11, כבוד השופטת א' שטמר; להלן: ההחלטה)? זו השאלה שהונחה לפתחי בגדרי ההליך שבכותרת.

 

2.        אלו, בקצרה, העובדות הצריכות לעניין: בשנת 2012 הגישו המשיבים 6-1 תביעה ובקשה (מתוקנת ומאוחדת) לאישור תובענה ייצוגית נגד חברות שונות ובהן המשיבה 7 (להלן: פריגו) שעניינן התנהלות החברות בכל הנוגע להפצת פורמולציה חדשה של התרופה אלטרוקסין (המיועדת לטיפול בחולים הסובלים מתת-פעילות של בלוטת התריס). ביום 20.5.2015 אישר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' גרוסקופף) את בקשת האישור שהוגשה נגד פריגו ודחה את הבקשות שהופנו כלפי יתר החברות. לאחר הליכים משפטיים ממושכים, שאין זה המקום לפרטם, אישר בית המשפט המחוזי ביום 29.11.2018 הסכם פשרה בין המשיבים 6-1 לבין פריגו ונתן לו תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה). במסגרת הסכם הפשרה התחייבה פריגו, בין השאר, לשלם לחברי הקבוצה סכום כולל של כ-46 מיליון ש"ח באמצעות מנגנון לבירור התביעות הספציפיות של חברי הקבוצה שינוהל על-ידי ועדת פיצוי (בראשות שופט בדימוס) (להלן: ועדת הפיצוי). הסכם הפשרה כלל אף התייחסות לאופן מימונו של המנגנון ושל ועדת הפיצוי, וכן למסגרת הזמנים שניתנה לחברי הקבוצה לשם הגשת בקשות לקבלת פיצוי.

 

3.        עד מהרה התברר כי מספר הפונים לוועדת הפיצוי גבוה מזה שהוערך מראש. על רקע זה התגלו קשיים מסוימים ביישומו של הסכם הפשרה. בגדרי ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת, דן בית המשפט המחוזי בשתי מחלוקות שהתגלעו בין הצדדים כפועל יוצא מקשיים אלה.

 

           המחלוקת הראשונה התייחסה למקור המימון של המשך פעילות ועדת הפיצוי. סוגיה זו התעוררה במסגרת הודעה שהוגשה מטעם בא-כוח המייצג ביום 24.3.2019 בגדרה הועלה חשש כי התקציב שנקבע עבור מימון פעילות ועדת הפיצוי בגדרי הסכם הפשרה לא יספיק לכך, נוכח הצפתה בפניות רבות כאמור. בשלב מסוים ולאחר מגעים בין הצדדים בסוגיה זו, הגישו המשיבים 6-1 ופריגו לבית המשפט "הסכם לתשלום סופי למימון מנגנון הפיצוי" אשר כלל הסכמה של פריגו לתוספת מימון עבור פעילות ועדת הפיצוי בסכום של 3.5 מיליון ש"ח וזאת בכפוף לכך שהיא לא תידרש לכל תשלום נוסף בגין רכיב זה (להלן: הסכם המימון). היועץ המשפטי לממשלה הביע את התנגדותו להסכם המימון משסבר כי המימון של פעילות ועדת הפיצוי צריך להיעשות על-ידי פריגו בשלמותו.

 

           המחלוקת השנייה, שכונתה על-ידי בית המשפט המחוזי סוגיית "פתיחת שערים", עניינה באפשרות להאריך את המועד להגשת בקשות פיצוי נוספות על אלה שהוגשו. סוגיה זו הועלתה בבקשתו של היועץ המשפטי לממשלה מיום 4.4.2019 להארכת המועד להגשת בקשות לפיצוי על-ידי חברי הקבוצה. כך הגדיר בית המשפט המחוזי את הסוגיות נושא החלטתו:

 

"החלטה זו תעסוק בשתי סוגיות, שהשילוב ביניהן מביא לתוצאה המיטבית בנסיבות הענין: האחת, עלות המנגנון – האם היא מוגבלת לסכום של 5% מהפיצוי שישולם בפועל לחברי הקבוצה או שמא ככל שקיימת עלות נוספת פריגו צריכה לשאת בה?; השניה, האם יש לאפשר הגשת בקשות נוספות ('פתיחת שערים')?" (פיסקה 16 להחלטה).

 

4.        בגדרי ההחלטה אישר בית המשפט את הסכם המימון תוך דחיית התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה. בנוסף נקבע כי אין מקום לקבל את בקשת היועץ המשפטי לממשלה להארכת המועד להגשת בקשות פיצוי על-ידי חברי קבוצה נוספים.

 

5.        מכאן בקשת רשות הערעור שבכותרת, אשר הוגשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה ביחס לשני חלקי ההחלטה. בפתח הבקשה צוין כי ההליך סווג כבקשת רשות ערעור "למען הזהירות" אולם היועץ המשפטי לממשלה סבור שעומדת לו זכות ערעור על ההחלטה. בנסיבות אלה הועברה סוגיית הסיווג להכרעתי בהחלטת כבוד השופטת ע' ברון מיום 1.7.2020, והצדדים הגישו את עמדותיהם בעניין זה בהתאם לאמור בהחלטתי מיום 8.7.2020.

 

6.        פריגו והמשיבים 6-1 סבורים כי ההחלטה טעונה רשות ערעור הן ביחס לרכיב שעניינו אישור הסכם המימון והן ביחס לרכיב שעניינו הארכת המועד להגשת תביעות נוספות על-ידי חברי הקבוצה. עוד הם טוענים כי על הרכיב שעניינו הארכת המועד להגשת תביעות חלה הוראת סעיף 1(1) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 כך שהוא כלל אינו נתון להשגה ערעורית בשלב הדיוני הנוכחי. היועץ המשפטי לממשלה, מן העבר השני, נותר בדעתו כי נתונה לו זכות ערעור על ההחלטה.

 

7.        מהו, אפוא, אופן ההשגה הנכון על ההחלטה מושא ענייננו?

 

           בפתח הדברים יש לציין כי ההחלטה שבמסגרתה אישר בית המשפט המחוזי את הסכם הפשרה מהווה "פסק דין" בתובענה הייצוגית ולפיכך יש לראות בהחלטה נשוא ההליך משום החלטה מאוחרת לפסק דין. המבחן הנוהג לצורך סיווגן של החלטות הניתנות לאחר פסק דין הוא מבחן מהותי, המתמקד בשאלה האם ההחלטה שניתנה לאחר פסק הדין טפלה לנושא המחלוקת, כגון החלטה שעניינה ביצוע פסק הדין גרידא, שאז מדובר ב"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור; או שמא מדובר בהחלטה הנוגעת לחיוב עצמו, שאז יש לראות בה משום פסק דין משלים או נוסף הנתון לערעור בזכות (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 158 (1993); בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד, פ"ד מט(1) 299 (1995); ע"א 3680/11 AIG ישראל חברה לבטוח בע"מ נ' קידר (17.7.2011); רע"א 3689/18 כנרת רד ליין השקעות בע"מ נ' מזור, פיסקאות 6-5 (31.12.2018)).

 

8.        לאחר שבחנתי את טענות הצדדים על רקע המסגרת הנורמטיבית המתוארת, הגעתי לכלל דעה כי הרכיב בהחלטה שעניינו מימון פעילות ועדת הפיצוי מהווה "פסק דין" בהיותו מכריע ב"גוף החיוב" שהוטל על פריגו. בנסיבות אלה, כפי שיורחב להלן, יש לראות בהחלטה כולה כ"פסק דין" הנתון לערעור בזכות.

 

9.        כאמור, הסכם המימון שאושר בגדרי ההחלטה קבע כי פריגו תישא במימון נוסף עבור פעילות ועדת הפיצוי בסכום של 3.5 מיליון ש"ח, וזאת בכפוף לכך שלא תידרש לכל תשלום נוסף בגין רכיב זה. אישורו של הסכם המימון על-ידי בית המשפט המחוזי, ובפרט הקביעה כי פריגו לא תצטרך לשאת בתשלום נוסף לשם מימון פעילות ועדת הפיצוי, הכריע, הלכה למעשה, במחלוקת הצדדים באשר לאופן המימון של ועדת הפיצוי. בכך הוא אף שינה מן ההסכמות שנכללו בהסכם הפשרה באשר לאופן המימון של ועדת הפיצוי. זאת, בין אם תתקבל עמדתה של פריגו באשר לפרשנותו של הסכם הפשרה (שכן לטענת פריגו הסכם המימון כולל תוספת של חיוב שלא הוטל עליה בגדרי הסכם הפשרה) ובין אם תתקבל עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה על פריגו לשאת במימון ועדת הפיצוי בשלמותו (ואין לראות בדברים אלה משום הבעת עמדה בשאלת פרשנותו של הסכם הפשרה). פעילותה של ועדת הפיצוי מוערכת בסכומים ניכרים והמחלוקת האם סכומים אלה ישולמו על-ידי פריגו או ייגרעו מסכום הפיצוי לחברי הקבוצה (או בכל דרך אחרת) היא מחלוקת מהותית הנוגעת בלב ליבו של החיוב שהוטל על פריגו כתוצאה מהגשת התובענה הייצוגית, ואין מדובר אך בשאלת אופן ביצועו של החוב (השוו: ע"א 4930/09 אבו נאסר נ' דבאח, פיסקה 7 (7.6.2010)). לא למותר לציין כי החלטתו של בית משפט המחוזי ניתנה לאחר שהוגשו מספר כתבי טענות על ידי הצדדים והתקיימו מספר דיונים בשאלת אופן המימון של ועדת הפיצוי. בית המשפט המחוזי אף ציין כי "השאלות שהוצגו שאלות כבדות הן, ומן התשובה עליהן ייקבע גם אישור ההסדר לתשלום סופי" (פיסקה 16 להחלטה). קשה, אם כן, לקבל את טענת המשיבים כי מדובר ברכיב הטפל לפסק הדין שבו אושר הסכם הפשרה.

 

10.      במילים אחרות, בגדרי ההחלטה הוכרעה באופן סופי סוגיית המימון של ועדת הפיצוי, שהיא כאמור לעיל, סוגיה מהותית הנוגעת לחיובה של פריגו כתוצאה מהגשת התובענה הייצוגית ואשר נכללה בהסכם הפשרה. משכך, מדובר בהחלטה שהיא במהותה "פסק דין משלים" או "פסק דין נוסף", להבדיל מ"החלטה אחרת" הטפלה להחלטה קודמת לה (ראו: ע"א 1113/09 עו"ד אבנר כהן נ' המשביר לצרכן החדש בע"מ (9.3.2009); רע"א 8995/15 אדלר נ' לבנת (1.5.2016); ע"א 7195/17 חברת נ.ב.ע. בע"מ נ' גמלא הראל חברה למגורים בע"מ, פיסקה 13 (23.7.2018); ע"א 4177/19 חמיאס נ' בר רבי, פיסקה 8 (16.4.2020); ע"א 1044/20 י.ש. נצר (1999) בע"מ נ' פלוני, פיסקה 8 (29.06.2020)). המסקנה לפיה ההחלטה מהווה אף היא "פסק דין", בדומה לפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, אינה יוצאת דופן, שכן לעיתים ניתנים מספר פסקי דין באותו הליך ואף בין אותם בעלי דין (ראו: ע"א 7790/10 Mobileye N.V. נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פיסקה 5 (2.12.2010)). 

 

11.      למען הסר ספק אציין כי לא נעלמו מעיני טענות המשיבים לפיהן הסכם המימון צפוי לכסות את כל הוצאות ועדת הפיצוי ומשכך טענות היועץ המשפטי לממשלה הנן תאורטיות. ואולם, אין זו המסגרת הדיונית המתאימה לבירור המחלוקת בעניין זה, וכמובן שטענותיהם של הצדדים שמורות להם והם רשאים להעלותן בפני ההרכב שידון בערעור.

 

12.      משהגעתי למסקנה זו, הרי שהתייתר הצורך לדון בשאלת אופן ההשגה על הרכיב בהחלטה שעניינו הארכת המועד להגשת בקשות נוספות לפיצוי על-ידי חברי הקבוצה. זאת משום שהלכה מושרשת היא כי פסק דין המכיל הן עניינים שהערעור עליהם ברשות והן עניינים שהערעור עליהם בזכות, ניתן לערעור בזכות על כל רכיביו. הרציונל העומד מאחורי הלכה זו הוא כי אין לפרק פסק דין לגורמיו וכי די ברכיב אחד המהווה פסק דין על-מנת שניתן יהיה לערער בזכות גם על יתר רכיבי פסק הדין (ראו: רע"א 8302/08 מריסאת נ' מריסאת, פיסקאות 6-5 (18.1.2009); ע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א יפו (7.1.2001), ערעור על  החלטה זו נדחה בבש"א 793/01 ועד הנאמנים (לנכסי הווקף המוסלמי) בתל-אביב-יפו נ' יוסי חסון חברה להשקעת בע"מ (15.8.2001); רע"א 7141/18 המועצה המקומית תעשייתית נאות חובב נ' י.מ. הנדסה אופטית בע"מ (11.12.2018)). בניגוד לנטען בעניין זה על ידי פריגו, אני סבורה כי הלכה זו וההיגיון שבצידה רלוונטיים אף אם מדובר בהחלטה המאוחרת לפסק דין, וכי הגשת שני הליכים ערעוריים שונים על אותה החלטה תהווה חוסר יעילות דיוניות שאין לה כל הצדקה.

 

13.      הגעתי, אם כן, לידי מסקנה כי אופן ההשגה הנכון על ההחלטה מיום 28.5.2020 הוא באמצעות הגשת ערעור בזכות. אשר על כן, סיווגה של בקשת רשות הערעור ישוּנה לערעור בזכות על כל המשתמע מכך. הערעור יועבר להוצאת צו לסיכומים והיומן מתבקש לקבוע אותו לדיון לפני הרכב עד לסוף שנת 2020.

 

           המשיבים 6-1 והמשיבה 7 יישאו בהוצאות היועץ המשפטי לממשלה בסך של 750 ש"ח, ובסך הכל בסך של 1,500 ש"ח.

 

           ההחלטה תובא לידיעת יומן בית המשפט לאלתר.

 

           החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.

 

           ניתנה היום, ‏כ"ז באלול התש"ף (‏16.9.2020).

 

 

 

 

 

שרית עבדיאן

 

 

ר ש מ ת

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים