הועדה המקומית לתכנון ולבניה אשדוד נ. שר האוצר | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

הועדה המקומית לתכנון ולבניה אשדוד נ. שר האוצר

בג"ץ 3545/17
תאריך: 06/10/2019

 

בבית המשפט העליון

בג"ץ  3545/17

 

לפני:  

כבוד הרשמת שרית עבדיאן

 

 

העותרת:

הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אשדוד

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. שר האוצר

 

2. היועץ המשפטי לממשלה

 

3. הרב עמרם כנפו

 

4. משה דנינו

 

5. אלון חסן

 

בקשת העותרת לפסיקת הוצאות; בקשת המשיב 5 לפסיקת הוצאות

 

 

החלטה

 

1.        לפניי מונחות שתי בקשות לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת, הן מטעם העותרת והן מטעם המשיב 5.

 

2.        ואלה, בקצרה, העובדות הצריכות לעניין: ביום 27.4.2017 הגישה העותרת, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אשדוד (להלן: העותרת או הוועדה המקומית) עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למשיב 1, שר האוצר, ליתן טעם מדוע לא יורה על הארכת הסמכתה כוועדה מקומית עצמאית מכוח סעיף 31א(ו) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק); וכן למתן צו על תנאי אשר יורה למשיב 2, היועץ המשפטי לממשלה, ליתן טעם מדוע לא ייתן חוות דעת מכוח סעיף 31א(ג) לחוק המאפשרת את הארכת ההסמכה כאמור. המשיבים 5-3, שלושה מחברי הוועדה המקומית, צורפו כמשיבים לעתירה.

 

3.        ברקע העתירה עמד סירובו של המשיב 1 להאריך את הסמכתה של העותרת כוועדה מקומית עצמאית וזאת בהסתמך על חוות דעתו של המשיב 2. המשיב 2 התנגד להארכת ההסמכה בשל אישומים שהיו עומדים ותלויים נגד המשיבים 3 ו-5 בעבירות מתחום טוהר המידות ובשל הרשעתו של המשיב 4 בעבירות שונות בעבר.

 

4.        לאחר הגשת העתירה, ביום 13.9.2017, הודיעו המשיבים 2-1 כי המשיב 1 ישקול את חידוש ההסמכה "[...] ככל שיהיה שינוי נסיבות אשר יפתור את בעיית טוהר המידות שעליה הצביע היועץ המשפטי לממשלה במסגרת חוות דעתו. זאת, לרבות האפשרות כי המשיבים 3 ו-5 חברי מועצת העיר אשדוד, אשר תלויים נגדם כתבי אישום בעבירות שעניינן טוהר המידות – יבחרו להשעות את עצמם מתפקידם כחברי הוועדה המקומית, לרבות ועדת המשנה ככל שהם חברים בה". ביום 24.9.2017 הודיעה העותרת כי היא עומדת על עתירתה (ככל שהמשיב 5 לא יודיע על השעייתו מתפקידו כחבר בוועדה המקומית), ובהודעה מיום 9.10.2017 הודיע המשיב 5 כי אין בכוונתו להשעות עצמו מחברותו בוועדה המקומית. בהמשך לכך, בהחלטתה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז מיום 12.11.2017, נקבעה העתירה לדיון לפני הרכב. הדיון עתיד היה להתקיים ביום 16.9.2018. 

 

5.        ביום 25.3.2018 הורתה העותרת על השעייתו של המשיב 3 מחברותו בוועדה המקומית למשך שנה, וביום 29.3.2018 זוכה המשיב 5 מהאישומים נגדו (ת"פ 3666-06-16, על פסק דין זה הוגש ערעור). בנסיבות אלה, הועברה חוות דעת חדשה מטעם המשיב 2 אשר בגדרה לא התנגד להארכת ההסכמה של העותרת כוועדה מקומית עצמאית. בהמשך לכך, ביום 5.9.2018, ניתנה החלטה של המשיב 1 המורה על הארכת ההסמכה של העותרת כוועדה מקומית עצמאית. נוכח הדברים האמורים ולאור קבלת הסעד המבוקש, הגישה העותרת בקשה למחיקת העתירה ולפסיקת הוצאות לטובתה. העתירה נמחקה בפסק דינו של בית משפט זה מיום 12.9.2018, וכבוד הרשם ג' לובינסקי זיו הורה למשיבים על הגשת תשובה לבקשה לפסיקת הוצאות. לאחר מכן, ביום 7.10.2018, הגיש גם המשיב 5 בקשה לפסיקת הוצאות. שתי הבקשות הועברו לטיפולי.

 

6.        לטענת העותרת, נוכח הזמן אשר חלף ממועד הגשת העתירה ועד לקבלת הסעד המבוקש ובשים לב לכך שהיא מיצתה את כלל האפשרויות העומדות לרשותה טרם הגשת העתירה, הרי שהגשתה הייתה מוצדקת ולפיכך יש לפסוק הוצאות לטובתה. המשיב 5, מצדו, טוען כי יש לפסוק הוצאות לטובתו שכן העותרת לא מיצתה הליכים מול המשיבים 2-1 טרם הגשת העתירה וגרמה בכך להשתתפותו בהליך משפטי בעל כורחו, על המשמעויות הכספיות הנובעות מכך.

 

7.        כידוע, המבחנים לחיוב בעל דין בהוצאות נקבעו זה מכבר בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994), שם נקבע כי יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם העותר לא הזדרז בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים; האם נפל שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. על רקע אמות מידה אלה, לאחר שבחנתי את שתי הבקשות על נספחיהן, ועיינתי בכלל החומרים המצויים בתיק, לא ראיתי לפסוק הוצאות למי מהצדדים.

 

8.        באשר לבקשת העותרת – אכן, העתירה שבכותרת הסתיימה בקבלת הסעד אשר נתבקש בגדרה. ואולם, כעולה מן האמור לעיל, השינוי בעמדה מטעם המשיבים 2-1 נבע משינוי נסיבות בעניינם של המשיבים 3 ו-5 – השעייתו של המשיב 3 מחברותו בוועדה המקומית וזיכויו של המשיב 5 בהליך הפלילי שהתנהל כנגדו. לא למותר לשוב ולציין כי עוד בהודעתם מיום 13.9.2017 ציינו המשיבים 2-1 כי חידוש ההסמכה יישקל ככל שישתנו הנסיבות הקשורות במשיבים 3 ו-5. אשר על כן, אין בידי לקבוע כי מתקיים קשר סיבתי בין הגשת העתירה לבין הארכת תקופת ההסמכה, וממילא אין בקבלת הסעד כדי ללמד בהכרח כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת (ראו והשוו: בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים, פיסקה 5 (21.4.2010)).

 

9.        באשר לבקשת המשיב 5 – בשים לב לכך שהתנגדותם של המשיבים 2-1 להארכת ההסמכה של הוועדה המקומית כוועדה עצמאית נבעה, בין היתר, מקיומו של הליך פלילי תלוי ועומד נגד המשיב 5, הרי שהמשיב 5 הוא צד דרוש להליך ולכן צדקה העותרת שצירפה אותו כמשיב לעתירה. כמו כן, עיון בנספחים 13-10 לעתירה מעלה כי העותרת מיצתה הליכים מול המשיבים 2-1 טרם הגישה את העתירה, ולכן לא ראיתי לקבל את טענות המשיב 5 בעניין זה. נוכח טענות המשיב 5 באשר להתנהלות העותרת ולצדקת טענותיה, אשוב ואדגיש כי בסופו של דבר ההסמכה כוועדה עצמאית ניתנה לעותרת בין השאר בהמשך לזיכויו של המשיב 5, באופן שייתר את הצורך לדון בטענות העותרת לגופן. משכך, לא ראיתי לפסוק הוצאות לטובת המשיב 5 בגדר ההליך.

 

10.      סוף דבר, הבקשות לפסיקת הוצאות נדחות.

 

           ניתנה היום, ‏ז' בתשרי התש"פ (‏6.10.2019).

 

 

 

שרית עבדיאן

 

 

ר ש מ ת

_________________________

הסרת המסמך
3
בע"מ 3704/20
החלטה
26/10/2020
טען מסמכים נוספים