האגודה לזכויות האזרח בישראל נ. ראש עיריית חיפה, ד"ר עינת קלי | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

האגודה לזכויות האזרח בישראל נ. ראש עיריית חיפה, ד"ר עינת קלי

עע"מ 2211/19
תאריך: 11/11/2020

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים

 

עע"מ  2211/19

 

לפני:  

כבוד השופט נ' סולברג

 

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

כבוד השופט א' שטיין

 

המערערת:

האגודה לזכויות האזרח בישראל

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבות:

1. ראש עיריית חיפה, ד"ר עינת קליש רותם

 

2. מוזיאוני חיפה בע"מ

 

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 10.2.2019 בעת"מ 67938-01-19 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ר' שפירא – נשיא, א' אליקים – סג"נ והשופטת ב' טאובר

 

תאריך הישיבה:

ט"ו בחשון התשפ"א 

(2.11.2020)    

 

בשם המערערת:

עו"ד דן יקיר

 

בשם המשיבה 1:

עו"ד עפרה שלו-יפתחאל  

 

בשם המשיבה 2:

עו"ד יעל עזרא

 

פסק-דין

 

השופט נ' סולברג:

 

1.        ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 10.2.2019, בעת"ם 67938-01-19 (הנשיא ר' שפירא, סגן הנשיא א' אליקים והשופטת ב' טאובר).

 

2.        ביום 22.7.2018, נפתח במוזיאון חיפה אשכול תערוכות שכותרתו "Shop It". 'סחורה מקודשת' היתה כותרתה של אחת התערוכות, ובמסגרתה הוצגו שלוש יצירות שנויות במחלוקת, שעסקו בדמותו של ישו הנוצרי: האחת נקראה – 'מק'ישו'; השניה –   'ברבי: דת הפלסטיק'; והשלישית היתה אחת מתוך יצירות הסדרה 'אתה לא בנקסי'. הצד השווה שבשלושתן, תחושת הפגיעה שחשו חברי הקהילות הנוצריות בחיפה, נוכח הצגתן במוזיאון. אכן, כעבור מספר חודשים מעת שנפתחה התערוכה, פרצה מחאה ציבורית, בקבוק תבערה הושלך לעבר רחבת המוזיאון, אנשים נפצעו, ואחרים נעצרו. בעקבות האירועים הללו, התקיימה פגישה בין מנכ"ל המוזיאון לבין ראשי העדות הנוצריות בחיפה, ובה הוסכם כי בכניסה לתערוכה 'סחורה מקודשת', יוצב שלט אזהרה מפני אפשרות לפגיעה ברגשות, וכי היצירות השנויות במחלוקת יופרדו מחלל התערוכה באמצעות וילון. בד בבד, גינו ראשי הכנסיות בעיר חיפה את הצגת היצירות, ודרשו מעיריית חיפה להסירן. דרישה זו נענתה בשלילה, ומשכך פנו הכנסיות לבית המשפט המחוזי בחיפה, בעתירה למתן צו מניעה זמני נגד פרסום היצירות.

 

3.        ביום 16.1.2019, פרסמה ראש עיריית חיפה בדף הפייסבוק שלה, כי הושג מתווה לפתרון המשבר:

 

"בסיכום עם ראשי הכנסיות, והיות וחוזה ההשאלה של הפסל מק'ישו מסתיים בימים אלה, היצירה תוסר ותוחזר בהקדם. שאר הפריטים יהיו תלויים בחדר סגור.

ללא כל קשר, אנו מאמינים בחופש הביטוי כחלק מאבני היסוד של הדמוקרטיה. צר לנו על עוגמת הנפש שחוותה הקהילה הנוצרית בחיפה, ועל הפגיעה הפיזית והאלימות שהתרחשו בעקבותיה.

אנו מודים לראשי הכנסיות וכוהני הדת הנוצרית בחיפה על ההידברות והרצון לגשר, המאמץ להגיע לפתרון, ולמנוע אלימות".

          

           המערערת ראתה בפועלה של ראש העירייה משום התערבות אסורה בשיקול הדעת של המוזיאון, באשר ליצירות שיוצגו בו ובאשר לאופן הצגתן, והביעה מחאה על כך במכתב ששלחה לראש העירייה. במכתבה דרשה המערערת, כי ראש העירייה תודיע למוזיאון שהוא חופשי להציג את כל יצירות התערוכה עד למועד סגירתה. ביום 24.1.2019, השיבה היועצת המשפטית של העירייה לדרישת המערערת, וטענה כי שאלת סמכותה של ראש העירייה אינה רלבנטית, אלא אך שאלת האיזון בין הזכות לחופש ביטוי לבין החשש מפני פגיעה בשלום הציבור ובסדר הציבורי; האיזון שעליו הוסכם, כך היועצת המשפטית לעירייה, ראוי והולם בנסיבות העניין. ביני וביני, פנו הכנסיות לבית המשפט המחוזי בחיפה, ועתרו למחיקת הבקשה למתן צו המניעה זמני "לנוכח הבנות שהגיעו אליהן המבקשים עם עיריית חיפה מחוץ לכותלי בית המשפט, ואשר ייתרו את הצורך להכריע בבקשה". בית המשפט נעתר לבקשה.

 

4.        נוכח תשובתה של היועצת המשפטית לעירייה, הגישה המערערת את העתירה, שפסק הדין שניתן בה הוא מושא הערעור דנן. בעתירתה טענה, כי ראש העירייה התערבה בתוכן האמנותי של התערוכה, על אף שהיא נעדרת סמכות לעשות כן, וכי בהתערבותה יש משום פגיעה קשה בחופש הביטוי האמנותי. המשיבה 1, ביקשה לדחות את העתירה הן על הסף, הן לגופה. על הסף – מחמת שיהוי ואי-מיצוי הליכים; לגופה – משום שלא הונחה תשתית עובדתית הולמת, ומשום שהאיזון שנערך בין הערכים השונים – ראוי. המשיבה 2 טענה בתגובתה, כי לאחר שחלק מן היצירה 'מק'ישו' הושלך, אבד ואיננו עוד, כאשר ממילא בעל הזכויות ביצירה זו התנגד להצבתה במוזיאון, ומשהושגה הסכמה בין הנהלת המוזיאון לבין ראשי הכנסיות ביחס לאופן הצגת שתי היצירות הנוספות, דין העתירה להידחות בהיותה תיאורטית. ביום 7.2.2019, בעקבות דיון שהתקיים בבית המשפט לעניינים מנהליים, הגישה ראש עיריית חיפה הודעה שבה הבהירה כי לא התערבה ואף לא תתערב בעתיד, בתוכן האמנותי של המוזיאון.

 

פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים

5.        בפסק הדין מושא ערעור זה, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים, כי אכן משיבה 1 נעדרת סמכות להתערב בתוכן האמנותי שמציגה המשיבה 2. יחד עם זאת, כיוון ש"ההחלטה בדבר ביטול הצגת היצירה מק'ישו (על רקע התנגדות האמן הפיני להצגת היצירה) ובדבר אופן הצגת שתי היצירות שנותרו, נעשתה על דעתם של הגורמים המוסמכים במשיבה 2, לא ניתן לקבוע כי התערבות המשיבה 1, ככל שהייתה התערבות, עובדה שלא הובהרה, נעשתה בחוסר סמכות". בית המשפט הזכיר בהקשר זה, הן את ההבהרה שהגישה לפניו משיבה 1 ביום 7.2.2019, הן את עדותה של יו"ר דירקטוריון המשיבה 2, אשר שללה התערבות מצד ראש העירייה בהחלטות המוזיאון. עוד נקבע בפסק הדין, כי גם אם היתה מוצגת תשתית עובדתית משכנעת המלמדת על התערבות מצדה של ראש העירייה, נוכח 'תורת הבטלות היחסית' לא היתה קמה הצדקה להתערב בהסכמות שהושגו, שכן אלה מגלמות איזון ראוי ומידתי בין הערכים המתנגשים.

 

6.        לאחר שהורה על דחיית העתירה, ראה בית המשפט להבהיר בשולי פסק הדין "את הכללים הראויים לפיהם יש לנהוג במקרים דומים":

 

"א.    חופש הביטוי החל על הצגת תערוכה מסוג זה צריך להביא בחשבון את הזכות של כל המבקר במוזאון לבחור, באופן חופשי, לצפות או להימנע מצפיה בתערוכה או בחלקים ממנה. 

ב.      הגורם המוסמך לקבוע את תכני התערוכה במוזאון הוא הגורם המקצועי בתחום האומנות (אוצר המוזאון) ועליו לפעול משיקולים אומנותיים. עם זאת גם על הגורם המקצועי להביא בחשבון את החובה לפעול למניעת פגיעה ברגשות הציבור. זאת בדרך של יצירת האפשרות לכל מבקר במוזאון לבחור, לפי שיקול דעתו העצמאית, שלא לצפות ולא להיחשף לחלק כזה או אחר של התערוכה המוצגת במוזאון.

ג.      לראש העיר, כמו גם לכל גורם שאינו חלק מגורמי המקצוע של המוזאון, אין סמכות להתערב בתכני התערוכות המוצגות במוזאון. החלטה זו שמורה, כאמור, לגורמי המקצוע בהנהלת המוזאון והתערוכות המוצגות במסגרתו.

ד.      לראש העיר הסמכות, ואף החובה, לפעול למניעת פגיעה ברגשות אוכלוסיית העיר שהיא נבחרה להנהיג ולמניעת אלימות. לשם כך עליה לפעול באמצעות גורמי אכיפת החוק (משטרה וכיוצ"ב). בד בבד מוסמכת ראש העיר לפעול בדרך של עידוד ההידברות בין קבוצות אוכלוסייה ועדות שונות. בנוסף מוסמכת ראש העיר להנחות את כל גורמי הרשות המקומית, לרבות גורמי אומנות ותרבות הפועלים מטעם העיריה ובתחום שיפוטה, להביא במסגרת שיקוליהם העצמאיים את החובה למנוע פגיעה ברגשות ולאפשר, כאמור לעיל, בחירה חופשית באפשרות לצפות, או להימנע מחשיפה, לתכנים אומנותיים כאלו או אחרים".

 

           מכאן הערעור שלפנינו.

 

טענות הצדדים בערעור

7.        המערערת טוענת, כי הרימה את נטל הראיה באשר ל"מעורבותה העמוקה של ראש העירייה בהחלטה להסיר את היצירה מק'ישו"; כי מדובר בהחלטה אמנותית, אשר מסורה על-פי דין בידי גורמי המקצוע של המוזיאון בלבד; וכי האיזון שנערך, אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה המשפטיות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה. במישור הסעד, ביקשתנו המערערת להצהיר "שאין לראש רשות מקומית סמכות כלשהי להתערב בתוכן האמנותי של מוסדות תרבות עירוניים [...]".

 

8.        המשיבה 1 טענה בראש דבריה, כי מדובר בערעור תיאורטי, שכן הצגת התערוכה הסתיימה זה מכבר. הוטעם, כי המערערת עצמה ציינה בהודעת הערעור, שלאחר קבלת הודעת ראש עיריית חיפה מיום 7.2.2019, היה בכוונתה לעדכן את בית המשפט לעניינים מנהליים, כי היא באה על סיפוקה וכי העתירה התייתרה. הודגש בהקשר זה, כי המשיבה 2 הבהירה שאינה מעוניינת לבצע כל שינוי באופן הצגת היצירות. לגופו של עניין, טוענת המשיבה 1, כי בית המשפט לעניינים מנהליים קבע שראש העירייה לא התערבה בהליך קבלת ההחלטות האמנותיות. לדידה, מדובר בממצא עובדתי שאין מקום להתערב בו. מעבר לכך, התברר זה מכבר כי יוצר המוצג 'מק'ישו' תומך בתנועת B.D.S הקוראת לחרם על ישראל, ולפיכך הודיע מטעם זה על התנגדותו להצבת היצירה במוזיאון ישראלי. נוכח כל האמור, שאלות כלליות, עתידיות ותיאורטיות עומדות במוקד ההליך, סעד אופרטיבי – לא התבקש, ומשכך, בהתאם להלכה הפסוקה, דין הערעור להידחות. לבסוף, סבורה משיבה 1 כי אכן היא מוסמכת להנחות את כל גורמי הרשות המקומית – בכללם המוזיאון שהוא תאגיד עירוני – להביא במסגרת שיקוליהם את החובה למנוע פגיעה ברגשות, כאמור בסיפא של פסק הדין מושא הערעור.

 

9.        המשיבה 2 סבורה גם היא, כי דין הערעור להידחות. לשיטתה, משעה שהודיעה כי אינה מעוניינת לערוך שינוי כלשהו באופן הצגת היצירות בתערוכה, וכי לא ניתן עוד להציג את היצירה 'מק'ישו' נוכח התנגדות בעל הזכויות בה, הרי ש"עסקינן בסעדים שהינם תאורטיים ואקדמיים לחלוטין". יתרה מזו, אם העתירה המקורית היתה תיאורטית, מקל וחומר אמורים הדברים בנוגע לערעור דנן, שהוגש לאחר שהתערוכה המדוברת הסתיימה, ובאו  שונות ואחרות בעקבותיה. זאת ועוד, משקבע בית המשפט כי המשיבה 1 לא התערבה בהחלטותיה, סבורה המשיבה 2 כי התייתר כליל הצורך להכריע בערעור דנן. אשר לקביעות האחרות שבסוף פסק הדין, הללו נאמרו כ'אמרות אגב' שלא היו נחוצות לצורך ההכרעה, ומשכך אינן מצדיקות דיון בערכאת הערעור.

 

10.      בדיון שהתקיים לפנינו, הבהיר ב"כ המערערת כי התנגדותו לפסק הדין ממוקדת בדברים שנקבעו בסעיף 39ד שבו. לדידו, הקביעה שלפיה "מוסמכת ראש העיר להנחות את כל גורמי הרשות המקומית, לרבות גורמי אומנות ותרבות הפועלים מטעם העיריה ובתחום שיפוטה, להביא במסגרת שיקוליהם העצמאיים את החובה למנוע פגיעה ברגשות" – מנוגדת לדין. באת-כוחה של משיבה 1 שבה והבהירה מנגד, כי ראש העירייה לא התערבה בהחלטות, ואלה התקבלו על-ידי גורמי המקצוע של המוזיאון. לא זו אף זו, כפי שהודיעה ראש העירייה לבית המשפט לעניינים מנהליים, היא אינה מתכוונת להתערב בהחלטות המוזיאון, גם בעתיד.

 

דיון והכרעה

11.      הלכה ידועה היא עמנו, כי על דרך הכלל ימאן בית המשפט להכריע בשאלה תיאורטית. "בית המשפט עמוס תיקים לעייפה. ברור שאם בית המשפט יהיה מוכן לדון גם בעניינים תאורטיים, העומס הקיים יכבד עוד יותר" (יצחק זמיר "ביקורת שיפוטית בעניינים תיאורטיים" ספר סטיב אדלר 583, 603 (2016); ראו גם בג"ץ 1273/20 משמר הדמוקרטיה הישראלית נ' הכנסת ה-22, פסקה 7 (9.9.2020) (להלן: עניין משמר הדמוקרטיה הישראלית)). כפי שציינתי בדיון, מטעם זה ומטעמים נוספים שבמהות, איננו רואים עצמנו בני חורין להידרש לשאלות משפטיות שאינן דורשות הכרעה במקרה הקונקרטי שלפנינו, למעט מצבים חריגים שהעניין דנן אינו בא בקהלם (ראו בג"ץ 1181/03 אוניברסיטת בר אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקאות 31-30 (28.4.2011) (להלן: עניין אוניברסיטת בר אילן)). הלכה זו כוחה יפה, גם במצב שבו היתה העתירה אקטואלית בעת שנדונה בערכאה הדיונית (ואיני קובע כי כך הם פני הדברים בענייננו); משעה שהפכה תיאורטית עובר להגשת הערעור בעניינה, אין עוד טעם להיזקק לה: "כלל נקוט בידינו הוא כי אין להיזקק לבירור סוגיה שהינה בבחינת 'תורה לשמה', ומשהופך העניין הקונקרטי נשוא ההתדיינות לאקדמי בין בערכאה הדיונית ובין בערכאת הערעור, לא יידרש לו בית המשפט למעט במקרים חריגים" (עע"ם 5933/05 אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 10 (3.8.2006); וכן עניין משמר הדמוקרטיה הישראלית, פסקה 6).

 

12.      לא אחת נקבע, כי עתירה תיאורטית אשר בית המשפט לא ידרש לה, היא זו "אשר אינה נדרשת לפתרון סכסוך בר-קיימא בעת העיסוק בה. היא אינה מתבססת על מערכת עובדות ספציפית, ואינה כרוכה בבקשת סעד קונקרטי, אלא מעלה שאלה משפטית, בעלת אופי כללי, ללא קשר הדוק לנסיבות מקרה מסוים" (עניין אוניברסיטת בר אילן, שם). כזה הוא ההליך דנן. התערוכה – חלפה-עברה ואיננה עוד; המוצג המרכזי שהיה שנוי במחלוקת – נשבר ואבד מן העולם; השקט שב לשרור ברחובות העיר חיפה. אמור מעתה, הערעור שלפנינו נטוע כולו בסוגיה תיאורטית, 'אקדמית', שאינה דורשת הכרעה שיפוטית בעת הזאת.

 

13.      אם לא די באמור עד כה, הרי שבית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי מעורבותה של ראש עיריית חיפה בהחלטת המוזיאון – "לא הובהרה". לאמור, תשתית עובדתית מספקת, שיכולה היתה, בנסיבות מתאימות, להצדיק היזקקות לשאלה המשפטית שמבקשת המערערת להעלות – לא הונחה לפני הערכאה הדיונית. במקרים מעין אלו, "הניסיון השיפוטי מרתיע את בית-המשפט מקביעת הלכה שהיא כביכול מרחפת באוויר. בית-המשפט צריך תשתית של עובדות, במקרה נתון, כדי לבנות עליה הלכה" (בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון נג(5) 241, 250 (1999)). ועוד נאמר, כי בית המשפט מניא עצמו מלהידרש לסוגיה כאשר הוא "מתבקש להכריע ב[ה] על בסיס עובדות מסוימות, אך אלו עובדות בכוח, כלומר עובדות משוערות (היפותטיות), שאין כל ביטחון כי יתרחשו, וייתכן שיתרחשו בצורה שונה" (בג"ץ 8145/19 ד"ר ארנה ברי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (2.1.2020)).

 

14.      על הכל, ראש עיריית חיפה הודיעה, עובר למתן פסק הדין בבית המשפט לעניינים מנהליים, כי בין כך ובין כך, אין בכוונתה להתערב בהחלטות מקצועיות שיקבל המוזיאון, גם לא בעתיד. הודעתה-זו, סותמת את הגולל על כל היבט מעשי שניתן היה למצוא בעתירה זו. ב"כ המערערת מצדו, לא השיבנו דבר באשר לשאלת האקטואליות של הערעור. אכן, לטענתו, משפט אחד שכתב בית המשפט לעניינים מנהליים בסוף פסק הדין, הוא שהעלה את חמתו. דא עקא, כפי שציינה ב"כ המשיבה 2 בסיכומיה, חלק זה של פסק הדין, נכתב במבט צופה פני עתיד; מעמדו הנורמטיבי – כשל obiter dictum בלבד. משכך, גם אילו נפלה שגיאה בדבריו של בית המשפט לעניינים מנהליים, אין בה כדי להצדיק דיון בערכאת הערעור. סיכומו של דבר, כי דין הערעור להידחות על הסף.

 

15.      חרף זאת, משהגענו עד הלום, פטור בלא כלום אי-אפשר. סעיף 4 לחוק המוזיאונים, התשמ"ג-1983 (להלן: חוק המוזיאונים) – כותרתו "חופש פעולה" – קובע כדלקמן: "הנהלת מוזיאון מוכר היא בת חורין לכלכל כטוב בעיניה את ענייני המוזיאון במסגרת תקנונו ותקציבו, ובכפוף להוראות חוק זה והתקנות לפיו". עינינו הרואות, כי על-פי ציוויו של החוק החרות, זכאי מוזיאון מוכר לעצמאות ואוטונומיה בניהול ענייניו. חירותו של מוסד תרבותי, מתחייבת גם מן הזכות לחופש ביטוי, שזכתה להגנה מוגברת בשדה האמנותי: "מבין דרכי הביטוי השונות חופש הבעת הדעה באמצעות היצירה האמנותית הוא מן הרחבים ביותר" (בג"ץ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, נח(1) 249, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2003)). עמדתי על כך בהרחבה בע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פ"ד סו(3) 691 (2014): "חופש הביטוי פורשׂ את מצודתו אף על הביטוי האמנותי. צורת ביטוי זו היא בעלת מאפיינים יחודיים הדורשים הגנה מיוחדת. חשיבותה של האמנות בפיתוח התרבות האנושית וכאמצעי להבעת מאווייו הכמוסים של האדם והוצאתם מן הכוח אל הפועל, היא המעניקה לה את מעמדה הייחודי. בפעולתו כיוצר, נפרצים גבולותיו הפרטיים של האמן ומעמידים את חופש היצירה, כערך חברתי" (פסקה 58). אין אפוא ספק, כי חשיבותה של הזכות לחופש ביטוי – בייחוד בתחום האמנות – יחד עם ההוראה הפרטיקולרית הקבועה בסעיף 4 לחוק המוזיאונים, מובילות למסקנה המתבקשת, כי מוזיאון מוכר זכאי לעצמאות מירבית בשיקול הדעת המקצועי-אמנותי המסור בידיו. פועל יוצא מן האמור, כי נושאי המשרה שבמוזיאון, אינם כפופים לראש העירייה בנוגע לקבלת החלטות מקצועיות.

 

16.      יחד עם זאת, ומבלי להמעיט מחשיבות העצמאות האמנותית השמורה להנהלת המוזיאון, לא צריך להיות חולק בדבר סמכותו – לעיתים גם חובתו – של ראש עיר באשר הוא, להכניס ראשו למחלוקות ציבוריות המתגלעות בעירו, להביע עמדה, וכמובן, לנסות לפשר ולגשר בין אנשים ניצים ומגזרים חלוקים. למותר לציין, כי ראש עיר, בהיותו איש ציבור, זכאי להביע עמדתו בכל תחום, שנוי במחלוקת כמו זה שאינו שנוי במחלוקת, לא פחות מכל אדם אחר. הזכות לחופש ביטוי לא מסתיימת על מפתנו של איש ציבור; אדרבה, "במשטר דמוקרטי יש להיזהר מאפקט של 'סתימת פיות' והשתקת דעות אף כאשר הן שנויות במחלוקת. כך בוודאי כאשר מדובר בהשמעת דעות מצד איש ציבור, בעודו מכהן כראש עירייה נבחר" (בג"ץ 4646/08 לביא נ' ראש הממשלה, פסקה 25 (12.10.2008)). נמצאנו למדים, כי מעורבותה של ראש העירייה בקונפליקט הציבורי שהתעורר בחיפה, איננה פסולה; אדרבה, עמדתה חשובה, מתבקשת, ולרוב גם משפיעה.

 

17.      שני ההיבטים הללו נקודות מוצא הם, כמעט מושכלות יסוד. אלא מאי, שבעניין דנן, נוצר מתח מסוים בין העובדה שהמוזיאון הריהו תאגיד עירוני שהוקם מכוח סעיף 249(30) לפקודת העיריות [נוסח חדש], כאשר העירייה משמשת שותפה דומיננטית במועצת המנהלים שלו (ראו סעיף 249א לפקודה; וכן צו העיריות (הקמת תאגידים), התש"ם-1980), לבין חופש הפעולה שמוקנה למוזיאון – בשונה מגופים עירוניים אחרים – מכוחו של החוק החרות. אכן, ניסיון למתוח קו גבול מדויק בין התערבות שמשמעה פגיעה בעצמאות האמנותית של המוזיאון, לבין מעורבות לגיטימית בפעילותו של המוזיאון כ'תאגיד עירוני' – אינו נדרש בעת הזאת. העניין, כאמור, תאורטי. יחד עם זאת, ניתנת האמת להאמר, גם אילו נדרשנו לכך, אפשר כי מאמצינו היו עולים בתוהו. אמנם כן, לעיתים, רגישות, התחשבות, תבונה ורצון טוב, עדיפים על פני יצירת הגדרות משפטיות נוקשות באמצעות איזמל של מנתחים; הגדרות משפטיות, לא תמיד ניתנות ליישום מיטבי ולאכיפה בעולם המעשה; לא אחת עדיפים עליהן שכל ישר ורצון טוב.

 

18.      אשר על כן, דינו של הערעור – לדחייה.

 

 

 

        ש ו פ ט

 

השופט א' שטיין:

 

           אני מסכים.

 

 

 

        ש ו פ ט

 

השופט ע' גרוסקופף:

 

           אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט נעם סולברג – הן לדחיית הערעור מחמת הפיכת הסוגיה לתיאורטית; הן להערותיו הכלליות בחלק האחרון של חוות דעתו.

 

           בית משפט זה הכיר בכך שחופש הביטוי הוא מערכי היסוד של שיטתנו המשפטית, וכי חופש הביטוי האמנותי מצוי בליבתו, וראוי להגנה הדוקה במיוחד. כנגזר מכך נקבעו בפסיקה מבחנים המצמצמים עד מאד את האפשרות להגביל את חופש הביטוי האמנותי על ידי רשויות השלטון (ראו, בהקשר של חופש הביטוי האמנותי, למשל, בג"ץ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת על סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421 (1987); בג"ץ 806/88 Universal City Studies Inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2) 22 (1989) (להלן: עניין יוניברסל); בג"ץ 4804/94 חברת סטיישן פילם בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד נ(5) 661 (1997); בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817 (1999); בג"ץ 316/03‏ בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ''ד נח(1) 249 (2003); אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה 731-730 (2014); ברק מדינה דיני זכויות האדם בישראל 519-512 (2016)). על הלכות חשובות ומושרשות אלה אין חולק.

 

           המקרה שלפנינו מעורר סוגיה מורכבת, הנוגעת ליחס שבין העצמאות האמנותית המוענקת להנהלה המקצועית של מוזיאון מכוח החוק, והמהווה ביטוי לתפיסות החוקתיות האמורות, לבין כפיפותו המוסדית של המוזיאון בו עסקינן, מוזיאון חיפה, לעיריית חיפה, ולעומדת בראשה. מחד גיסא, מעוגנת בחוק סמכותה של ההנהלה המקצועית של מוזיאון חיפה "לכלכל כטוב בעיניה את ענייני המוזיאון" (כלשון סעיף 4 לחוק המוזיאונים, התשמ"ג-1983); מאידך גיסא, מוזיאון חיפה שייך לעיריית חיפה, ממומן ומופעל על ידה, ונמצא לפיכך באחריות ראשת העיר חיפה. כיצד יש ליישב בין הדברים? מהו גבול ההתערבות הלגיטימי של ראשת העיר באופן התנהלות המוזיאון העירוני? הפרשיה שהובאה לפתחנו ממחישה היטב את הקשיים העלולים להתעורר בשל שניות זו, ואולם מחמת היותה נחלת העבר, אין היא מצריכה מתן הכרעה שיפוטית בשלב בו אנו מצויים.

 

           בית המשפט קמא, בסיום פסק דינו, קבע כללים ראויים להתנהלות, במטרה להנחות את ראש העיר ואת ההנהלה המקצועית של המוזיאון כיצד עליהם לנהוג במצבים העשויים להתעורר בעתיד (הכללים צוטטו במלואם על ידי חברי בפסקה 6 לחוות דעתו. להלן: הכללים שקבע בית המשפט קמא או הכללים). בהינתן שהעתירה הפכה תיאורטית, מקובלת עלי עמדת חברי כי אין מקום לטעת מסמרות ביחס לכללים הללו. אעיר עם זאת, כי כשלעצמי, התקשיתי לראות את הפגם, לא כל שכן הפגם החמור, שהמערערת מוצאת בכללים שקבע בית המשפט קמא. אבהיר זאת בקצרה.

 

           המערערת שמה את הדגש בטיעונה נגד הכללים שקבע בית המשפט קמא על סעיף ד', ובמיוחד על הסיפא שלו: "מוסמכת ראש העיר להנחות את כל גורמי הרשות המקומית, לרבות גורמי אומנות ותרבות הפועלים מטעם העיריה ובתחום שיפוטה, להביא במסגרת שיקוליהם העצמאיים את החובה למנוע פגיעה ברגשות ולאפשר, כאמור לעיל, בחירה חופשית באפשרות לצפות, או להימנע מחשיפה, לתכנים אומנותיים כאלו או אחרים". ואולם קריאה של דברים אלה במנותק מהאמור ביתר הכללים שקבע בית המשפט קמא, היא בגדר הוצאת דברים מהקשרם. את סמכות ראש העיר להנחות את ההנהלה המקצועית של המוזיאון לשקול את החובה להימנע מפגיעה ברגשות (חובה שאין בה כל חידוש. ראו: עניין יוניברסל, בעמ' 30), יש לקרוא במשולב עם הקביעה החדה והברורה הנזכרת בסעיף ג' של הכללים, לפיה "לראש העיר, כמו גם לכל גורם שאינו חלק מגורמי המקצוע של המוזאון, אין סמכות להתערב בתכני התערוכות המוצגות במוזאון".

 

           אכן, כפי שציין חברי, קו הגבול שבין מתן הנחיה לגיטימית להנהלה המקצועית של מוזיאון עירוני בעניינים המצויים בסמכותה של ראשת העיר, לבין התערבות בלתי לגיטימית מצדה בתכני התערוכות המוצגות במוזיאון העירוני עלול להיות דק ועדין, ויתכן שנאלץ להידרש אליו לעת מצוא. ואולם במקרה שלפנינו אין הוא שנוי כלל במחלוקת בין הצדדים: המערערת מסכימה כי הוראה מטעם ראשת העיר לגורמי המקצוע למצוא דרך שתאפשר למבקרים במוזיאון חיפה להחליט האם לצפות במוצגים מעוררי המחלוקת או לפסוח עליהם היא בגדר הנחיה לגיטימית; המשיבות מקבלות כי הנחיה על ידי ראש העיר להסיר מתערוכה את אחד המוצגים בתערוכה (ובכלל זה למנוע אפשרות מעשית לצפות בו) היא התערבות בלתי לגיטימית. המחלוקת המרכזית שקיימת בין הצדדים לעת הזו היא לפיכך ביחס לאופן בו פעלה ראשת העיר חיפה בפועל במקרה הנדון – האם הורתה את מנהלי מוזיאון חיפה להסיר את המייצג "מק'ישו" (כטענת המערערת) או אם לא ניתנה הוראה כזו על ידה (כטענת המשיבות). תהא התשובה לשאלה עובדתית זו אשר תהא, כיום אין לה עוד נפקות מעשית.

 

 

 

 

        ש ו פ ט

 

           לפיכך הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג.

 

המערערת תשא בהוצאות המשיבות בסך של 8,000 ₪; מחצית לכל אחת מהן.

 

           ניתן היום, ‏כ"ד בחשון התשפ"א (‏11.11.2020).

 

 

ש ו פ ט

     ש ו פ ט

         ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
טען מסמכים נוספים