דפנה ארנון נ. שלמה פיוטרקובסקי | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

דפנה ארנון נ. שלמה פיוטרקובסקי

ע"א 2395/17
תאריך: 10/12/2019

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  2395/17

 

 

לפני:  

כבוד השופט נ' הנדל

 

כבוד השופטת י' וילנר

 

כבוד השופט ע' גרוסקופף

 

המערערות:

1. דפנה ארנון

 

2. כרמל טל אילן

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. שלמה פיוטרקובסקי

 

2. אפשי השקעות בע"מ

 

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.2.2017 בה"פ 548/06 שניתנה על ידי כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן

 

תאריך הישיבה:

ל' בסיון התשע"ט      

(3.7.19)

 

בשם המערערות:

עו"ד ברק טל; עו"ד חניטל בלינסון-נבון;

עו"ד אור קרבקי

 

בשם המשיבים:

עו"ד חגי שלו; עו"ד איזי הולדשטיין

 

 

פסק-דין

השופט ע' גרוסקופף:

 

           בית המשפט המחוזי חייב נתבע לשלם לתובע סכום כסף. האם יש לצרף לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית? עד כמה שהשאלה נראית זוטה, מדובר בסכומים בסך של כמעט 9 מיליון ש"ח. לפנינו ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי תל אביב–יפו (כב' השופטת מיכל אגמון-גונן) מיום 14.2.2017 בה"פ 548/06, שבה נדחתה בקשה להבהרת פסק דין. אני סבור שדינו של הערעור להתקבל.

א. רקע

1.            מר יגאל ארנון ז"ל (להלן: "ארנון". המערערות הן יורשותיו) תבע ביום 30.4.2006 את המשיבים, מר שלמה פיוטרקובסקי וחברה שבשליטתו המלאה (להלן: "פיוטרקובסקי"), על הבעלות בִּמניות של חברת טלמן בע"מ (להלן: "המניות"). המניות שנתבעו משקפות החזקה בשרשור של 1% מהון המניות של חברת סלקום בע"מ (להלן: "סלקום"). בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא אורי גורן) קיבל ביום 1.3.2009 את תביעתו של ארנון (ה"פ (מחוזי ת"א) 548/06. להלן: "התובענה העיקרית" ו"פסק הדין העיקרי", בהתאמה). נמצא שפיוטרקובסקי החזיק את המניות בנאמנות עבור ארנון. נקבע שארנון זכאי לקבל לידיו את המניות, כפוף לכמה התניות, וש"פסק הדין יחול גם על הזכויות בדיבידנדים, כמפורט בתביעה המתוקנת" (פסקה 39 לפסק הדין העיקרי). אותם דיבידנדים שולמו לפיוטרקובסקי בשנים 2006–2008 ב-11 חלוקות בגין המניות (להלן: "הדיבידנדים"). סכומם הנומינלי הכולל הוא 60,130,000 ש"ח. ארנון הגיש בתובענה העיקרית טבלה המפרטת את הדיבידנדים (נספח 4 למוצגי המערערים. להלן: "טבלת הדיבידנדים"). מעמדה הדיוני שנוי במחלוקת, ועוד נעסוק בו בהמשך הדברים.

 

2.            פיוטרקובסקי וארנון ערערו על פסק הדין העיקרי. ביום 6.12.2011 התקיים דיון בערעור לפני השופטים (כתוארם אז) אשר גרוניס ומרים נאור והשופט עוזי פוגלמן. בסיומו קיבלו שני הצדדים את הצעת ההרכב לחזור בהם מן הערעור והערעור שכנגד, ופסק הדין העיקרי הפך לחלוט. עוד הוסכם באותו מעמד ש"היה ותתעורר מחלוקת בכל הנוגע ליישומו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי יהא כל צד רשאי להגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי במסגרת ההליך" (ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון (6.12.2011). להלן: "פסק הדין בערעור").

 

3.            ואכן, מחלוקות על יישום פסק הדין לא חסרו. מרביתן אינן מענייננו בהליך זה. המחלוקת היחידה שלפנינו עניינה בשאלה פשוטה, אפשר אפילו טריוויאלית: האם החובה שהוטלה על פיוטרקובסקי להעביר לארנון את הדיבידנדים כוללת גם הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "הפרשי הצמדה וריבית") בגין התקופה שחלפה בין המועדים בהם פיוטרקובסקי קיבל את הדיבידנדים ועד ליום 1.3.2009, מועד מתן פסק הדין העיקרי (להלן: "התקופה הראשונה")? הסכום הכולל שארנון דרש הוא 68,977,739 ש"ח, כלומר ההפרשים הם בסכום של 8,847,739 ש"ח. כב' רשמת ההוצאה לפועל מרים סגל, על פי בקשתו של ארנון, פנתה ביום 6.5.2015 לבית המשפט המחוזי בבקשת הבהרה בעניין זה (להלן: "בקשת ההבהרה"). בית המשפט (כב' השופטת מיכל אגמון-גונן) דחה את בקשת ההבהרה ביום 14.2.2017. נקבע שהשאלה כבר הוכרעה בעבר, ושאין לארנון זכות לקבל את ההפרשים המבוקשים. על כך הערעור שלפנינו. לשלמות התמונה אציין שבין הצדדים התעוררו מחלוקות על סוגיות של הצמדה וריבית גם בנוגע לתקופות מאוחרות לתקופה הראשונה. מחלוקות אלו הוכרעו בינתיים כולן (החלטות בית המשפט המחוזי מימים 26.6.2013 ו-7.11.2013; רע"א 5072/13 פיוטרקובסקי נ' ארנון (7.10.2013); רע"א 8309/13 ארנון נ' פיוטרקובסקי (5.2.2014)).

 

4.            הדיון בערעור יעסוק בארבע שאלות הדרושות לצורך הכרעה: ראשית, האם כבר ניתנה הכרעה שיפוטית מחייבת במחלוקת על הזכות להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה? שנית, האם בתביעה העיקרית נתבעו הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה? שלישית, האם פסק הדין העיקרי, על פי פרשנותו הנכונה, מקנה לארנון זכות לקבל הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה? רביעית, האם יש לדחות את בקשת ההבהרה מחמת שיהוי? להלן אציג בקצרה את הרקע העובדתי הדרוש להבנת כל אחת מהמחלוקות הללו, את טיעוני הצדדים בהן ואת עמדתי.

ב. האם כבר ניתנה הכרעה שיפוטית מחייבת במחלוקת?

5.            בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו מספר החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה שלשיטתו הכריעו בסוגיה שבנדון לטובת פיוטרקובסקי. לאור הכרעות אלה דחה את בקשת ההבהרה. להלן אסקור את כלל ההחלטות השיפוטית שהתייחסו לסוגיה בה עסקינן, על מנת לבחון האם אכן שאלת הזכות להפרשי הצמדה וריבית בתקופה הראשונה כבר הוכרעה, באופן המצדיק את דחיית בקשת ההבהרה. לטובת הקורא העלול אבד את ידיו ורגליו בסבך ההתדיינות, אקדים את המאוחר, ואמסור את מסקנת הדיון בחלק זה – בסוגיה בה עסקינן טרם ניתנה הכרעה שיפוטית מחייבת, ואף נקבע במפורש על ידי בית המשפט העליון כי ככל שתידרש בה הכרעה שיפוטית, היא תינתן בהליך הבהרה שיינקט במסגרת הליכי ההוצאה לפועל – דהיינו, אותו הליך שהובא לפני בית המשפט קמא. מכאן שלא היה מקום לדחות את בקשת ההבהרה מטעם זה. זהו תורף הדברים, ולהלן פירוטם.

 

6.            בחינת החלטת בית המשפט קמא המהווה נושא לערעור דנן מחייבת התייחסות לארבעה הליכים שונים (ששלושה מהם כללו גם ערעורים) שהתנהלו בין הצדדים לאחר מתן פסק הדין העיקרי, וקדמו להליכים מושא הערעור דנן (להלן: "ההליכים הקודמים"). להלן אסקור את ההליכים הקודמים כסדרם:

 

א.                 הליך צמצום העיקולים (החלטת סגן הנשיא זפט והחלטת השופטת נאור)

לאחר מתן פסק הדין העיקרי ביקש ארנון צו לעיקול כספים בסך 68,977,739 ש"ח, סכום המגלם את סכום הדיבידנדים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובקשתו התקבלה. פיוטרקובסקי ביקש לצמצם את העיקול כך שלא יחול על הפרשי הצמדה וריבית. כב' סגן הנשיא יהודה זפט קיבל את הבקשה (בש"א (מחוזי ת"א) 5889/09, מיום 5.5.2009 (לעיל ולהלן: "החלטת סגן הנשיא זפט")). הוא קבע שבפסק הדין העיקרי "אין אמירה כלשהי בנושא חיוב המבקשים בהפרשי הצמדה וריבית או זכות המשיב 3 להפרשים אלו". הוא הוסיף שטבלת הדיבידנדים אינה חלק מפסק הדין ואינה תחליף לסעד בפסק הדין. ארנון לא כלל בטבלה חישובי הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התובענה ולא שילם אגרת משפט עליהם. נוסף על כך, בפתח סיכומיו ביקש ארנון שבית המשפט יצהיר שעל פיוטרקובסקי לשלם לו 60,130,000 ש"ח. נראה שהוא נמנע מלכלול בתובענה סעד בנושא הפרשי ההצמדה והריבית, ולכן לא נדרש בית המשפט לעניין זה בפסק הדין העיקרי. סגן הנשיא זפט קבע שלא ניתן לבסס את חיוב פיוטרקובסקי בהפרשי הצמדה וריבית, ולכן פסק שסכום העיקול יצומצם כך שהם לא ייכללו בו. עוד ציין סגן הנשיא זפט שאם ארנון סבר שהחיוב בהפרשי ההצמדה והריבית נשמט מפסק הדין, היה עליו לבקש תיקון טעות סופר לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), אך בקשה כזו לא הוגשה.

 

ארנון ביקש רשות לערער על החלטת סגן הנשיא זפט. השופטת (כתוארה אז) מרים נאור דחתה את הבקשה משום שהדיון בה התייתר (רע"א 4764/09 ארנון נ' פיוטרקובסקי (24.6.2010) (לעיל ולהלן: "החלטת השופטת נאור")). אולם היא הוסיפה:

 

בטרם סיום אבהיר כי מקובלת עליי עמדת הרשמת ג' לוין בהחלטה שהוזכרה לעיל לפיה "ההחלטה נשוא הערעור [בקשת רשות הערעור שלפני – מ"נ] אינה החלטה בבקשת הבהרה [...] כדי להחליט בעניין ביצוע פסק הדין בית המשפט אמנם נדרש לפירוש תוכנו של פסק הדין, אך אין המדובר ב'פירוש מוסמך' שניתן בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. ההחלטה אינה קובעת את היקף החיוב ואינה מכריעה בזכויות הצדדים לסכסוך". אכן, קביעות בית המשפט המחוזי בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור שאיני מביעה לגביהן כל עמדה לא נועדו אלא לשם קביעת סכום העיקול (עניין שכעת התייתר) והן אינן מכריעות בזכויות הצדדים לפי פסק הדין כך שכל טענות הצדדים שמורות להם. מחיקת הבקשה ממילא לא תמנע העלאת הטענות בעניין כדין בכל הליך אחר (החלטת השופטת נאור, פסקה 7. ההדגשות במקור).

 

ב.                  הבקשה למתן הוראות בעניין העברת כספי הדיבידנדים (ההחלטה הראשונה של השופטת אגמון-גונן)

 

פיוטרקובסקי הגיש בקשות למתן הוראות על פרשנות פסקה 37 לפסק הדין העיקרי, הקובעת את התנאים להעברת כספי הדיבידנדים לארנון. השופטת אגמון-גונן דחתה ביום 13.5.2012 את הבקשות וקבעה שעל פיוטרקובסקי לבצע את כל הפעולות הנדרשות לשם העברת המניות על שם ארנון (לעיל ולהלן: "ההחלטה ראשונה של השופטת אגמון-גונן"). לענייננו חשובות אמירות בפסקה 4 להחלטה זו:

 

אעיר, כי בין השיטין עולה כי בכוונתו של ארנון להגיש בקשה למתן הוראות שעניינה בהפרשי הצמדה וריבית שלטענתו יש להוסיף לסכום הדיבידנד. עניין זה נדון (אם כי בעקיפין) על ידי כב' השופט י' זפט בהחלטתו מיום 5.5.09 ונקבע בגדרי אותה החלטה, כי לא ניתן לבסס על פסק הדין מיום 1.3.09 תוספת חיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית על כספי הדיבידנד. בית המשפט ציין שם עוד, כי ככל שארנון סבר כי המדובר בהשמטה, היה עליו להגיש בקשה לתיקון טעות סופר, אולם בקשה כאמור לא הוגשה. ערעור שהגיש ארנון על החלטת כב' השופט י' זפט נדחה ובהמשך, נדחתה גם בקשתו של ארנון לתקן את כתב הערעור שהוגש, באופן שיכלול גם טענה להוספת הפרשי הצמדה וריבית. באופן דומה, נדחתה בקשת ארנון להארכת המועד להגשת בקשה לתיקון סופר בפסק הדין. על רקע האמור ומאותם הנימוקים המפורטים בהחלטתי, מוטב לארנון כי ישקול עמדתו מחדש באשר לנחיצות הגשתה של בקשה כאמור (ההדגשות במקור).

 

ג.                  הבקשה למתן הוראות בעניין הפרשי ההצמדה והריבית (ההחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן, וההחלטה הראשונה של השופטת חיות)

 

ארנון הגיש בקשת למתן הוראות ובה טען שיש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לכספי הדיבידנדים שחולקו קודם למתן פסק הדין העיקרי. השופטת אגמון-גונן החליטה בבקשה ביום 26.6.2013 (לעיל ולהלן: "ההחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן"). היא דנה בשלוש תקופות: התקופה הראשונה היא ממועד חלוקת הכספים בידי סלקום ועד ליום 1.3.2009, מועד מתן פסק הדין העיקרי (כלומר התקופה שבה דן הערעור שלפנינו); התקופה השנייה היא ממועד מתן פסק הדין העיקרי ועד ליום 6.3.2010, אז העביר פיוטרקובסקי את הכספים לחשבון נאמנות (להלן: "התקופה השנייה"); התקופה השלישית היא מיום 3.6.2010 ועד למועד התשלום לארנון בפועל, 23.5.2012 (להלן: "התקופה השלישית"). השופטת אגמון-גונן דחתה את בקשת ארנון בנוגע לתקופה הראשונה, בהסתמך על שני נימוקים מצטברים: ראשית, מהבחינה הדיונית ההליך בו נקט ארנון איננו ההליך הנכון לברור עניין זה, אלא היה עליו לפעול בדרך של בקשה להבהרה של פסק הדין; שנית, מהבחינה המהותית: "כפי שכבר ציינתי בהחלטתי מיום 13.5.12, עוד בהחלטתו מיום 5.5.09 קבע כב' השופט זפט, כי לא ניתן לבסס על פסק הדין מיום 1.3.09 תוספת חיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית על כספי הדיבידנד" (פסקה 4). השופטת אגמון-גונן הוסיפה:

 

מכל מקום, גם אני איני סבורה כי ניתן לבסס על פסק הדין מיום 1.3.09 תוספת חיוב בגין הפרשי הצמדה וריבית על כספי הדיבידנד ולעניין זה מקובלים עליי נימוקיו של כב' השופט זפט, שהתבססו על הסעד שביקש ארנון בסיכומיו, על סכום האגרה ששילם ארנון כתוצאה מהחלטת כב' השופט אורנשטיין ועל נוסח כתב התביעה. מכאן, שאין כל בסיס לבקשה שלפני, ככל שעניינה בהפרשי הצמדה וריבית לתקופה הראשונה כהגדרתה לעיל (ההחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן, פסקה 4. ההדגשה במקור).

 

להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת ההחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן התקבלה בקשת ארנון ביחס לתקופות השנייה והשלישית, כאשר לגבי התקופה השנייה נקבע שפיוטרקובסקי ישלם גם ריבית פיגורים.

 

על ההחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן ביקשו פיוטרקובסקי וארנון, כל אחד בנפרד, רשות לערער. השופטת (כתוארה אז) אסתר חיות נתנה לפיוטרקובסקי רשות לערער על ריבית הפיגורים ודחתה את הבקשה של ארנון (רע"א 5072/13 פיוטרקובסקי נ' ארנון (7.10.2013) (לעיל ולהלן: "ההחלטה הראשונה של השופטת חיות")). את דחיית הבקשה של ארנון נימקה השופטת חיות בהתבסס על הטעם הדיוני בלבד, תוך שהיא מוסיפה את הדברים הברורים הבאים:

 

בפסק דינו של הנשיא גורן [פסק הדין העיקרי – ע.ג.] ניתנו שני צווים הצהרתיים, צו עשה אשר קיומו הותנה בתנאים וסעד כספי לתשלום סך של כ-60 מיליון ש"ח. מתוך ארבעת הסעדים הללו, הסעד הכספי הוא זה שהוצאתו לפועל מעוררת את הקשיים המועטים ביותר, כיוון שחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, והפסיקה שבאה בעקבותיו, מסדירים את מרבית השאלות המשפטיות הכרוכות בו. על כן, ספק בעיניי אם כוונת הצדדים והמותב שנתן את פסק הדין בערעור הייתה להקים מערכת חלופית להוצאתו של סעד זה אל הפועל. מכל מקום, סירוב בית המשפט המחוזי לדון בסוגיה זו אינה סותמת את הגולל עבור ארנון, וכאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי רשאי ארנון להעלות את טענותיו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. מכל הטעמים הללו, ובשים לב לכך שמדובר בהליך של בקשת רשות ערעור, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בנושא זה. למען הסר ספק יובהר כי אינני מחווה כל דעה לגוף הדברים בשאלת זכותו של ארנון להפרשי הצמדה וריבית בכל הנוגע לתקופה הראשונה (ההחלטה הראשונה של השופטת חיות, פסקה 12. ההדגשה אינה במקור).

 

ד.                  הבקשה לתיקון טעות בהוראות שניתנו לעניין הפרשי ההצמדה והריבית (ההחלטה השלישית של השופטת אגמון-גונן וההחלטה השנייה של השופטת חיות)

 

לאחר שהוגשו בקשות הרשות לערער, אך טרם ניתנה ההחלטה הראשונה של השופטת חיות, הגיש ארנון לבית המשפט קמא בקשה לתיקון טעות בהחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. הוא טען שהחלטה זו חייבה את פיוטרקובסקי לשלם לארנון סכומי כסף, אך לא הבהירה שהם יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד שישולמו בפועל. לאחר שניתנה החלטת השופטת חיות, הגיש ארנון הודעת עדכון לבית המשפט קמא. השופטת אגמון-גונן קבעה בהחלטה מיום 10.10.2013:

 

אני סבורה שהחלטת בית המשפט העליון מבהירה את עניין הריבית לחלוטין. מכל מקום מאפשרת לצדדים להגיש הודעה על חישוב ריבית מוסכם כמבוקש.

 

ביום 7.11.2013 דחתה השופטת אגמון-גונן את הבקשה לתיקון טעות (להלן: "ההחלטה השלישית של השופטת אגמון-גונן"):

 

לאחר פסק דינו של המשפט העליון בו נקבע במפורש אילו תשלומים יש לשלם, אין כל מקום לדיון נוסף בבקשה. הבקשה נדחית.

 

על ההחלטה השלישית של השופטת אגמון-גונן ביקש ארנון רשות לערער לבית המשפט העליון. הוא טען שההחלטה הראשונה של השופטת חיות לא עסקה כלל בהפרשי ההצמדה והריבית שהבקשה לתיקון טעות עסקה בהם. בית המשפט העליון (השופטת חיות) קיבל את בקשת ארנון (רע"א 8309/13 ארנון נ' פיוטרקובסקי (5.2.2014) (להלן: "ההחלטה השנייה של השופטת חיות")). נקבע שהיא עוסקת למעשה בתקופה רביעית, מהיום שבו היו צריכים להשתלם הפרשי ההצמדה והריבית בגין התקופה השנייה והשלישית להם זכאי ארנון בהתאם להחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן (23.5.2012) עד ליום שבו שולמו הפרשי ההצמדה והריבית הללו בפועל (להלן: "התקופה הרביעית"). העיסוק בתקופה זו נשמט מההחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן, וממילא לא נדון בהחלטתה הראשונה של השופטת חיות. היה מקום לקבוע שהסעד שנקבע בהחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן יישא הפרשי הצמדה וריבית עד למועד תשלומו.

 

7.            ביום 3.2.2015 הגיש ארנון ללשכת ההוצאה לפועל בתל אביב בקשה לביצוע פסק הדין העיקרי ולהבהרתו. רשמת ההוצאה לפועל התבקשה לפנות לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), ולבקש ממנו להבהיר את סעיף 39 לפסק הדין העיקרי בשאלה אם כספי הדיבידנדים כוללים הפרשי הצמדה וריבית. רשמת ההוצאה לפועל פנתה כמבוקש בבקשת ההבהרה, אשר דחייתה היא נושא הערעור שלפנינו. בית המשפט קמא (השופטת אגמון-גונן) נתן ביום 7.5.2015 את ההחלטה הבאה:

 

ראי רע"א 8309/13 מיום 5.2.2014 החלטה של כב' השופטת א' חיות (ובעיקר ס' 7 להחלטתה).

 

           ביום 12.5.2015 ביקש ארנון מבית המשפט קמא להחליט בבקשת ההבהרה. הוא טען שבשגגה לא הועברו ללשכת ההוצאה לפועל כתבי הטענות שהצדדים הגישו בקשר לבקשת ההבהרה. ככל הנראה, נטען, בשל כך לא הבחין בית המשפט המחוזי שהבקשה עסקה בהפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה; על כן הפנה בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 7.5.2015 בשגגה להחלטתה השנייה של השופטת חיות, שעסקה בתקופה הרביעית, ולא בשאלה הטעונה הבהרה. ארנון הוסיף שבית המשפט העליון הפנה אותו בהחלטתה הראשונה של השופטת חיות להליכי הוצאה לפועל, וכך שבה השאלה לבית המשפט קמא. בהחלטתה מיום 14.2.2017 מושא ערעור זה דחתה השופטת אגמון-גונן את בקשת ההבהרה משום ש"אין כל בסיס לבקשת ארנון להבהרת סעיף 39 לפסק הדין, באשר עמדת בית המשפט בעניין זה כבר פורטה כדבעי בשורה של החלטות". היא הוסיפה:

 

הכרעתי בכל הנוגע להפרשי ההצמדה והריבית בגין התקופה הראשונה נותרה על כנה ולא שונתה על ידי בית המשפט העליון, ובפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.2.14 [ההחלטה השנייה של השופטת חיות – ע.ג.], שב ומציין בית המשפט העליון כי תביעת ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה נדחתה על ידי בית משפט זה, ועוד מציין הוא, כי בקשת רשות הערעור של ארנון בהקשר זה נדחתה. היינו, אף שקיים, לכאורה, בסיס תיאורטי להגשת הבקשה הנוכחית, הרי שעמדתי בסוגיה ברורה, היא פורטה בשורה של החלטות, ואין, כיום, כל צורך בכל הבהרה נוספת.

 

ככל שקיים עוד ספק, אשוב ואבהיר כי לעמדתי אין מקום לתביעת ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה, ואין לי אלא להפנות לנימוקים שפורטו בהקשר זה בהחלטותיי הקודמות (שם, בפסקה 3, ההדגשה במקור).

 

8.            ארנון טוען שההחלטה נושא הערעור הסתמכה על ההחלטות הקודמות בלבד ולא בחנה מחדש את הסוגיה. נטען שבית המשפט העליון הבהיר כמה פעמים שההחלטות הקודמות של בית המשפט המחוזי ביחס לזכות להפרשי הצמדה וריבית בתקופה הראשונה אינן פירוש מוסמך של פסק הדין העיקרי ואינן מחייבות, ושהדרך להבהירו היא באמצעות פנייה של רשם ההוצאה לפועל לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. לכן שגויה הקביעה שפסק הדין כבר הובהר בעניין זה בהחלטות קודמות. ארנון מוסיף שהערעור שהוגש על פסק הדין המקורי אינו שולל את הפנייה למסלול לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל.

 

           פיוטרקובסקי טוען שבית המשפט קמא צדק בהחלטתו, ושכוונתו הייתה ידועה והובהרה בהחלטות הקודמות שניתנו בעניין. לגישתו, המסלול שבסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל נועד להבהיר את הכוונה בפסק דין קיים, ולא לתקן טעות (לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט) או להשלים חסר (בדרך של ערעור). פיוטרקובסקי מוסיף שלפי פסק הדין בערעור, בכל עניין הנוגע ליישום פסק הדין אין לפנות למסלול הקבוע בסעיף 12, אלא יש להגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי.

 

9.            אפתח בהיבט הדיוני. ההליך שלפנינו הוא הליך הבהרת פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. הצורך בקיומו של הליך זה הובהר על ידי הנשיא מאיר שמגר ז"ל בזו הלשון:

 

מטרת הליכי ההוצאה לפועל היא אכיפת החיובים הטמונים בפסק הדין. ההוצאה לפועל אינה ערכאת ערעור. חובת ההוצאה לפועל לאכוף פסק-דין בין שהוא נכון ומדויק ובין שהוא שגוי. אכיפת החיוב מחייבת את הבנת מהותו ומשמעותו. השלב הראשון באכיפת החיוב הינו שלב ההבנה והפרשנות. כל הפעלה של פסק-דין גוררת אחריה את פרשנותו. אולם מקום בו יש אי-בהירות, יש לעולם לזכור כי שיקול הדעת של ההוצאה לפועל הוא מוגבל לפי עצם טיבו וטבעו. מקום בו הבנת החיוב ופרשנותו אינם עולים מתוך פסק הדין ונסיבותיו, רשאי ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט לצורך הבהרת פסק הדין. במקרים של חוסר בהירות יידרש אפוא השלב השני באכיפת החיוב, היינו שלב הבהרת פסק הדין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל (רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5) 785, 789 (1994) (להלן: "עניין חוטר")).

 

 

10.         ויובהר, תכליתו של הליך הבהרת פסק דין "איננה אלא מתן הסבר ופירוש לפסק הדין ככל הנדרש לשם ביצועו במסגרת הליכי הוצאה לפועל" (ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 462, 475 (2003) (להלן: "עניין שטרית"). כן ראו בש"א 2076/18 פיוטרקובסקי נ' ארנון, פסקה 11 (16.5.2018), והאסמכתאות הנזכרות שם). מתכלית ממוקדת זו מתבקש כי ההליך של הבהרת פסק דין אינו מיועד לאפשר בחינה מחודשת של מחלוקות שהוכרעו בפסק הדין, בחינה נוספת של סוגיות אשר אינן דרושות לצורך ביצוע פסק הדין או אפילו בחינה דה-נובו של סוגיות הדרושות לצורך ביצוע פסק הדין. אם תאמר אחרת, הרי שיהיה בעצם קיום הליך שכזה משום סתירה לעקרון "גמר המלאכה" (Functus Officio""), לפיו משקם בית המשפט מכיסאו אין סמכותו להוסיף על פסק הדין או לתקנו (עניין שטרית, שם; ע"א 7774/11 עמותת ז.פ. נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ (27.1.2013)). כל מטרתו של הליך הבהרת פסק דין היא לפרש את פסק הדין ביחס לסוגיות הנחוצות לצורך ביצועו, תוך התחקות אחר כוונת המותב שנתן את פסק הדין, וזאת בהתאם לכללי הפרשנות התכליתית המקובלים.

 

11.         ככלל, הדין מאפשר לבקש להבהיר פסק דין שנתן בית משפט מוסמך, רק לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. ודוק, הסמכות לפנות בבקשה כזו לבית המשפט שנתן את פסק הדין אינה מסורה לצדדים, אלא לרשם ההוצאה לפועל בלבד, וזאת לאחר שהשתכנע שהדבר נחוץ לצורך ביצוע פסק הדין (עניין חוטר, 790). בעל דין המעוניין בהפעלת הסמכות נדרש לפיכך לשכנע תחילה את ראש ההוצאה לפועל בנחיצות הפניה (ראו: רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' מנדל, פסקה ה(2) (18.1.2017)). כך פעל ארנון בעניינו.

 

12.         במקרה בו עסקינן קבע בית המשפט העליון בפסק הדין בערעור כי "היה ותתעורר מחלוקת בכל הנוגע ליישומו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי יהא כל צד רשאי להגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט המחוזי במסגרת ההליך". מכאן שלפני הצדדים הייתה פתוחה גם האפשרות לברר מחלוקות בנודע ליישומו של פסק הדין העיקרי במסגרת בקשה למתן הבהרות.

 

           ואכן, ארנון פסע תחילה במסלול שנקבע על ידי בית המשפט העליון, והגיש בקשה למתן הוראות המתייחסת לנושא זכאותו להפרשי הצמדה וריבית – בקשה שהתייחסה הן לתקופה הראשונה בה עסקינן והן לתקופות השנייה והשלישית. בית המשפט המחוזי הכריע בבקשה זו (ההחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן), תוך שהוא דוחה את הבקשה למתן הפרשי הצמדה וריבית ביחס לתקופה הראשונה (דהיינו עד למתן פסק הדין העיקרי), ומקבל אותה ביחס לתקופות השנייה והשלישית (דהיינו לאחר מתן פסק הדין העיקרי). ארנון ערער על החלטה זו, ואולם בערעור שהוגש נקבע כי דיון בזכאות להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה, ככל שיש מחלוקת בנושא זה, צריך להיעשות במסגרת בקשה להבהרת פסק הדין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, ולא במסגרת בקשה למתן הוראות, וכי לעת עתה יש להותירו ללא הכרעה (ההחלטה הראשונה של השופטת חיות). בקשת ההבהרה דנן היא תוצאה של הנחיה זו. מכאן שארנון פעל מבחינה דיונית על פי הנחיות בית המשפט העליון, ולפיכך לא ניתן לבוא אליו בטענה לא ביחס למסלול בו בחר (למסקנה זו הגיע גם השופט דוד מינץ, אשר דן  בערעור שהוגש על סיווג ההליך שלפנינו כערעור בזכות. ראו בש"א 2076/18 פיוטרקובסקי נ' ארנון, פסקה 13 (16.5.2018)), ולא ביחס לעיתוי הגשת הבקשה (שהוגשה ללא שיהוי, בשים לב למועד בו הסתיים הדיון בהליכי הבקשה למתן הוראות. להרחבה בעניין זה ראו פסקה 27 להלן).

 

13.         ומהפן הדיוני, לגוף העניין. פרטתי לעיל ההחלטות הקודמות שניתנו בסוגיה ושבית המשפט קמא הזכיר. בחינה מדוקדקת שלהן מצביעה על כך שלא ניתנה בהן הכרעה מחייבת בשאלה אם ארנון זכאי להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה. הדברים עולים מסקירת הדברים, ואולם למען לא יוותר ספק אפרש בקצרה:

 

א.           הליך צמצום העיקולים - בית המשפט קמא הסתמך בהחלטותיו הקודמות, ובהחלטה מושא ערעור זה, על החלטת סגן הנשיא זפט בבקשת העיקול. בהחלטה זו אכן נקבע שבפסק הדין העיקרי לא נפסקו לטובת ארנון הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה. ואולם, הדברים נאמרו לצורך הדיון בסעד זמני, וככאלה לא היה בהם כדי ליצור הכרעה מחייבת בעניין זה (להלכה לפיה החלטה בסעד זמני אינה יוצרת מעשה בית דין ראו נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 256–275 (1991); יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 578 (שלמה לוין עורך, מהדורה שביעית, 1995) (להלן: "זוסמן")). לא זו אף זו, בערעור שהוגש על החלטת סגן הנשיא זפט הבהירה השופטת נאור ב"רחל בתך הקטנה", כי קביעות אלה "לא נועדו אלא לשם קביעת סכום העיקול (עניין שכעת התייתר) והן אינן מכריעות בזכויות הצדדים לפי פסק הדין כך שכל טענות הצדדים שמורות להם". מכאן שהקביעות בהחלטת סגן הנשיא זפט בוודאי אינן יוצקות תוכן לפסק הדין העיקרי ואינן מבהירות אותו.

 

ב.           הבקשה למתן הוראות בעניין העברת כספי הדיבידנדים - ההחלטה מושא הערעור מפנה גם להחלטה הראשונה של השופטת אגמון-גונן. השופטת אגמון-גונן נדרשה בה לזכאותו של ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין הדיבידנדים. אולם מדובר באמרת אגב שנאמרה טרם הוגשה כל בקשה בעניין זה, ושלא נדרשה לצורך ההכרעה בבקשה למתן הוראות. לא ניתן לראות בהחלטה זו משום הכרעה מחייבת בסוגיה שלפנינו.

 

ג.            הבקשה למתן הוראות בעניין הפרשי ההצמדה והריבית - מותב בית המשפט קמא אכן הביע עמדה השוללת את הזכאות להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה במסגרת הליך זה, וזאת כנימוק נוסף לדחיית חלק זה של הבקשה למתן הוראות מטעם דיוני (ההחלטה השנייה של השופטת אגמון-גונן). ואולם, בערעור על החלטה זו הסתמך בית המשפט העליון רק על הנימוק הדיוני לדחיית חלק זה של הבקשה למתן הוראות. זאת ועוד, בית המשפט העליון הבהיר כי סוגיית ההצמדה והריבית בגין התרופה הראשונה תוכרע, ככל שהדבר יידרש, במסגרת בקשה להבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, והדגיש כי "אינני מחווה כל דעה לגוף הדברים בשאלת זכותו של ארנון להפרשי הצמדה וריבית בכל הנוגע לתקופה הראשונה" (ההחלטה הראשונה של השופטת חיות). מכאן שגם בהליך זה לא הוכרע העניין.

 

ד.           הבקשה לתיקון טעות בהוראות שניתנו לעניין הפרשי ההצמדה והריבית - בקשה זו עסקה אך ורק בזכאות להפרשי הצמדה וריבית בתקופה הרביעית. מכאן שהיא לא עסקה כלל בשאלת הזכאות בתקופה הראשונה, ולאור ההנחיה שניתנה על ידי בית המשפט העליון בהחלטה הראשונה של השופטת חיות, גם לא היה מקום שתעסוק בה. 

 

 

14.         לסיכום, שאלת זכאותו של ארנון להפרשי הצמדה וריבית לא נידונה והוכרעה לגופה. למעשה, הנימוקים שניתנו בהחלטת סגן הנשיא זפט בהליך צמצום העיקולים, שאין להם כל מעמד מחייב, הם ששימשו בסיס לכל החלטותיה של השופטת אגמון-גונן, וגם להחלטה מושא הערעור דנן (להלן: "נימוקי הדחייה"). בחלק הבא אדון בנימוקי הדחייה ובטענות הצדדים בנוגע אליהם ואכריע במחלוקות השנייה והשלישית: האם נתבעו הפרשי הצמדה וריבית על התקופה הראשונה, והאם אלה מגיעים לארנון על פי פרשנותו הנכונה של פסק הדין העיקרי.

ג. האם נתבעו הפרשי הצמדה וריבית על התקופה הראשונה?

15.         ארנון ביקש בתובענה המקורית סעדים הצהרתיים וצו עשה. הוא לא כלל במסגרת התובענה בקשה לסעד כספי המתייחס לדיבידנדים – לא כאלה שכבר חולקו בסמוך למועד הגשתה (34 מיליון ש"ח, אשר חולקו בשלושת החודשים הסמוכים למועד הגשת התביעה), ולא כאלה שיחולקו במהלך התנהלות התובענה. ממילא גם לא תבע הפרשי הצמדה וריבית בגין הדיבידנדים בכתב התביעה המקורי.

 

16.         בבקשה שהגיש טען פיוטרקובסקי שמדובר למעשה בתובענה כספית שסכומה הוא שווי המניות וסך הדיבידנדים ששולמו בגינן במהלך השנים. בדיון שהתקיים בשלהי שנת 2008 לפני כב' הרשם (כתוארו אז) איתן אורנשטיין הסכים ארנון לשלם אגרה בהתאם לסכום הדיבידנדים שחולק עד לאותו מועד, ולתקן את התביעה כך שיתווסף לה סעד כספי בסכום זה. לצורך ביצוע התיקון הגיש מסמך שכותרתו "טבלת דיבידנדים 2006 -2008". בטבלה זו פורטו סכומי 11 הדיבידנדים ששולמו עד למועד הגשתה, בסכום כולל של 60,130,000 ש"ח, כשמתחת לטבלה נכתב "בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום החלוקה ועד ליום התשלום בפועל". זהו המסמך המכונה בפסק דין זה "טבלת הדיבידנדים". הרשם אורנשטיין קבע שארנון ישלם את האגרה המתחייבת לפי סך תביעה של 60,130,000 ש"ח, סכום הדיבידנדים שסלקום שילמה בשנים 2006–2008 עבור המניות שבמחלוקת (בש"א (מחוזי ת"א) 11339/06 ארנון נ' פיוטרקובסקי (31.12.2008) (להלן: "החלטת הרשם אורנשטיין")). הרשם אורנשטיין נקב בסכום זה בהסתמך על טבלת הדיבידנדים שארנון הגיש. ואכן, אין חולק כי התביעה תוקנה כך שנוסף לה סעד כספי בגין הדיבידנדים המפורטים בטבלת הדיבידנדים, והאגרה שולמה בהתאם לסכום האמור. יצוין כי למיטב בדיקתי, לא הוגש כתב תביעה מתוקן, אלא בית המשפט הסתפק בהגשת טבלת הדיבידנדים לצורך תיקון התביעה, והכללת הסעד הכספי להשבתם במסגרתה.

 1.  מעמדה של טבלת הדיבידנדים

17.         מרכזית בנימוקי הדחייה היא העמדה שארנון כלל לא תבע הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה, מכיוון שדרישה זו הופיעה במפורש רק בטבלת הדיבידנדים, ואולם לטבלה זו אין מעמד דיוני והיא "אינה חלק מפסק הדין". לטענת ארנון, בהליך שהתנהל לפני הרשם אורנשטיין תוקן כתב התביעה המקורי בהסכמת הצדדים. התיקון היה על דרך של הוספת סעד כספי בשווי הכספים שפורטו בטבלת הדיבידנדים, ובאמצעות צירופה, ובעקבותיו אף שולמה אגרה בהתאם לטבלת הדיבידנדים. פיוטרקובסקי טוען שארנון לא הגיש כתב תביעה מתוקן שבו הסעד הכספי המבוקש, ושלא ניתנה הסכמה שלא יוגש כתב תביעה מתוקן; על כל פנים, ארנון לא שילם אגרה בגין הפרשי הצמדה וריבית, אלא בגין קרן הדיבידנדים בלבד.

 

           אין בידי לקבל גם את העמדה לפיה טבלת הדיבידנדים אינה חלק מכתב התביעה המתוקן, ועל כן לא מהווה חלק מפסק הדין. אין פסק כי כתב התביעה תוקן בהסכמה בהחלטת הרשם אורנשטיין, כך שהוא כולל גם סעד כספי. עמד על כך הנשיא גורן בפסק הדין העיקרי, בציינו: "ביום 5.1.09 שילם המבקש אגרה בסך 1,557,735.28 ש"ח הנגזר מסכום הדיבידנדים, בהתאם להחלטת כבוד הרשם א' אורנשטיין מיום 31.12.08, והוסף בהסכמה לתובענה סעד כספי לתשלום הדיבידנדים" (עמ' 9). כל ניסיון להתכחש לכך כיום אינו יכול להצליח. המסמך היחידי שהוגש לצורך ביצוע תיקון זה הוא טבלת הדיבידנדים, בה פורטו דרישותיו הכספיות של ארנון. מכאן שטבלת הדיבידנדים הפכה מכוח החלטת הרשם אורנשטיין לחלק מכתב התביעה המתוקן. בהתאם, בפסקה 39 לפסק הדין העיקרי קבע הנשיא גורן כי "פסק הדין יחול גם על הזכויות בדיבידנדים, כמפורט בתביעה המתוקנת". מאחר שלא הוגש כל מסמך אחר לצורך תיקון התביעה, ממילא מתבקשת המסקנה שבהתייחסותו ל"מפורט בתביעה המתוקנת", מתייחס הנשיא גורן לאמור בטבלת הדיבידנדים. משכך, לא ניתן לטעון שהטבלה אינה בעלת מעמד דיוני בפסק הדין העיקרי. מובן שהיא התיקון שנערך בתובענה, ומכאן שהיא חלק מהתובענה המתוקנת.

 

           קיצורו של דבר, לטבלת הדיבידנדים יש מעמד דיוני בפסק הדין. היא למעשה התיקון שנערך בתובענה, והיא משקפת את הסעד הכספי שנתבע. על כן, לא ניתן לקבל את נימוקי הדחייה בעניין זה.

2. התייחסות חסרה לדרישה בכתב התביעה ובסיכומים

18.         טעם נוסף בנימוקי הדחייה הוא שהפרשי הצמדה וריבית מעודכנים ליום תיקון התובענה לא נכללו בטבלת הדיבידנדים, וארנון לא ציין בסיכומיו שהוא דורש אותם, אלא הסתפק בציון הסכום הנומינלי בלבד (הסעד הכספי שהתבקש בסיכומים היה "לצוות על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע את כל כספי הדיבידנדים ששולמו להם בקשר עם המניות, והעומדים נכון ליום הגשת הסיכומים על סכום של 60,130,000 ש"ח" – הא ותו לאו). אולם, לפי תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תובע אינו חייב לציין בכתב תביעתו במפורש שהוא מבקש הפרשי הצמדה וריבית, ובוודאי שאין הוא נדרש לפרט את סכומם נכון למועד הגשת התביעה. כדברי הנשיא מאיר שמגר בע"א 391/88 מנהל עיזבון פיכטנבוים נ' זלישניק, פ"ד מו(4) 311, 315 (1992) (להלן: "עניין פיכטנבוים"):

 

אשר לפסיקה של הפרשי הצמדה וריבית [שעד ליום פסק הדין], בעבר הייתה קיימת אי-בהירות לגבי החובה לבקש סעד זה בכתב התביעה... הדעה השלטת הייתה, כי "מותר, ואולי אפילו רצוי, לעתור על ריבית, הפרשי הצמדה והוצאות משפט בכתב התביעה, אך אין חובה לעשות כן הואיל ו'בסעד כללי' עסקינן" ... . גישה זו קיבלה גושפנקא בתקנות סדר הדין האזרחי ... כאשר ... בתקנה 14(ב) [שלפיה אין צורך לבקש סעד כללי] אחרי המלים "סעד כללי" הוסף "לרבות הפרשי הצמדה, ריבית, שכר טירחת עורך דין והוצאות משפט".

 

 

19.         למעלה מכך, נראה כי ארנון דווקא כן דרש הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה בכתב התביעה המתוקן, וכי לא וויתר על דרישה זו במסגרת סיכומיו. כאמור לעיל, טבלת הדיבידנדים, שהיא חלק מכתב התביעה המתוקן, כללה דרישה להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה. בנוסף בסיכומי התשובה שהגיש ארנון צוין בפסקת המבוא בהדגשה כי התביעה הכספית היא "בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין על הסכומים הנ"ל מהיום שהתקבלו ועד ליום התשלום בפועל". פיוטרקובסקי לא מחה על עניין זה.

 

20.         ודוק, קשה לחלוק על כך שארנון היה מיטיב לעשות אילו היה מגיש כתב תביעה מתוקן כהלכתו, ואילו היה מפרש דרישתו להפרשי הצמדה וריבית בסיכומיו העיקריים, ולא רק בסיכומי התשובה. ואולם, בנסיבות העניין, אינני סבור כי ניתן לראות במחדלים דיוניים אלה משום בסיס מספיק לשלילת זכותו של ארנון לתבוע הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה.

3.          אי תשלום אגרה בגין הפרשי ההצמדה והריבית

21.         גם הטענה שהיה צריך לשלם אגרה על הפרשי ההצמדה והריבית בתקופה הראשונה, וכי משלא שולמה אגרה אין מקום לפסוק אותם, דינה להידחות. ראשית, אף אם היה ממש בטענה כי האגרה חושבה בצורה שגויה, הרי שבנסיבות העניין, אין בכך כדי להצדיק דחיית התביעה להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה, אלא לכל היותר תיקון של תחשיב האגרה, ותשלום הפרשים; שנית, את האגרה בתביעה לסעד כספי קצוב משלמים ברגיל לפי הסכום הנתבע כערכו בעת הגשת התובענה (פרטים 3(א) ו-7(א) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987, ק"ת 221, 228, שהיו בתוקף בעת הגשת התובענה העיקרית. היום ראו פרטים 1 ו-8 לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007). בשים לב לכך שבמועד הגשת התובענה בוצעו רק שתי החלוקות הראשונות, ואף זאת חודשים בודדים לפני הגשת התובענה, ספק אם תחשיב האגרה כפי שנערך היה שגוי בצורה משמעותית.

ד. האם פסק הדין העיקרי, על פי פרשנותו הנכונה, מקנה לארנון זכות הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה?

22.         הדיון עד כה הוביל לשתי מסקנות עיקריות: ראשית, טרם ניתנה הכרעה מחייבת בשאלת זכותו של ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה על פי פסק הדין; שנית, תביעת ארנון כללה בחובה תביעה להפרשי הצמדה והריבית גם בגין התקופה הראשונה. ואולם, בשני אלה אין די על מנת שהערעור יוכרע לטובת ארנון. השאלה שנותרה על המדוכה, ואשר בה אדון בחלק זה, היא זו העומדת ביסוד המחלוקת במסגרת בקשת ההבהרה: האם פסק הדין העיקרי, על פי פרשנותו הנכונה, מקנה לארנון את הזכות לקבל הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה.

 

23.         לצורך ההכרעה בסוגיה זו, אדרש לשתי שאלות משנה: הראשונה, האם על פי הדין המהותי זכאי ארנון להפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה. שאלת משנה זו חשובה, שכן לאור הדין המהותי ראוי לפרש את פסק הדין; השנייה, האם פסק הדין העיקרי הקנה לארנון את הזכות להפרשי הצמדה וריבית בתקופה הראשונה. שאלת משנה זו נדרשת לאור טיבו הדיוני של ההליך דנן, בקשה להבהרת פסק דין, ולא דיון בשאלה דה-נובו.

1. האם ארנון זכאי להפרשי הצמדה וריבית על פי הדין המהותי?

24.         לבית המשפט נתון שיקול דעת לפסוק לבעל דין הפרשי הצמדה וריבית בגין הסכום שנפסק לטובתו. כך מורה סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה:

 

רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו.

 

סעיף 3א(א) לחוק זה מוסיף:

 

במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם.

 

           אף שמדובר בסוגיה המסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, ככלל נהוג להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכום כסף שבית משפט פסק לטובת בעל דין. הדבר מבטא את הגישה הרווחת שלפיה "כסף ששולם מוחזר לרוב בערכו הריאלי. עקרון מניעת ההתעשרות שלא כדין מחייב דרך-כלל כי לסכום הנומינלי תתווסף הצמדה וכן ריבית ריאלית, המייצגת את דמי השימוש בכסף" (ע"א 5267/03 פרג'-גשורי נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337, 358 (2005). ראו גם רע"א 1015/01 בן ארצי נ' מדינת ישראל – ועדת הזכאות, פסקאות 24–31 (‏11.5.2011)). בית המשפט יימנע מלפסוק הפרשי הצמדה וריבית, אם מצא שבעל הדין הזוכה תרם תרומה מהותית להימשכות היתרה של ההליכים, הטריח לחינם את בית המשפט או נקט פעולות פסולות דומות (עניין פיכטנבוים, בעמ' 315). ערכאת הערעור עשויה להתערב בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית מקום שזו נמנעה מלהתייחס להפרשי ההצמדה והריבית באין בקשה לכך בכתב התביעה, "ובלבד שאינה עולה כוונת בית המשפט קמא לשלול סעד זה בתוקף שיקול דעתו" (שם).

 

25.         במקרה בו עסקינן, ההצדקה לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית חזקה במיוחד. בפסק הדין העיקרי נקבע כי פיוטרקובסקי מחזיק במניות בנאמנות עבור ארנון. סעיף 3(א) לחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979, מורה כי "פירותיהם ותמוריהם של נכסי הנאמנות יהיו אף הם לנכסי הנאמנות". מכאן שאף הדיבידנדים שחולקו בגין המניות הוחזקו בידי פיוטרקובסקי בנאמנות עבור ארנון, וכך גם כל תשואה שצמחה לו מהשקעתם. זאת ועוד, כנאמן חייב היה להשקיע את כספי הדיבידנדים "כיעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות" (סעיף 6 לחוק הנאמנות). לפיכך בין אם לפיוטרקובסקי צמחה מהדיבידנדים תשואה בפועל, ובין אם לאו, יש הצדקה לחייבו לכל הפחות בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק, שהם בגדר מדד מינימאלי לתועלת שצמחה לו בתקופה זו מהחזקת הדיבידנדים ברשותו בניגוד לחובותיו כנאמן.

 

           סיכומו של דבר, מבחינת הדין המהותי לא יכול להיות ספק כי ראוי היה לפסוק הפרשי הצמדה וריבית לטובת ארנון גם ביחס לתקופה הראשונה.

2. האם פסק הדין העיקרי הקנה לארנון את הזכות להפרשי הצמדה וריבית?

26.         הנשיא גורן לא נדרש במפורש בפסק הדין העיקרי לסוגיית הפרשי ההצמדה והריבית, ולא קבע בלשון ברורה דבר לגביה. עם זאת, בסוף פסק הדין הוא התייחס להתנהגות הצדדים במהלך ההליך, שהיא כאמור השיקול העיקרי לשלול הפרשים אלה:

 

בנסיבות המקרה, כאשר שני בעלי הדין לא היו נקיים מפגמים התנהגותיים זה כלפי זה, החלטתי שלא לחייב בהוצאות, והוצאות ששולמו בעבר יחולו על משלמיהן. לא מצאתי מקום לפרט פגמים אלה, מאחר שלא היה בהם כדי להשפיע על התוצאות המשפטיות של המחלוקת שבין הצדדים (פסקה 42).

 

           הנשיא גורן סבר שנפל דופי בהתנהלות שני הצדדים, ולכן בחר שלא לפסוק הוצאות משפט לצדדים. פסיקת הוצאות, בדומה להפרשי הצמדה וריבית, נחשבת לסעד כללי לפי תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. סבורני כי לו ביקש הנשיא גורן לשלול הפרשי הצמדה וריבית מארנון, היה מציין זאת במפורש, כפי שנדרש לסוגיית ההוצאות. כך בוודאי כשמדובר בשלילת הזכות להפרשי הצמדה וריבית מנהנה התובע נאמן שהתכחש לנאמנותו.

 

           זאת ועוד, כמוסבר לעיל, הנשיא גורן נדרש בפסקה 39 לכך ש"פסק הדין יחול גם על הזכויות בדיבידנדים, כמפורט בתביעה המתוקנת". כאמור, התובענה המתוקנת כוללת את טבלת הדיבידנדים המבטאת את הסעד הכספי שנדרש, והוספתה לתובענה היא התיקון שנעשה. בטבלת הדיבידנדים נכתב בבירור שלסכומים יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית.

 

           סיכומו של דבר, הפרשנות הסבירה להוראתו של הנשיא גורן בפסק הדין העיקרי, התואמת אף את הדרך בה נכון היה לפסוק בעניין זה, היא שיש לקבל את תביעת ארנון ביחס לדיבידנדים במלואה, דהיינו לפרש את פסק הדין העיקרי כמכיר הן בזכות לדיבידנדים עצמם, והן בזכות להפרשי הצמדה וריבית בגינם ביחס לתקופה הראשונה.

ה.                 שיהוי

27.         הטענה האחרונה שאדרש אליה נוגעת לאמירה של השופטת אגמון-גונן בהחלטה מושא ערעור זה:

 

לא ניתן להתעלם מהשיהוי הרב שדבק בבקשה זו, אשר הוגשה בחלוף שש שנים ממועד מתן פסק הדין, כאשר המחלוקת בין הצדדים בסוגיית הפרשי הריבית וההצמדה בגין התקופה הראשונה כבר הייתה ידועה עוד ביום 5.5.09, אז ניתנה החלטת כב' השופט זפט, וכאשר ארנון הופנה על ידי בית המשפט העליון להליך של בקשת הבהרה של פסק הדין עוד ביום 24.12.09. מצב דברים זה מעורר את החשש, כי מטרתה של בקשה זו היא לשמש כמנוף לערעור נוסף על ההחלטות שהתקבלו עד כה בעניינם של הצדדים, ובפרט החלטתי מיום 26.6.13, שבגדרה הבהרתי את סעיף 39 לפסק הדין, וזאת בניסיון לעריכת מקצה שיפורים באותן החלטות. גם מטעם זה, דין הבקשה להידחות (עמ' 9).

 

פיוטרקובסקי טוען שארנון פעל בשיהוי. אולם הוא לא העלה טענה זו בבית המשפט קמא. לגוף העניין, בית משפט זה סקר לאחרונה את התנאים לשיהוי בהליך אזרחי:

 

הראשון, כי השיהוי בהגשת התביעה מבטא את ויתורו של התובע על זכותו; השני, כי בעקבות השיהוי הורע מצבו של הנתבע. לעיתים התייחסה הפסיקה לתנאי שלישי שעניינו כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע ... . בכל מקרה, גם בהתקיים תנאים אלה, לבית המשפט עדיין מסור שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו ... . מכל מקום, דוקטרינת השיהוי מוגבלת למקרים חריגים ונדירים, והנטל הכבד להוכחתה מוטל על הנתבע (ע"א 8323/17 מדינת ישראל נ' בעהם, פסקה 29 (20.5.2019)).

 

 

           אשר לתנאי הראשון, ארנון לא שקט על שמריו. הוא נקט מספר הליכים שתכליתם להבהיר כי עומדת לו הזכות לקבלת הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה הראשונה. בעקבות זאת הובהר כי ההליך הדיוני בו עליו לנקוט הוא בקשה להבהרת פסק דין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. בקשה כזו, מטבע הדברים, לא ניתן להגיש אלא כאשר מוגש פסק הדין לאכיפה. ואולם, רק לאחר השלמת ההליכים בקשר לבקשה למתן הוראות ביחס להפרשי ההצמדה והריבית, עם מתן החלטתה השנייה של השופטת חיות ביום 5.2.2014, ניתן היה לנקוט הליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין העיקרי, על ההבהרות השונות שניתנו לגביו. ביום 27.4.2014 נפטר ארנון, ונדרש היה לקבוע את זהות יורשיו כדי להמשיך בהליכים. ביום 22.9.2014 ניתן צו ירושה לטובת המערערות. כמה חודשים לאחר מכן, ביום 3.2.2015, הן הגישו את הבקשה להבהרת פסק הדין ללשכת ההוצאה לפועל. העולה מסקירה זו הוא כי לא ניתן להסיק מההתנהגות של ארנון וחליפיו שהם ויתרו על הזכות להפרשי הצמדה וריבית. אשר לתנאי השני, ארנון טוען שהמחלוקות בנוגע להפרשי ההצמדה והריבית היו ידועות לפיוטרקובסקי, ולכן לא התקיימה הסתמכות. פיוטרקובסקי לא טען שמצבו הורע בעקבות העיכוב בהגשת ההליך. לבסוף, לא התרשמתי שענייננו הוא מאותם מקרים חריגים ונדירים שבהם יש להפעיל את דוקטרינת השיהוי. ממילא הנטל להוכחתה רובץ על הנתבע, והוא לא עמד בנטל זה.

סוף דבר

28.         לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולהבהיר כי על פי פסק הדין העיקרי על המשיבים לשלם למערערות גם הפרשי הצמדה וריבית על פי דין על הדיבידנדים בגין התקופה מאז שפיוטרקובסקי קיבל אותם ועד למועד מתן פסק הדין העיקרי (להלן: "ההפרשים בגין התקופה הראשונה"). כן אציע להבהיר, למניעת התדיינות נוספת, כי ההפרשים בגין התקופה הראשונה יישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי דין מיום מתן פסק הדין העיקרי ועד למועד מתן פסק דין זה. עוד אציע כי המשיבים יחויבו, יחד ולחוד, בתשלום הוצאות המערערות בכל הערכאות בסכום של 100 אלף ש"ח, וזאת חלף החיוב בהוצאות בבית המשפט המחוזי.

 

 

 

 

 

 

ש ו פ ט

 

השופט נ' הנדל:

 

 

            אני מסכים.

 

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופט י' וילנר:

 

 

            אני מסכימה.

 

 

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף.

 

           ניתן היום, ‏י"ב בכסלו התש"פ (‏10.12.2019).

 

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

 

 

 

 

 

_________________________

הסרת המסמך
3
רע"א 476/21
החלטה
22/01/2021
טען מסמכים נוספים