דיאליט בע"מ ע"י צבי פורת מנכ"ל נ. אברהם הרר | חיפוש פסקי דין ברשת בחינם - ישראקורט

דיאליט בע"מ ע"י צבי פורת מנכ"ל נ. אברהם הרר

ע"א 8191/16
תאריך: 17/06/2019

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  8191/16

 

לפני:  

כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר

 

כבוד השופט נ' סולברג

 

כבוד השופט ד' מינץ

 

המערערת:

דיאליט בע"מ

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. אברהם הרר

 

2. נעמי הרר

 

3. עמרם לשד (פורמלי)

                                          

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ב' ארנון) מיום 31.7.16 בת"א 4951-08-07, ת"א 2081-08-07 ות"א 32621-11-11

 

בשם המערערת:                     צבי פורת – מנכ"ל המערערת

בשם המשיבים:                      עו"ד עלא דיאב; עו"ד אורטל פאר

 

 

פסק-דין

 

השופט ד' מינץ:

 

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ב' ארנון) מיום 31.7.2016 בת"א 4951-08-07, ת"א 2081-08-07 ות"א 32621-11-11, במסגרתו נדחו שלוש תביעות המערערת נגד המשיבים.

 

1. רקע עובדתי

1.            המערערת היא חברה העוסקת בייצור מכונות לליטוש יהלומים, המנוהלת על ידי מר צבי פורת (להלן ובהתאמה: דיאליט ו-פורת). משיב 1, מר אברהם הרר (להלן: הרר) עוסק גם הוא בפיתוח, ייצור והפצה של מכונות לעיבוד ולליטוש יהלומים, ובבעלותו חברה בשם "היהלום", המייצרת, המשווקת והמוכרת מכונות ייצור לענף היהלומים המלוטשים (להלן: חברת היהלום). משיבה 2 היא רעייתו של הרר, המשמשת כמנהלת השיווק והמכירות של חברת היהלום. באמצע שנת 1998 החלו מגעים בין דיאליט להרר שנסתיימו בהסכם שיתוף פעולה ביניהם.

 

2.            בשנת 2007 דיאליט הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שתי תביעות נגד הרר, אחת מהן גם נגד אשתו, ובשנת 2011 הגישה תביעה נוספת נגד השניים. בגדרן של שלוש התביעות טענה דיאליט כי הרר העתיק וחיקה את מכונות ליטוש היהלומים שייצרה, וכן גרם לאחד ממפיציה להפר עמה הסכמים. דיאליט טענה לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה; להפרת זכויות יוצרים, פטנט ומדגם; לעוולת גניבת עין; לעשיית עושר ולא במשפט; ולהטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. בתגובה, הגיש הרר שלוש תביעות שכנגד בגדרן טען מיני טענות כלפי דיאליט. שלוש התביעות ושלוש התביעות שכנגד אוחדו והועברו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד עם הקמתו, והוכרעו בפסק הדין מיום 31.7.2016. במסגרת התביעות האמורות הועלו טענות למכביר, אך מפני שהערעור נסוב רק על חלק מפסק הדין המנומק והמפורט ביותר (המחזיק למעלה מ-200 עמודים), ונטען בו רק לגבי חלק מהעילות האמורות, תפורט להלן השתלשלות ההליך לפני בית המשפט המחוזי בחלקים הנוגעים לערעור בלבד.

 

1.1. ת"א 4951-08-07

3.            בתביעה הראשונה נטען שהרר גרם להפרת שני הסכמים שנחתמו בין דיאליט לבין חברה הודית בשם Sahajanand Laser Technology (להלן: סהג'ננד), ששימשה כמפיצה הבלעדית של דיאליט בהודו. ההסכם הראשון, הסכם הפצה שנחתם ביום 15.10.1997 (להלן: הסכם ההפצה). במסגרת הסכם זה נכללו, בין היתר, שלושת הסעיפים שלהלן: סעיף 5 – במסגרתו התחייבה סהג'ננד לרכוש מדיאליט בשנה הראשונה לתקופת ההסכם מכונות ליטוש יהלומים בסכום מינימלי של מיליון דולר ארה"ב, וכן להגדיל את היקף הרכישה ב-50% לפחות בכל שנה עוקבת (להלן: סעיף הרכישה); סעיף 23 – במסגרתו התחייבה סהג'ננד להימנע מעיסוק או מעורבות, במישרין או בעקיפין, בהודו או מחוצה לה, במכירה, שיווק או פעילות שיש בה משום תחרות עם מוצריה של דיאליט או בדיאליט עצמה, למשך תקופת החוזה ולמשך שלוש השנים שלאחריה (להלן: תניית איסור התחרות); סעיף 32 – במסגרתו הסכימו השתיים על תניית שיפוט הקובעת סמכות שיפוט בלעדית בישראל (להלן: תניית השיפוט). ההסכם השני הוא הסכם למכירת 200 מכונות GS-7000 מתוצרתה של דיאליט לסהג'ננד (להלן ובהתאמה: הסכם המכונות, ו-מכונות ה-GS). מכונות ה-GS הן מכונות אוטומטיות לליטוש סופי של היהלומים, המשמשות בעיקר לליטוש אבנים עגולות. לדידה של דיאליט, במהלך חודש יוני 1999 נוהל בין השתיים משא ומתן בעניין מכירת 200 מכונות GS, אשר הבשיל לבסוף לכדי חוזה מחייב.

 

4.            לטענת דיאליט, סהג'ננד הפרה את הסכם ההפצה בכך שלא עמדה בהתחייבויותיה האמורות בסעיף הרכישה ובתניית איסור התחרות, וחלף האמור בהן התקשרה עם הרר למכירת מכונות ליטוש אוטומטיות. בקיץ 1999, כך נטען, הרר הזמין מחברת פרוטק עיבוד שבבי בע"מ (להלן: פרוטק) חלפים ומכלולים עבור 200 מכונות אותן הוא מכנה "Final Polishing" (להלן: מכונות ה- FP). פרוטק היא יצרנית החלקים של מכונות ה-GS, שהייתה מצויה בבעלותו של מר עמי מסילתי (להלן: מסילתי) אשר עבד קודם לכן בדיאליט ופוטר בדצמבר 1998.

 

           ויובהר, על מנת למנוע בלבול, כי על אף הזהות בכמות המכונות מושא הסכם המכונות (200 במספר) וכמות המכונות מושא ההפרה של הסכם ההפצה (200 במספר), המדובר בשני הסכמים נפרדים שאין ביניהם כל קשר.

 

           בהמשך לכך, טוענת דיאליט כי בנובמבר 1999 מכר הרר לסהג'ננד את המכונות שהזמין מפרוטק. לשיטתה של דיאליט, ניתן ללמוד על כך ממכלול הנסיבות, וביניהן: עיתוי הזמנת המכונות מפרוטק; כמות המכונות המיוצרות; פגישה שהתקיימה בין הרר לאנשי סהג'ננד באוגוסט 1999; עדות לפיה פרוטק ייצרה באותה עת מכונות עבור הרר; חוסר יכולתו של הרר לממן ייצור של 200 מכונות; הימנעותו של הרר לנקוב בזהות רוכש המכונות; העובדה שהסכם ההפצה עם סהג'ננד בוטל באופן פתאומי ושרירותי. נוסף על עסקה זו, טענה דיאליט כי נערכו במהלך שנת 2000 (חודשים מאי ואוגוסט), במהלך שנת 2001 ובחודש מרץ לשנת 2003 עסקאות נוספות למכירת מכונות ליטוש אוטומטיות וחלקי חילוף למכונות בין הרר לסהג'ננד, בהיקף קטן יותר, המפרות גם הן את תניית איסור התחרות. נוסף על האמור, סהג'ננד הפרה את תניית השיפוט עת שפתחה ביום 14.2.2000 בהליכים נגד דיאליט בהודו.

 

           באשר להסכם המכונות, נטען כי באוגוסט 1999 הפרה סהג'ננד הסכם זה עת הודיעה לדיאליט באופן פתאומי שאין ביכולתה לרכוש את המכונות במחיר שסוכם וזאת ללא קשר להפרת הסכם ההפצה, אשר הופר גם כן, בין היתר, בשל כך שסהג'ננד רכשה 200 מכונות מהרר חלף רכישתן מדיאליט, כאמור.

 

5.            טענתה העיקרית של דיאליט בעניין זה הייתה כי הרר הוא זה שגרם לסהג'ננד להפר את הסכם ההפצה ואת הסכם המכונות, שכן הרר ערך עמה הסכמים חליפיים כך שההתקשרות עם דיאליט התייתרה. הרר היה מודע להסכם ההפצה בינה לבין סהג'ננד, בין היתר, מפני שפורת ציין זאת בפניו כבר במאי 1998 בעת פגישה ביניהם, ומפני שבחודשים ינואר ויולי 2000 דיאליט אף שלחה להרר מכתבי אזהרה מפורשים בעניין. הרר גם היה מודע להסכם המכונות, בהתבסס על פגישתו עם אנשי סהג'ננד באוגוסט 1999 ועל העובדה שהרר הזמין בדיוק אותה כמות מכונות מפרוטק. למצער, טענה דיאליט כי הרר עצם את עיניו מלגלות על אודות ההסכמים ופרטיהם. לבסוף, טענה דיאליט להיעדרו של צידוק מספק לגרימתו של הרר להפרת ההסכמים בינה לבין סהג'ננד. לשיטתה, מעשיו של הרר לא שירתו שום אינטרס מלבד האינטרס האישי שלו להפקת רווחים.

 

6.            מנגד, דחה הרר את כלל טענותיה של דיאליט. באשר להסכם ההפצה, נטען כי כלל לא השתכלל הסכם שכזה בין סהג'ננד לדיאליט, ואף אם השתכלל, דיאליט לא הוכיחה כי סהג'ננד הפרה אותו. זאת, מפני שתניית איסור התחרות בהסכם ההפצה נעדרת כל תוקף מכיוון שהיא מהווה הסדר כובל, סותרת את תקנת הציבור ופוגעת בשוק החופשי, בפרט נוכח תחולתה לתקופה של 3 שנים לאחר תום ההסכם, ומפני שכלל לא נכרת הסכם חלופי בינה לבין הרר. כמו כן, אף אם סהג'ננד הפרה את ההסכם, לא קיים קשר סיבתי בין הפרה זו לבין מעשיו שלו, בפרט שכלל לא מכר לסהג'ננד מכונות ליטוש בקיץ 1999. אמנם, הוא אכן מכר לסהג'ננד מכונות ליטוש מתוצרת חברת היהלום, אך הדבר התרחש בחודש מאי 2000, מועד המאוחר להודעתה של סהג'ננד לדיאליט על סירובה לרכוש את מכונות ה-GS. מכל מקום, מדובר במספר מועט של מכונות שיועדו לשימושה העצמי של סהג'ננד, ולא כתחליף להסכם ההפצה. נוסף על כך, הכחיש הרר את טענת דיאליט בדבר פגישתו עם אנשי סהג'ננד בחודש אוגוסט 1999, וכן את הטענה בדבר ידיעתו על אודות ההסכם בין דיאליט לסהג'ננד. הרר ציין כי אכן היה מודע לקיומם של יחסים מסחריים בין השתיים, אולם מעולם לא נחשף להסכם ההפצה, לתוכנו או לתניות שבו. באשר להסכם המכונות, טען הרר כי המשא ומתן שהתנהל בין דיאליט לסהג'ננד לא הבשיל לכדי חוזה מחייב ביניהן, ומכל מקום הוא כלל לא ידע על משא ומתן שכזה.

 

1.1.1. פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.            לאחר שסקר בית המשפט את הסעיפים הרלוונטיים בהסכם ההפצה, את חומר הראיות בכללותו ואת התרשמותו מהעדים השונים ובכלל זה עובדי דיאליט ופרוטק, נקבע באשר להסכם ההפצה, כי אכן היה חוזה מחייב בין הצדדים, וכי סהג'ננד הפרה מספר סעיפים שבו. הפרות אלו באו לידי ביטוי בכך שסהג'ננד לא רכשה מדיאליט מכונות בסכומים שנקבעו; שהתקשרה עם הרר בחודש מאי 2000 – קרי, בטרם חלפו שלוש שנים מתום ההסכם – בניגוד לאמור בתניית איסור התחרות; ושהגישה תובענה בהודו בניגוד לתניית השיפוט שבו. על אף האמור, בית המשפט המחוזי קבע כי דיאליט לא הצליחה לבסס את תביעתה בדבר קיומה של עוולת גרם הפרת חוזה על ידי הרר, מפני שלא הוכח שהרר הוא שגרם לסהג'ננד להפר את ההסכם, ואף לא הוכח שסהג'ננד רכשה מהרר מכונות עוד בטרם הודיעה לדיאליט על סירובה לרכוש ממנה את המכונות. בנוסף, בית המשפט ביכר את גרסת הרר וקבע כי אכן לא התקיימה פגישה בין הרר לסהג'ננד באוגוסט 1999 בעת שביקרו נציגי סהג'ננד בארץ.

 

8.            באשר להסכם המכונות, בית המשפט קבע כי כלל לא הוכח שנכרת הסכם מחייב בין דיאליט לסהגננ'ד ולכל היותר נוהל משא ומתן לכריתת הסכם אשר לא הבשיל. במסגרת המשא ומתן דנו סהג'ננד ודיאליט במחיר הרכישה, תוך שסהג'ננד ציינה לא פעם שתתקשה לעמוד במקדמה המבוקשת ובתשלום שדרשה דיאליט עבור כל מכונה. מכאן, שהמשא ומתן לעריכת החוזה כשל מחמת הפערים המסחריים, הכספיים והמימוניים שבין הצדדים, ולא כתוצאה ממעשיו של הרר. בית המשפט דחה אפוא את תביעתה זו של דיאליט, ופסק הוצאות לטובת הרר בסך של 150,000 ש"ח.

 

9.            יצוין כי תביעתו שכנגד של הרר נדחתה אף היא על ידי בית המשפט, תוך שפסק הוצאות לטובת דיאליט בסך 50,000 ש"ח. משעה שלא הוגש ערעור בנדון זה אמנע מלפרט אודותיה.

 

1.2. ת"א 2081-08-07

10.         התביעה השנייה נסובה סביב שלוש מכונות מתוצרת דיאליט: מכונת ה-GS, מכונת ה-Super Blocker (להלן: מכונת הבלוקר) ומכונת ה-Super Table (להלן: מכונת הלוח). מכונת הבלוקר תפקידה עיצוב המבנה הראשוני של היהלום, ומכונת הלוח תפקידה ללטש את המשטח העליון (להבדיל מפאה) של היהלום. שתי המכונות מותקנות על גבי אותה פלטפורמה. לטענת דיאליט, מכונת ה-FP מתוצרת חברת היהלום הועתקה ממכונת ה-GS של דיאליט, ומכונות הבלוקר ("Fully Automatic Blocking Machine") ומכונות הלוח ("Diamond Table Polishing Machine") הישנות מתוצרת חברת היהלום (להלן: המכונות הישנות), הועתקו ממכונות הלוח והבלוקר מתוצרת דיאליט. בגין העתקות נטענות אלה, תבעה דיאליט במספר עילות.

 

           תביעה זו הוגשה גם נגד אשתו של הרר, אך בית המשפט דחה את התביעה על הסף משום שדיאליט לא הצליחה להוכיח ולבסס עילת תביעה נגדה.

 

11.         בטרם תפורטנה הטענות בתביעה זו יצוין כי במקביל להגשתה, הגישה דיאליט בקשה למתן סעדים זמניים ובכללם בקשות לצו מניעה זמני, צו תפיסה, צו כינוס נכסים זמני וצו איסוף ומסירה של "מוצרים מפרים" (ת"א 2303/03) וזאת עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. בית המשפט (השופט ע' בנימיני) הורה ביום 11.1.2004 על צו מניעה זמני, במסגרתו נאסר על הרר לעשות כל שימוש או פעולה במכונות הישנות מתוצרתו, וכן הורה על צווי תפיסה וכינוס זמניים ביחס למכונות אלה.

 

12.         תחילה, דיאליט טענה כי הרר הפר את זכויות היוצרים שלה בנוגע לחלקי מכונת ה-GS מתוצרתה עת העתיק אותם למכונות ה-FP שלו, ובעשרות שרטוטים המתייחסים לחלקים אלה. בהקשר זה נטען כי השרטוטים אשר הציג הרר בתצהירו מפוברקים ולא שימשו אותו לשם ייצור המכונות, אלא הופקו לצרכי התביעה בלבד. נוסף על כך, טענה דיאליט (לא בתביעתה, כי אם רק בסיכומים שהוגשו מטעמה) להפרת פטנט מספר 147100, הכולל 43 תביעות, שנרשם לטובתה ביום 13.12.2001 (להלן: הפטנט). המדובר בפטנט שעניינו "מערכת ושיטה לליטוש אוטומטי של אבני חן" (כך בתעודת הפטנט, מוצג 58 למוצגי דיאליט), המשלבות תנועה אנכית ותנועה זוויתית של זרוע המכונה. פטנט זה יושם במכונות הבלוקר והלוח מתוצרתה של דיאליט ולא במכונת ה-GS. לטענת דיאליט, מכונות הבלוקר והלוח מתוצרת חברת היהלום מפרות את עיקר האמצאה של כל אחת מ-43 תביעות הפטנט שנרשם כאמור. פטנט זה ראוי להגנה, שכן מדובר באמצאה חלוצית וראשונית, ומכל מקום מתקיימת חזקת תקפות תעודת הפטנט הרשום. כמו כן, נטען כי המכונות הישנות מפרות מדגם רשום מספר 35948 שנרשם לטובתה ביום 13.12.2001 (להלן: המדגם), שכן קווי הצורה והדמות זהים בין המכונות הישנות למכונות הבלוקר והלוח של דיאליט, וכי הרר ביצע נגדה עוולה של גניבת עין בכך שמכר את המכונות, נוכח קיומו של חשש להטעיית הציבור.

 

13.         באשר לטענת הפרת זכויות היוצרים השיב הרר כי מדובר בהרחבת חזית, שכן כל הטענות ביחס למכלולים הפנימיים של המכונות (להבדיל מהחזות החיצונית) נטענו לראשונה רק בתצהיר העדות הראשית של פורת ולא בכתב התביעה. עוד נטען כי שרטוטים לייצור תעשייתי אינם נהנים מהגנה של זכויות יוצרים מפני שאינם מהווים "יצירה מוגנת" במובן חוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן: חוק זכות יוצרים 1911), ואף אם כן – דיאליט כלל לא הוכיחה שמדובר בשרטוטים מקוריים. עוד טען הרר כי הוא כלל לא עשה שימוש בשרטוטי מכונת ה-GS ולא קיבל אותם מהשרטטים, וכי בידיו מצויים שרטוטים מקוריים השייכים לו. בנוסף, קיימים הבדלים בין מכונת ה-GS של דיאליט למכונת ה-FP שלו, וכי אף אם ישנם חלקים זהים, הדבר אינו מצביע בהכרח על שימוש בשרטוטי דיאליט. כמו כן, טען הרר כי יש לדחות את טענת דיאליט להפרת הפטנט. ראשית, מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו נטענה רק בשלב הסיכומים. שנית, דיאליט לא הוכיחה הפרה של הפטנט, שכן לא הוכח שהפטנט מגן על מכונה מסוימת או שייך לה, להבדיל משיטה. בנוסף, הרר טען כי יש לדחות את טענת דיאליט להפרת המדגם ולגניבת העין ביחס למכונות הישנות, וכי הוא רשאי וזכאי היה לייצר מכונות אלה הואיל והוא זה שהגה את הרעיון מאחוריהן כבר בשנת 1997. אף על פי כן, הוא ציין כי חדל לייצר מכונות אלה עקב צו מניעה שניתן במסגרת הבקשה לסעדים זמניים שהוגשה נגדו, ומכאן שאף מדובר בתובענה תיאורטית שנועדה למנוע ייצור מכונה שאינה מיוצרת עוד.

 

1.2.1. פסק דינו של בית המשפט המחוזי

(א) זכויות יוצרים

14.         בית המשפט הבהיר תחילה כי מאחר והמסכת העובדתית מושא התובענה ארעה קודם לכניסתו לתוקף של חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: חוק זכות יוצרים 2007), יש לדון בטענות הצדדים בהתאם לחוק זכות יוצרים 1911. בית המשפט דחה את טענת הרר כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, וכן את הטענה כי השרטוטים אינם מהווים יצירה מוגנת משעה שנועדו לייצור מוצר תעשייתי. נקבע כי שרטוטי הייצור של מכונת ה-GS מהווים מלאכת אמנות פונקציונלית, שעל מנת שתזכה להגנת זכויות יוצרים, עליה לעמוד בשלוש דרישות: מקוריות, אומנותיות וזכאות (היות המוצר מושא השרטוט זכאי להגנת זכויות יוצרים). משנקבע שלאדם זכות יוצרים ביחס ליצירה מסוימת, בהתאם לסעיף 2(1) לחוק זכות יוצרים 1911, שימוש ביצירה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה לבעל הזכות, מהווה הפרה. כך, העתקה של חלקים ממשיים ומהותיים מן היצירה מהווה הפרה, אולם לא הכמות היא זו שקובעת כי אם האיכות.

 

15.         עוד נקבע כי השרטוטים שהציג הרר בהליך אינם השרטוטים אשר שימשו אותו "בזמן אמת". לכן, מכיוון שלא הוצגו שרטוטים מזמן אמת מטעם מי מהצדדים, בית המשפט בחן את ההפרה על בסיס הדמיון שבין כל אחת מהמכונות, תוך שהתרשם מהמוצגים הפיסיים עצמם. ביחס למרבית המכלולים נקבע כי הם עונים לדרישת המקוריות, אולם לא עונים לדרישת האומנותיות, קרי לא נשקלו בעת התכנון והייצור שיקולים אומנותיים אלא פונקציונליים בלבד, ולא הוצגה חלופה אפקטיבית. בחלק מן המכלולים אף לא הוכחה מקוריות, ובחלק אחד בלבד – פאנל ההפעלה – הוכחה מקוריות ואומנותיות, אך לא העתקה. לנוכח האמור, בית המשפט דחה את טענת דיאליט להפרת זכויות יוצרים במכונת ה-GS על ידי הרר. משעה שנקבע שהמכונות אינן בגדר יצירה, נמצא כי גם השרטוטים שלהן אינם זכאים להגנה זו. למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט כי השתכנע שמרבית החלקים הועתקו על ידי הרר, אולם נוכח היעדר זכות יוצרים בחלקים אין נפקות להעתקה זו. עוד צוין כי על אף שגרסת דיאליט לפיה נעשה שימוש בשרטוטים של מכונת ה-GS בייצור החלקים עבור מכונות ה-FP הינה מסתברת, לא הונחה לכך תשתית ראייתית מספקת.

 

(ב) הפרת פטנט

16.         באשר לטענת דיאליט להפרת פטנט, קיבל בית המשפט את טענתו של הרר כי מדובר בטענה המרחיבה את חזית המריבה שאין להתירה מפני שנטענה רק בסיכומי דיאליט. נקבע כי היה על דיאליט להגיש בקשה מתאימה לתיקון כתב תביעה ולהוסיף עילה זו בהתאם. הואיל ודיאליט לא עשתה כן, הדבר מהווה פגיעה חריפה בזכויות הנתבעים ושלילת הזדמנות נאותה מהם לטעון טענותיהם. כמו כן, נקבע כי הוכחת הפרת פטנט כורכת סוגיה עובדתית יחד עם סוגיה משפטית, ומכאן שלא ניתן לקבל את טענת דיאליט לפיה מדובר בטענה משפטית גרידא ולכן מותר להעלותה אף אם לא נטענה בכתב הטענות. יתרה מכך, דיאליט אף לא תמכה את טענתה להפרת הפטנט בחוות דעת מומחה מטעמה ולא הוכיחה כי במכונות מתוצרת חברת היהלום אכן קיימות מערכות המשלבות תנועה אנכית ותנועה זוויתית, וכי הן מיישמות את תביעות הפטנט. לפיכך, הטענה נדחתה.

 

(ג) הפרת מדגם

17.         בית המשפט נדרש לשאלה האם הפר הרר את זכויותיה של דיאליט במדגם. נקבע כי היקף ההגנה הניתנת למדגם רשום נגזרת מצורתו ומן האופן שבו הוא נחזה בעיניו של הצרכן הפוטנציאלי, כשהמבחן הקובע הוא מבחן העין. באשר למכונות הישנות, קיבל בית המשפט את טענת דיאליט וקבע כי קיימת זהות כמעט מושלמת בין צורת המדגם ודמותו לבין צורת המכונות הישנות ודמותן, אשר יש בה כדי לקבוע כי המכונות הישנות מהוות חיקוי בולט של המדגם הרשום.

 

(ד) גניבת עין

18.         בית המשפט דחה את טענת גניבת העין ביחס למכונות הישנות בנמקו כי מכיוון שהתקבלה טענת דיאליט ביחס להפרת המדגם, לא ניתן להעניק פיצוי כפול בגין אותו מעשה ולכן הטענה התייתרה.

 

1.2.2. סיכום התביעה השנייה

19.         בית המשפט דחה את תביעתה של דיאליט למעט הטענה בדבר הפרת הזכויות במדגם ביחס למכונות הישנות, שבקשר אליה קבע כי על הרר להגיש לדיאליט דין וחשבון ביחס למכונות הישנות, על מנת לכמת את ההיקף הכספי של תביעתה ואת היקף נזקיה עקב הפרת המדגם. נוכח קביעה זו הורה בית המשפט כי צווי התפיסה והכינוס הזמניים שניתנו על ידי השופט ע' בנימיני יעמדו בתוקפם ויהפכו קבועים, ואף צו המניעה שניתן יהפוך קבוע.

 

20.         גם במסגרת הליך זה בית המשפט דחה את תביעתו הנגדית של הרר, ופסק הוצאות לטובת דיאליט בסך 40,000 ש"ח. משעה שהרר לא ערער על קביעה זו, אין מקום לדון גם בה.

 

1.3. ת"א 32621-11-07

21.         במסגרת התביעה השלישית טענה דיאליט שמכונות הלוח והבלוקר החדשות מתוצרת חברת היהלום (להלן: המכונות החדשות) גם הן חיקוי והעתקה שלא כדין של מכונות הלוח והבלוקר מתוצרת דיאליט. יצוין כי גם תביעה זו הוגשה אף כנגד אשתו של הרר, וגם זו נדחתה על הסף מפני שדיאליט לא ביססה עילת תביעה כנגדה.

 

22.         בטרם תפורטנה הטענות יצוין כי במסגרת התביעה השלישית, הגישה דיאליט בקשה למתן צו מניעה זמני עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. בית המשפט (בש"א 21877/05, השופט י' זפט) הורה ביום 25.1.2006 על מתן צו מניעה זמני, במסגרתו נאסר על הרר לעשות כל שימוש או פעולה במכונות החדשות מתוצרתו. לשלמות התמונה יצוין כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו לפני בית משפט זה, התקבלה באופן חלקי ביום 28.9.2006 (רע"א 8831/05‏, השופט (כתוארו אז) א' גרוניס) כך שהיקפו של הצו צומצם לגבולותיו הטריטוריאליים של ישראל ולחלקים שאינם "מכלולים פנימיים" של המכונות.

 

23.         טענתה הראשונה של דיאליט הייתה כי הרר הפר מדגם ביחס למכונות הבלוקר והלוח החדשות. לטענתה, המכונות החדשות מהוות חיקוי של המדגם הן בחלקיהן והן בקווי הצורה והדמות. כמו כן, טענה דיאליט כי הרר הפר את הפטנט שנרשם לטובתה גם ביחס למכונות החדשות. בנוסף ובדומה למכונות הישנות, טענה דיאליט כי הרר ביצע נגדה עוולה של גניבת עין אף באמצעות מכירת המכונות החדשות. נטען כי במכונות תוצרת דיאליט דבק מוניטין, בפרט נוכח ייחודיות מבנה המכונה. כמו כן, נטען כי ישנו חשש להטעיית ציבור הלקוחות.

 

24.         מנגד, טען הרר כי יש לדחות את טענת הפרת המדגם, שכן בין המכונות קיימים קווי דמיון בודדים הנובעים מצרכים פונקציונליים. באשר לטענת הפרת הפטנט, גם ביחס למכונות החדשות טען הרר כי יש לדחות את הטענה מכיוון שמדובר בהרחבת חזית אסורה. באשר לטענת גניבת העין, טען הרר כי יש לדחותה תוך שציין כי דיאליט לא הוכיחה ואף לא ניסתה להוכיח קיומו של מוניטין וקיומו של חשש להטעיית לקוחות.

 

1.3.1. פסק דינו של בית המשפט המחוזי

(א) הפרת מדגם

25.         בית המשפט המחוזי קבע כי על אף שקיים דמיון בחזות המכונות, ניכרים ביניהן הבדלים בולטים לעין, בפרט במארז, בפלטת הבסיס ובזרוע המכונה. הובהר כי בנסיבות אלו, כאשר קיים דמיון בחזות הכוללת שאינו מגיע לכלל זהות ממשית, יש לבחון האם הצרכן עלול לטעות בין המוצרים ואת מידת המקוריות של המדגם. בהקשר זה נקבע כי בעניין המכונות החדשות לא קיים חשש לבלבול והטעיית ציבור הצרכנים, שכן מדובר בצרכנים מקצועיים ומיומנים בתחום, הבודקים היטב את זהות המכונה וכן על המכונות החדשות מצוין באופן בולט כי המכונות יוצרו על ידי חברת היהלום. עוד הודגש כי היות החלקים הפנימיים של המכונות זהים אינו מעלה או מוריד לעניין זה, שכן המבחנים לעניין הפרת מדגם נוגעים להבדלים החזותיים שבין המוצרים. מכאן, שנדחתה טענת דיאליט בדבר הפרת המדגם ביחס למכונות החדשות.

 

(ב) הפרת פטנט

26.         גם ביחס למכונות החדשות קיבל בית המשפט את טענתו של הרר וקבע כי טענת דיאליט להפרת הפטנט מהווה הרחבת חזית אסורה שאין להתירה.

 

(ג) גניבת עין

27.         בית המשפט דחה את טענת דיאליט בעניין זה בקבעו כי אף אם הוכחה ייחודיות של קווי הדמות והצורה של מכונות דיאליט, אין בכך כדי להוכיח מוניטין במכונות. כמו כן, נקבע כי דיאליט לא הוכיחה קיומו של חשש להטעיית ציבור לקוחותיה ביחס למכונות אלה, בפרט נוכח קיומם של הבדלים חיצוניים בולטים המבדילים אותן מהמכונות מתוצרת דיאליט, ונוכח העובדה שציבור הצרכנים של המכונות מיומן ומבחין בנקל בין הסוגים השונים. לכן, נדחתה גם טענתה ביחס לעוולה של גניבת עין.

 

1.3.2. סיכום התביעה השלישית

28.         בית המשפט דחה את תביעתה של דיאליט, ופסק הוצאות בסך 150,000 ש"ח לטובת הרר ובסך 50,000 ש"ח לטובת אשתו. נוכח קביעה זו הורה בית המשפט על ביטולם של הסעדים הזמניים שניתנו על ידי השופט י' זפט ביחס למכונות החדשות. בית המשפט המחוזי גם דחה את תביעתו הנגדית של הרר, ופסק הוצאות לטובת דיאליט בסך 40,000 ש"ח. משעה שהרר לא ערער על קביעה זו, אין מקום לדון בה.

 

1.4. סיכום כל התביעות

29.         כאמור, בית המשפט המחוזי דחה כאמור את מרבית טענותיה של דיאליט. בתביעה הראשונה נדחתה הטענה כי הרר גרם לסהג'ננד להפרת הסכם ההפצה ואף הטענה כי השתכלל בין דיאליט לסהג'ננד הסכם המכונות; בתביעה השנייה נדחו טענות דיאליט להפרת זכות יוצרים, להפרת פטנט ולעוולת גניבת עין; ובתביעה השלישית נדחו טענות דיאליט להפרת מדגם, הפרת פטנט ולעוולת גניבת עין. הערעור שלפנינו נסוב סביב קביעות אלה.

 

2. הערעור שלפנינו

30.         באשר לתביעה הראשונה, דיאליט טוענת כי שגה בית המשפט משקבע כי הרר לא גרם לסהג'ננד להפר את הסכם ההפצה. דיאליט חוזרת בערעורה על הטענות שטענה לפני בית המשפט המחוזי, לפיהן הרר גרם לסהג'ננד להפרת שלושה סעיפים שונים בו: סעיף 5 – סעיף הרכישה, סעיף 23 – תניית איסור התחרות, וסעיף 32 – תניית השיפוט. זאת, עת התקשר עם סהג'ננד בהסכם לייצור ושיווק 200 מכונות ביולי 1999 ועת הניע אותה לתבוע את דיאליט בהודו, וכל זאת על אף שהוזהר והיה מודע להסכם ההפצה ולתנאיו. בפרט, טוענת דיאליט כי בית המשפט המחוזי עסק בהפרת תניית איסור התחרות רק ביחס לעסקה שנערכה במאי 2000, והתעלם מעסקאות מפרות נוספות בין סהג'ננד להרר במועדים אוגוסט 2000, במהלך שנת 2001 ומרץ 2003. לעניין פקיעת הסכם ההפצה טוענת דיאליט כי מועד הפקיעה היה מרץ 2000 ולא דצמבר 1999, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בנוסף, טוענת דיאליט כי החובה לזמן את סהג'ננד לעדות הוטלה על הרר ולא עליה, ומשעה שנמנע מלזמנה, יש מקום לזקוף זאת לחובתו ולהניח שדברי העד שלא זומן היו פועלים לחיזוק גרסתה. עוד טוענת דיאליט כי שגה בית המשפט משקבע כי לא השתכלל הסכם המכונות. בעניין זה, נטען כי מחילופי המכתבים שהוצגו בפני בית המשפט עולה שאכן השתכלל הסכם למכירת המכונות, אשר הופר על ידי סהג'ננד בגרימתו של הרר.

 

31.         גם באשר לתביעה השנייה סבורה דיאליט כי שגה בית המשפט שעה שדחה את טענותיה ביחס להפרת זכויות יוצרים על ידי הרר ביצירת מכונות ה-FP, להפרת פטנט ביצירת המכונות הישנות ולעוולת גניבת עין באמצעות המכונות הישנות. ראשית, באשר להפרת זכויות יוצרים, נטען כי שגה בית המשפט כשקבע ש"מבחן הבחירה", מבחן המשנה של דרישת האמנותיות, אינו מתקיים. יתר על כן, נטען כי שגה בית המשפט משקבע ששרטוטי הייצור של מכונות ה-GS אינם זכאים להגנה מפני שלא עומדים במבחני המשנה של דרישת האמנותיות, הנבחנת ביחס ליצירות אמנותיות. זאת, מפני ששרטוטי הייצור מהווים יצירות ספרותיות שעליהן לעמוד במבחן המקוריות בלבד, ומשהוכחה מקוריות ביחס למרבית החלקים, השרטוטים מוגנים בזכות יוצרים. כמו כן, נטען כי הרר העתיק את השרטוטים העתקה מוחלטת ומכאן שהפר את זכויות היוצרים של דיאליט בשרטוטים ובחלקים מושא השרטוטים. שנית, באשר לעוולת גניבת העין, נטען כי שגה בית המשפט משקבע שנוכח קבלת הטענה כי הרר הפר את זכויות דיאליט במדגם הרשום בנוגע למכונות הישנות, לא ניתן להעניק כפל פיצוי בגין אותו מעשה. עילת גניבת העין נתגבשה והיא שונה ונפרדת מהפרת מדגם. שלישית, באשר לעילת הפרת הפטנט ביחס למכונות הבלוקר והלוח הישנות, נטען כי שגה בית המשפט משקבע כי המדובר בהרחבת חזית אסורה. הרר הוא זה שהרחיב את חזית המחלוקת שעה שהביא בהסכמה שתי חוות דעת ביחס לפטנט שלא ניתנה עליו הדעת בכתב התביעה. כמו כן, נטען כי הפרת הפטנט הוכחה כדבעי.

 

32.         באשר לתביעה השלישית, דיאליט טוענת כי שגה בית המשפט משדחה את טענותיה להפרת מדגם, הפרת פטנט ועוולת גניבת עין במכונות החדשות. ראשית, באשר להפרת מדגם, נטען כי הדמיון בין מכונות הלוח והבלוקר של דיאליט לבין המכונות החדשות מצדיק קביעה כי המדובר בהפרת מדגם, שכן ההבדלים בין המכונות עליהם עמד בית המשפט המחוזי בחלקם אינם קיימים, ומכל מקום הם קוסמטיים ולא מהותיים. כמו כן, בהתחשב בכך שבית המשפט קבע כי המכונות הישנות מהוות "חיקוי בולט של המדגם הרשום", ומפני שהוכח שהמכונות הישנות זהות לחלוטין לחדשות פרט לצורתן, לא היה מקום להבחנה בעניין זה בין המכונות הישנות למכונות החדשות. אף הזהות בין קהל היעד של המכונות הישנות והמכונות החדשות מהווה חיזוק למסקנה שלא היה מקום ליתן קביעות שונות ביחס לכל סוג. שנית, באשר להפרת פטנט, בדומה למכונות הישנות נטען כי לא מדובר בהרחבת חזית אסורה וכי הפרת הפטנט הוכחה כנדרש. שלישית, באשר לעוולת גניבת עין, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא הוכח קיומו של מוניטין וכי אין חשש להטעיית ציבור הלקוחות ביחס למכונות החדשות. לבסוף, טוענת דיאליט כי שגה בית המשפט משזיכה את הרר בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, נוכח התנהלותו המתפתלת ורצופת הכזבים וההתחמקויות.

 

33.         בתגובה לטענות דיאליט חוזרים הרר ואשתו על טענותיהם, תוך שתומכים את יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, הערעור כולו נסוב על ממצאים עובדתיים, וביקורת בית משפט של ערעור על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים שאין נסיבות הערעור דנן נמנות עליהם. באשר לתביעה הראשונה, טוענים הרר ואשתו כי כלל לא הוכח שהרר גרם לסהג'ננד להפרת הסכם ההפצה, תוך שהם מדגישים כי יחסיהן של סהג'ננד ודיאליט עלו על שרטון ממילא עובר לאירועי ההפרה הנטענים. יתר על כן, נטען כי בית המשפט המחוזי עשה עם דיאליט חסד עת קבע כי סהג'ננד הפרה את הסכם ההפצה, שכן לא הורם הנטל להוכחת טענותיה, ובפרט כשסהג'ננד כלל לא צורפה להליכים. באשר להסכם המכונות, נטען כי צדק בית המשפט משקבע כי כלל לא נכרת הסכם שכזה, וטענותיה של דיאליט בהקשר זה אינן מבוססות על תשתית עובדתית או משפטית.

 

34.         באשר לתביעה השנייה, נטען כי יש לדחות את טענותיה של דיאליט. ביחס לטענת הפרת זכויות היוצרים במכונות הישנות, טוענים הרר ואשתו כי דינה של הטענה להידחות על הסף נוכח הרחבת חזית אסורה ואף נוכח שיהוי עצום. זאת, מפני שהרר עמל על פיתוח מכונות ה-FP כבר בשנת 1998, החל בייצורן בסוף שנת 1999 ובשיווקן בתחילת שנת 2000, וכל זאת בידיעה מלאה של דיאליט. בנוסף, יוצאים הרר ואשתו נגד קביעת בית המשפט לפיה שרטוטי המכונות נעשו בדיעבד, שכן לא ניתן היה לייצר את המכונות בשנים 1997 ו-1999 אילו לא היו בידיו של הרר השרטוטים באותה עת. כמו כן, דיאליט אף לא הוכיחה את טענתה שהרר ייצר את חלקי המכונה שלו על סמך שרטוטיה, ואין ממש בטענה כי חלקים דומים מלמדים על שימוש בשרטוטים או העתקתם. בנוסף, ביחס לטענת דיאליט בדבר סיווג המכונות כיצירה ספרותית, נטען כי דיאליט היא זו שטענה לכך שמדובר ביצירה אומנותית בכתב התביעה, ומכל מקום השרטוטים כלל לא זכאים להגנת זכויות יוצרים שכן החלקים עצמם אינם זכאים להגנה. באשר לטענת עוולת גניבת העין, נטען כי צדק בית המשפט בקביעתו שהמדובר בכפל פיצוי, כי כלל לא הוכחה עוולת גניבת עין ביחס למכונות הישנות, ומכל מקום הטענה קנטרנית משעה שייצור המכונות הישנות הופסק ושהן כלל אינן משווקות יותר. באשר לטענת הפרת הפטנט, נטען כי המדובר בטענה שערורייתית, שכן כלל לא נדונה בפני בית המשפט המחוזי ולא ניתנה להרר ההזדמנות להתגונן מפניה.

 

35.         באשר לתביעה השלישית, כמו קודמותיה גם בעניין זה סבורים הרר ואשתו כי יש לדחות את טענותיה של דיאליט. באשר להפרת המדגם במכונות החדשות, טוענים הרר ואשתו כי יישום המבחנים לבחינת הפרת מדגם, ובפרט העובדה שהדמיון בין המוצרים ייבחן על רקע אפיון ציבור הלקוחות והמוצר, מוליך למסקנה כי יש לדחות את טענת דיאליט בעניין זה. יתר על כן, קיימים הבדלים צורניים בולטים בין המכונות, אשר בולטים לעין אף ללא עיון מדוקדק במדגם. באשר לטענת עוולת גניבת העין במכונות החדשות, נטען כי ההבדל החזותי בין המכונות מעלה כי לא קיים כל חשש להטעיית הציבור, קל וחומר כשמדובר בציבור צרכנים בקיא וקפדן. לבסוף, טוענים הרר ואשתו כי אין ממש אף בערעור על היקף ההוצאות שנפסקו לטובתם.

 

3. דיון והכרעה

36.         לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים ובמוצגים שהוגשו מטעמם, ולאחר שמיעת טיעונים מפי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את מלוא ערעורה של דיאליט.

 

3.1. ת"א 4951-08-07

37.         עוולת גרם הפרת חוזה מעוגנת בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נוסחה להלן:

 

"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

 

38.         בעוד שדיני החוזים מגינים על הזכות החוזית מפני פגיעה בה על ידי הצדדים לחוזה, דיני הנזיקין, באמצעות עוולת גרם הפרת חוזה, מגינים על הזכות החוזית מפני מי שאינו צד לחוזה. הגנה זו משקפת את רצון המחוקק להגביר את מהימנותה של הזכות החוזית ואת יעילותה (נילי כהן גרם הפרת חוזה, 3 (דיני הנזיקין – העוולות השונות, ג' טדסקי עורך, 1986) (להלן: נילי כהן)). ללא קיומו של חוזה תקף בין הטוען להפרה לבין אדם שלישי, לא תקום העוולה. נוסף על כך, תנאי בלעדיו אין לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא הפרה על ידי צד לחוזה, קרי – מעשה או מחדל בניגוד לו (ע"א 2512/90‏ סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' סער, פ"ד מה(4) 405 (1991)).

 

39.         הדרישה השלישית לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה (מעבר לקיומו של חוזה תקף והפרתו) היא גרימה. היינו יש להוכיח קשר סיבתי בין פעולתו של גורם שלישי לבין ההפרה (נילי כהן, עמ' 103). בית משפט זה הרחיב וקבע כי אין הכרח שהגורם השלישי יפתה או ישדל את המפר לביצוע ההפרה, על מנת שפעולתו תיחשב גורמת להפרה (ע"א 123/50 א. ל. באורנפרויד נ' דרזנר, פ"ד ה(1) 1559 (1951)). הדרישה הרביעית היא ידיעתו של הצד השלישי, הן לקיומו של חוזה מחייב כדין, והן לכך שכתוצאה מפעולתו עשויה להיגרם הפרה של החוזה (נילי כהן, עמ' 146).

 

40.         לבסוף, נדרש שהגרימה להפרת החוזה נעשתה בהיעדר צידוק. ככלל, צידוק של המתערב יכול להיות מושתת על אינטרס עצמי כגון צורך, הגנה על זכות קניינית, זכות חוזית או אינטרס ציבורי אחר. על האינטרס להיתפס על ידי בית המשפט כעדיף, או לכל הפחות מקביל בחשיבותו, לאינטרס שבהגנת הקשר החוזי (נילי כהן, עמ' 211-235; פ' פרידמן "מאזן האינטרסים בבחינת היסוד 'בלי צידוק מספיק' בעוולת גרם הפרת חוזה" עיוני משפט ו 625 (1978) (להלן: פרידמן)). עם זאת, הלכה פסוקה היא כי אין לקבוע כללים נוקשים בדבר מה ייחשב לצידוק, וכי יש לשקול את כל הנסיבות האופפות את החוזה שהופר ואת הרקע לגרם הפרתו (ע"א 406/59 לינדסי נ' שיבר, פ"ד יד(3) 2422 (1960)).

 

           עוולת גרם הפרת חוזה מושתתת אפוא על קיומם של חמישה יסודות: חוזה, הפרה, גרימה, ידיעה, היעדר צידוק. נבחן להלן התקיימותם של יסודות אלה במקרה דנן.

 

3.1.1. הסכם המכונות

41.         אקדים ואומר כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי באשר להסכם המכונות. לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו לפנינו, ובפרט את חילופי המכתבים שבין דיאליט לסהג'ננד במהלך החודשים יוני עד אוגוסט 1999, נחה דעתי כי לא השתכלל הסכם מחייב בין השתיים, והמגעים ביניהן הסתכמו במשא ומתן למכירת 200 מכונות שלא נסתיים בהסכמה הדדית על פרטים מהותיים לעסקה. מסקנה זו מתחייבת מחילופי המכתבים שהציגה דיאליט, ולשם ביאור הדברים, אביא להלן את עיקרי הדברים מתוכם (מוצג 4 למוצגי דיאליט).

 

42.         ביום 6.6.1999 שלחה דיאליט לסהג'ננד מכתב, ממנו עולה כי השתיים הסכימו על מכירת 200 מכונות בעלות של 3,750 דולר למכונה, בכפוף לתשלום מקדמה מצד סהג'ננד בגובה של 40%. מקריאת המכתב עולה כי סהג'ננד פנתה זה מכבר לדיאליט וציינה בפניה כי היא מצויה במשא ומתן עם לקוח בדבר רכישת המכונות, אולם היא מתקשה למכור לו את המכונות עקב המחיר הגבוה. לאור זאת, ביקשה דיאליט פרטים נוספים על המשא ומתן המתנהל בין סהג'ננד לבין אותו לקוח, תוך שציינה את הדברים הבאים:

 

"We will do our best to support you in fulfilling this deal, but we have to know the details first before we confirm it."  (ההדגשה הוספה – ד.מ.)

 

           מתוך מכתב זה עולה כי עובר לקביעת התעריף על ידי דיאליט, היא התייחסה לאילוצים של סהג'ננד ובחנה את האפשרות להתחשב באילוצים אלה בקביעת התעריף.

 

43.         יתר על כן, ממכתב נוסף ששלחה דיאליט לסהג'ננד ביום 8.6.1999 עולה בבירור כי טרם נכרת בין השתיים הסכם, וכי עדיין התנהל דיון ביניהן על מחיר המכונות. במכתב זה דיאליט איננה מקבלת את הצעת המחיר של סהג'ננד, ומציעה בעצמה מחיר אחר:

 

"As for the price – the price of $3,250 is too low. After second and third thought – taking in our mind the penetration factor – we are ready that the price will come down to $3,500 and your margin will be $200 (this is a loss of $40,000)."  (ההדגשות הוספו – ד.מ.)

 

           נוסף על כך, במכתב זה הבהירה דיאליט כי אין באפשרותה לממן את ייצור המכונות ללא מקדמה, ולכן הציעה לסהג'ננד סיוע בקבלת מימון מגורם מקומי, בכפוף להמצאת "מכתב אשראי" מטעמה. אלא שסהג'ננד לא יכלה לעמוד אף במחיר זה ובמקדמה הדרושה. בתשובתה מיום 9.6.1999 הביעה סהג'ננד הבנה של הסיכון הכרוך בייצור המכונות, וציינה כי תעשה את מרב המאמצים למכור ללקוח את המכונות במחיר של 3,500 דולר ליחידה. באשר למקדמה, ציינה סהג'ננד כי היא עושה מאמצים למצוא פתרון, ובמקביל הציעה הצעה חדשה כדלקמן:

 

"… I am of an idea, that if you have 50 to 70 machines on the shelf, then I can pursue the costumer for taking […] CAD, and for the rest of the order we will have to think about LC, and other viable routes of financing. Please update me."

 

44.         ואכן, בהתאם למכתב זה, ביום 27.6.1999 שלחה דיאליט לסהג'ננד הצעת מחיר עבור 148 מכונות, כך שמחיר כל מכונה יעמוד על 3,500 דולר. ביום 29.7.1999 השיבה סהג'ננד לדיאליט כי הבנק המרכזי של הודו סירב ליתן ללקוח אישור להעברת סכום המקדמה, ולפיכך כל שביכולתה הוא לרכוש 25-20 מכונות בתנאי CAD (שיטת תשלום בסחר בינלאומי, בה נעזרים המוכר והקונה בתיווך מוסד בנקאי). ביום 11.8.1999 כתבה דיאליט לסהג'ננד כי היא מצפה לתגובה להודעה שנשלחה לה ביום "27-7-88-99" (כך במקור, כאשר יצוין כי הודעה זו לא נכללת במוצגי דיאליט). בתגובה לכך ציינה סהג'ננד במכתבה מיום 11.8.1999 כי לא ניתן להוציא לפועל את הסכם המכונות במחיר של 5,000 דולר למכונה, וכי הלקוח כמעט ויתר על העסקה. לבסוף, ציינה סהג'ננד כדלקמן:

 

"Now, it is up to you to decide, whether you want the quantum business or not."

 

           בתגובה לכך, ביום 12.8.1999 הציעה דיאליט, כלשונה שלה, הצעה כדלקמן:

 

"We have given a long thought to the 200 machines project. We prepare a plan that both will help us to give you the benefit of low prices and in the mean time allow us to produce it in a reasonable way. The understanding between us was that you will pay the total sum of $751,000 for 200 machines and 50 power supplies. Our suggestion is as follows:

v We will arrange to send you goods in 5 shipments as defined in the attached table.

v The goods will be sent on CAD basis.

v Note that after 4 shipments all the $751,000 is paid.

v The last shipment will be sent with refund invoice for the amount of $81,650 – exactly as the export invoice (no money will be required for this shipment).

Using this scheme will guarantee your prices and in the same time assist us to keep your prices. The client will pay exactly what he was willing to pay!!!"

(ההדגשה הוספה – ד.מ.)

 

           להצעה זו צורפה גם טבלה המפרטת את הצעתה זו של דיאליט, ובה חלוקה למשלוחים תוך פירוט כמות המכונות שתועבר בכל משלוח, מחירן של המכונות על פי משלוח, ועוד כיוצא באלה נתונים.

 

45.         מכל האמור עולה כי לא השתכלל כלל הסכם מחייב בין דיאליט לסהג'ננד. ראשית, לא התקיים קיבול על ידי סהג'ננד להצעת דיאליט מיום 12.8.1999. אמנם, דיאליט טוענת כי מכתבה זה מיום 12.8.1999 מהווה למעשה קיבול הצעתה של סהג'ננד מיום 11.8.1999, אולם אין לקבל טענה זו נוכח הפער הניכר בכמות המכונות אליה מכוונת כל חברה. כך, בעוד שסהג'ננד התייחסה לכמות של 25-20 מכונות בלבד, דיאליט הציעה מחיר ל-200 מכונות. יתרה מכך, גם אין במכתבים כל רמז לכך שסהג'ננד התכוונה לרכוש 25-20 מכונות במספר פעימות, עד לסכום כולל של 200 מכונות, כפי שטענה דיאליט. מכאן, שדיאליט היא שהציעה הצעה אך סהג'ננד לא השיבה להצעה זו, ועל כן לא התקיים קיבול. שנית, מחילופי המכתבים בין הצדדים עולה כי דיאליט וסהג'ננד כלל לא הצליחו לסכם את התנאים החיוניים של העסקה. דיאליט לא הציגה מסמכים המעידים כי הצדדים אכן סיכמו על מחיר של 751,000 דולר עבור 200 מכונות ו-50 ספקי כוח, כפי שציינה במכתבה מיום 12.8.1999. יתר על כן, אף אם נקבל טענה זו של דיאליט, מחילופי המכתבים עולה באופן חד משמעי כי לא הייתה הסכמה על אופן התשלום. אכן, הלכה היא כי בית המשפט רשאי להשלים פרטים חסרים בחוזה על ידי השלמה נורמטיבית, במסגרתה ניתן להיזקק להסכמת הצדדים עצמם, לנוהג מקובל בין הצדדים, לנוהג כללי ולהוראות חוק (ע"א 10859/07 חברה קדישא גחש"א שעל יד הרבנות הראשית והמועצה הדתית תל-אביב-יפו והמחוז (ע"ר) נ' לוי (22.1.2012)). אלא שבענייננו לא קיימת הוראת חוק רלוונטית ואף לא נוהג כללי בין הצדדים או בשוק. מכל מקום המדובר בפרט חיוני ומהותי המצוי בלב המחלוקת בין הצדדים, ומכאן שללא הסכמה לגביו כלל לא נוצר קשר משפטי מחייב (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 283 (1979); ע"א 651/72 פסטרנק נ' חברת יוסף לוי פתח-תקווה בע"מ, פ"ד כח(1) 617 (1974)).

 

46.         בשולי הדברים יצוין כי מוכן אני לקבל את טענת דיאליט כי בפועל לא עלה על הפרק מחיר של 5,000 דולר למכונה. דומה כי סכום זה צוין בטבלה שצורפה להצעה מיום 12.8.1999 במסגרת הניסיון לייתר את הצורך בתשלום מקדמה, באופן בו מחיר המכונות יהיה גבוה בתחילה, וירד עם משך הזמן והתקדמות השיווק. אלא שאין בכך כדי לסייע לדיאליט בהוכחת טענתה האמורה. יוצא אפוא מכל האמור, כי דיאליט לא הוכיחה כלל קיומו של הסכם מחייב למכירת 200 מכונות בינה לבין דיאליט, ועולה מכל האמור כי הסיבה לכך הייתה כאמור חוסר הסכמת הצדדים על פרטים חיוניים בעסקה. פשיטא כי במצב דברים זה לא ניתן לייחס להרר גרימת הפרת חוזה שטרם נולד.

 

3.1.2. הסכם ההפצה

47.         בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי הסכם המכונות לא השתכלל לכדי הסכם מחייב, אך מנגד, מצא כי דיאליט אכן התקשרה עם סהג'ננד ביום 15.10.1997 בהסכם הפצה, המהווה חוזה מחייב כדין. לא מצאתי עילה להתערב גם בקביעה זו המתחייבת, בין היתר, מן העובדה שגם סהג'ננד ראתה עצמה קשורה בחוזה מחייב עם דיאליט. כך למשל עולה מהודעת פקסימיליה ששלחה סהג'ננד לדיאליט מיום 7.12.1999 (מוצג 15 למוצגי דיאליט, להלן: הודעת הפקס), להלן:

 

"This refers to the Agreement executed between you and us on 15th October 1997… While we had entered into agreement with you to sell your product…" (ההדגשות הוספו – ד.מ.).

 

48.         דיאליט טוענת כאמור להפרתם של שלושה סעיפים שונים בהסכם ההפצה: סעיף 5 – סעיף הרכישה, סעיף 23 – תניית איסור התחרות, וסעיף 32 – תניית השיפוט. באשר לסעיף 23 להסכם ההפצה, על פי לשון הסעיף תניית איסור התחרות תקפה במהלך החוזה ולמשך שלוש השנים שלאחריו. כאמור, דיאליט טוענת שסהג'ננד הפרה סעיף זה עת רכשה 200 מכונות מהרר בנובמבר 1999 שחברת פרוטק יצרה עבורו בקיץ 1999. דיאליט ביססה טענה זו על סמך הנתונים הבאים: עיתוי הזמנת המכונות מפרוטק (זמן קצר טרם ביטלה סהג'ננד את הזמנתה מדיאליט); כמות המכונות שהוזמנה ויוצרה; פגישה שקיים הרר עם אנשי סהג'ננד בישראל, בנתניה בחודש אוגוסט 1999; עדותו של מר עקיבא כספי, מנהל השיווק והמכירות של דיאליט באותה עת (להלן: כספי), לפיה פרוטק יצרה באותה עת מכונות עבור הרר; חוסר יכולתו הפיננסית של הרר לממן ייצור 200 מכונות; העובדה שההסכם עם סהג'ננד בוטל באופן פתאומי; הימנעותו של הרר מלנקוב בזהות רוכש 200 המכונות שייצר. בהמשך לכך, החל מנובמבר 1999 החלה סהג'ננד למכור את אותן המכונות שרכשה מהרר. דיאליט סמכה טענתה זו על דברים שמסרו לה נציגים של חברה הודית בשם Esteem Engineers (להלן: חברת EE). חברה זו, כך נטען, ביקשה לרכוש ממנה מכונות לליטוש יהלומים, ודיאליט הפנתה אותה לסהג'ננד. אלא שבתגובה לפנייתם של נציגי חברת EE לסהג'ננד, נמסר להם כי האחרונה מוכרת מכונות ליטוש יהלומים מתוצרת חברת היהלום ולא מתוצרת דיאליט.

 

49.         לשם הוכחת טענתה לפיה הרר רכש 200 מכונות מפרוטק, הפנתה דיאליט לחקירתו של הרר בבית המשפט. ברם, לא מצאתי בחקירתו של הרר דבר המוכיח טענתה הלכה למעשה. אביא להלן את חלקי הפרוטוקול אליהם הפנתה דיאליט בכתבי טענותיה, אשר לשיטתה מוכיחים טענתה זו:

 

"ש.  אני מבקש לעשות דירוג לגבי הפעילות שלך – תסכים איתי שממאי או יוני 1999 אתה מייצר חלקים, כולם או חלקם לא משנה, של המכונות שלך אצל מנהל הייצור לשעבר של דיאליט, מר עמי מסילתי. האם זה נכון?

ת.    אני חושב שזה היה קצת אחרי, בחודש יולי 99' לא מייד כשהוא סיים את הקשר עם דיאליט..." (עמ' 1204 לפרוטוקול).

 

           ממובאה זו עולה כי הרר ייצר חלקי מכונות החל מיולי 1999 אצל מסילתי, הא ותו לא. אין בכך כל אמירה לגבי כמות המכונות או החלקים שיוצרו, ואף לא עבור מי יוצרו. יצוין כי על אף התהיות שמעוררת העובדה שהרר נמנע מלנקוב בשם הלקוח עבורו ייצר את המכונות, אין בכך כדי להוכיח כי המכונות אכן יוצרו עבור סהג'ננד.

 

50.         עוד הפנתה דיאליט בערעורה, לשם ביסוס טענתה, לחלקים הבאים מחקירתו של הרר:

 

"ש.  ולא זו בלבד שאתה מתקשר עם מנהל היצור לשעבר של דיאליט, אתה גם באותה שנה, לקראת סוף השנה, פונה אל הסוכן של דיאליט בהודו ומשווק לו את המוצרים האלה בתקופה יותר מאוחרת. זה נכון שאתה יוצר קשר עם הסוכן לשעבר של דיאליט ומשווק לו את הסחורות והמוצרים האלה שאתה מייצר? הכוונה לסהג'ננד

ת.    כמו שאמרתי, מעולם לא פניתי לסהג'ננד והמכונות הראשונות למכירה היו רק בינואר 2000 והיוזמה של סהג'ננד לפנות אלי הייתה שלו ולא שלי אליו. הוא פנה אליי בעקבות הפרסומים שעשיתי לקראת המכירה. מכרתי לו כלקוח ולא כמשווק." (עמ' 1205 לפרוטוקול; ההדגשה הוספה – ד.מ.)

 

           ובהמשך הדברים:

 

"ש. אני גם שאלתי אותך על המכירה. האם בשנת 99' כבר ביצעת מכירה של מכונות ליטוש מתוצרתך לשוק ההודי בכלל ולסהג'ננד בפרט?

ת. עד שלא הכנתי את המלאי פיזית לא הצעתי לאף אחד שום מכונה וזה קרה באמצע ינואר 2000." (עמ' 1142 לפרוטוקול; ההדגשה הוספה – ד.מ.)

 

           מדברים אלה עולה כי אכן נוצר קשר בין סהג'ננד להרר, וכי בשלב מסוים הרר מכר מכונות לסהג'ננד. אלא שאין מחלוקת בעניין זה. המחלוקת בין הצדדים מצויה בעיתוי המכירה ובכמות החלקים והמכונות שנמכרה, ואין במובאות שלעיל, ואף לא בצירופן יחד, כדי להוכיח או לקבוע כי אכן הרר מכר לסהג'ננד 200 מכונות בנובמבר 1999.

 

51.         דיאליט ניסתה להוכיח את טענתה גם בהתבסס על עדויותיהם של עדים אחרים מטעמה. אלא שגם בכך היא לא צלחה. מעדותו של מסילתי לא הובהר כמה מכונות נמכרו להרר ובאיזה מועד. מעדותו של מר קובי עזריה, פועל ייצור בחברת פרוטק בתקופה הרלוונטית, לא הובהר מהי כמות חלקי המכונות שיוצרו. מעדותו של מר דוד ליבליך, עובד פרוטק גם הוא בתקופה הרלוונטית, עולה כי יוצרו חלקים עבור הרר, אך גם ממנה לא ניתן להסיק מהו המועד בו יוצרו החלקים ובאיזו כמות. עדותו זו אף מהווה עדות מפי השמועה מפני שנסמכת על שיחה שערך ליבליך עם קובי עזריה. מעדותו של כספי עולה כי גם עדות זו מבוססת על דברים שמסר קובי עזריה, ומכאן שגם זו עדות מפי השמועה שאינה קבילה לגבי תוכנה. הדברים מפורטים באריכות ובפירוט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (עמ' 29-24 לפסק הדין), ולא מצאתי מקום לשוב עליהם. דיאליט אף לא הוכיחה קיומה של פגישה בין הרר לנציגי סהג'ננד בחודש אוגוסט 1999 בנתניה. בעניין זה, מוכן אני לקבל את טענת דיאליט לפיה העובדה שנציג מנציגי סהג'ננד הגיע לישראל לצורך קורס בדאוׂן רחיפה ממונע, אינה פוסלת את האפשרות שאכן התקיימה פגישה בין אנשי סהג'ננד להרר. אלא שגם בעניין זה, על דיאליט, בהיותה התובעת, להוכיח כי אכן התקיימה פגישה שכזו, והיא לא עמדה בנטל זה.

 

52.         בנוסף, לשם הוכחת טענתה לפיה סהג'ננד החלה למכור את מוצרי הרר בנובמבר 1999, הפנתה דיאליט לחקירותיהם של פורת וכספי. אלא שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, המדובר בעדויות שגם הן מפי השמועה, ודיאליט לא פירטה כיצד נודע לה על אודות הדברים ומי המקור להם. לכך יש להוסיף את העובדה שחברת EE הפכה עם הזמן למפיצה הרשמית של דיאליט בהודו, ומכאן שאין ליתן משקל ראייתי ממשי לראיה זו.

 

53.         אם כן, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שנמכרו 200 מכונות במהלך שנת 1999, וממילא לא הוכח כי הופרה תניית איסור התחרות על ידי מכירה זו. אלא שבכך לא תם הדיון. שכן, דיאליט טענה כי הרר קיים עסקאות נוספות עם סהג'ננד במועדים נוספים: במהלך שנת 2000 (חודשים מאי ואוגוסט), במהלך שנת 2001 ובחודש מרץ לשנת 2003, אשר בעשותן גרם לסהג'ננד להפרת הסכם ההפצה. דיאליט סומכת טענתה זו על חשבוניות שהגיש הרר במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, הממוענות לסהג'ננד, בעבור רכישת מכונות ליטוש אוטומטיות וחלקי מכונות בשנת 2000 ובשנת 2003 (מוצג 12 למוצגי דיאליט), וכן על עדותו של הרר בבית המשפט המחוזי לפיה התקיימה מכירה בשנת 2001 (עמ' 1143 לפרוטוקול, ש' 1-3). מנגד, הרר טוען כי ההתקשרויות האמורות נעשו לאחר שיחסיהן של דיאליט וסהג'ננד עלו על שרטון, ונוכח זאת לא יכול להיות קשר סיבתי ביניהן לבין ביטול ההסכם וההפרות הנטענות מצד סהג'ננד. נוסף על כך, הרר טען בבית המשפט המחוזי כי אין תוקף לתניית איסור התחרות הגורפת והממושכת, בהיותה פוגעת בשוק החופשי, סותרת את תקנת הציבור ומהווה הסדר כובל. מכאן, נטען כי אף אם היה מוכח שהרר גרם להפרת תניית איסור התחרות האמורה, לא היה בכך כדי להטיל עליו אחריות בגין הגרימה.

 

54.         בעוד שהצדדים נחלקו כאמור לגבי מכירת 200 מכונות מהרר לסהג'ננד בשנת 1999, הצדדים לא נחלקו כי החל משנת 2000 ולאחר ביטול הסכם ההפצה, מכר הרר לסהג'ננד מכונות ליטוש אוטומטיות מתוצרת היהלום. גדר המחלוקת היה, אם כן, האם במכירות אלו הרר גרם לסהג'ננד להפר את תניית איסור התחרות. בעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי, כי בהנחה שסהג'ננד הפרה את תניית איסור התחרות, לא הוכח שהרר הוא זה שגרם להפרה זו. אלא שגם אם מסכת ההתכתבויות בין הצדדים ובין סהג'ננד מצביעה על כך שהרר ידע על תניית איסור התחרות, ואף מגבשת את יסוד הגרימה, אין בכך כדי לסייע לדיאליט.

 

55.         ואבהיר. ביום 31.1.2000 פנתה דיאליט להרר במכתב ובו התריעה בפניו על אודות קיומו של הסכם ההפצה, ובפרט על אודות תניית איסור התחרות שבו (להלן: מכתב ההתרעה; מוצג 6 למוצגי דיאליט). במכתב זה ציינה דיאליט כי מכירת המכונות מהרר לסהג'ננד מהווה הפרה של הסכם ההפצה. בתגובה לכך, ביום 6.2.2000 סהג'ננד שלחה מכתב להרר (מוצג 17 למוצגי דיאליט), בו כתבה כי הוא לא היה ולא יהיה הגורם להפרת כל הסכם שהוא בינה לבין דיאליט. להלן לשונו של המכתב:

 

"Further to your notice upon receiving a warning letter from Dialit's counsel, I would like to clarify as follows:

1.  We alone have been and will be in the future responsible to our relations with Dialit.

2.  Let alone you have not and will not 'cause' us to breach any alleged agreement with dialit."

 

 

56.         אם כן, פרטיו של הסכם ההפצה ותניית איסור התחרות שבו הובאו לידיעת הרר במכתב מיום 31.1.2000. גם האמור במכתב מיום 6.2.2000 מסהג'ננד להרר (אשר קדמה לו פנייה מצד הרר, שתוכנה המדויק לא ידוע), אשר נראה כי תוכנו נועד לספק מעין הגנה על הרר, מבהיר כי הרר היה מודע לאפשרות כי יש במעשיו כדי להשפיע על ההתקשרות שבין סהג'ננד לבין דיאליט. אלא שאף אילו היה די בכך כדי לבסס את הטענה לפיה הרר גרם לסהג'ננד "להפר" את הסכם ההפצה עת התקשר עמה בעסקאות האמורות, אין זה מוביל בהכרח למסקנה כי ניתן לחייב את הרר בשל כך. זאת, לוּ בשל הטענות כבדות המשקל שהעלה הרר באשר לתוקפה של תניית איסור התחרות. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לחייב את הרר באחריות לגרימת הפרת ההסכם בשל כך שלא הוכחו היסודות הנדרשים לכך, ועל כן ממילא לא נדרש לעומק הטענות כי תניית איסור התחרות מהווה הסדר כובל, פוגעת בתחרות החופשית ונוגדת את תקנת הציבור, מלבד הקביעה כי לא הוכח שמדובר בתניה פסולה במובן של סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. אשר על כן, לא בנקל תתקבל טענתה של דיאליט בעניין זה בערעור, שעה שטענות ההגנה של הרר לא נבחנו כלל בערכאה המבררת. יוצא אפוא, כי בין כה וכה יש לדחות את טענתה של דיאליט ביחס לגרם הפרת תניית איסור התחרות, הן ביחס לעסקאות משנת 2000, הן ביחס לעסקה הנטענת משנת 2001 והן ביחס לעסקה משנת 2003.

 

57.         בשולי הדברים יצוין, כי כפי שטען הרר, העסקה משנת 2003 בוצעה בחלוף שלוש השנים שלאחר תום הסכם ההפצה (וזאת אף אם הייתה מתקבלת טענת דיאליט כי ההסכם בוטל במרץ 2000 ולא בדצמבר 1999 כפי שקבע בית המשפט המחוזי), ועל כן ממילא לא הפרה את תניית איסור התחרות.

 

58.         באשר לסעיף 5 להסכם ההפצה. במסגרת סעיף זה, כאמור, התחייבה סהג'ננד לרכוש מדיאליט בשנה הראשונה לתקופת ההסכם מכונות ליטוש יהלומים בסכום מינימלי של מיליון דולר, וכן להגדיל את היקף הרכישה ב-50% לפחות בכל שנה עוקבת. גם בעניין זה, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה דיאליט הוכיחה שסעיף הרכישה הופר על ידי סהג'ננד. כך עולה, בין היתר, מהודעת הפקס שכזכור נשלחה על ידי סהג'ננד עצמה, להלן:

 

"In the last two years, due to some reason or another no business has taken place except the initial trial supplies." .(ההדגשה הוספה – ד.מ.)

 

           כלומר, סהג'ננד הודתה שעד דצמבר 1999, למעלה משנתיים מיום תחילת ההסכם, היא לא רכשה מדיאליט מכונות מעבר לאספקה הראשונית שסופקה לה, ובכך הפרה את סעיף הרכישה. ליתר דיוק, סהג'ננד הפרה סעיף זה פעמיים: בפעם הראשונה בתום שנתו הראשונה של הסכם ההפצה, קרי ביום 14.10.1998 (להלן: ההפרה הראשונה), עת לא רכשה בשנה זו מכונות בהיקף של מיליון דולר; ובפעם השנייה בתום שנתו השנייה של הסכם ההפצה, קרי ביום 14.10.1999 (להלן: ההפרה השנייה), עת לא רכשה בשנה זו מכונות בהיקף של מיליון וחצי דולר. יצוין כי דיאליט טענה כי התקיימה הפרה נוספת, שלישית במספר, נוכח כניסת החוזה לשנת פעילותו השלישית, אולם אין לקבל טענה זו. לשון הסעיף עוסקת בהיקף רכישות מצד סהג'ננד לאורך שנת חוזה מלאה, ואין הפרה מקום שבו לא הושלמה שנה.

 

59.         בית המשפט המחוזי דן בהפרה הראשונה בלבד, וקבע כי דיאליט לא הוכיחה שהיה כל קשר בין סהג'ננד להרר עובר לאוקטובר 1998, ומכאן שלא הוכיחה כי הרר הוא שגרם להפרה. מעיקרי טיעוניה שהוגשו לפנינו עולה כי דיאליט אינה חולקת על קביעה זו, אולם לטענתה היה מקום לדון גם בהפרה השנייה של הסכם זה. כך, נטען כי הרר הוא שגרם להפרה זו בעת שהתקשר עם סהג'ננד בקיץ 1999 לרכישת 200 מכונות ליטוש מתוצרת חברת היהלום. ברם, נוכח הקביעה לעיל, לפיה כלל לא הוכח הסכם שכזה, לא עלה בידה של דיאליט להוכיח כי הרר הוא שגרם להפרה השנייה.

 

60.         באשר לסעיף 32 להסכם ההפצה. תניית השיפוט הקבועה בסעיף זה קובעת, כאמור, סמכות שיפוט בלעדית בישראל בכל סכסוך הנובע מהסכם ההפצה. סעיף 26 מבהיר גם ביחס לתניית השיפוט כי זו תישאר בתוקפה אף בתום ההסכם. ביום 27.4.2000 הגישה סהג'ננד תביעה נגד דיאליט לבית משפט בהודו למתן צו הצהרתי לפיו הסכם ההפצה בטל על כל התחייבויותיו, ומכאן שהפרה את תניית השיפוט שבסעיף 32. דיאליט ביקשה לבסס טענתה זו על המכתב ששלחה סהג'ננד להרר ביום 6.2.2000 (ראה לעיל פסקה 55) ועל מכתב דומה מיום 24.7.2000, מכתבים אשר נבעו מפנייתו של הרר לסהג'ננד ועניינם בהסרת אחריותו לגרם הפרת חוזה. לטענתה, המכתבים מהווים אינדיקציה לקשר שנרקם בין הרר לסהג'ננד, במסגרתו טיכסו האחרונים עצה כיצד לנהוג בעקבות מכתב ההתרעה, והחליטו כי סהג'ננד תיטול אחריות מדומה על ההפרה ובמקביל תפעל לתביעת דיאליט בהודו, וכל זאת תחת לחצים ודרישות מטעם הרר.

 

61.         אלא שאין במכתבים האמורים, עליהם הצביעה דיאליט, כדי לעמוד בנטל המוטל עליה להוכיח שהרר הפעיל לחץ או דרש דרישה מסהג'ננד להפר את תניית השיפוט שבהסכם ההפצה. לא למותר לציין כי אין באפשרותו של התובע, שעל כתפיו מוטל נטל השכנוע, להעביר נטל זה לנתבע, שעה שהוא עצמו אינו נתמך בראיות מספקות ומתאר סיפור בהתבסס על נסיבות גרידא. מסיבה זו יש גם לדחות את טענת דיאליט לפיה היה על הרר להביא לעדות את נציגי סהג'ננד.

 

62.         אם כן, מכל האמור עולה כי כדין נדחתה תביעתה של דיאליט ביחס לגרם הפרת חוזה. למען הסר ספק, יצוין כי אין באמור כדי להכריע במחלוקת במישור היחסים שבין דיאליט לסהג'ננד, בהתחשב בין היתר בכך שסהג'ננד לא צורפה להליך, והמחלוקת ביניהן מתבררת בגדרי תביעה נפרדת.

 

 

3.2. ת"א 2081-08-07; ת"א 32621-11-07

3.2.1. קניין רוחני – כללי

63.         כאמור, טענותיה של דיאליט במסגרת התביעה השנייה והתביעה השלישית עניינן במכונת ה-GS ובמכונות הבלוקר והלוח. עילות התביעה במסגרת תביעות אלה – הפרת זכויות יוצרים, הפרת פטנט, הפרת מדגם וגניבת עין – חוסות כולן בצִלם של דיני הקניין הרוחני.

 

64.         למערכות השונות שבדיני הקניין הרוחני מטרות שונות. דיני זכויות היוצרים תכליתם עידוד הגיוון בביטויים ובידע הקיים והעשרת עולם הביטויים והיצירות המקוריות. זאת, באמצעות הגנה על זכויותיו הכלכליות של היוצר, תוך הקטנת מרחב התמרון של יוצרים עתידיים (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S. A., פ"ד מח(4) 133, 163-162 (1994) (להלן: עניין אינטרלגו)). מטרתם של דיני הפטנטים הינה הענקת הגנה להמצאות טכנולוגיות שיש בהן, בין היתר, חדשנות והתקדמות המצאתית (פרק ב' לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967; ע"א 11487/03 August Storck KG נ' אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע"מ, פ"ד סב(4) 1, פסקה 13 (2008). עוולת גניבת העין תכליתה הגנה על זכותו הקניינית של התובע במוניטין שרכש מפני פגיעה הנובעת ממצג שווא של הנתבע (ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, פסקה 8 לפסק דינו של השופט י' עמית (30.5.2013) והאסמכתאות שם (להלן: עניין אנג'ל)). דיני המדגמים נועדו לספק הגנה לאסתטיקה ולעיצוב החזותי של חפצים שעיצובם אינו נגזר ישירות מהפונקציונאליות שלהם (ע"א 1248/15 Fisher Price Inc. נ' דוורון - יבוא וייצוא בע"מ, פסקה ל"א (31.8.2017) (להלן: עניין פישר פרייס).

 

65.         המטרות השונות העומדות בבסיס המערכות בדיני הקניין הרוחני מצמיחות גם, כלשונו של הנשיא מ' שמגר, "מבחני קבלה שונים שנועדו להגשים אותן" (עניין אינטרלגו, עמ' 186), ומבחנים שונים שנועדו למנוע את סיכולן. כך למשל, בעוד שדיני הפטנטים ודיני המדגמים דורשים רישום לצורך כינונה של הזכות, זכות היוצרים ועוולת גניבת העין מעניקות הגנה ללא דרישת רישום שכזו. כך גם למשל, בעוד שדיני הפטנטים ודיני המדגמים מעניקים הגנה מונופוליסטית, המנותקת מן השאלה האם ידע המפר על קיום הפטנט או המדגם או אם לאו, בדיני זכויות היוצרים נדרשת הוכחת העתקה ובעוולת גניבת העין נדרשת הוכחת חשש להטעיה. עם זאת, לזכויות השונות הנכללות בדיני הקניין הרוחני מכנה משותף עיקרי: היותן זכויות שליליות, המעניקות לבעליהן זכות למנוע מאחרים דבר מה.

 

66.         ערעורה של דיאליט על פסק הדין בתביעה השנייה כולל טענות מדיני זכויות היוצרים, דיני הפטנטים ועוולת גניבת העין; וערעורה של דיאליט על פסק הדין בתביעה השלישית כולל טענות מדיני המדגמים, דיני הפטנטים ועוולת גניבת העין. בשל החפיפה הקיימת במרבית העילות המוזכרות, יידון חלק זה על פי עילות התביעה ולא על פי חלוקת התביעות.

 

3.2.2. הפרת זכויות יוצרים

67.         דיני זכויות יוצרים תכליתם, כאמור, עידוד העשרת עולם הביטויים והיצירות המקוריות באמצעות מתן הגנה. התכלית מושגת באמצעות הגנה על זכויותיו הכלכליות של היוצר תוך שלילת יכולתם של יוצרים אחרים עתידיים להשתמש במרכיבים שזכו להגנת זכות יוצרים (עניין אינטרלגו, עמ' 163-162). על הדרך בה מגשימים דיני זכויות היוצרים תכלית זו, עמד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בעניין פישר פרייס:

 

"התכלית מושגת באמצעות מתן תמריץ כלכלי בדמות הגנת זכות יוצרים. גישה זו מעמידה במרכז את הרצון לקדם את הרווחה הציבורית ולהעשיר את נחלת הכלל. לצד גישה זו, דיני זכויות היוצרים נשענים גם על הרצון להגן על האינטרסים הפרטיים של היוצר; התפיסה היא שיש לגמול ליוצר על המאמץ ועל המשאבים שהשקיע בהפקת היצירה, ולהכיר בזכותו ליהנות מפרי עמלו" (פסקה כ"ט לפסק הדין; ראו גם האסמכתאות שם).

 

68.         זכות היוצרים אינה חלה על רעיון, כי אם על יישומו של הרעיון – ביטויו המוחשי. היא מתמקדת בהגנה על תהליך היצירה ועניינה במניעת העתקה. אין עניינה בקביעת איסור על יצירתו של מוצר זהה בהעדר העתקה (עניין אינטרלגו, עמ' 184; ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 756 (1988) (להלן: עניין הרשקו)).

 

69.         בטרם ארד לעומקה של הזכות, יש ליתן את הדעת על הדין החל על המקרה דנן. ביום 25.11.2007 נחקק חוק זכות יוצרים 2007 ותחילתו נקבעה לששה חודשים לאחר יום חקיקתו, קרי יום 25.5.2008 (להלן: יום התחילה). החוק חל על יצירות שנוצרו לאחר יום התחילה והוא ביטל הוראות חוק שחלו עובר לחקיקתו, ביניהן חוק זכות יוצרים 1911 ומרבית סעיפי פקודת זכות יוצרים (משנת 1924) (להלן ביחד: הוראות הדין הקודם). בנוסף, החוק חל גם על יצירות שנוצרו לפני יום תחילתו, אך זאת בכפוף לסייגים שבסעיף 78 שבו. אחד הסייגים שבסעיף האמור קבוע בס"ק (ב), על פיו החוק לא יחול על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, כל עוד לא הייתה היצירה מוגנת בזכות יוצרים לפי הוראות הדין הקודם. סייג רלוונטי נוסף הוא הקבוע בסעיף 78(ג) שבו ולפיו בכל הנוגע להגנה מפני הפרת זכות היוצרים, תחולנה הוראות הדין הקודם על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, בתנאי שגם על פי הוראות החוק החדש מדובר בהפרת הזכויות. מכאן, שהטוען להפרה של זכות היוצרים על יצירות שנוצרו לפני יום התחילה, נדרש להוכיח קיומה של הפרה – הן על פי הוראות הדין הקודם והן על פי החוק החדש – חוק זכות יוצרים 2007 (ע"א 8742/15 אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ נ' רון, פסקאות 30-29 (3.12.2017) (להלן: עניין אסטרולוג); ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' רביב, פסקה 35 (18.11.2013) (להלן: עניין סייפקום)).

 

70.     כאמור בתחילת פסק-דין זה, דיאליט טוענת לקיומן של זכויות יוצרים בשרטוטי וחלקי מכונת ה-GS ובחלקי המכונה עצמם, אשר נוצרו לכל המאוחר במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת. מכאן, שיש לבחון תחילה את זכאות דיאליט להגנה לפי חוק זכות יוצרים 1911, וככל שיימצא שהיא זכאית להגנה לפי חוק זה, יש לבחון את זכאותה להגנת חוק זכות יוצרים 2007. לאחר מכן, יש לבחון את הפרת הזכות בבחינה כפולה, גם כן – הן לפי חוק זכות יוצרים 1911 והן לפי חוק זכות יוצרים 2007 (עניין אסטרולוג, פסקה 31).

 

71.         חוק זכות יוצרים 1911 כולל קטגוריות של יצירות הזכאיות להגנה. חלקי הסעיפים הרלוונטיים לענייננו קובעים כדלקמן:

 

"1(1). בכפיפות להוראות חוק זה, תהיה זכות יוצרים קיימת בכל חלקי מושבות המלך שחל עליהן חוק זה למשך המועד הנזכר להלן לגבי כל יצירה מקורית ספרותית, דרמטית, מוזיקלית ואמנותית...

 

35(1). בחוק זה יהיו למונחים הבאים הפירושים דלקמן, מלבד אם ענין הכתוב יחייב פירוש אחר —

'יצירה ספרותית' כוללת מפות, תרשימים, תכניות, טבלאות, וליקוטים;

'יצירה אמנותית' כוללת יצירות ציור, שרטוט, פיסול ומלאכת אמנות ומעשי-אמן אדריכליים ופיתוחים וצילומים;"

(ההדגשה הוספה – ד.מ.)

 

 

           מלשון סעיף 1(1) עולה כי על כל יצירה המתבקשת לגביה הגנה לפי חוק זכות יוצרים 1911 לעמוד תחילה בדרישת הסף למקוריות. דרישת המקוריות מורכבת משלושה מבחני משנה: מבחן ההשקעה, מבחן היצירתיות ומבחן המקור (עניין אינטרלגו, עמ' 169; עניין סייפקום, פסקה 12). על פי מבחן ההשקעה, על מנת שיזכה היוצר בזכות לפירותיה של היצירה, יש לעמוד על מידת ההשקעה שהשקיע בה היוצר, ולהראות כי היוצר השקיע בעצמו עמל ביצירה, אף אם מינימלי (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פסקה 26 (14.3.2010) (להלן: עניין פרימייר ליג)). על פי מבחן היצירתיות, יש לעמוד על אופייה של ההשקעה, בשונה מכמותה, ולבחון כיצד זו תורמת לתכלית דיני זכויות היוצרים (פרימייר ליג, פסקאות 27, 34). על פי מבחן המקור, יש לעמוד על כך שמקורה של היצירה ביוצר עצמו המבקש את ההגנה ולא ביוצרים אחרים (עניין סייפקום, פסקה 12). יצוין כי המדובר במבחנים מצטברים והכרחיים, וכל אחד מהם כשלעצמו אינו מהווה תנאי מספיק (עניין סייפקום, פסקה 15; עניין פרימייר ליג, פסקה 38).

 

72.         כמו כן, על מנת שיצירה תוגן בזכות יוצרים עליה להיכלל בגדרי אחת ההגדרות המנויות בסעיף 35(1) לחוק. בעניין זה יש להבחין בין מכונות לבין שרטוטים. על פניו, נראה כי מכונות אינן נכללות בהגדרת "יצירה ספרותית", ולפיכך יש לבחון אם הן נכללות באחת מהגדרות המשנה של "יצירה אמנותית". המלאכה פשוטה למדי בעניין זה, שכן ברי כי מכונות לא מהוות ציור, שרטוט, פיסול, מעשי-אמן אדריכליים וצילומים. נותר אפוא לבדוק האם מכונות נכנסות לגדרן של "פיתוחים" או "מלאכת אמנות". אלא כפי שנקבע זה מכבר, "פיתוחים" איננה האכסניה המתאימה למוצר מוגמר כבענייננו, אלא לשלבי הביניים שבייצורו (עניין אינטרלגו, עמ' 151). על כן, החלופה הרלוונטית היחידה לעניין סיווג מכונות היא "מלאכת אמנות".

 

73.         ברם, גם סיווג זה מעורר קושי. המדובר במוצר מוגמר פונקציונאלי – מוצר אשר נועד לשרת מטרה מסוימת, שלא כמו יצירות אמנות "רגילות" שאין להשתמש בהן אלא לראותן בלבד. היות מכונה מוצר פונקציונאלי מעצם טבעו מעלה שאלה בדבר תחולתו של חוק זכות יוצרים 1911, ובפרט בדבר היכולת של מוצר שכזה להיכנס בהגדרת "מלאכת אמנות". בעניין זה נפסק כי הגם שאין לשלול ממוצרים פונקציונליים את האפשרות ליהנות מהגנה של זכות יוצרים, מאפייניהם מצדיקים זהירות יתר במתן ההגנה, מעבר לנדרש כלפי מוצרים שאינם פונקציונליים. מסיבה זו, על יצירה פונקציונלית הנכללת בגדרה של "מלאכת אמנות" לעמוד ב"דרישת האמנותיות", הכוללת שני מבחני משנה: "מבחן הבחירה" ו"מבחן כוונת היוצר" (עניין אינטרלגו, עמ' 152, 162-158). לשם עמידה במבחן הבחירה, יש לבחון האם ניתן היה לבטא את היצירה בדרכים נוספות, קרי – מתן תשובה לשאלה האם צורת המוצר שנבחרה היא אחת מיני מספר צורות אלטרנטיביות. יצוין כי המדובר במבחן רחב המסתפק בקיום מספר אופציות מצומצם (עניין אינטרלגו, עמ' 181-179; עניין סייפקום, פסקה 26). על פי מבחן כוונת היוצר, יש לבחון את כוונת היוצר ליצור יצירה אמנותית. במסגרת זו יש לעמוד על השיקולים שהנחו את היוצר ביצירת המוצר, ולקבוע האם באלה נכללים גם שיקולים אסתטיים, שאינם מוכתבים רק מהמטרה הפונקציונלית (עניין אינטרלגו, עמ' 175).

 

74.         באשר לסיווגם של שרטוטים. על אף שמבחינה אינטואיטיבית שרטוטים לא מהווים "יצירה אמנותית" או "יצירה ספרותית", ההגדרות בחוק זכות יוצרים 1911 מְרַבּוׂת ומאפשרות סיווג של שרטוטים הן בקטגוריה של יצירה ספרותית ("שרטוט") והן בקטגוריה של יצירה אמנותית ("תרשימים" ו"תכניות"). ברם, על מנת ששרטוטי ייצור של מוצר המהווה יצירה אמנותית יזכו להגנת זכות יוצרים, על המוצר מושא השרטוט להיות מוגן בעצמו בזכות יוצרים (עניין אינטרלגו, עמ' 191-189). היינו, שרטוט ייצור לא יוכר כמוגן בזכות יוצרים אלא רק בתנאי שהמוצר המיוצר על פי אותו שרטוט יוגן אף הוא בזכות יוצרים. הטעם לכך נעוץ ברצון למנוע מתן הגנה של זכות יוצרים למוצר אשר כשלעצמו אינו יכול להיכנס לגדרן של ההגדרות המנויות בסעיף 35 לחוק זכות יוצרים. מתן הגנה לשרטוט במקרה שכזה יכניס את המוצר המוגמר להגנת החוק בדלת האחורית. פועל יוצא מכך שאין נפקות לשאלה האם מדובר ביצירה ספרותית או ביצירה אמנותית, שכן שרטוטים לא יזכו להגנה בהיעדר הגנה על המוצר עצמו.

 

75.         סיכום ביניים: תחילה, על כל יצירה המבקשת את הגנת חוק זכות יוצרים 1911 לעמוד במבחני המקוריות. כמו כן, על יצירה שכזו להיכלל בגדרי היצירות המנויות בסעיף 35(1) לחוק. ככל שיצירה מסווגת כ"יצירת אמנות" מסוג "מלאכת אמנות", והיא גם יצירה פונקציונלית, עליה לעמוד גם בשלושת מבחני האמנותיות. כמו כן, על מנת ששרטוטי ייצור של מוצר המהווה יצירה אמנותית יזכו להגנת זכות יוצרים, נדרש כי המוצר הסופי מושא השרטוט יהיה זכאי אף הוא להגנה זו.

 

76.         ומכאן לענייננו. בית המשפט המחוזי פסק כי חלקי מכונת ה-GS מהווים "מלאכת אמנות", וכי "צורתם נגזרת, באופן מלא או חלקי, מהפונקציות התפעוליות שלהם" ומכאן שהמדובר במוצרים פונקציונליים. לאור זאת, נקבע כי יש לבחון את כלל חלקי המכונה לגביהם נטענת ההפרה, ולקבוע לגבי כל חלק ממצאים ביחס לעמידתו במבחני המקוריות והאמנותיות. בהתאם לכך, בית המשפט ערך ביקור במכון של הבורסה ליהלומים בו מוצגות מכונות ליטוש היהלומים הרלוונטיות לענייננו, והודגמה בפניו פעולת מכונת הליטוש. כמו כן, ערך בית המשפט בחינה מדוקדקת של כלל החלקים והמכלולים שהובאו בפניו. בחינה זו העלתה כי למרות שקיים דמיון בין חלקים רבים במכונות דיאליט לחלקי מכונות חברת יהלום, מרביתם של חלקי מכונות דיאליט אינם עומדים במבחני האמנותיות מכיוון שתכנונם לא כלל שיקולים אמנותיים אלא פונקציונליים בלבד, וחלקם אף לא עומד במבחני המקוריות. לפיכך, בית המשפט קבע כי דינן של טענות דיאליט לגבי זכאותה לזכויות יוצרים בחלקי המכונות להידחות, ומכאן, בהתאם לעניין אינטרלגו, גם דינן של הטענות ביחס לשרטוטים להידחות.

 

77.         הכרעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לעמידתם של חלקי ומכלולי מכונת ה-GS במבחני האמנותיות והמקוריות עוסקות בעניינים שבעובדה (ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577 (2000)). כאמור, הלכה נושנה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת, מפני שבידה של הערכאה הדיונית האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים, ולבחון כל ראיה וחוות דעת לעומק. התערבות ערכאת הערעור תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל פגם בהכרעתה של הערכאה הראשונה היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1026 (מהדורה שתים עשרה, 2015); ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר (10.3.2014); ע"א 3894/03 דויטש נ' ישראפלאורס בע"מ (23.8.2012)).

 

78.         המקרה דנן אינו נופל לגדר אחד החריגים המפורטים, מהטעמים שיפורטו להלן. ראשית, מרבית החלקים והמכלולים לגביהם נטענת ההפרה הם חלקים פנימיים שאינם גלויים לעין המתבונן. עובדה זו יש בה כדי לרמז על היעדר שקילת שיקולים אמנותיים בעת ייצור החלקים. אף על פי כן, בית המשפט המחוזי לא הסתפק בכך ובחן את דרישת האמנותיות ביחס לכל חלק ומכלול במכונת ה-GS. בכך צעד בית המשפט צעד משמעותי לקראת דיאליט, שלא היה בו הכרח בהיעדר אינדיקציות לשקילת שיקולים אמנותיים בפועל. שנית, בית המשפט דן בכל חלקי המכונה, ונתן הנמקות מפורטות באשר לעמידתם במבחנים הנדרשים. מצאתי כי הנמקותיו של בית המשפט מעוגנות היטב בממצאים העובדתיים ואין מקום להתערב בהן. לסיכום אפוא, יש לדחות את טענותיה של דיאליט ביחס להפרת זכויות היוצרים בחלקי מכונת ה-GS.

 

79.         יוצא, אפוא, כי דינה של טענת דיאליט ביחס להגנת חוק זכות יוצרים 1911 על חלקי מכונת ה-GS להידחות. מכאן, ובהתאם להלכה לפיה לא תוענק הגנת זכות יוצרים לשרטוטים שהמוצר שבבסיסם אינו מוגן, אף הקביעה כי לדיאליט אין זכות יוצרים בשרטוטים ניתנה כדין. נוכח מסקנה זו, ממילא אין צורך להידרש לתחולתו של חוק זכות יוצרים 2007 על חלקי מכונת ה-GS ושרטוטיהם.

 

80.         אם כן, דינן של טענות דיאליט ביחס להגנת זכות יוצרים בחלקי מכונת ה-GS ובשרטוטיהם להידחות. לאור קביעה זו, אין צורך להידרש לטענות הרר בדבר שיהוי והרחבת חזית אסורה שהוא ייחס לדיאליט.

 

3.2.3. הפרת פטנט

81.         כזכור, טוענת דיאליט כי הרר גם הפר את הפטנט, הן בייצור המכונות הישנות והן בייצור המכונות החדשות. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בקבעו כי המדובר בהרחבת חזית אסורה מזו שהוגדרה בכתבי הטענות.

 

82.         על העקרונות בבסיס הכלל האוסר על הרחבת חזית עמד השופט י' דנציגר בע"א 2281/06 אבן-זוהר נ' מדינת ישראל, פסקה 80 (28.4.2010):

 

"כידוע, רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה 'שינוי חזית' או 'הרחבת חזית', ויש לדחותה. הרציונאל העיקרי העומד בבסיס הלכה זו הוא מניעת עיוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה ששינוי החזית הוא מצד התובע. מבחינת הנתבע, משקפים כתבי הטענות של התובע את עילת התביעה נגדו ועל בסיסם הוא בונה את קו הגנתו. אם יאפשר בית המשפט לתובע לשנות את גרסתו במהלך הדיונים, הרי שיכולתו של הנתבע להתגונן עלולה להיפגע".

 

           עם זאת, אין הכרח בשינוי פורמלי של כתב טענות כדי להתיר הרחבת חזית, ויתכן שבעלי הדין יסכימו, במפורש או מכללא, לסטייה מכתבי הטענות. כך למשל, אם בעל דין הציג ראיה ויריבו לא התנגד לכך, האחרון עשוי להיחשב כמי שנתן הסכמה מכללא להרחבת החזית (ע"א 2976/12 בר אל נ' קאופמן (23.11.2014); ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון (15.3.2011)).

 

83.         בענייננו, אין מחלוקת כי דיאליט לא העלתה טענה בדבר הפרת הפטנט בכתב התביעה שהגישה כנגד הרר. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת הסכמתו של הרר להרחבת החזית. דיאליט סבורה כי הרר הסכים להרחבת החזית מכללא, שעה שהביא שתי חוות דעת בנוגע לפטנט במטרה להוכיח שדיאליט עשתה בו שימוש במידע שמסר לה הרר. אין בידי לקבל טענה זו. כעולה מחומר הראיות, לא זו בלבד שהרר לא הסכים מכללא להרחבת החזית, אלא שהוא התנגד מפורשות לכך בכמה הזדמנויות. בית המשפט אף נתן לכך גושפנקא. דוגמה לכך מצויה בעמודים 797-795 לפרוטוקול, בקשר עם חקירתו הנגדית של ד"ר ראובן אשל, אשר הגיש חוות דעת מומחה מטעם הרר בנוגע לפטנט כדלקמן:

 

"ש.  אני חוזר על שאלתי האם מכונות הבלוקר והלוח מתוצרת היהלום, אשר יצאו לשוק בשנת 2003, מפרות את פרק התביעות שבפטנט 147100?

עו"ד דיאב:

אני מתנגד לשאלה. הסוגיה היא האם המכונות הבלוקר והלוח של היהלום מפרות או לא מפרות את הפטנט מספר 147100 של דיאליט אינה חלק מעילת התביעה, אינה נמצאת אפילו בספירה של התביעה אפילו אם לא צוינה כעילת תביעה, היא לא עומדת בבירור בפני בית המשפט בשום צורה שהיא ועל כן, השאלה היא מחוץ למסגרת והיא בזבוז זמן

עו"ד קלדרון: [ב"כ דיאליט – ד.מ.]

אני מפנה תשומת לב בית המשפט למספר מראי מקומות, אבל הכי פשוט להפנות את בית המשפט למוצג נ/143, כלומר מי שהכניס ואזכיר נשכחות הכניס בכלל את נ/143 הוא חבריי הנתבעים.... אני מתייחס למסמך הזה כראיה ולא כעילה, וברגע שאני מתייחס אל זה כראיה לשיטה והמעשים הדומים של הפרות בלתי פוסקות לאורך כל ההיסטוריה...

החלטה

אכן אין מדובר בתביעה להפרת פטנט כי אם בתביעה להפרת זכויות יוצרים בשרטוטים לפיהם על פי גרסת התובעת, ניתן לייצר את המכונות נושא התובענה. התובעת איננה מבקשת להוכיח כי פטנט 147100, השייך לה הופר על ידי הנתבעים אלא מבקשת להראות כי העובדה שמכונות הנתבעים מפרות, לפי גרסתה, את פרק התביעות שבפטנט 147100 הרי שאף אם אין בתביעה זו דיי כדי להקנות לתובעת סעד בגין הפרת פטנט, הרי יש בכך כדי לתמוך בנאמר בכתב התביעה, לפיו הפגיעה בזכויות היוצרים של התובעת בשרטוטים, וכן הפרת זכויות נוספות של התובעת בעילות התביעה הנטענות, נתמכת בעובדה שמכונות הנתבעים הפרו את פרק התביעות של פטנט 147100". (ההדגשות הוספו – ד.מ.).

 

           דברים אלו מדברים בעד עצמם. דיאליט לא הוכיחה הסכמה ומכאן שהמדובר בהרחבת חזית אסורה. לאור האמור, טענותיה בדבר הפרת הפטנט, הן ביחס למכונות הישנות והן ביחס למכונות החדשות, דינן להידחות.

 

3.2.4. הפרת מדגם

84.         דיני המדגמים מספקים הגנה לאסתטיקה ולעיצוב החזותי של חפצים שעיצובם אינו נגזר מהפונקציונאליות שלהם (עניין פישר פרייס, פסקה ל"א). על תכלית ההגנה על מדגמים בשיטת משפטנו עמד השופט מ' אילן בע"א 3406/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ (1.3.1999) כדלקמן:

 

"המדגם מיועד להעניק לבעליו בלעדיות על עיצוב חדש או מקורי. ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה ואת אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה. האינטרס המוגן הוא הקניין בצורה עצמה. הגדרת הזכות והיקפה נמדדת לפי הצרכים המיוחדים של הצורה התעשייתית (כעולה מן ההגדרה). העיצוב התעשייתי משמש מקדם המכירות הראשוני של המוצר, איש יחסי הציבור, של המוצר התעשייתי. משום כך הועבר מרכז הכובד לפוטנציאל הצורני של העיצוב לעין הצרכן. הצורה צריכה למשוך את עין הצרכן הרלבנטי, ומשיכת העין אינה מתמצית במראה אסתטי כלשהו אלא ביסודות צורניים, שיש בהם כדי להשפיע על בחירת הצרכן".

 

           ויוטעם כי דיני המדגמים מעניקים ליוצר מונופול מלא על הצורה אם הוא זה שיצר את המוצר לפני חבריו – אף אם אלו לא העתיקו ממנו את המוצר אלא הגו אותו בעצמם (עניין אינטרלגו, 186). מסיבה זו, משך ההגנה על מדגם קצר יחסית, ובכל מקרה לא יעלה על 18 שנים (סעיף 33 לפקודת הפטנטים והמדגמים, 1907 (להלן: פקודת הפטנטים והמדגמים); במאמר מוסגר יצוין כי הדין החל על עניינים אלו מוסדר כיום במסגרת חוק העיצובים, התשע"ז-2017, שהתקבל בכנסת ביום 7.8.2017).

 

85.         הגדרות המונחים "מדגם" ו"זכות מדגם" מצויות בסעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים ונוסחן להלן:

 

"'זכות מדגם' פירושה הזכות הבלעדית להשתמש במדגם לגבי כל חפץ מכל סוג שנרשם בו מדגם;

 

'מדגם' אין פירושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ על ידי תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בנין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא התקן מיכני;"

 

 

           מלשון זו של הגדרת המונח "מדגם" עולה כי המבחן לקיומו של מדגם הוא מבחן משיכת העין, קרי – צורתו של המוצר צריכה למשוך את עינו של הצרכן הרלוונטי באופן שישפיע על בחירתו במוצר הספציפי (עניין אינטרלגו, עמ' 186; ע"א 7125/98 מיפרומאל תעשיות ירושלים נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נז(3) 702, 709 (2003) (להלן: עניין מיפרומאל)).

 

86.         לצד מבחן משיכת העין, לשם הגנה על מדגם מחויב בעליו של המדגם ברישומו. הוראת סעיף 30(1) לפקודה קובעת כי לשם רישום מדגם, נדרש כי מבקש הרישום הוא בעליו של המדגם, וכי המדגם עצמו הוא חדש או מקורי, ואשר לא נתפרסם קודם לכן בישראל. במסגרת הערעור לא נטען להיעדר כשרותו של המדגם, ולכן לא אכביר במילים בעניין זה.

 

87.         משעה שנרשם המדגם, כאמור, נהנה בעליו הרשום מזכות מדגם למשך תקופה של מקסימלית של 18 שנים (סעיף 33 לפקודת הפטנטים והמדגמים). היקף ההגנה על המדגם קבוע בסעיף 37(1) לפקודת הפטנטים והמדגמים הקובע כך:

 

"כל עוד קיימת זכות מדגם באיזה מדגם אסור לשום אדם,–

(א)   לייחד, לצרכי מכירה, את המדגם או כל חיקוי תרמית או חיקוי בולט הימנו לכל חפץ הכלול בסוג סחורה שרשום בו המדגם, חוץ אם יש לו רשיון או רשות בכתב מאת הבעלים הרשומים, ואסור לו לעשות כל דבר כדי לאפשר לו לייחד את המדגם כאמור לעיל; או

(ב) לפרסם סחורה או להציעה למכירה, אם ידע כי יחדו לאותה סחורה מדגם או כל חיקוי הימנו, אם חיקוי מתוך רמאות, ואם חיקוי בולט, שלא בהסכמת בעליו הרשום."

(ההדגשה הוספה – ד.מ.)

 

           אם כן, לבעל המדגם מונופול מסחרי מלא על הצורה המוגנת, וזאת בהתאם לתכלית דיני המדגמים להגנה על צורתו של המוצר (עניין מיפרומאל, עמ' 709).

 

88.         כאמור, הפרה של זכות מדגם רשומה נעשית על פי "מבחן העין", ומבחן זה נערך בשלושה שלבים. בשלב הראשון נדרש בית המשפט לאפיון הציבור הצרכני. בשלב זה תיקבע זהותו של הצרכן הרלוונטי להליך, אשר בעיניו תיבחן שאלת ההפרה. ככלל, הצרכן הפוטנציאלי הוא "הצרכן הסביר", הרוכש את המוצר מבלי שהוא מקדיש לעניין זמן רב, מבלי שהוא בודק באופן קפדני את המוצר ומבלי שהוא עורך השוואה בין המוצרים השונים בשוק. עם זאת, במקרים מסוימים יחייב אופי המוצר כי ההשוואה תיערך בעיניו של מומחה לדבר. בשלב השני נדרש בית המשפט לאפיין את המדגם – לקבוע את מהות המוצר העומד להשוואה, תוך בירור כיצד הוא נמכר או כיצד נעשה בו שימוש בפועל. בשלב השלישי נדרש בית המשפט להשוות בין המוצרים ולקבוע האם המוצר האחר הוא "חיקוי בולט" של המוצר המוגן במדגם. בעת ההשוואה על בית המשפט לבחון את תדמיתו של המוצר כפי שנקלטה בעין הצרכן הרלוונטי (עניין מיפרומאל, עמ' 712-709). אם סבור בית המשפט כי קיים דמיון בחזותם הכוללת של המוצרים שאינו מגיע לכלל זהות, לרשותו עומד מבחן החשש להטעיה, במסגרתו נבחנת האפשרות שהקונה הרלוונטי יטעה ויבחר את המוצר של הנתבע (עניין מיפרומאל, עמ' 714-713).

 

89.         כזכור, בית המשפט המחוזי קיבל את טענתה של דיאליט להפרת מדגם ביחס למכונות הישנות. בעניין זה יישם בית המשפט את "מבחן העין" וקבע כי המוצר מושא המדגם הוא מכונה אוטומטית לליטוש יהלומים ואבני חן, המיועדת למלטשי ומעבדי יהלומים. בהמשך, בחן בית המשפט את הדמיון בין מכונות הלוח והבלוקר של דיאליט לבין המכונות הישנות של הרר, וקבע כי קיימת "זהות כמעט מושלמת בין צורת ודמות המדגם לבין צורת ודמות המכונות הישנות מתוצרת הרר", זהות אשר יש בה כדי לקבוע כי המכונות הישנות של הרר מהוות חיקוי בולט של המדגם הרשום של דיאליט, כלשונו בסעיף 37(1) לפקודת הפטנטים והמדגמים. לעומת זאת, באשר למכונות החדשות, קבע בית המשפט כי על אף הדמיון בין המכונות, בחינת קווי הדמות הכוללים שלהן מצביעה על הבדלים מהותיים בצורת המארז, פלטת הבסיס וזרוע המכונה, הבולטים לעין בעת השוואתם לקווי הדמות והצורה של המכונות מושא המדגם הרשום. על כן, בהתאם להלכה הפסוקה, במצב שבו קיים דמיון שאינו מוחלט יש להידרש למבחן החשש להטעיית הציבור, בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי אין חשש שכזה ולכן דחה את הטענה. דיאליט, כאמור, משיגה על הכרעה זו.

 

90.         מעיון בטענות הצדדים, במדגם ובמכונות החדשות, ומיישום "מבחן העין", עולה כי יש לדחות את טענתה של דיאליט ביחס להפרת מדגם במכונות החדשות.

 

           נוכח העובדה שהגדרתה של הפרת מדגם בפקודת הפטנטים והמדגמים עושה שימוש במונח "חיקוי", הרי שמרכז הכובד של מבחן העין עניינו בהשוואה בין המדגם למוצר המחקֶה. אף על פי כן, אפיון הציבור הצרכני הוא בעל משקל משמעותי במבחן העין ועשוי להשפיע באופן ניכר על ההכרעה בשאלה האם הופר המדגם אם לאו. זאת, מפני שההשוואה בין המוצר המוגן במדגם לבין המוצר המחקה צריך שתיעשה, כאמור, תוך בחינת תדמיתו הכוללת של המוצר כפי שנקלטה בעינו של הצרכן הרלוונטי. המדובר בציבור צרכני המורכב מבעלי מקצוע מיומנים בתעשיית היהלומים, בקיאים בענף ובעלי מומחיות רבה בתחום. במצב דברים שכזה, קשה להעלות על הדעת צרכן פוטנציאלי של מכונות הליטוש שירכוש מכונה בהרף עין, מבלי להקדיש זמן לבחינת מאפייניה, לרבות היצרן וטיבו. בנוסף, גם לאפיון המדגם נפקות בעת עריכת ההשוואה. לצד הקביעה כי המוצר מושא המדגם הוא מכונה אוטומטית לליטוש יהלומים ואבני חן, יש להדגיש כי עלותו עומדת על כ-3,500 דולר, מחיר שלעצמו מצביע על היקף ועומק הבדיקה שעורך הצרכן בטרם רכישת המוצר.

 

91.         משערכתי גם אני השוואה בין מכונותיה של דיאליט לבין המכונות החדשות, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה על אף הדמיון בחזות הכללית, קיימים הבדלים בין קווי הצורה והדמות של המכונות מושא המדגם הרשום לבין המכונות החדשות. הבדלים אלה באים לידי ביטוי, בין היתר, בפלטת הבסיס של המכונות ובמדרגה הקיימת במכונותיה של דיאליט והנעדרת במכונות החדשות. נוכח הבדלים אלה, ובראי מאפייניהם הייחודיים של המדגם ושל ציבור הלקוחות הרלוונטי, לא נותר מקום רב לספק כי לא קיים חשש להטעיה. יתר על כן, מאפיינים ייחודיים אלה יוצרים ספק רב בקיומו של חשש להטעיית הציבור, אף במצב שבו קיים דמיון מוחלט בין המכונות. לאור האמור, יש לדחות טענתה ביחס להפרת מדגם במכונות החדשות.

 

3.2.5. גניבת עין

92.         עוולת גניבת העין מעוגנת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 ולשונה להלן:

 

"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

 

(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין."

 

           מלשון הסעיפים עולה כי תכלית העוולה היא מתן הגנה על זכותו הקניינית של התובע במוניטין שרכש מפני פגיעה הנובעת ממצג שווא של הנתבע (עניין אנג'ל, פסקה 8; ע"א 9070/10 דדון-יפרח נ' א.ת. סנאפ בע"מ, פסקה 7 (12.3.2012) (להלן: עניין דדון)). הוראת סעיפים אלה מתיישבת עם הוראות דין נוספות שמטרתן "להבטיח כללים בסיסיים של תחרות הוגנת ולהציב גבולות לשחקני השוק" (ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (30.4.2017)). עוולת גניבת העין מאזנת בין שני אינטרסים מנוגדים: האינטרס הקנייני של בעל מוניטין מפני מי שמבקש ליהנות ממוניטין זה על חשבונו מחד גיסא, והרצון לעודד תחרות חופשית שתשרת במידה הרבה ביותר את קהל הצרכנים מאידך גיסא (עניין דדון, פסקה 7).

 

93.         העוולה מותנית בהוכחת שני יסודות מצטברים: קיומו של מוניטין שרכש היצרן; חשש סביר לקיומה של הטעיית קהל הצרכנים כי השירות או הנכס שמציע הנתבע הם למעשה שירות או נכס של התובע (רע"א 1521/18 רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ נ' Barilla G. e R. Fratlli - S.p.A (22.4.2018) (להלן: עניין ברילה); עניין דדון, פסקה 6; עניין אנג'ל, פסקה 9). באשר ליסוד המוניטין, תנאי להוכחתו הוא כי הציבור מזהה את הנכס או את השירותים שמציע התובע עם עסקו של התובע. עמד על כך המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין דדון, פסקה 9:

 

"המוניטין מתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר מאפשרת שוק של לקוחות פוטנציאליים המעוניינים ברכישתו (עניין מובי, בפס' 9). על התובע להראות כי המוצר או השירות אותו הוא מציע רכשו הכרה והוקרה בקרב הציבור, וכי ציבור הלקוחות מסוגל להבחין בין תוצרתו של התובע לבין מוצרים אחרים בשוק. בעלי הדין מביאים אסמכתאות לכאן ולכאן בנוגע לשאלה אם חיקוי המוצר מעיד, כשהוא לעצמו, על רכישת מוניטין. ואכן, קיומו של חיקוי, שאינו בעל תכלית פונקציונאלית בלבד, יכול לשמש שיקול בהוכחת המוניטין... בנסיבות מסוימות ניתן לראות בחיקוי אינדיקציה לרצון "להתעטף" במוניטין של אחר. אולם יהיו מקרים בהם נועד החיקוי לשרת מטרות אחרות, שאינן קשורות דווקא במוניטין אלא בתכונות אחרות של המוצר. לפיכך, אין החיקוי מכריע בשאלת קיומו של מוניטין, אלא הוא מהווה רק אחת האינדיקציות לכך" (ההדגשה הוספה – ד.מ.).

 

           (ראו גם ע"א 6316/03 אילן זגגות רכב בע"מ נ' ברוך ובניו זגגות רכב בע"מ, פ"ד סב(2) 749, פסקה 6 (2007); ע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ, פסקאות 9-8 (25.6.2007)).

 

94.         באשר ליסוד ההטעיה, המדובר במבחן אובייקטיבי במסגרתו, כאמור, נבחן קיומו של חשש סביר לכך שצרכן יטעה וירכוש מוצר של הנתבע תוך שהוא סבור כי המדובר במוצר של התובע. למעשה, מבחן ההטעיה כולל שלושה מבחני משנה: מבחן החזות והצליל (כאשר היבט הצליל, בשונה מהיבט החזות, אינו רלוונטי לענייננו); מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות; ומבחן שאר נסיבות העניין (עניין אנג'ל, פסקאות 25-24; עניין ברילה, פסקאות 33-32).

 

95.         מבחן החזות הוא המבחן המרכזי מבין מבחני המשנה של מבחן ההטעיה, ומטרתו השוואת החזות של שני המוצרים לצורך בחינת הדמיון והשוני ביניהם. ההשוואה מתבצעת בקווים גסים, משום שהחשש מדמיון מטעה מכוון לעין הבלתי מיומנת שהתרשמה מהמוצר ברושם ראשון, ולא לעינו של לקוח המכיר היטב את המוצרים ואינו צפוי לטעות בהם (עניין אנג'ל, פסקה 27; רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 451 (2003) (להלן: עניין טעם טבע)). מבחן סוג הסחורות וסוג הלקוחות עניינו בבחינת משתנים אלה ביחס למוצר התובע ולמוצר הנתבע, והשפעתם על מידת הסיכון להטעיה (ע"א 1898/12 מרכז המתנות 2006 בע"מ נ' קארשי אינטרנשיונל בע"מ (9.9.2014) (להלן: עניין מרכז המתנות)). דמיון בסוג הסחורות וסוג הלקוחות עשוי להצביע על הטעיה, אך גם עשוי להצביע על מסקנה הפוכה. כך, ככל שהמוצר יקר ואיכותי יותר וחוג הלקוחות מתוחכם יותר, כך ניטה לייחס לצרכן ערנות ויכולת הבחנה דקה בבואו לרכוש את המוצר (עניין אנג'ל, פסקה 26). מבחן שאר נסיבות העניין במסגרתו נבחנות הנסיבות הקונקרטיות הנוגעות למקרה הנדון, ככל שאלה לא נבחנו במסגרת המבחנים הקודמים (עניין מרכז המתנות, פסקה 21; טעם טבע, עמ' 453). מקובל לראות בשני המבחנים האחרונים – סוג הלקוחות וסוג הסחורות ושאר נסיבות העניין – פרמטרים המסייעים במבחן החזות, וככל שלא התקיים מבחן החזות לא יעלה בידו של התובע להוכיח עוולת גניבת עין אף בהתקיימם של שני מבחנים אלה (עניין אנג'ל, פסקה 26).

 

96.         מן הכלל אל הפרט: כזכור, דיאליט טוענת לקיומה של עוולת גניבת עין הן ביחס למכונות הישנות והן ביחס למכונות החדשות. באשר למכונות החדשות, בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח קיומו של מוניטין לגביהן, ואף לא הוכח קיומו של חשש להטעיית הציבור ביחס למכונות החדשות מתוצרת חברת היהלום. בפרט, נקבע כי יישום מבחן החזות מביא למסקנה שבמכונות החדשות קיימים הבדלים חיצוניים בולטים המבדילים אותן מהמכונות מתוצרת דיאליט. כמו כן, באשר למבחן סוג הלקוחות וסוג הסחורות, נקבע כי קהל הלקוחות של המכונות מורכב מאנשי מקצוע מיומנים המבחינים בנקל בין המקור לבין המכונה האחרת.

 

97.         לאחר התבוננות במכונות החדשות ובמכונות דיאליט, מסכים אני עם התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. מבחן החזות מוביל למסקנה כי ההבדלים החיצוניים שבין המכונות בולטים וניכרים. ההבדל המרכזי שבין המכונות בולט לעין מיד והוא צבען של המכונות – בעוד שמכונות דיאליט שחורות ובעלות פאנל הפעלה כחול, מכונותיו של הרר אפורות לחלוטין. אף מבנה המקשים ופיזורם שונה בין המכונות. כל אלה מאיינים את החשש להטעיית הציבור. זאת ועוד, אין להתעלם ממאפייניהם של ציבור הצרכנים של מכונות הליטוש, כפי שתוארו לעיל. כפי שצוין בפרשת אנג'ל, היות המוצר יקר ואיכותי והיות חוג הלקוחות מתוחכם ובקיא מצדיק ייחוס ערנות לצרכן ויכולת הבחנה דקה, ואין להתייחס אליו כאדם הניגש למכולת הקרובה לביתו ורוכש כיכר לחם. אם כן, לא עמדה דיאליט בנטל ההוכחה כי קיים חשש סביר להטעיית הציבור, ודי בכך כדי לדחות טענתה לגניבת עין ביחס למכונות החדשות.

 

98.         באשר למכונות הישנות, בית המשפט המחוזי דחה טענה זו נוכח קבלת טענתה של דיאליט להפרת מדגם ביחס למכונות אלה, בקבעו כי לא ניתן להעניק פיצוי כפול בגין אותו מעשה. לטענת דיאליט, כאמור, בית המשפט שגה בהחלטתו זו. אין בידי לקבל טענה זו.

 

99.         הפרת מדגם מתרחשת, כאמור, בעת שאדם, זולת בעל הזכות, מייצר ומוכר מוצר המהווה את המדגם או חיקוי בולט הימנו. עוולת גניבת עין מתרחשת, כאמור, בעת קיומו של חשש להטעיה של ציבור הלקוחות כל עוד הוכיח התובע קיומו של מוניטין. אם כן, יכול שמעשה אחד של הנתבע – ייצור מוצר בעל דמיון רב למוצר התובע – יקים זכות תביעה בשתי העילות הללו. אלא במצב דברים בו עומדים לתובע סעדים מכוח שתי עילות שונות, בגין אותו מעשה של הנתבע, אין הוא זכאי לגבות פיצויים פעמיים בהסתמך על שתי העילות (ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633, 642 (1983)). כך הוא בענייננו.

 

100.     מסקנה זו אף מתיישבת עם חוק עוולות מסחריות. סעיף 13(א) לחוק קובע פיצויים ללא הוכחת נזק בגין העוולות המנויות בו, ביניהן עוולת גניבת עין, בסך שלא יעלה על 100,000 ש"ח. עם זאת, סעיף 13(ב) קובע כי "יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת". כלומר, אף המחוקק רואה במתן פיצוי בגין שתי עילות, שהוכחו בהתבסס על מעשה אחד, כפל פיצוי שאין להתירו. מכאן, שצדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין מקום להידרש לטענת דיאליט לגניבת עין ביחס למכונות הישנות, שכן אף אם זו תוכח, מתן פיצויים בגינה מהווה כפל פיצוי שאין לתתו.

 

4. סוף דבר

101.     ערעור זה נסוב כאמור סביב פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המאחד שלוש תביעות שהגישה דיאליט נגד הרר ואשתו.

 

           בתביעתה הראשונה, אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, טענה דיאליט כי הרר גרם להפרת שני הסכמים שנחתמו בינה לבין סהג'ננד, הסכם ההפצה והסכם המכונות. מעיון בטענות הצדדים, במוצגים שהוגשו מטעמם, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים לפנינו בעל-פה, עלה כי דיאליט לא הוכיחה שהרר הוא שגרם לסהג'ננד להפר את הסכם ההפצה, ואף לא הוכיחה כי נכרת הסכם המכונות בין השתיים. על כן לדעתי, ערעורה של דיאליט ביחס לתביעה הראשונה דינו להידחות.

 

102.     בתביעתה השנייה, אשר נדחתה ברובה על ידי בית המשפט המחוזי, טענה דיאליט שהרר הפר את זכויות היוצרים שלה במכונת ה-GS ושרטוטיה, עת שהעתיק אותם למכונות ה-FP מתוצרת חברת היהלום. עוד טענה דיאליט כי הרר, בייצור מכונות הבלוקר והלוח הישנות, הפר פטנט וביצע עוולת גניבת עין. מעיון בטענות הצדדים, במוצגים שהוגשו מטעמם, במכונות עצמן, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים לפנינו בעל-פה, עלה כי דיאליט לא הוכיחה קיומן של זכויות יוצרים במכונות ה-GS ובשרטוטיהן. כמו כן, מכיוון שדיאליט לא טענה להפרת הפטנט בכתב תביעתה, טענה זו היוותה הרחבת חזית אסורה. לבסוף, משעה שהתקבלה טענתה של דיאליט בבית המשפט המחוזי להפרת מדגם במכונות הישנות, מתן פיצוי בגין עוולת גניבת עין יהווה כפל פיצוי בגין אותו מעשה. על כן לדעתי, ערעורה של דיאליט גם ביחס לתביעה השנייה דינו להידחות.

 

103.     בתביעתה השלישית, אשר אף היא נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, טענה דיאליט כי הרר הפר מדגם, הפר פטנט וביצע עוולת גניבת עין בייצור מכונות הבלוקר והלוח החדשות. עיון במסמכים ובמוצגים שהוגשו מטעם הצדדים, כמו גם במכונות עצמן, העלה כי דיאליט לא הוכיחה טענותיה. על כן לדעתי, גם ערעורה ביחס לתביעה השלישית דינו להידחות.

 

           אציע אפוא לחבריי לדחות את ערעורה של דיאליט על כל רכיביו.

 

          

ש ו פ ט

 

 

המשנה לנשיאה ח' מלצר:

 

1.            עיינתי בחוות דעתו המקיפה של חברי, השופט ד' מינץ, ובחומר הרב המצוי בתיק שלפנינו. בעקבות זאת אני מצטרף לחברי ברוב מסקנותיו ונימוקיו, ואולם, אינני יכול להיות שותף להצעתו שלא נקבל את טענת המערערת (להלן: דיאליט) על-פיה המשיב 1 (להלן: הרר) גרם להפרת הסכם ההפצה שנכרת בין דיאליט לבין Sahajanand Laser Technology (להלן: סהג'ננד). להלן אפרט את טעמי לעמדתי זו.

 

2.            השתלשלות העובדות נסקרה בצורה יסודית בחוות דעתו של חברי, ומשכך אחזור ואציין, בקיצור, רק את העובדות הרלבנטיות הצריכות לעניין המחלוקת בינינו.

 

3.            בתאריך 15.10.1997 נכרת הסכם להפצת מכונות לליטוש יהלומים (להלן: הסכם ההפצה) בין דיאליט לבין סהג'ננד. במסגרת הסכם ההפצה, התחייבה סהג'ננד, בין היתר, להימנע מסחר או מכל פעילות אשר יתחרו בדיאליט או במוצריה, בתקופה שבה החוזה בתוקף ובשלוש השנים שלאחר מכן (ראו: סעיפים 23 ו-26 להסכם ההפצה (סעיף 23 האמור יכונה להלן: תניית אי-התחרות)).

 

             דיאליט טוענת בהקשר זה כי החל משנת 1999 התקיימו עסקאות בין הרר לסהג'ננד למכירת מכונות ליטוש אוטומטיות וחלקי חילוף למכונות אלה, המהוות הפרה של תניית אי-התחרות. לגישת דיאליט, הרר הוא שגרם להפרה זו, תוך שהוא מודע להתחייבויותיה של סהג'ננד במסגרת הסכם ההפצה. בכך, לשיטתה של דיאליט, הרר ביצע עוולה של גרם הפרת חוזה כלפיה, לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).

 

4.            הרר סומך מנגד את ידיו על קביעות בית המשפט המחוזי הנכבד בנושא. הוא מודה בהקשר זה, בין היתר, כי העיסקה הראשונה שלטענתו הוכח כי התקיימה בינו לבין סהג'ננד, אכן התקיימה בחודש מאי 2000, ואולם, לגישתו, הואיל ועיסקה זו בוצעה רק לאחר שהיחסים בין הצדדים התערערו – אין לומר כי הרר הוא שגרם לסהג'ננד להפר את הסכם ההפצה.

 

5.            על רקע כל האמור לעיל – אציג עתה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית.

 

6.            עוולת "גרם הפרת חוזה שלא כדין" מעוגנת בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, אשר מורה כך:

 

"(א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.

(ב) לענין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה."

          

           עסקינן בהגנה שמעניק הדין לחיוב חוזי כלפי צדדים שלישיים, היינו צדדים חיצוניים לחוזה. אומנם חוזה הוא פרי הסכמה של צדדיו ולפיכך, ככלל, מחייב רק אותם. אולם, למעשה, גם חיוב שנהוג לסווגו כאישי – של נושה כלפי החייב החוזי – זוכה להגנה מסוימת כלפי כולי עלמא (ראו: דניאל פרידמן "תורת החיובים הכללית וההיבטים הרכושיים של החיוב" דיני חיובים – חלק כללי 3, 6, 10 (דניאל פרידמן עורך, 1994)). הזכות החוזית זוכה איפוא למעשה להגנה כפולה: מצד אחד דיני החוזים מגנים על הזכות של צד לחוזה מפני הפרתה ע"י צד אחר לחוזה, ומצד שני דיני הנזיקין מגנים על הזכות מפני פגיעה של צדדים שלישיים, שאינם צד לחוזה (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 84 (2018)).

 

7.            לענייננו רלבנטית ההגנה שמקנים דיני הנזיקין לזכויות חוזיות באמצעות העוולה של גרם הפרת חוזה. תכליתה של עוולה זו היא מתן הגנה לזכויות חוזיות מפני הכשלת מימושן, או התערבות בהן על-ידי אדם זר לחוזה (ראו: נילי כהן גרם הפרת חוזה 3 (דיני הנזיקין העוולות השונות, ג' טדסקי עורך, 1986) (להלן: נילי כהן)).

          

           עינינו רואות כי לצורך התגבשות עוולה זו, על התובע להוכיח 5 יסודות:

(א) קיומו של חוזה מחייב;

(ב) הפרה של החוזה;

(ג) מודעות מצד הנתבע לקיומו של החוזה ולכך שפעולותיו עלולות להביא להפרתו;

(ד) גרימה – קשר סיבתי בין פעולת הנתבע להפרת החוזה;

(ה) היעדר צידוק מספיק למעשי הנתבע;

(ראו: בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת, פיסקה 41 לחוות דעתי (15.04.2015); ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 368 (2004)).

 

           סבורני כי בנסיבות העניין דיאליט הוכיחה במידה מספקת כי יסודות העוולה מתקיימים כאן. אפרט כעת את הטעמים שהביאוני למסקנה זו.

 

8.            אני מסכים עם חברי, השופט ד' מינץ, כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה דיאליט הוכיחה במידה מספקת כי הסכם ההפצה מהווה חוזה מחייב כדין (ראו: פיסקה 47 לחוות דעתו). בהתאם לכך – הנני מגיע למסקנה כי מתקיים היסוד הראשון לעוולת גרם הפרת חוזה (האמור יוצא מנקודת הנחה שלא עלה בידי הרר להצביע על כך שתניית אי-התחרות פסולה בנסיבות, בשים לב לייחודיות הרבה של המוצרים והתחום).

 

9.            בנוסף, אני מסכים עם חברי, השופט ד' מינץ, כי דיאליט לא הוכיחה במידה מספקת כי סהג'ננד הפרה את תניית אי-התחרות במהלך שנת 1999, והכל – מנימוקיו. ואולם, אני סבור כי דיאליט הצליחה להראות כי סהג'ננד הפרה את תניית אי-התחרות כאשר רכשה מהרר מכונות וחלקי חילוף בין השנים: 2001-2000. רכישות אלה, שדומה כי קיומן איננו שנוי במחלוקת בין הצדדים, מהוות פעילות המתחרה בעסקיה של דיאליט בתוך התקופה שננקבה בסעיף 26 להסכם ההפצה, ומשכך – הן מהוות הפרה של תניית אי-התחרות. אם כן – מתקיים גם היסוד השני לעוולת גרם הפרת חוזה. כאן המקום להעיר כי אין נפקא מינה לכך שדיאליט וסהג'ננד שמו קץ להסכם ההפצה (לכל המוקדם בדצמבר 1999 ולכל המאוחר במרץ 2000), שכן סעיף 26 להסכם קובע ממילא כי תניית אי-התחרות תיוותר בתוקף גם בשלוש השנים העוקבות לסיום הסכם ההפצה, וההנחה היא שבנסיבות תניה זו תקפה.

 

10.         מעבר לכך, סבורני כי בנסיבות העניין הוכח גם יסוד המודעות. הדבר עולה ממכתבה של דיאליט להרר מתאריך 31.01.2000, בגדרו הופיעה התייחסות לתניית אי-התחרות ולעובדה כי הרכישות של סהג'ננד מהרר מהוות הפרה של תניה זו. מכתב זה מוכיח קיומה של ידיעה ממשית, ולכל הפחות הוא יצר אצל הרר בסיס סביר לחשד כי המכירות לסהג'ננד מביאות את האחרונה להפרת תניית אי-התחרות עם דיאליט. סבורני כי בכך די כדי ליחס להרר ידיעה קונסטרוקטיבית לכך שפעולותיו מביאות את סהג'ננד להפר את הסכם ההפצה בכל הקשור לתניית אי-התחרות. ידיעה קונסטרוקטיבית כזו מספיקה ליסוד המודעות בעוולת גרם הפרת חוזה (ראו: ע"א 8810/08 ברוש נ' יעקב פריצקר ושות' חברה לבנין חיפה בע"מ, פיסקה כה (07.11.2010)).

 

11.         זאת ועוד, לגישתי בנסיבות העניין הוכח במידה מספקת אף יסוד הגרימה. משמעו של יסוד זה הוא קיומו של קשר סיבתי בין פעולתו של הרר לבין הפרת תניית אי-התחרות על-ידי סהג'ננד. כפי שציין חברי, השופט ד' מינץ, יסוד זה פורש בהרחבה, כך ש"אין הכרח שהגורם השלישי יפתה או ישדל את המפר לביצוע ההפרה, על מנת שפעולתו תיחשב לגורמת להפרה" (ראו: פיסקה 39 לחוות דעתו). יתרה מזו, נקבע כי יסוד זה מתקיים גם כאשר היה שיתוף פעולה בין המפר לצד שלישי, ואף כאשר היוזמה לביצוע הפעולה המפרה היא של המפר (ראו: נילי כהן, בעמ' 125; השוו לתיבה: "inducing or otherwise causing" בסעיף 766 ל-Restatement (second) of Torts (1979), המופיעה בהקשר ל-Intentional Interference with Performance of Contract by Third Person). לא זו אף זו, הפסיקה הכירה זה מכבר בכך שאדם א' שמתקשר בחוזה עם אדם ב' ביודעו כי עצם ביצועיו של ב' לפי חוזה זה יפרו את התחייבויותיו החוזיות הקודמות של ב' כלפי אדם ג' – ייחשב כמי שגרם לב' להפר את חוזהו עם ג'. ובלשונו של השופט (כתוארו אז) ש' אגרנט:

 

       "...בשעה שאדם נאות להיכנס להתקשרות עם איש שני, תוך ידיעה כי אין בכוחו של זה לקיים את אשר קיבל על עצמו בלי שיפר מניה וביה את ההסכם שעשה לפני כן עם איש שלישי, הרי שהראשון גורם בזאת להפרת ההסכם הקודם והוא ממשיך לגרום לכך כאשר האדם השני ממלא את המוטל עליו לפי ההסכם המאוחר. לשון אחרת: מתן ההתחייבות להעניק תמורה לאדם אחר עבור הבטחתו של זה לבצע פעולה אשר פירושה הפרת הסכם קודם נחשב כמעשה המהווה – שוב – 'גורם' להשגת תוצאה זו" (ראו: ע"א 123/50 א.ל. באורנפרוינד נ' דרזנר, פ"ד ה 1559, 1573 (1951)).

 

           מכאן שכאשר הרר מכר את המכונות וחלקי החילוף בין השנים 2001-2000 לסהג'ננד, כשהוא מודע לכך שעצם ביצוע העיסקאות הללו נוגד התחייבות חוזית קודמת של סהג'ננד לדיאליט – הרי הוא גרם לסהג'ננד להפרת החוזה שלה עם דיאליט, במשמעות המינוחים המופיעים בסעיף 62 לפקודת הנזיקין, כפי שפורשו בפסיקה ובספרות המשפטית.

 

12.         אמת, לא ניתן לכחד שהיחסים בין דיאליט לבין סהג'ננד אכן התערערו קודם להפרת תניית אי-התחרות. כך לדוגמא, כפי שציין חברי, השופט ד' מינץ, הוכח כי סהג'ננד הפרה תניות נוספות בהסכם ההפצה (ראו: פסקאות 58 ו-60 לחוות דעתו). אולם סבורני כי בנסיבות העניין הוכח, במידה הנדרשת, כי הרר הוא שגרם להפרת תניית אי-התחרות. הרר ידע כי לסהג'ננד התחייבות חוזית קודמת לדיאליט. למרות ידיעתו זאת, הרר בחר לפעול כפי שפעל. הרר לא יכול להיבנות מהטענה שהיחסים לחוזה היו מעורערים קודם לכן, כפי שמפר לא יכול להיבנות מהטענה שלפיה ממילא היחסים בין הצדדים לחוזה התערערו קודם להפרתו. תכליתה של עוולת גרם הפרת חוזה היא להגן על זכויות חוזיות מהתערבות זרה. אין היא מבקשת להגן רק על צדדים לחוזה שיחסיהם תקינים, ובלבד שהתחייבויותיהם החוזיות בתוקף. זכויות חוזיות עשויות להיות בתוקף גם כאשר היחסים בין הצדדים לחוזה השתבשו. זכויות אלה מקבלות הגנה מהדין ככל זכות חוזית. לפיכך, בנסיבות מקרה זה יש להגיע לגישתי למסקנה כי הרר גרם להפרת תניית אי-התחרות, וזאת, גם אם לא הוכח בהכרח שהרר גרם בעצמו להידרדרות היחסים בין הצדדים, או להפרות אחרות של הסכם ההפצה שהיו קודם לכן. אינני סבור כי מכתבה של סהג'ננד להרר, שבגדרו נכתב כי האחרון לא היה (ולא יהיה) מי שגרם לסהג'ננד להפרת ההסכם בינה לבין דיאליט, משנה ממסקנה זו. חובותיו של הרר לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין הן חובות מן הדין, ומי שרשאי לוותר עליהן היא רק דיאליט, ולא סהג'ננד.

 

13.         אלבן עתה את יסוד "היעדר הצידוק" שהוא האחרון באלמנטים שנדרש להוכיחם בהקשר שלנו. מרכיב זה מבטא את חוזק ההגנה שמעניקים דיני נזיקין לזכות החוזית מפני פגיעה של צדדים שלישיים. סעיף 62 לפקודת הנזיקין קובע כי הגנה זו לא תעמוד במקרים שבהם מעשיו של הגורם להפרת החוזה נעשו עם צידוק מספיק, ובכך – מסויגת ההגנה הניתנת לזכות החוזית מול צדדים שלישיים. דומה כי טרם נקבעו בפסיקה כללים נוקשים לבחינת יסוד זה, אולם נפסק כי יש "לשקול את כל הנסיבות המסובבות את החוזה שהופר ואת הרקע לגרם הפרתו" (ראו: ע"א 406/59 לינדסי נ' שיבר, פ"ד יד(3) 2422, 2427 (1960)). בספרות המשפטית נדונו מספר קטגוריות שעשויות להיחשב כצידוק מספיק, ובעיקרן – הגנה על אינטרס של הנתבע או הגנה על אינטרס הזולת (ראו: נילי כהן, בעמ' 212 ואילך; פנינה פרידמן "מאזן האינטרסים בבחינת היסוד 'בלי צידוק מספיק' בעוולת גרם הפרת חוזה" עיוני משפט ו 625 (1978)).

 

14.         לא מצאתי בטענות הרר בערעור שלפנינו טענות מפורשות הנוגעות לקיום של צידוק מספיק לפעולותיו, כאשר בנסיבות העניין נראה שהרר פעל למימוש האינטרס הכלכלי שלו בקיום העסקאות מול סהג'ננד. אינני סבור כי האינטרס של הרר בקיום  עסקאות אלו שלו גובר על זה של דיאליט בקיומם החוזי של תניית אי-התחרות – אינטרס שנקבע במסגרת הסכם ההפצה, לו הרר היה מודע ואשר קדם לעסקאות שערך עם סהג'ננד.

 

15.         נוכח כל האמור לעיל – אני סבור כי דיאליט הוכיחה פה במידה מספקת את היסודות הנדרשים להתקיימות עוולת גרם הפרת חוזה בהתאם לסעיף 62 לפקודת הנזיקין, וזאת בכל הנוגע להפרות תניית אי-התחרות בין השנים 2001-2000. משכך, אם תישמע דעתי, נקבל את הערעור ביחס ל-ת"א 4951-08-07 בחלקו, באופן שהדיון במכלול זה יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיערוך בירור משלים ויבחן את סוגיית הפיצויים בעבור עוולה זו לגופה, סוגיה שטרם ניתן לה מענה.

 

           בהתאם לכך, אני גם מציע שיבוטלו ההוצאות שהושתו על דיאליט במסגרת ת"א 4951-08-07 הנ"ל וכי כל צד יישא בהוצאותיו בערעור שלפנינו.

 

המשנה-לנשיאה

 

השופט נ' סולברג:

 

1.        במחלוקת הנקודתית שנתגלעה בין חברי, השופט ד' מינץ מזה, והמשנה לנשיאה השופט ח' מלצר מזה, דעתי כדעתו של המשנה לנשיאה. לעמדתי, העסקאות שנרקמו בין אברהם הרר, לבין חברת Sahajanand Laser Technology (להלן: סהג'ננד), החל מחודש מאי 2000, מגבשות עוולה של גרם הפרת חוזה שלא כדין, לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

 

2.        כפי שציינו חברַי, התגבשותה של עוולת גרם הפרת חוזה, מותנית בהוכחת חמשת היסודות הבאים: חוזה מחייב כדין; הפרת חוזה; גרימת הפרה ביודעין; והעדרו של צידוק מספיק (ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 368 (2004)). אבחן להלן את התקיימותם של היסודות הללו; ראשון-ראשון, אחרון-אחרון.

 

3.        תחילה וראש, היסוד הראשון – קיומו של חוזה מחייב. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 15.10.1997 חתמו חברת דיאליט בע"מ וסהג'ננד על הסכם להפצת מכונות לליטוש יהלומים (להלן: ההסכם). הסכם זה נכנס לתוקף והצדדים ראו עצמם מחוייבים על-פיו (סעיף 27.1 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). גם אין מחלוקת, כי הסכם זה בוטל על-ידי הצדדים, לכל המאוחר בחודש מרץ 2000 (ראו: סעיף 38 להודעת הערעור). מכאן עולה, כי במועד שבו מכר הרר 24 מכונות ליטוש לסהג'ננד (מאי 2000) – ההסכם שבין הצדדים כבר היה מבוטל. אלא שעל אף בטלותו, תניית אי-התחרות שנקבעה בסעיף 23 להסכם – הוסיפה לחול ולחייב את הצדדים. שכן, באותו סעיף נקבע במפורש, כי הוא יוסיף לחול במשך תקופת ההסכם, ולכל הפחות שלוש שנים לאחר סיומו. יתירה מזאת, סעיף 26 להסכם הוסיף והבהיר, כי הוראת סעיף 23 תמשיך לעמוד בתוקפה ולחייב את הצדדים גם לאחר סיומו, בלא כל קשר לסיבה שבגללה יגיע ההסכם לקצו:

 

"It is hereby clarified that the provisions of sections 23-25 shall remain full force and effect notwithstanding termination of this agreement howsoever arising".

 

4.        נמצא, לכאורה, כי על אף שבמועד העסקה בין הרר לבין סהג'ננד ההסכם כבר נתבטל, תניית אי-התחרות עמדה על מכונה. אלא שיש לתהות, כיצד מוסיפה הוראת אי-התחרות לעמוד בתוקפה ולחייב את הצדדים, מקום שבו ההסכם בוטל על-ידם? מהיכן שואבים סעיפים 23 ו-26 את כוחם, שעה שההסכם בכללותו כבר אינו בתוקף? על כך יש להשיב, כי "ביטול חוזה בשל הפרתו אינו מפקיע את כלל החיובים שבחוזה, אלא אך ורק את החיובים הראשוניים שבו. החיובים המשניים הכלולים בחוזה נותרים בתוקף גם לאחר ההפרה וגם לאחר ביטול החוזה בידי הנפגע בעקבותיה" (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים - התרופות 553 (2009)). הווה אומר, ביטולו של חוזה מוביל לביטולם של החיובים אשר נועדו להגשים את תכלית ההתקשרות בין הצדדים (חיובים 'ראשוניים'); חיובים שנועדו להסדיר את היחסים המשפטיים בעקבות ביטולו של החוזה (חיובים 'משניים') – מוסיפים לחול (על ההבחנה בין חיובים ראשוניים לחיובים משניים, ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים, כרך ד (תשע"א)). זאת ועוד, פעמים שגם חיובים שנתפסים כ'ראשוניים', יוסיפו לחול ולחייב את הצדדים בתום התקופה החוזית, ככל שהצדדים הסכימו במפורש להחילם: "ביטול החוזה כדין מביא, בדרך כלל, לפקיעתם או לסיומם של החיובים מן הסוג הראשון, ואין צד לחוזה יכול לתבוע אכיפתם. ייתכנו מקרים, בהם הצדדים מתכוונים שגם חיובים כאלה יפעלו לאחר ביטול החוזה. למשל, תנית חוזה עבודה האוסרת על העובד גילוי מידע מקצועי סודי או תניה בחוזה כאמור שעניינה איסור תחרות עם המ[ע]ביד" (ע"א 187/87 לוי נ' דויטש, פ"ד מג(3) 309, 322 (1989)).

 

5.        בעניין דנן, למִקרא הוראות סעיפים 23 ו-26 להסכם יש להסיק, כי הצדדים סיכמו במפורש, כי תניית אי-התחרות תוסיף לחול ולחייבם אף לאחר תום התקופה החוזית. נמצא, כי על אף שתניית אי-התחרות מתאפיינת על-פי טיבה וטבעה כחיוב 'ראשוני', היא מוסיפה לחול ולחייב את הצדדים גם לאחר ביטול ההסכם, נוכח הסכמתם המפורשת של הצדדים. תנייה זו, הופכת הלכה למעשה למעין חוזה עצמאי אשר ממשיך לעמוד בתוקפו, חרף ביטולו של ההסכם הכללי.

 

6.        למותר לציין, כי על אף ההתנייה המפורשת להחיל את הוראות סעיפים 23 ו-26 גם לאחר תום התקופה החוזית, אילו דיאליט היתה מגלה נכונות לבטלם – הם היו מבוטלים. אלא, שהשתלשלות העניינים העובדתית מלמדת, כי בעת ביטול ההסכם עמדה דיאליט בתוקף על הותרת תחולתם של סעיפים אלו, חרף הסכמתה לבטל את ההסכם בכללותו. כך, ביום 7.12.1999, שלחה סהג'ננד לדיאליט הודעה על ביטולו של ההסכם, ובמסגרתו ביקשה כי גם ההוראות שתחולתן עתידית יבוטלו. במכתבה מיום 8.12.1999 השיבה דיאליט, כי היא מוכנה לבטל את ההסכם: "The termination of the agreement takes place on the day that you have sent your fax – i.e. December 7, 1999". יחד עם זאת הדגישה, כי בהתאם להסכם, הוראות מסויימות, ובכללן תניית אי-התחרות יוסיפו לעמוד בתוקפן אף לאחר סיום ההתקשרות, וזאת בהתאם לקבוע בהסכם. דיאליט חתמה את מכתבה במילים הבאות: "we insist that you keep the above terms and not violate what was agreed and signed between us". נמצאנו למדים, כי לדיאליט לא היתה כל כוונה לבטל את תניית אי-התחרות, והיא עמדה על כך שתיוותר על כנה.

 

7.        לסיום בחינת תוקפו של ההסכם, יש לבחון את חוקיותה של תניית אי-התחרות, נוכח המגבלה שאותה היא יוצרת – הן על חופש המסחר, הן על חופש העיסוק – מגבלה אשר על פני הדברים, עשויה להביא לבטלותו של הסעיף מחמת 'תקנת הציבור' (ראו: דנ"א 4465/98 טבעול נ' שף הים, פ"ד נו(1) 56 (2001); להלן: עניין טבעול).

 

           לגישת חברי השופט מינץ, האפשרות לחייב את הרר בגין הגרימה להפרת החוזה, נתקלת בקושי נוכח "הטענות כבדות המשקל שהעלה הרר באשר לתוקפה של תנית איסור התחרות" (פסקה 56 לחוות דעתו). כשלעצמי, אינני סבור כן. אין לכחד, התחרות יפה, מועילה ונחוצה, בעולם העסקים, כמו גם בתחומים נוספים. עמד על כך בהרחבה השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין טבעול: "תחרות חופשית חיונית היא להגברת היעילות במשק, לפיתוחו של המשק ולצמיחתו; כי התחרות היא הערובה האופטימלית להשגת המוצר והשירות הטובים ביותר בתנאים הטובים ביותר; כי תחרות מעודדת יוזמות חדשות, מביאה להחלפתם של גורמי-ייצור ישנים בגורמי-ייצור יעילים וטובים מהם; כי תחרות מסייעת לנייד משאבים לאפיקי-פעילות מועילים יותר" (פסקה 20). יחד עם זאת, ביטול תניית אי-התחרות בשל טענות מעין אלו, מצריך ביסוס משמעותי לכך שהפגיעה החברתית שנגרמת כתוצאה מהתניה, עולה על היתרונות החברתיים הנובעים ממנה (ראו: דיויד גילה "לקראת מדיניות משפטית חדשה כלפי תניות אי-תחרות" עיוני משפט כג(1) 63, 64 (2000); להלן: גילה). לשם כך, נדרש לעמוד על פרמטרים רבים ומגוונים: יחודיות המוצר, מידת ההשקעה של דיאליט בהטמעת המוצר בשוק ההודי, היקף השוק המקומי, קיומם של סודות מסחריים, כוחות השוק בענף הרלבנטי, ועוד כהנה וכהנה פרמטרים (הפרמטרים השונים שיש לשקול, נסקרו בהרחבה אצל גילה). עיון בכתבי הטענות מעלה, כי מצע זה לא נפרשׂ כדבעי, ובשל כך אי אפשר להיכנס בעובי הקורה, ולברר סוגיה זו די צרכּה. אוסיף, כי בגורם שוק מתוחכם עסקינן; גורם אשר חשוף למידע הרלבנטי וליחסי השוק (שם, עמוד 65). בהקשר זה הדגיש גילה, כי "השאלה הרלוונטית לעניין זה היא, לדעתי, מידת התחכום והמידע [...], ולא מידת כושר המיקוח שלו" (שם, עמוד 74). נסיבה זו כשלעצמה, מעוררת תהייה, האם בענייננו, התנייה אכן מביאה לפגיעה ב'תקנת הציבור'. משאלו הם פני הדברים, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, ולפיה "הרר לא הוכיח כי מדובר בתנייה המגינה יתר על המידה, ובאופן בלתי סביר או בלתי מידתי, על אינטרסים של דיאליט" (סעיף 27.2 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי).

 

           עד כה עולה אפוא כי היסוד הראשון – קיומו של חוזה מחייב – מתקיים בענייננו. אשר ליסוד השני – הפרה של החוזה, מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, כמו גם מסקנותיהם של חברַי, כי סהג'ננד, אכן הפרה את תניית אי-התחרות בהתקשרותה בעסקה עם הרר (סעיף 27.2 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי), שכן עסקאות אלו מפרות מיניה וביה את האיסור לקשור קשרים עסקיים עם גורמים מתחרים אשר בתוכם הרר.  

   

8.        אשר להתקיימות היסוד השלישי – מודעות מצד הנתבע לקיומו של החוזה ולכך שפעולותיו עלולות להביא להפרתו. חברי, המשנה לנשיאה, ביסס, בצדק, את מסקנתו לגבי מודעותו של הרר להפרת תניית אי-התחרות, על מכתב ששלחה דיאליט להרר ביום 31.1.2000, ובמסגרתו הזהירה אותו, מפני הפרתה של תניית אי-התחרות. טענתו של הרר, ולפיה עם ביטולו של ההסכם, סבר כי אין עוד פגם בהתקשרות עם סהג'ננד (סעיף 8 לסיכומים מטעמו; עמוד 1129, שורות 15-16 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 26.2.2013) – אין לה על מה שתסמוך, שכן במכתבה של דיאליט הובהר במפורש, כי תנייה זו מחייבת את הצדדים – "כל עוד ההסכם בתוקף ובמשך תקופה נוספת של שלוש שנים לאחר סיומו מכל סיבה שהיא". הרר היה מודע אפוא היטב הן לתניית אי-התחרות, הן לתחולתה לאחר תום תקופת ההסכם. בנסיבות אלו, צריך היה הרר לצפות שהתקשרותו בעסקה עם סהג'ננד יכולה להוביל להפרת ההסכם. הרר איננו יכול להיבנות מן הטענה, "כי אין הכרח או הגיון שהמשיב [הרר] יאמין בצורה עיוורת למערערת [דיאליט], שהינה יריבה עסקית ויש לה אינטרס למנוע ממנו לשווק מכונות מתוצרתו" (סעיף 15 לסיכומים מטעמו). כפי שהראו חברַי, דרישת המודעות, פורשה בפסיקה בצורה מרחיבה, ונקבע כי לשם ביסוסה די ב'עצימת עיניים' (ע"א 628/77 חסיד נ' קנופף, פ"ד לד(2) 225 (1979)). מכתבה של דיאליט להרר, עולה לכל הפחות כדי 'עצימת עיניים'. מקובלת עלי אפוא עמדת חברי המשנה לנשיאה – כי יסוד המודעות מתקיים בענייננו.

 

9.        אבחן עתה את התגבשות היסוד הרביעי – גרימה קשר סיבתי בין פעולת הנתבע להפרת החוזה. צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי יחסיהם של סהג'ננד ודיאליט עלו על שרטון, עוד בטרם ביצע עמה הרר את העסקה הראשונה (סעיף 27.3 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). טענות להפרת ההסכם – נטענו; תביעה משפטית – הוגשה; לבסוף, ההסכם שבין הצדדים – בוטל. אכן, על פני הדברים לא ניתן לזקוף את הפרת ההסכם למעשיו של הרר. ביטול ההסכם, קדם לביצוע העסקה עמו ימים רבים. אולם, כפי שהראנו לעיל, לא בהפרת ההסכם כולו עסקינן, אלא בהפרתה של תניית אי-התחרות לבדה. זו, כאמור, הוסיפה לעמוד בתוקפה ולחייב את הצדדים גם לאחר שההסכם הגיע לקיצו. ביטולו של ההסכם, ונסיבותיו, עומדים בנפרד, ודינם אינו כדין ביטול תניית אי-התחרות ונסיבותיה. מעורבותו של הרר בביטול תניית אי-התחרות – ברורה. הוא ראה, ידע והוזהר, על אודות הפרתה של התנייה; אף על-פי כן, פעל כפי שפעל.

 

10.      זאת ועוד, כפי שציין חברי השופט מינץ, לשם הוכחתו של יסוד הגרימה אין צורך בהוכחת שתדלנות מצדו של הגורם השלישי לביצוע ההפרה (פסקה 39 לחוות דעתו), וניתן להסתפק בשותפותו ליצירת ההפרה, ובידיעתו על אודותיה. בענייננו, התקשרותו של הרר עם סהג'ננד היא אשר יצרה אותה הפרה; מבלעדיה לא תיכון. נוכח האמור, אין בידי לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יסוד הגרימה מתערער "בשים לב לתשובתה של סהג'ננד להרר מיום 6.2.00 (דהיינו כשלושה חודשים עוד קודם לביצועה של עסקת המכר מחודש מאי שנת 2000) לפיה היא האחראית על יחסיה עם דיאליט, וכי מר הרר לא היה, ולא יהיה הגורם האחראי להפרה של הסכם ההפצה" (פסקה 27.3 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). גבי דידי, מכתב זה איננו מעלה או מוריד, שכן כפי שצויין לעיל, וכפי שציינו גם חברַי, לשם ביסוס יסוד הגרימה אין צורך בכך שהצד השלישי הוא שייזום או ישדל לאותה הפרה; די בכך שמבלעדי שותפותו לא תיווצר ההפרה. נמצא, כי גם היסוד הרביעי – גרימה, מתקיים בענייננו.    

 

11.      משהראנו לדעת, כי ארבעת היסודות הראשונים מתקיימים בענייננו, נותרה בחינתו של היסוד החמישי והאחרון – העדר צידוק מספיק למעשי הנתבע. המחוקק הותיר לנו פתח לשיקול דעת, לשקול ולבחון, אם חרף קיומם של ארבעת היסודות שנבחנו לעיל, היתה הצדקה לגרימת ההפרה על-ידי הרר. "יסוד זה הוא הקשה ביותר לתחימה: בעוד ששאר רכיבי העוולה מתייחסים ליסודות מוגדרים, ברורים וחיוביים, יסוד הצידוק מהווה מונח שסתום, בלתי מוגדר ושלילי ('ובלי צידוק מספיק'). היקפו של המונח תלוי בשיקולי צדק ובאיזוני אינטרסים העומדים מאחוריו, והוא מחייב את בית-המשפט להפעיל שיקול-דעת מורכב" (נילי כהן גרם הפרת חוזה 207 (דיני הנזיקין העוולות השונות, ג' טדסקי עורך, 1986)). לעמדתי, בנסיבות שלפנינו, לא קיים טעם של ממש, שבכוחו להצדיק את התקשרותו של הרר עם סהג'ננד, חרף ידיעתו על אודות תניית אי-התחרות שקיימת בינה, לבין דיאליט. רצונו של הרר למכור את מרכולתו לסהג'ננד ולבוא עמה בקשרי מסחר, איננו סיבה מספקת המצדיקה מתן הרשאה לגרימת הפרת תנייה בחוזה.

 

12.      במשפט העברי מצאנו הכרה בזכותו של אדם לחופש עיסוק, בזכותו להציע מרכּולתו לאחרים, אלא שזכות זו אינה חפה מהגבלות וסייגים. בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן קנו, סעיף ה) נפסק, כי במבואה "שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים (של אחד – נ' ס') ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות". רוצה לומר, כי במבואה שדרו בה דיירים שונים, אשר ביניהם דייר שעסק במקצוע מסוים, יכול אחד מבני אותה מבואה, או דייר ממבואה סמוכה, להתחרות באותו דייר. אלא שחופש העיסוק אינו בלתי מוגבל, השולחן ערוך מוסיף, כי "גֵר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ בצד מרחצו של זה יש להם למונעו" (שם, שם). היינו, בעוד שלמקומי, הותר להתחרות בעסק קיים, הרי ש'שחקן' חיצוני אשר מתגורר בעיר אחרת ומבקש להתחרות בעסק מקומי, נדרש לקבל את הסכמתם של הדיירים האחרים. הנה כי כן, לצד ההכרה בחופש העיסוק וחופש התחרות, מכיר המשפט העברי גם בזכויותיו של הפרט אשר קנה לו שביתה בתחום מסוים, באמנות מסוימת, לבל תקופח פרנסתו.

 

13.      בנדון דידן, הסכימו הצדדים במפורש, כי ביחס להפצת מכונות מסוימות בתחום היהלומים, שמורה לדיאליט בלעדיות (כאמור לעיל, לא הוכח על-ידי הרר כי תנייה זו פסולה), ולכל גורם אחר פרט לדיאליט אסור לסחור עם סהג'ננד בתחום זה. בלעדיות זו, הופכת למעשה כל מתחרה אחר, ל'שחקן' חיצוני, המבקש לירד לאומנותה של דיאליט. חדירה שכזו לתחום עיסוקה של דיאליט – אסורה לדעתי. האינטרס הכלכלי של הרר, כמו גם רצונו למכור את מרכולתו לסהג'ננד אינם יכולים לשמש צידוק לגרימת הפרת חוזה בנסיבות אלו. 

 

14.      יתרה מזאת, כעולה מתצהירו של צבי פורת בבית המשפט המחוזי, קשירת הקשרים העסקיים בין דיאליט לבין סהג'ננד, היתה כרוכה בהשקעה מרובה: "דיאליט השקיעה זמן רב ומשאבים ניכרים סביב הקמת נציגות בהודו, מאמצים שכללו: חתימת חוזים, הקמת הנציגות, הקמת מערכת תצוגה, הדרכת צוות הנציגות, ייזום ימי עיון, ביקורים אצל לקוחות וכיו"ב" (סעיף 17 לתצהיר העדות הראשית של צבי פורת). דומני, כי גם בשל האמור, מחמת השקעתה וטרחתה של דיאליט, לא נכון להצדיק את 'התערבותו' של הרר ביחסיהם של דיאליט וסהג'ננד, ואת ירידתו לאומנותה של דיאליט.

 

           נמצא, כי כל חמשת היסודות הנדרשים לגיבושה של עוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין, מתקיימים בענייננו. אשר על כן, אני מצטרף לעמדתו של חברי, המשנה לנשיאה, ח' מלצר, כי נכון יהיה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיערוך בירור משלים, ויבחן את סוגיית הפיצויים בקשר עם עוולה זו. אני מצטרף לעמדתו, גם באשר לביטול ההוצאות שדיאליט חוייבה בתשלומם.

 

           ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ בכל הנוגע לדחיית התביעה השנייה (ת"א 2081-08-07) והשלישית (ת"א 32621-11-07) ובכל הנוגע לדחיית התביעה הראשונה (ת"א 4951-08-07) בעניין הסכם המכונות. כמו כן, הוחלט ברוב דעות של המשנה לנשיאה ח' מלצר ושל השופט נ' סולברג נגד דעתו החולקת של השופט ד' מינץ שהערעור בכל הנוגע לתביעה הראשונה בעניין הסכם ההפצה יתקבל, באופן שהדיון בה יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיערוך בירור משלים ויבחן את סוגיית הפיצויים לגופה. בהתאם לכך, תבוטלנה ההוצאות שהושתו על דיאליט במסגרת תביעה זו בבית המשפט המחוזי.

 

           בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו בערכאה זו.

 

           ניתן היום, ‏י"ד בסיון התשע"ט (‏17.6.2019).

 

 

 

המשנה לנשיאה

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

הסרת המסמך

מסמכים נוספים

הסרת כל המסמכים
3
בע"מ 5827/19
החלטה
23/10/2020
5
בע"מ 5827/19
החלטה
23/10/2020
7
בע"מ 5827/19
החלטה
23/10/2020
8
בע"מ 5827/19
החלטה
23/10/2020
טען מסמכים נוספים